הבנים אוכלים בתאבון רב את המרק ומבקשים תוספת. אנסטסיה לוקחת את הקערה, ואני ממהר לקום. ״הגיע הזמן שהם ירגישו שיש להם משפחה,״ אני אומר לה בשקט.
״אני אעשה הכל למענם,״ היא אומרת, ומגישה לי את הקערה של אלכס. אני לא בטוח אם היא הבינה מה אני אומר לה בין המילים., אבל אני מסתפק בהבטחה שלה.
״איך עבר עליך היום, אחרי שהתאמנת הבוקר?״ היא שואלת.
״אין לך מושג כמה זה עשה לי טוב. אני גר בדירה הזאת כבר שנים, וגיליתי שאני לא ממש מכיר את שכונת מגוריי. היה שינוי מרענן לגלות אותה. גיליתי בה חנויות שלא ידעתי על קיומן,״ אני משתף אותה, ומתאר את מה שראיתי לאורך הריצה. הבנים מקשיבים לי בריכוז, ואף שואלים שאלות.
אני חושב לעצמי שאני לא זוכר מתי ניהלתי שיחה כל כך ארוכה, בטח לא כאן.
״ואיך היה היום שלך?״ אני שואל.
״האמת היא שלא הספקתי הרבה. דיאנה, מנהלת המוזיאון, הרגישה צורך להשתפך בפניי היום. הרגשתי כמו פסיכולוגית שנדה בראשה לעיתים, וזורקת פה ושם מילה, כך שלא הייתי בכלל באולם התצוגה.״
״את רוצה לומר לי שלא פגשת אותה?״ אני שואל, משתדל שהבנים לא יבינו במי מדובר.
״המוזיאון סגור, אבל השארתי הודעה לשומרים שיודיעו לי במקרה שמישהו יחפש אותי. כשעזבתי נאמר לי שאף אחד לא הגיע היום.״
״נשמע יום מתיש,״ אני אומר לה.
״ואיך היה היום שלך?״ אני שואל את אלכס, שמספר לי על אודליה, שכולם מספרים שהיא אוהבת אותו.
״ואתה חושב שזה נכון?״ אני שואל ברצינות.
״אני לא רוצה לשחק עם בנות,״ הוא אומר בכעס, ״היא רוצה שאני אהיה הנסיך שלה, ואני רוצה לשחק עם הבנים בכדורסל.״
״אתה צודק,״ אני עונה לו.
״היא אמרה שהיא רוצה להתחתן איתי. אני לא רוצה להתחתן אף פעם,״ הוא אומר.
״אתה צודק, אתה רק בן חמש,״ אני עונה לו.
אני לוקח את הקערות של הבנים שסיימו לאכול. ״אין לי שיעורים, אני יכול לצפות בטלוויזיה?״ שואל אלכס, ואני מסכים מייד, בעיקר בגלל שאני רוצה לדבר עם אנסטסיה לבד.
היא הולכת איתם לחדר המשפחה, ומפעילה את הטלוויזיה. אני שומע אותה שואלת אותם איזו תוכנית הם רוצים לראות, ומפעילה אותה עבורם.
אני מחכה לה במטבח, וכשהיא חוזרת אני מגיש לה את הטלפון שלי. היא מסתכלת עליי מופתעת, אבל לוקחת אותו מידיי, וקוראת את ההודעה שאינה שלחה לי לפני כמה דקות .
אינה ברייטלינג:
אחרי שיצאתי היום לראות את התערוכה של אחותי,
אני לא מבינה מי בחר בה להציג במוזיאון,
התעורר בי את הרצון לנסוע לכמה ימים.
בוא נהיה כנים, אני כל הזמן במיטה.
אני רוצה לנסוע לטיול פרידה אחרון
ואקח איתי את אחת מחברותיי.
