שלושה ימים עברו מאז שתיאו נולד. הוא בוכה הרבה, כמעט ולא ישן. אני לא יודע מה לעשות.
ניקול מסרבת לבוא לעזור לי. ״אני לא מבין אותך, עשיתי כל מה שביקשת, ביקשתי ממנה להתגרש, ואת הבטחת להיות עם הילד,״ אני אומר לה בכעס.
״אני לא זו שביקשה ממך ילד,״ היא עונה לי, ״אני עדיין צעירה ורוצה להנות מהחיים, בלי ששום דבר יגביל אותי, גם לא אתה.״
״שון, משהו לא בסדר עם הילד. איפה לכל הרוחות אימא שלו?״ אומרת אימי בכעס.
״מה זה משנה? היא לא פה ועליי להתמודד עם מה שקורה כעת לבד,״ אני רוטן. איך אני יכול לומר לה שאין לי מושג, שהסתרתי ממנה את האמת.
״אני מזמינה רופא ילדים שיבוא לבדוק אותו,״ קובעת אימי.
לראשונה בחיי אני מרגיש שאיבדתי שליטה. כל הניסיון שרכשתי בניהול אנשים, לא עוזר לי כעת כשאני עומד מול תיאו, ואין לי שמץ של מושג מה לעשות.
אני כועס על כל העולם. על אמיליה, על ניקול, וגם על אימי שלוקחת את השליטה מידיי.
הרופא מגיע תוך זמן קצר. אני לא יודע מה אימי אמרה לו, לא הייתי מסוגל להקשיב לשיחה כשתיאו צורח כך בזרועותיי, אבל היא נשמעה בהחלט היסטרית, מה שלא הוסיף לניסיון שלי להישאר רגוע.
״אני פשוט לא מבינה,״ ממלמלת אימא.
הרופא מבקש את המסמכים של תיאו. ״עדיין לא הספקתי להגיש בקשה,״ אני אומר.
״היכן מסמכי הלידה?״ הוא שואל.
״אצל אימו,״ אני אומר.
״ואיפה היא כעת?״ הוא שואל, לכאורה שאלה לגיטימית.
״היא לא פה כעת,״ מתערבת אימי בשיחה.
״מה שמה?״ הוא שואל ופותח את המחשב שלו.
״אמיליה הרווארד,״ עונה אימי.
הרופא נכנס למחשב שלו. ״אני רואה כאן שהוא נולד לפני שלושה ימים. הייתה לידה קשה, אבל התינוק בסדר. רשום כאן שהוגשה כבר בקשה לרישום הלידה על ידי האם, וגם בקשה לתעודת בריאות.״
הרופא מפנה אליי את המסך, ואני רואה שאמיליה הגישה בקשה באותו יום שילדה, כשאני רשום כאביו, והיא כאימו.
״אני אקח את הנתונים מכאן,״ הוא אומר, ממלא טופס, וניגש לבדוק את תיאו.
״לאחר כעשר דקות שנדמות לי כנצח, אומר הרופא שהכל נראה תקין, וכי הוא חושב שזה קשור ליניקה. ״אשתך מניקה?״ הוא תופס אותי לא מוכן.
״כפי שציינת, היא עברה לידה קשה, היא עדיין מתאוששת, ולכן היא בחרה להאכיל אותו מבקבוק. כך אני יכול לקום בלילה, ולתת לה לישון,״ אני אומר, וחושב לעצמי שזה בטח מה שהיא עושה כעת בבית המלון אורכידאה, בו שכרתי לה חדר.
"אני רוצה לראות איך הוא אוכל,״ מבקש הרופא. אימי ממהרת להכין לו בקבוק, בזמן שהרופא שואל אותי איך אני מרגיש כאבא טרי.
״אני זוכר שכשהבכור שלי נולד, עם כל הניסיון שלי כרופא ילדים, לא יכולתי להסיר עיניי ממנו. זה נראה לי פלא שהיצור הזה יצא ממני. מחכה לך מסע חיים מרתק,״ הוא אומר. ברגע זה אני לא יכול לדמיין זאת.
ליאו מתנפל על הבקבוק, אבל מיד פולט הכל. ״הילד לא מעכל טוב את החלב. אולי תנסה לדבר עם אשתך שהיא תניק אותו? יש חלון זמן שבו נוצר החלב. אם הוא לא ינק בקרוב, החלב יתייבש.״
״ואם לא?״ אני שואל, כשהיאוש מתיישב לי על בית החזה.
