מחבר: Bar Avidan

אני רוצה להגיב לסלין, אבל היא מתרחקת מייד. "סלין בהחלט מרשימה. האופן בו פעלה מול המתחזים האלה, ראויה להערכה," אומר ניק שאינו מבחין בכך שאני עומד לדבר, "אני חייב להודות שלא חשדתי שכך המצב, להיפך התפלאתי מדוע היא נוהגת בהם כך." "אין ספק שהיא מפיחה רוח חדשה במקום," מביע ג'ק את דעתו, "יש אווירה הרבה…

אני למודת אכזבות, אבל לזה ממש לא ציפיתי. אני מרגישה שכולי נדרכת, ועומדת לאבד את שלוותי. אני יוצאת בצעדים מהירים החוצה ועונה לטלפון. "ד"ר דלתון מדברת, האם את מודעת לכך שאני בחופש?" כל כך הייתי בטוחה שהמוקדנית היא שמתקשרת אליי, שאני מופתעת לשמוע קול של גבר. "מדבר פרופסור בלאו. אני מאד מצטער ד"ר דלתון, אבל…

"אתה צריך משהו ממני?" אני שואל את סוייר. "לא משהו שאני יכול לחשוב עליו," הוא עונה לי, ומכין משהו בסיר שמריח נפלא, "אתה רעב?" למרות שאני כן, אני עונה לו שלא.  פתאום אני קולט שסלין כבר כאן, למרות שהיא אמורה להתחיל לעבוד בצהריים. היא לא חושבת שזה משהו שאני צריך לאשר? "רגע, לא אמרת שסלין…

 השנה האחרונה הייתה עבורי שנה מאד מטלטלת.  אמנם הפרידה מאייק לא השאירה אותי שבורת לב, היה לי ברור שהוא לא הנצח שלי. אבל עדיין, לחזור אחרי משמרת מתישה לבית ריק, ולא בגלל שהוא במשמרת, אלא כי את לבד, דרש ממני הסתגלות. אין בי חרטה על שעזבתי אותו. חיפשתי בית חם ועוטף, בית שיכיל את הכאבים,…