״אני דווקא אשמח אם היא תיסע לכמה ימים,״ אני אומר לאנסטסיה בשקט, ״אני לא חושב שמישהו יחסר אותה.״
״כל יום אני יותר המומה ממה שקורה כאן,״ היא אומרת, ״עכשיו כשאני מכירה את הבנים, אני לא מצליחה להבין איך היא יכולה להתנכר להם כל כך. הם ילדים טובים, ממושמעים, ומאד חכמים. אני כל כך נהנית לנהל איתם שיחות. כמובן שהיא לא כמוני, אותה מעניינים דברים אחרים לגמרי. קורים פה רצף של דברים שמעוררים בי הרבה מחשבות.
שמתי לב הבוקר שלבשת את החולצה של נבחרת בית הספר. זה העלה בי זכרונות של הימים שדיברנו. כשהגעתי לכאן לראשונה נראית לי כל כך שונה ורחוק מהנער ההוא. הבוקר ראיתי אותך כפי שהיית אז. כאילו שקפאת, ועכשיו אתה מפשיר,״ היא אומרת לי.
״הזכרונות מהימים ההם הם… ״ אני מהסס, אני מרגיש שעוד רגע אוריד מעליי את כל החומות ואחשוף בפניה את מה שאני מרגיש.
״הם היו זכרונות טובים,״ היא אומרת, ״הייתי אז ילדה, וראיתי את העולם אחרת.״
״והיום?״ אני שואל.
״היום אני מפוקחת יותר, ומערכות היחסים נראות בעיניי אחרת מאז,״ היא עונה.
״תסבירי,״ אני מבקש.
״כשהייתי בת חמש עשרה, ידעתי שהנערים בתיכון מחפשים רק דבר אחד. לא הייתי מוכנה לוותר על הבתולים שלי רק כדי להיות אהובה או פופולרית,״ היא מתחילה לומר.
״אבל טסה, אני אף פעם לא ביקשתי זאת ממך,״ אני מגיב מיד.
״ולכן ידעתי שאתה מקבל מה שאתה רוצה במקום אחר, ואתה…״ אני מתחילה לומר.
״את לא הבנת כמה את חשובה לי?״ אני שואל. זה כואב לי לשמוע שזה מה שגרם למרחק ביננו. לו רק הייתה מדברת איתי.
״כן, כידידה, כאחת שאפשר לדבר איתה, גם על רגשות,״ היא עונה לי.
״את לא הבנת שאם נער כמוני, אחד שנערץ על ידי כל הבנות, פותח את ליבו בפנייך, זה אומר שאני מרגיש קרוב אלייך?״ אני שואל.
״ברור, אחרת לא היית משתף אותי,״ היא עונה. ואני מבין שהיא לא מבינה, ועדיין אני לא מסוגל לומר לה את האמת.
״את חושבת שלא ראיתי את ההבדל בינך לבין אינה?״ אני שואל, ובעצם רוצה לשאול אותה איך היא לא מבינה שהתקרבתי לאינה, רק כי חיפשתי דרך לחזור לחייה.
״אתה בחרת בה לחיות איתה את חייך,״ היא אומרת, ואין טיפת כעס, או ביקורת בדבריה.
״את התרחקת, עברת לגור בפריז,״ אני אומר לה.
״לא נסעתי לפריז כי רציתי להתרחק, אלא בגלל שתכנית הלימודים בפקולטה לאומנות התאימה לי יותר. חזרתי לניו יורק מיד עם סיום לימודיי, כיוון שכאן זה הבית שלי. הוצעה לי משרה מאד נחשקת במוזיאון הלובר, אבל סירבתי.
הבנתי שעם כל האהבה שלי לפריז, רק כאן אני מרגישה שייכת. ידעתי שכאן אתחיל ממקום נמוך יותר, עם משכורת לא גבוהה, ועדיין לא היססתי לרגע, רציתי להיות כאן,״ היא אומרת.
״את ניתקת איתי קשר כשחלית, אמרת שדיברת איתי רק כדי לגרום לבנות האחרות לקנא, ולא כי באמת היה לך איכפת ממני, וכי את מבקשת שלא אבוא לבקר אותך.״ המילים האלה ישבו לי כבד על הלב כל כך הרבה זמן. אנסטסיה מקשיבה לי בפנים חתומות.