״תצטרך לקנות לו חלב שמתאים לתינוקות שרגישים לאבקת חלב רגילה. הרופא מוציא מצידו קופסה לא גדולה, ומבקש מאימי שתכין ממנה לתיאו בקבוק חדש. אימי עושה כדבריו וחוזרת עם הבקבוק. תיאו שותה את החלב בשקיקה, ונרדם.
אני מרגיש הקלה, כעת כשמצאנו מה הבעיה. אלא שמחתי מהר מידי. תיאו מתעורר אחרי פחות משעה, ואני יוצא מדעתי. ׳למה הייתי צריך את הדבר הזה. אני ממש לא מתחבר למילים של הרופא. מה הפלא בתינוק צורח?׳
שלושה ימים עברו מאז הלידה. אומרים שהאם מרחפת מאושר אחרי הלידה, וכמה ימים לאחר מכן מגיעה הנפילה. אני לא זכיתי לחוות את האושר הזה, אם כי אני מודה על סופי, ואולי לכן איני חווה את הנפילה. אני לבד בעולם עם סופי, ואין לי ברירה אלא להיות חזקה עבורה.
רק כשהטלפון הנייד שלי מצלצל, ואני רואה את השם אימא, אני נזכרת שלא הודעתי להוריי שילדתי. הוריי נמצאים כעת מחוץ לניו יורק, ופעם אחרונה שדיברנו הייתה כמה שעות לפני שנסעתי לבית החולים.
״אני מתנצלת מילי שלא התקשרתי. את לא מבינה איזה מסע מטורף זה. אירוע רודף אירוע, אני כבר מותשת, ורוצה לחזור הביתה,״ אומרת אימא.
אני מתלבטת מה לומר לה, ומחליטה שעדיף שלא אספר דבר, כדי לא להרוס להם את הטיול.
״את קולטת כמה שנים אבא לא ראה את בני הדודים שלו? וכאילו הם נפרדו רק אתמול. האוכל של דודה פרל גרוע כתמיד, ואבא ואני מסרבים בנימוס. היום אבא נשבר ואמר לה שהוא רוצה להזמין אותם למסעדה על חשבונו, כדי שדודה פרל לא תעבוד כל כך קשה,״ אומרת אימא. היא נשמעת משועשעת.
״הם כל כך התפעלו מהמחרוזות ששלחת להם, ואמרו שאת מאד מוכשרת. התאפקתי לא לספר להם איזה תכשיטים את מעצבת באמת. בכל זאת אני לא שוכחת שיש מי שמקנא בהצלחה של המשפחה שלנו,״ ממשיכה אימא לשתף אותי בחוויותיה.
כיוון שלא דיברנו כמה ימים, אני נותנת לה לדבר, גם בזמן שאני מחליפה לסופי חיתול, וגם כשאני מניקה אותה. אני שמחה שהיא לא שואלת עליי. הרי היא לא יכולה לדעת שילדתי ממש עם תחילת החודש התשיעי.
״נשמע שלמרות הכל אתם מאד נהנים,״ אני אומרת, ״אני מאד שמחה בשבילכם. תמסרי נשיקות לאבא, וכמובן לכל המשפחה.״ אני אומרת, ובכך אני מסיימת את השיחה.
בדיוק כשאני מסיימת להניק, מגיעים אוליבר ומיקאלה לקחת אותי לדירה החדשה. ״עברתי בין חדרי הדירה, והכל נראה מושלם. את יודעת שהם השאירו את הרהיטים?״ שואל אוליבר.
״כריס ברוקלין ראה תמונות של הדירה, וביקש מהם שישאירו בה את רהיטי הסלון, שולחן האוכל, והמיטה בחדר השינה. הוא הצליח לשכנע אותם שהם יחסכו בכך שלא יצטרכו להזמין הובלה. אני מלאת התפעלות מהאופן בו הוא ניהל את המשא ומתן,״ אני אומרת.
״הוא מאד התרשם ממך. הוא אמר שהאופן שבו את מתמודדת עם הכל, ראוי להערצה,״ אומר אוליבר. הוא לא יודע כמה מרגש אותי לשמוע זאת, אחרי חייתי עם גבר שלא העריך אותי, וכנראה חשב שאני טיפשה.
