מחבר: Bar Avidan

אני כל כך מלא אדרנלין לאחר השיחה עם אבא, וכשהחברים מזמינים אותי לצאת איתם, אני מודיע להם שאני עייף אחרי יום עבודה מתיש. "נו באמת מיילו, מה אתה מבלבל את המוח? אתה עובד אצל אביך. כמה העבודה אצלו יכולה להתיש אותך?" שואל לירוי בזלזול. "יש לך מושג במה אבי עוסק?" אני עונה מייד בטון קשוח.…

האמת היא שלא ידעתי מה לחשוב. ככל שהתקרבה השעה אחת עשרה בלילה, הייתי שרוי במתח גדול. ידעתי שאסור לי ללחוץ על סלין. היא חייבת לדעת שיש לי אמון בה. היא לא איכזבה. כל כך התרגשתי כששאלה אותי אם אני בבית. היה לי ברור שאסור לי לשחק איתה משחקים, ולכן אמרתי לה שאני מחכה לה. התקשרתי…

אני מתעלמת משאלתה של קרן, ויוצאת במהירות לפגוש את פרופסור בלאו. "תגידי לי אריאנה, מה זה היה הדבר ההזוי הזה?" שואל אותי הפרופסור מייד עם הגיעי. "השתתפתי פעם במפגשים חברתיים עם קבוצה שהיו לה חוקים מיוחדים. מותר היה להזדהות רק בשם הפרטי, אסור היה לומר את הגיל ואת המקצוע. ההיגיון מאחורי זה הוא שלא תהיה…

שבוע חדש מתחיל. אני ניגש להתארגן לקראת יום העבודה, ועומד מול ארון הבגדים שלי במטרה לבחור מה ללבוש. מעודד ממה שאבא אמר לי, אני מחליט ללבוש מכנס בד שחור, וחולצת בד לבנה. נכון שאני לא מנהל, ולכן אני לא לובש חליפה ועניבה. כשאני מגיע לעבודה, עיני כולם סוקרות אותי. איש הרי לא יודע מה נאמר…

אני מסתובב חסר מנוחה. אם חשבתי שאוכל לחכות עד מחר בבוקר, אני כבר מבין שלא. אני מקווה בכל ליבי שהיא חזרה לישון במסעדה. אני יוצא במהירות מהדירה, נכנס לרכב ונוסע חזרה למסעדה. לאכזבתי היא לא שם. עכשיו כבר ברור לי שלא אצליח לעצום עין. שוב אני בדירתי, יושב בסלון ובוהה בכלום. קול התראת הודעה מקפיץ…

אני נאלצת לדחות את בקשתו של ד"ר פיצג'רלד, כיוון שעליי להישאר בחדר המיון. השעות עוברות לאט. אנטוניו, בן הדוד, מתאושש, אבל הרופא במיון עדיין מסרב לשחרר אותו. כשאני מביטה מבעד לחלון, ראשית השחר כבר נגלית לנגד עיניי, והשמים מתחילים להצטבע בצבעי הזריחה, בעת שקרני השמש מציצות מבעד לשמים המעוננים. "אני חייבת ללכת להתארגן למשמרת," אני…