אני מסיים להתקלח, ושולח הודעה לפארקר אמרסון שאני בדרך לבית הקפה.
כשאני יוצא מהחדר שלי, חדרה של אינה שקט. אני יורד לקומת הכניסה, ועובר במטבח. על השיש יש שקית נייר ובתוכה כריכים שאנסטסיה הכינה עבורי.
אני לוקח אותם בפנים חתומות, למקרה שאינה תופיע פתאום, מכניס אותם לתיקי, ויוצא לבית הקפה של דן. כשאני ברכב, אני מתקשר לפארקר שאני בדרך.
״מעולה, אני מחכה לך,״ הוא עונה.
לפארקר יש נוכחות מהפנטת, וברור לי מיד היכן הוא נמצא, לפי המבטים הנרגשים של המלצריות. אני הולך בצעדים מהירים לשולחן, מתפלל בליבי שדן לא יופיע. אני מרגיש הקלה כשפארקר משתף אותי שדן עדיין לא הגיע.
אני מניח את הטלפון הנייד שלי על השולחן, ומראה לו את הוידאו האחרון שצילמתי. ״אני לא מבין,״ הוא אומר, ״לא סיפרת לי שאשתך…״
״זאת הפעם הראשונה שאני אומר זאת בקול, אני לא מאמין לה שהיא גוססת.״ אני פותח את התיקיה הנסתרת שלי, ומניח אותה לפניו.
״אני מבין מדבריך שאנסטסיה אחותה, עוזרת לך. אתה סומך עליה?״ שואל אמרסון.
״בעיניים עצומות. היא עצמה רמזה שמשהו לא נראה לה הגיוני בכל מה שקורה בבית. אינה לא מרשה לה להיכנס לחדר. אתה קולט? אשתי לא מרשה לאחותה להיכנס לחדר,״ אני עונה.
״ואיך הן מתקשרות ביניהן?״ מתפלא אמרסון, ״אם היא מנועה מלראות אותה?"
״זה משהו שקורה לטובתי. אינה מתקשרת איתה בכתב. כל דרישה ממנה כתובה. אנסטסיה הראתה לי חלק מההתכתבות ביניהן, כששאלתי אותה למה היא פועלת בצורה מסויימת.״
״תן לי דוגמה,״ מבקש פארקר.
״אינה נתנה לה הוראות מה להכין לבנים לבית הספר, למרות שיש להם שם ארוחות, אבל לא רק, אלא דרשה ממנה שתכין גם לי שני כריכים, ואף פרטה מה אני אוהב לאכול. אינה מעולם לא הכינה לי אוכל לעבודה. למעט מקרים בודדים, אני נוהג לאכול את כל הארוחות מחוץ לבית,״ אני אומר.
״אני מניח שאת ארוחת הערב אכלתם יחד,״ הוא מנסה להבין.
״לא פארקר. עד שהיא חלתה חזרתי הביתה מאוחר, הרבה אחרי ארוחת ערב,״ אני אומר.
״אתה יכול להסביר לי למה?״ הוא לא מרפה.
״כי אני לא יכול לנשום בבית. הדירה שרכשתי לפני נישואיי, וכל כך אהבתי, הפכה לבית הכלא שלי. חסר לי אוויר ברגע שכף רגלי דורכת בו.
עכשיו כשאנסטסיה עוזרת לי עם הילדים, אני שוב מרגיש שאני יכול לנשום. היא רואה אותי, מבינה אותי,״ אני חייב לומר את האמת.
״אינה ואנסטסיה לא היו בקשר עשור. היא לא רצתה אותה בחתונה, ולא כשהבנים נולדו. רק כעת כשחלתה, היא פנתה אליה שתבוא לעזור לטפל בילדים.
עכשיו כשאני חושב על זה, הרי תמיד זה רק אני שטיפל בהם. ברור לי שהייתה לה סיבה נסתרת. החברות שלה רומזות כל הזמן שיש משהו בין אנסטסיה לביני. למרות שאמרתי שאין בכך שמץ של אמת,״ אני אומר.