אנחנו מגיעים לדירה, ואני נדהמת לראות שכולה מסודרת ומבריקה מניקיון. דמעות חונקות את גרוני כשמיקאלה מובילה אותי לחדרה של סופי. הוא נראה כאילו הוא לקוח מתוך ירחון לעיצוב חדרי ילדים.
היא עורכת לי סיור בדירה, ואני מרגישה מוצפת. ״וזאת היחידה שלך,״ היא אומרת ופותחת את הדלת הכפולה לפניי. המיטה כבר מוצעת, בחדר האמבטיה תלויות מגבות, ועל השיש מונחים מוצרי הטיפוח שלי. הבגדים שלי כבר מסודרים בחדר הארונות, והמזוודות מונחות בפינה.
ליד המיטה יש עריסה לסופי, ואני ניגשת ומניחה אותה בתוכה. ״ברוך בואך הביתה קטנטונת שלי,״ אני אומרת, ומשתדלת לא לחשוב על כך שאת תיאו איני יכולה להביא הביתה.
״כנסי להתקלח,״ אומרת מיקאלה, ״ואני אשמור על סופי.״ נעים לי שמישהו לוקח שליטה על חיי, ומסיר ממני את הנטל לחשוב מה עליי לעשות כעת.
כשאני יוצאת רעננה מהמקלחת, אני מריחה ריח של מרק חורפי באוויר. אוליבר מחכה שאכנס למיטה, ומגיש לי קערה מהבילה. ״עכשיו את בבית שלך, ואת לא צריכה להתחשב באף אחד. לא ממש נחת בימים האחרונים, אני מבקש שתאכלי ותלכי לישון. מיקאלה ואני נשאר כאן,״ אומר אוליבר.
אני רוצה להתנגד, לומר להם שהם כבר עשו המון בשבילי, ואני לא רוצה להפריע להם. ״אף מילה. אנחנו נהנים לעזור לך. אני יודע שאת לא רגילה שמטפלים בך,״ הוא מוסיף, ואני נכנעת, ומתמסרת לשניהם.
רק אחרי יומיים, כשהם בטוחים שאני חזקה דיי, הם משאירים אותי לבד.
הבית מרגיש לי ריק, אבל סופי מעסיקה אותי, כך שאינני מרגישה בודדה.
שבועיים עברו מאז הלידה. סופי עולה יפה במשקל, ונרדמת מיד אחרי האוכל. אני מתחזקת, ומרגישה שוב את הצורך לחזור לעבוד.
אני פותחת את המחשב, ונכנסת לקרוא מיילים. אמנם מיקאלה מנהלת את הסטודיו שלי, אבל אני מקפידה לנהל את עסקיי במייל האישי שלי. אחרי הלידה מיקאלה הציעה לי לטפל בדואר האלקטרוני, אבל אמרתי לה שזה יכול לחכות עד שאתחזק.
אני קוראת את הבקשות לעיצוב תכשיטים, ואז פותחת מייל שמפתיע אותי. אני מציצה על סופי שישנה בשלווה, וניגשת למטבח להכין לעצמי לשתות. במשך ההריון נמנעתי מלשתות קפה, ואני מרגישה שסוף סוף אני יכולה לחזור לטקס הקבוע בבוקר.
אחד הדברים שהזמנתי לדירה החדשה, הייתה מכונת קפה. אני בוחרת טבלית, ממלאת את מיכל במים, ומניחה כוס על המגש. מכונת הקפה מתעוררת לחיים, וקולות הרתחת מים, וזרימתם לתוך הכוס, מלווים בריח של קפה טרי הם מנגינה עריבה לאוזניי. יש בכך סימן שאני חוזרת לעצמי, ועדיין אני שונה ממה שהייתי. מכונת הקפה מסיימת את פעולתה, אני אוחזת בידי את הכוס בשתי ידיי, נהנית מהחמימות שלה, ועוצמת את עיני בהנאה.
הרגע הקסום הזה נעלם עם בכי שבוקע מחדר העבודה שלי. סופי מודיעה לי שהיא רעבה. אני לוקחת את כוס הקפה איתי, אני לא מוכנה לוותר עליה, וממהרת לגשת לסופי.