״ואם אומר לך שכל זה לא נכון, ״ היא שואלת, ״מה זה משנה כעת?״
״את ניתקת את הקשר עם אינה. היא סיפרה לי שמאז שנוצר קשר ביני לבינה, את סירבת להיות איתה בקשר. סירבת לבוא לחתונה, והתעלמת מעובדה שנולדו לנו בנים,״ אני לא יודע מה דוחף אותי לעסוק בעבר.
״כשאינה ביקשה שאבוא, לא באתי?״ היא שואלת לא מרוצה.
״אני מתנצל, לא הייתי צריך להעלות את זה. אני מודה שדברים שקרו, לא מסתדרים לי עם מה שנאמר לי, את לא כזאת. אני יודע מי זאת הילדה שהכרתי.״
״אתה בעלה של אחותי, ואתה אוהב אותה. למה מה שקרה העבר כל כך חשוב לך? אני באמת לא מבינה, איך מה שקרה יכול להשפיע על מה שקורה היום,״ היא אומרת. היא נראית מתוחה, וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה.
אנסטסיה מסיטה את מבטה ממני. ״דברי איתי,״ אני מבקש, ונוגע קלות בזרועה.
״אני לא יודעת מה קרה שאתה מתקיף אותי היום. אני חושבת שעדיף שאלך,״ היא אומרת.
״בבקשה תישארי. אני זקוק לך,״ אני אומר לה, ״חציתי גבול שלא הייתי אמור לחצות. קורים כאן דברים, ורציתי ש…״
״אני מרגישה שאתם משחקים איתי,״ היא אומרת לי, ״אני לא מבינה למה אתה צריך אותי פה, הרי עד היום זה אתה שטיפלת בהם. אני אומר לך בכנות…״ היא משתתקת.
״למה השתתקת?״ אני שואל. אני מודע לכך שכעת יש מצלמות בבית, אבל בוער בי לשמוע מה יש לה לומר.
״אלכס, אדם, בוא נכין עוגיות,״ היא קוראת לבנים. מבחינתה השיחה הזאת הסתיימה.
״אני צריך לעבוד, אני מבקש שלא תפריעו לי, ״ אני אומר, עולה לחדר העבודה ונועל אחריי את הדלת.
אני מניח את המחשב על השולחן, ונכנס לדו״ח ששלח לי ברנרדו.
הכל פרוש לפניי, הזמנים, המילים שנאמרו, ועל ידי מי. אך לא רק, יש תיאור מדויק של איך נאמרו המילים.
לא הייתי צריך לשמוע את המילים כדי לדעת שזאת מציאות חיי. ״את לא חוששת שהוא יסרב?״ שאל אותה המאהב שלה.
״הוא אוכל כל שקר שאני מאכילה אותו. הוא עבד לרגליי, מטפל בילדים כמו כלב נאמן, וממלא את הכיסים שלי בכסף אינסופי,״ היא התרברבה בפניו.
אני מגחך לעצמי. ׳אוכל כל שקר? עוד נראה מי האידיוט בינינו.״
ברנרדו ביקש שאתקשר אליו אחרי שאסיים לקרוא את הדוח. ״כפי שראית, היא כל כך זחוחה. היא לא משערת בדעתה שאתה יודע הכל, ופועל לתעד זאת,״ אומר ברנרדו, ״אני יכול לומר לך בביטחון מלא, שהיא לא עוקבת אחריך בכל צורה שהיא.
מה שאני מרגיש זה, ועדיין זה רק בגדר תחושות, שהיא מתכננת לעזוב אותך, מה שאני מניח לא יגרום לך לשברון לב.