אני עדיין לא מוכן לומר לו מה אני מרגיש כלפיי אנסטסיה, מה גם שהרגש הוא חד צדדי.
״דיברת עם אנסטסיה על כך שאתה לא מאמין שאינה באמת חולה?״ שואל פארקר.
השיחה הזאת קשה לי, אבל אני יודע שהיא הכרחית. הוא לא מנסה לחטט בחיי, אלא לעזור לי.
״אנסטסיה שאלה אותי אתמול אם אינה באמת גוססת. שאלתי אותה למה היא שואלת, והיא ענתה לי, שהיא ראתה את סל הכביסה שלה, ונראה לה קצת מוזר שאישה חולה כמוה, בוחרת ללבוש בגדים כאילו היא יוצאת לבילוי. היא גם שמה לב שיש ביניהם בגדים מאופנת סתיו 2026, כאלה שיצאו לחנויות רק לפני כמה ימים,” אני אומר לפארקר.
״אני מרגיש שאתה יכול לסמוך על אנסטסיה. הייתי שמח אם תשתף אותה במה שאתה מרגיש, או לפחות תגשש אצלה מה דעתה,״ אומר פארקר.
״אתה יודע איזה חלק גדול תפס הבייסבול בחיי. היום לראשונה מאז שנישאתי, יצאתי לריצת בוקר. נכון שמדי פעם אני הולך לשחק עם חברים, אבל לא באופן קבוע.
אתמול היינו באימון של הבכור שלי אלכס, ואנסטסיה היא זו שהעלתה את הנושא, והציעה לי לקחת את הבנים לגן, מאחר שהיא באה בכל מקרה לעזור איתם בבוקר, כדי לאפשר לי להתאמן. זה משהו שאינה בכלל לא הייתה מעלה על דעתה.
אנסטסיה מאירה לי את כל מה שאינה החסירה ממני כל השנים. אפילו דבר פעוט כמו לאחל לי שיהיה לי יום טוב, זה לא דבר שאני רגיל לשמוע מאינה. אני מגזים לדעתך?
אני לא רוצה שתחשוב שאני מסכן, או מתלונן. אני כל כך רגיל לחיות לבד בתוך הנישואים שלי, שאיני עוצר לחשוב שיכול להיות אחרת. אנסטסיה מראה לי שלא צריך הרבה כדי לנהל זוגיות טובה, שבה שני בני הזוג שותפים שווים בנטל.
שלא תחשוב שאנסטסיה משועממת, יש לה סדר יום עמוס. היא מעצבת כעת תערוכה של אמנים מהעיר, והיא מציגה בה גם את הציורים שלה. ועדיין היא מקדישה זמן לבנים שאותם הכירה רק לפני מספר ימים,״ אני מסיים את דבריי.
״אתה מיטיב לתאר את המצב בבית. השאלה מה אתה מתכוון לעשות עם המידע הזה,״ שואל פארקר.
״אני מבקש שתקשר אותי עם מישהו שיכול לעקוב אחרי אינה, יעלה כמה שיעלה,״ אני עונה, ״אני רוצה לדעת את האמת על הרופא שהגיע אתמול,״ אני שולח לפארקר את תצלום לוחית הזיהוי של המרצדס הלבנה, ״וגם מידע על התיק הרפואי של אינה.
תאמר לי כמה כסף אתה צריך כמקדמה, ואעביר מיד את הכסף לכתובת שתספק לי.״ אני ממתין לתגובתו של פארקר.
הוא מוציא את הטלפון הנייד שלו, ומחייג. ״ברנרדו. אני צריך את עזרתך באיסוף מידע. אנחנו צריכים עותק של מסמכים רפואיים, וגם למי שייכת לוחית הזיהוי,״ הוא אומר, "אני כבר שולח לך את הפרטים של האישה, ושל הרכב,״ אומר פארקר, ומבקש ממני פרטים אישיים של אינה, כולל תמונתה.