״בוקר טוב קטנטונת, איך ישנת?״ אני שואלת, ״את לא תאמיני איזו הזמנה קיבלתי.״ אני מספרת לה על כל המיילים שקיבלתי, ומחשבותיי נודדות לשון. אין לו מושג שאני מעצבת תכשיטים.
*
״אני רוצה לספר לך משהו,״ אמרתי לו, ״היום בסטודיו…״
״אמיליה, רק חזרתי מהעבודה, תני לי לנשום. הסיפורים שלך יכולים לחכות למחר,״ הוא אמר.
ניסיתי עוד פעמיים לספר לו, אבל הוא תמיד מצא סיבה למה לא מתאים לו עכשיו לשמוע.
עכשיו אני מודה לו על כך, זה הופך את הפרידה שלנו לקלה יותר.
אני נזכרת שהחודש חל יום הולדתה של סבתו. אני מאד אוהבת את ג׳יין הארוורד, היא תמיד קיבלה את פניי בשמחה ומאור פנים. היה לי חשוב להשקיע במתנה עבורה, והכנתי לה לפני מספר שבועות, צמיד משובץ יהלומים ואבני ספיר כחולות.
״הכנתי מתנה לסבתא ליום הולדתה,״ אמרתי לשון, ״אני מבקשת שתשים אותה בכספת שלך.״ שון לקחת את השקית מידי, ולא טרח לשאול מה יש בה. ״אני סומך עלייך שקנית לה מתנה שהיא תאהב,״ הוא הפטיר כלאחר יד.
אני תוהה אם הוא יזכור להביא לה אותה.
*
השבועות חולפים, וסופי מתפתחת יפה. אני לא יכולה שלא לחשוב על תיאו, האם גם הוא מתפתח יפה כמוה? ניתקתי קשר עם כל חברינו, ואין לי דרך לדעת דבר עליו.
אני מרבה לדבר עם סופי, לשתף אותה ביומי, ולהקריא לה סיפורים. סופי התחילה לחייך רצונית, וזה ממלא את ליבי אושר גדול.
אני משתדלת לא לחשוב איך תיאו מתפתח, אבל כל דבר בה מזכיר לי אותו. אני יודעת שאני חייבת לאסוף את עצמי, ולצאת למאבק עליו.
*
״היכנתי את המכתב שביקשת,״ אמר לי כריס ברוקלין, ״ואעשה כל מה שתבקשי. ועדיין, כגבר שחווה עם אישתו לידה, אני יודע שגם כשהאישה מתחזקת גופנית, וחוזרת כביכול לחיות כפי שהייתה רגילה, ההורמונים עדיין שולטים בה, והנפש עדיין רגישה כתמיד.
בסך הכל עוד לא עבר חודש מאז שילדת, ולכן אני מציע לך להמתין. את לא תלויה בו, ולא זקוקה לתמיכתו הכספית. כפי שאמרתי זו החלטה שלך, ואני מוכן לפעול מתי שתורי לי.״
המילים של כריס מהדהדות במוחי. אני כל כך מעריכה את העובדה שהוא רגיש אליי, והתשלום שהוא יקבל הוא לא המניע שדוחף אותו ללחוץ עליי לסיים את העניין כמה שיותר מהר.
אני מקשיבה לעצתו, ומחכה לרגע הנכון.
אני מחבקת את סופי, ויודעת שמה שלא יקרה, אני לא לבד.
*
שישה פריטים, זה מה שנדרשתי לעצב. כל כך הרבה רעיונות רצים לי בראש, ועליי להתחיל לצמצם את האפשרויות. אני מחליטה לתת לאבנים לדבר אליי.
מיקאלה מתקשרת לשאול לשלומי, ״יש התעניינות בשלושה פריטים ,״ היא אומרת לי.
״מדובר בקונה אחד?״ אני שואלת עניינית.
״לא, מדובר בשלושה שונים, שכל אחד מהם ציין שהגיע בעקבות התכשיט שעיצבת לאשת המושל,״ היא עונה, ״אני מכירה אותם, הם ממשפחות עתירות ממון,״ היא עונה. אין לה מושג שזו לא הסיבה למחיר שאקבע עבורן.