בשלב זה קומת הכניסה לא מרושתת, כדי שהשיחות בינך לאנסטסיה, לא יתועדו. אתה יכול להרגיש חופשי לשתף אותה, הבנתי שהיא ואחותה לא חברות הכי טובות.״
אני מסיים את השיחה עם ברנרדו, וצופה בשידור בלייב של חדר השינה. אינה מדברת ללא חשש עם המאהב שלה, וממשיכה לרקום תוכניות. ״אני חייבת שתתן לי אישורים, שהוא יבין כמה מצבי קשה,״ היא אומרת לו.
״האידיוט הזה,״ היא אומרת לקים, כשהיא מסיימת את השיחה איתו, ואני חושב על מי היא מדברת עליו או עליי, ״באמת חושב שאני אסכן את עצמי ואטוס איתו. אני מתכוונת לטוס רק איתך מתוקה. זה יהיה טיול הפרידה שלי ממנו. אני מתכוונת לבזבז כמה שיותר, וכשאחזור אפגש עם עורך הדין שלך.״
״אמרת שחתמת על הסכם ממון איתו,״ אומרת קים.
״אני יודעת שנקודת החולשה שלו אלה הבנים, ועל זה אני אלחם, לא כי אני רוצה אותם, הם דומים יותר מידי לנואה. ובכלל, אני רוצה להיות חופשיה, ולא כבולה לילדים, ביחוד שהם בנים,״ אומר אינה.
״אבל למה את כל כך שונאת אותו?״ שואלת קים, ״כל אישה הייתה רוצה גבר כמוה. מעלף במראהו, חכם , ועשיר כקורח. אני בטוחה שהוא חיה במיטה.״
אני מחייך, ומחכה לשמוע איזה ציון היא תתן לי. ׳נכשל,׳ נראה לי הכי סביר.
״את יודעת איך זה. כשאת מגדלת ילדים, יש לך זמן לשטויות האלה?״ עונה אינה.
״את רוצה לומר לי..?״ מתחילה קים לשאול.
ואז זה מגיע. "את מבטיחה לי שלא תספרי לאיש?״ שואלת אינה בקול רועד. אני מופתע שקים, שמכירה אותה כל כך טוב, לא יודעת שהיא מזייפת.
״מאז שאנסטסיה חזרה לניו יורק, הוא רוצה רק אותה,״ היא אומרת, ומתחילה לבנות את השקר שלה נגדי. ״הוא מזניח אותי לגמרי, ומבלה רק איתה.״ עכשיו היא מזייפת בכי. ״למה את חושבת שאני מחפשת אהבה במקום אחר?״
אם הייתי נמצא איתה בחדר, הייתי מתקן אותה ואומר לה שאנסטסיה חזרה הרבה אחרי שאינה התחילה לדחות אותי במיטה, זמן רב לפני שאינה ביקשה ממנה שתגיע לעזור לה, וכמה הייתי מופתע אז לראותה.
עם זאת הייתי רוצה לומר לה שהיא צודקת, אני רוצה את אנסטסיה יותר, אם לדייק, אני רוצה רק אותה.
בימים הבאים אני מעמיד פנים שאין לי מושג מה אינה מתכננת. ביום שישי היא שולחת לי הודעה.
אינה ברייטלינג:
אני טסה היום לשבוע.
ארבע מילים שמסכמות הכל. אני עונה לה מיד.
נואה ברייטלינג:
שתהיה לך שהות נעימה.
׳למה יש לי הרגשה שהיא לא טסה?׳׳
החיים בינינו נכנסים לשגרה. מידי בוקר נואה יוצא לריצה, ואני מביאה את הבנים לבית הספר, ונואה מחזיר אותם הביתה. הוא יושב לאכול איתם, ואחר כך הוא לא חוזר למשרד, אלא עובד מחדר העבודה שלו. הילדים למדו לא להפריע לו, והם יודעים שכשהוא יסיים את העבודה, הוא יבוא לשחק איתם.
מידי ערב, אני נמצאת איתם בזמן שהם מתקלחים, ומספרת להם סיפור לפני השינה, כשלעיתים קרובות נואה עומד בפתח הדלת ומקשיב, ולפעמים הוא מתיישב על השטיח בחדרם והבנים יושבים עליו, בזמן שאני מקריאה להם את הסיפור.