אני לא יודעת להסביר מה גרם לי להיעתר לבקשתה של אינה, הרי לא היינו בקשר כבר עשור. כאשר ראיתי את נואה לראשונה, לא ראיתי את הגבר שבו, אלא את בעלה של אחותי.
מאז הגבולות ביננו התחילו להטשטש. הבוקר כשראיתי אותו עומד לידי בבגדי הספורט, הזכרונות מהעבר הציפו אותי.
*
כשרק הכרנו, לא היה לי עדיין חבר. מצפייה באחותי הבנתי, שבנים יותר משהם רוצים אותך באמת, הם רוצים את גופך. אינה עשתה הכל כדי לכבוש את הבנים. תשומת הלב שלהם הייתה חשובה לה הרבה יותר מהלימודים. אני הייתי אחרת. לא הייתי מוכנה לשלם כל מחיר, כדי שיאהבו אותי.
זה לא אומר שהבנים הפסיקו לחזר אחריי ולחפש את קירבתי, אבל כשראו שנואה מתעניין בי, הם פינו לו את הדרך.
האמנתי שנואה כמוהם, שהוא רק מנסה למצוא את הדרך לקחת אותי למיטה. הוא לא הפסיק לחזר אחרי עד ליום שהפסקתי לבוא לבית הספר כי חליתי.
אנמיה חריפה תקפה אותי, ונאלצתי להיות מאושפזת מספר שבועות בבית חולים מבודדת מהעולם, מה שגרם לנתק ביננו.
לשמחתי המחלה התגלתה בשלב מוקדם שאיפשר את החלמתי המלאה.
עכשיו כשאני חושבת על כך, אני מבינה מדוע נעניתי לבקשתה של אינה. למרות שהיא התרחקה ממני כששמעה כשבדמי התגלו תאים סרטניים, כאב לי לשמוע שהיא כנראה לא גילתה בזמן את המחלה שמכלה אותה.
מה גרם לה לבקש ממני לבוא, לא הייתה לי תשובה עד היום.
אני חושבת שהיא זוממת משהו. עובדה שחברותיה צצות בכל מקום, ורומזות שיש קשר בין נואה לביני. איזו סיבה יש לאישה שגוססת לעשות זאת?
המסקנה היחידה שעולה לי בראש היא, שאינה לא באמת חולה אנושות כפי שהיא אומרת.
צחוק הגורל הוא שאינה צודקת, ואני מרגישה שהלב שלי מתחיל להתעורר לידו, ואולי הוא לא באמת כבה כשחליתי.
*
אני מסיעה את הבנים לבית הספר, ״אני רוצה שתהיי אימא שלנו,״ אומר אלכס, ״את אימא הרבה יותר כיפית ממנה. את תמיד שואלת איך היה בגן, ועושה איתנו פעילויות כשאנחנו חוזרים הביתה.״
״וגם האוכל שלך יותר טעים מהמבורגר במקדונלדס,״ מוסיף אדם.
׳מה אני אמורה לענות להם?׳ ״אני בטוחה שאימא הייתה מאד עסוקה לפני שחלתה,״ אני מספקת להם תירוץ עלוב.
״בטח, בטלפון שלה,״ עונה לי אלכס במרמור, ״אז איך זה שאבא עובד כל כך קשה, ותמיד יש לו זמן בשבילנו?״
קשה לי לעמוד מולם ולומר שאני מזועזעת מהאופן בו אינה נוהגת כלפיהם. ״עכשיו אני פה.״ זה כל מה שאני מסוגלת לענות.
״את לא תעזבי אותנו, נכון?״ שואל אלכס.
״הבטחתי לך,״ אני עונה.