*
העובדה שמיקאלה היא חברתי הטובה, היא לא זאת שהכריעה את הכף בבחירתי בה לעבוד איתי בסטודיו. נכון שלמדתי שאני יכולה לסמוך עליה, והיא תעשה הכל למעני, אבל הייתי צריכה יותר מזה.
מיקאלה גדלה בבית עתיר ממון, ובין הדברים שלמדה מאימה, הוא להעריך תכשיטים יקרים. וככזאת, היא שוחה כדג במים בעולם שלי שמורכב מליין מאד יקר.
ועדיין, אני לא משאירה בידיה להחליט לגבי המחיר, כשם שאין לה מושג כמה אני משלמת עבור האבנים והזהב.
ככל שעובר הזמן, אני זוכה להנחות גדולות יותר, ולא רק בזכות העובדה שאני משלמת מיד עבור הסחורה שאני קונה, אלא בשל העובדה שאני מאשרת לסוחרים להשתמש בשמי, שם שערכו רק עולה בשוק.
החתימה שלי על כל פריט שעיצבתי, גורם למחירו לעלות באופן ניכר. זו הסיבה שקיבלתי את ההזמנה הלא שיגרתית, לעצב את ששת התכשיטים.
*
אני מעיפה מבט מהחלון. אתמול היה יום מאד קר, אבל היום, בדיוק כמו שהבטיח החזאי, השמש שוב זורחת. אני מחליטה לקחת את סופי לטיול לסטודיו שנמצא מרחק של כמה דקות מהדירה. ״אני אבוא לסטודיו, ואקבע לך מחיר עבורם.״
״ומה עם סופי?״ היא מתפלאת.
״הגיע הזמן שהיא תראה את העולם שלי, לא רק בעיצובים על הנייר,״ אני עונה. מיקאלה צוחקת. אין לה מושג שאני משתפת את סופי ביצירות שלי. כמובן שהיא עדיין לא מבינה דבר, אבל גיליתי שלי זה עוזר לי.
״בואי קטנטונת, את עומדת לחוות את העולם בחוץ,״ אני אומרת לסופי, מערסלת אותה בזרועותיי, ומניחה אותה על שידת ההחתלה. פתאום זה מכה בי. הטיפול בה סופי כבר טבעי לי, ואני מבצעת כל פעולה בביטחון ובמהירות, אבל יש לי עוד תינוק שהוא לגמרי זר לי.
אני מתאפקת לא לבכות. כריס צדק, ההורמונים בגופי עדיין לא נרגעו. אני מתעשתת מיד ומכינה את סופי לקראת היציאה לרחוב.
אני מודה על השמש המלטפת, ועל כך שאין רוח בחוץ. זהו יום מושלם לצאת איתה לטיול. תוך כמה דקות אני מגיעה לסטודיו, ושמחה שלא פגשתי אף אחד שמכיר אותי.
מיקאלה מתרגשת לראות אותי, ומציצה לתוך העגלה. ״היא כל כך יפה,״ היא אומרת ורוצה להוציא אותה.
״תני לה לישון,״ אני מבקשת, ״אנחנו כאן רק בביקור קצר, ואני רוצה להספיק לתת לך תשובות לפני שהיא תתעורר ותבקש לאכול.״
״את צודקת,״ היא אומרת בהבנה, וניגשת להביא לי את התכשיטים שבהם התעניינו הלקוחות.
״ולגבי זה,״ היא מצביעה על ענק שמשובצות בו אבני רובי אדומות, ״הוא שאל אם אפשר להכין עוד אחד כזה.״
״כל תכשיט הוא עולם ומלואו עבורי. אני לא יוצרת יותר מאחד, ולכן ערכו כזה גבוה. אני מצטערת, אבל התשובה היא לא,״ אני עונה, ורושמת לה את המחיר של כל אחד מהפריטים.
אני מחכה שמיקאלה תצא מהחדר, פותחת את הכספת, מוציאה ממנה את האבנים, ומפזרת אותה על מגש עטוף בבד קטיפה שחור.
כדי להכין לסבתא הרווארד את התכשיט, רכשתי אבני ספיר כחולות. הן אלה שמדברות אליי כעת.
פתאום אני קולטת את המשיכה לאבן היפיפיה הזאת, זוהי אבן של חודש הלידה של סופי ותיאו.
עכשיו כבר ברור לי שהמוטיב של הליין שהוזמן יקרא סופיה.
.