מאז שנואה הראה לי את ההודעה של אינה לגבי החופשה שהיא מתכננת, הנושא לא עלה יותר בשיחות ביננו. לכן אני מופתעת כשנואה מספר לי ביום שישי שאינה נוסעת, אבל לא מופתעת שהיא לא אמרה לי מילה.
בשבת בשעה שש בבוקר אני מקבלת התראת על כניסת הודעה.
אינה ברייטלינג:
כנסי לחדר האמבטיה.
תראי אם השארתי את הכדורים שלי על השיש.
אנסטסיה רומנוב:
שבת היום.
אני לא בדירה שלך.
אינה ברייטלינג:
תפתחי את המצלמה.
אני מתפלאת על הבקשה שלה, ומניחה שהיא לא מאמינה לי, ולכן פותחת את המצלמה. היא כמובן לא עושה זאת, ומשאירה את המצלמה שלה סגורה.
״תצלמי אותה,״ אני שומעת אותה לוחשת למי שנמצא איתה.
אני מעמידה פנים שלא הבנתי מה היא עושה. ״אני נראית כמו מישהי שקמה רק עכשיו. נואה עייף אותך הלילה?״
״תסתכלי מסביב, זאת הדירה שלי. ובעלך לא כאן,״ אני עונה, ״אני אף פעם לא נשארת לישון בדירה שלך. יש לי חיים מחוץ למשפחה שלך, למקרה ששכחת,״ אני אומרת לה בקור ומנתקת את השיחה.
מה שהיא לא יודעת שלא רק היא הקליטה את השיחה, אלא גם אני. אני יוצרת קובץ של השיחה, מצרפת אליו צילום מסך של ההודעה שהיא שלחה לי, ושולחת הכל לנואה. אני לא מרגישה צורך להוסיף מילים, שכן הסרטון מסביר הכל.
נואה מתקשר כעבור דקות ספורות. ״את מבינה?״ הוא שואל.
״אתה חושב שהיא באמת נסעה?״ אני עונה לו בשאלה.
״תני לי לבדוק,״ הוא אומר, והולך לחדר השינה. ״היא לא כאן.״ הוא שותק לרגע, ״אני אחזור אלייך.״
אני נכנסת שוב מתחת לשמיכה החמה. עדיין מוקדם, ואין לי חשק לקום. כעבור כמה דקות אני מקבלת מסרון.
״היום יום שבת, השעה שש וחצי בבוקר. כך נראה חדר השינה שלנו.״ הוא מראה לי את המגירות ליד מיטתה, נכנס לחדר האמבטיה שמלא במיטב מוצרי טיפוח חדשים. וגם המגירות בו חפות מכל תרופה.
הוא יוצא מחדר האמבטיה, ונכנס לחדר הארונות. ״זה היה הצד שלי, עד שביקשה שאצא מחדר השינה. וזה הצד שלה.״ הוא מצלם בצילום איטי את הבגדים שלה, מקרב את המצלמה להראות את התגים שעדיין לא הוסרו מכמה מהם. אין ספק שאלה נקנו לאחרונה, שכן אלה צבעי הסתיו של השנה. ״מעניין שאישה שגוססת, ששוכבת כל היום במיטה, מרגישה צורך למלא את הארון שלה במבחר חדש של בגדים.״ הוא מקרב את המצלמה לאחת השמלות. עוד פרט מדהים, שלמרות הטיפולים שהיא מקבלת בקביעות בבית, היא לא הורידה גרם אחד ממשקלה, ועדיין לובשת בגדים במידה M.״ הסרטון מסתיים.
הוא שולח לי סרטון נוסף, הפעם מחדר העבודה שלו. ״כאן על הספה הזאת אני ישן כבר חודשים, וזה הארון שלי. זה נראה כמו מקום להביא אליו מאהבת?״
הוא מתקשר שוב. ״מה היא חושבת לעצמה שהיא גוררת אותך לסיפור הזה בינינו. ברור לך שהיא עומדת לעשות שימוש בשיחה שלכם, נגדי, נגדך.