אנחנו מגיעים לגן, ואני מלווה אותם עד לדלת. אני זוכה לחיבוק מכל אחד מהם. הם מתקשים להיפרד ממני. ״נתראה בצהריים,״ אני אומרת בטון קליל, כדי לטעת בהם ביטחון שאהיה שם עבורם.
אני נוסעת לסטודיו, וכל מה שעולה בדימיוני, אלה העיניים הירוקות של נואה. מתישהו אצטרך להתקשר אליו, כדי להיות בטוחה שהוא יכול לקחת את הבנים מהגן.
תמונה של הסתיו בשיא יופיו נמצאת על כן הציור שלי, עדיין לא גמורה, אני עומדת ומרוכזת בה, כשהטלפון צלצל.
״בוקר טוב טסה,״ אני שומעת את קולו של נואה, ״רציתי להודות לך על שאפשרת לי הבוקר להתאמן. אין לך מושג כמה אנרגיה קיבלתי בזכות זה. רק הבוקר הבנתי כמה זה חסר לי.״
״אני שמחה לשמוע,״ אני עונה לו.
״הכל בזכותך. את מאירה לי את החיים בתקופה כל כך אפילה,״ הוא מפתיע אותי בבחירת המילים. אסור לי לחפש בזה מה שאין, אבל אני מתקשה שלא להתרגש מהן.
״אני רוצה שנדבר,״ הוא ממשיך, ״אני רוצה לספר לך משהו, איפה את?״
״אני כעת בסטודיו,״ אני עונה, ״אבל אצא בקרוב למוזיאון. עליי להיות שם ב…״ אני מסתכלת על השעון, ״עוד חצי שעה.״
לפני שהוא מספיק לענות, מתקבלת התראת על כניסת הודעה.
אינה ברייטלינג:
איפה את?
אני יכולה לדמיין אותה יורה את השאלה לעברי.
אנסטסיה רומנוב:
בדרך למוזיאון לאומנות,
לתערוכת ציורים שלי.
אני רואה את שלושת הנקודות, שמראות שהיא כותבת לי הודעה.
אינה ברייטלינג:
את מגיעה היום?
אנסטסיה רומנוב:
כל עוד לא תורי לי אחרת, אגיע.
״את שותקת,״ אומר נואה. אני קולטת שהוא דיבר, ולא שמעתי את דבריו.
״מצטערת, אינה שלחה לי הודעה,״ אני אומרת
״מה היא רצתה?״ הוא שואל. ניכר בקולו שעצם הזכרת שמה לא מרגיש לו נוח.
״היא שאלה איפה אני, ואם אני באה היום,״ אני עונה.
״מעניין,״ הוא ממלמל, ״עכשיו היא שולחת לי הודעה. רוצה לשמוע מה היא כתבה לי?״
״אם אתה רוצה לשתף,״ אני עונה.
״היא כתבה שאת מציגה את הציורים שלך במוזיאון, ולמרות שהיא מרגישה חלשה, היא מרגישה שעליה לבוא ולתמוך בך,״ הוא אומר, מה שגורם לי לגרום לפתוח את פי בתדהמה. ״תהני מהביקור.״ המילים האחרונות נאמרות בלעג.
כשאני מגיעה חצי שעה לאחר מכן למוזיאון, אני ניגשת לעמדת השמירה. כיוון שבימים אלה כשהתערוכה בהקמה המוזיאון היא סגורה למבקרים, אני מבקשת שאם אינה תגיע שיקראו לי.
דיאנה קוראת לי לישיבה. אני מבינה שיש לה צורך לדבר, כיוון שהיא משתפת אותי בעניינים אישיים שאין להם שום קשר למוזיאון. כשמגיעה השעה שעליי לעזוב, אני מתנצלת בפניה. ״כמה טוב שיש לי אותך. את מקשיבה לי בלי לשפוט אותי,״ היא אומרת.
״שמחתי לשוחח איתך,״ אני עונה, למרות שהשיחה הייתה מונולוג אחד ארוך.
אני עוזבת את המוזיאון ויוצאת לחניון. מזג אוויר קריר מקבל את פניי, הרוח מכה על פניי. אני שמחה שבדקתי בבוקר את תחזית מזג אוויר, ושמתי לבנים בגדים חמים בתיק.
עלי שלכת מכסים את הרכב, וכשאני מתחילה לנהוג, הם מתעופפים באוויר בריקוד איטי, ונוחתים על הכביש. מזג האוויר נותן לי השראה, ואני מחליטה להכין להם מרק.
רק כשאני כבר בחצי הדרך לדירה, ומרגישה שקר לי, אני קולטת שהשארתי את המעיל שלי על הכיסא במשרד של דיאנה. מה הפלא? שטף הדיבור שלה, גרם למחשבות שלי להתפזר.
אני מגיעה לבניין, מחנה את הרכב, ועולה ללובי. כיוון שאינני דיירת בבניין, עליי להרשם מידי יום בעמדת השמירה, למרות שהם כבר מכירים אותי.
״מה שלום מיסיס ברייטלינג?״ שואלת אותי בחביבות השומרת בכניסה, ״לא ראיתי אותה שבועות.״ שוב מתעורר בי החשד שאינה היא זו שהורתה לה לשאול אותי. ״אנחנו מכירות?״ אני שואלת.
״כשהגעתי לעבודה הבוקר ראיתי אותך מסיעה את הילדים לבית הספר,״ היא עונה מיד במבוכה, ובכך מסירה את הספק מליבי.
״אחותי לא חשה בטוב, ואני עוזרת לה עם הילדים,״ אני עונה.
״שתהיה לה החלמה מהירה,״ היא אומרת.
״תודה,״ אני עונה, וממהרת לעלות לדירה.
הדירה חשוכה, ושקטה, כאילו אין בה איש. אני מדליקה את האור במבואה, וניגשת למטבח. אני קוצצת ירקות ומכינה מרק לילדים. בסיר נפרד אני מכינה
מקרוני שיתאים למרק, אבל גם למנה נפרדת, למקרה שלא ירצו את המרק.
אמנם הבית מואר יותר, אבל השקט חודר לי לעצמות. אני מחכה שהבית שוב יתמלא. כל שנותיי בפריז גרתי לבד, גם כשהייתי במערכת יחסים עם ז'אן קלוד.
*
את ז׳אן קלוד הכרתי באחד מבתי הקפה האינטימיים ליד האוניברסיטה.
״מה את מציירת ילדה יפה?״ הוא שאל אותי ורכן לעבר מחברת הציורים שלי, ״וואו, את ממש מוכשרת!״ הוא קרא בהתפעלות, ״אני מקנא בך. אני לא יודע לצייר.״
״ומה אתה אוהב לעשות?״ שאלתי בתמימותי.
״את רוצה שאראה לך?״ הוא שאל, ומבט ערמומי על פניו.
הצרפתית כבר הייתה שגורה בפי, ולא היה לי ספק לגבי כוונותיו. הסיבה היחידה שהמשכתי לדבר איתו הייתה כי היה בו משהו שהזכיר לי את נואה.
כמה התגעגעתי אז לשיחות שלי עם נואה. לא ידעתי אז שאינה במערכת יחסים איתו.
״אתה יודע שאני ציירת, ומה אתה?״ חידדתי את שאלתי.
״אני לומד בפקולטה למדעים,״ פניו הרצינו, ״יש לי ראש של מהנדס, ואני חסר דימיון. רק כשמדובר בנשים..״ הוא עיקל את שפתו לחצי חיוך.
״היית חייב,״ עניתי לו.
״כבר הבנתי שאת אחרת, אבל אין זה אומר שאני לא נמשך אלייך,״ הוא ענה. ״ז׳אן קלוד, נעים להכירך,״ הוא אמר והושיט לי את ידו. כשהושטתי את שלי, הוא נשק לה.