את יודעת שאני לא אתן לאף אחד לפגוע בך, נכון?״
״היא לא תצליח לקלקל את מה שנבנה בינינו,״ אני עונה לו בלי לחשוב.
״תודה טסה, את לא יודעת כמה המילים שלך חשובות לי. היא מנסה לבנות שקר על היחסים בינינו, היא לא יודעת שאני קשור אלייך הרבה יותר ממה שהייתי אי פעם קשור אליה, גם לא בימים הכי יפים שלי איתה, ימים שלא היו רבים,״ אומר נואה. אני מרגישה שהוא מאופק, אבל יודעת שכך הוא צריך להיות כל עוד אנחנו בלב הסערה.
אני נסערת מהשיחה. ״נתראה ביום שני,״ אני אומרת לו.
״כן, הייתי כל כך רוצה שנתראה … כן, ביום שני,״ הוא לא אומר בקול את מה שהיה רוצה, אבל אני כבר לומדת לקרוא אותו.
אני כל כך מתוסכלת. אין לי עם מי לדבר. הוריי ואחי לא מודעים למה שקורה אצל אינה. אני צריכה להיות זהירה מאד בלשוני, אין לי מושג איך ההורים יגיבו למה שקורה בבית ברייטלינג, וגם לא לאיזה צד הם יבחרו להאמין.
אני מחליטה לנסוע לבקר אותם. אני מספרת להם על התערוכה, על הבחירה בי לעצב את התערוכה כולה, ועל הציורים שבחרתי להציג.
״את כל כך מוכשרת,״ אומרת אימא, כשהיא רואה את הציורים שלי. ״תשלחי לנו הזמנה לפתיחה,״ היא מבקשת.
״זה יקרה בשבת הבאה,״ אני אומרת, נכנסת לטלפון הנייד שלי ושואלת את אימא מי יצטרף אליה. ״אני מניחה שגם סבא וסבתא רומנוב ירצו לבוא,״ היא עונה.
במשך כל השבת אף אחד מבני המשפחה לא הזכיר את אינה. כאשר אנחנו מסיימים את ארוחת הערב, הטלפון של אימא מצלצל. ״זאת אינה, מה קרה שהיא מצלצלת פתאום?״ היא אומרת, ועונה לשיחה.
״אינה, מה שלומך?״ היא שואלת.
אני יושבת לידה, כך שאני שומעת את השיחה. אני מניחה את הטלפון שלי על השולחן, ומפעילה את ההקלטה.
״אני בסדר,״ היא עונה, הרי ההורים לא יודעים שהיא חולה. ״אני ברמקול? היא שואלת.
״לא, את מדברת רק איתי,״ עונה אימא.
״את יודעת שאנסטסיה מנסה לקחת ממני את נואה? היא חושבת שאני לא יודעת שהיא מתגנבת למיטה שלו כל לילה. רק הבוקר בשעה עשר תפסתי אותה יוצאת מהחדר עבודה שלו. מה שבטוח שהיא לא הייתה שם למטרת עבודה. אבל תשבעי לי שאת לא מספרת לה שסיפרתי לך,״ אומרת אינה.
״אני מבטיחה לך שלא אספר לה,״ אומרת אימא, ומסתכלת עליי.
״ההורים שלי יאכלו אותה, וגם אותו,״ היא נשמעת אומרת למישהו ברקע וצוחקת. היא לא שמה לב שהשיחה עדיין לא נותקה, ואין לה מושג, שאצלי הכל מוקלט.
״מצאה על מי להמציא סיפור כזה.לא הייתי מאמינה לסיפור שלה, גם אם לא היית מגיעה לפה בשמונה בבוקר,״ אומרת אימא, ״ובינינו טסה, את מתאימה לנואה הרבה יותר ממנה.״