ז׳אן קלוד לא כבש את ליבי בפגישה ההיא בבי הקפה, אבל הוא לא ויתר וחיזר אחריי באינטנסיביות, השאיר לי הודעות, ושלח לי מתנות קטנות, עד שהייתי בטוחה שהוא לא משחק איתי, והתרצתי.
כשהסכמתי להיות איתו בזוגיות, התניתי זאת בכך שכל אחד יגור בדירה שלו, ויחיה את חייו בקצב שלו.
״אבל שיהיה לך ברור שאני דורש ממך נאמנות, רק אני קיים בשבילך, ורק את בשבילי,״ הוא ענה. וכך היה.
ובכל זאת היה לי ברור שהוא לא האחד עבורי, ונפרדנו כשהייתי בשנת לימודיי האחרונה. הוא קיבל זאת בהבנה, ולא נראה היה לי ששברתי את ליבו, עד ליום שעמדתי לפנות את הדירה, והוא בא אליי בדמעות, והצהיר שאני אהבת חייו. זה היה מאוחר מדי, לא בגלל שכבר היה לי כרטיס חזרה לניו יורק, אלא כי באמת כבר לא הרגשתי כלום כלפיו.
*
אני עורכת את השולחן, ומציצה כל הזמן לכיוון בדלת. הם צריכים להגיע כל רגע. אני כבר מבינה שלא רק לילדים אני מצפה, אלא גם לנואה.
הילדים שמים את התיקים במקומם, ורצים לרחוץ ידיים. ״איזה ריח משגע, מה הכנת לנו היום?״ שואל אלכס.
״הכנתי לכם מרק חמים וטעים, שמתאים לימי הסתיו,״ אני עונה לו.
״ומקרוני שאתם יכולים לשים בתוכו.״ אני ממלאת את הקערות שלהם, ומניחה אותן על השולחן.
רק אז אני שמה לב שנואה עוקב אחרי כל תנועה שלי. הוא עומד כשידיו בכיסיו, ואני רואה שהוא רוצה לומר משהו, אבל מתלבט.
אני מנחשת שהוא רוצה לשאול אם אינה הגיעה, ואני נדה בראשי לשלילה. ״לא,״ אני אומרת, ״אתה מופתע?״
״את רוצה לדעת את האמת?״ הוא שואל, ועונה מיד, ״לא.״
הטלפון בכיסו מצלצל. הוא מחניק חיוך.
״כן אינה,״ הוא אומר.
״יש בעיה עם הטלוויזיה,״ אני שומעת את אינה מסננת בכעס , ״תדאג לתקן את זה מיד.״
״אני אזמין לך טלוויזיה חדשה,״ חדשה הוא עונה לה באדישות, כשהחיוך עדיין על פניו.
״יש בעיה עם הכבלים,״ היא עונה לו.
״תני לי לבדוק אם הבעיה קיימת גם בסלון,״ הוא אומר, וניגש להפעיל את הטלוויזיה. ״אני רואה שזו בעיה גם כאן, אני אתקשר להנהלת הבניין שיבדקו את העניין.
נואה מתקשר. ״מדבר נואה ברייטלינג. האם יש בעיה במערכת הכבלים בבניין?״ הוא שואל.
״הם מודעים לבעיה, וישלחו לכאן טכנאי,״ הוא אומר לי, ומתקשר לאינה לעדכן אותה.
אנסטסיה מבינה שאני לא משתף אותה במה שקורה, אבל מספיק נבונה לא לשאול אותי.
אני מוצא את הטלפון שלה, וכותב לה הודעה. ״אני מבטיח להסביר לך הכל. כעת עליי לנקוט בזהירות, אין לי מושג אם יש מי שמאזין לי.״
אני מפנה את המסך אליה.
היא קוראת, וכותבת לי – ״תודה.״
״תשב לאכול עם הבנים,״ היא אומרת, לוקחת קערה, וממלאת אותה עבורי.
״גם את,״ אני עולה ומישיר מבטי אליה בציפיה.
