ן
אני חוזרת הביתה בדיוק בזמן שסופי מתעוררת ודורשת לאכול. זאת הפעם הראשונה מאז שהיא נולדה, שאני מרגישה שאני כבולה, כיוון שהמחשבות שלי נתונות לליין סופיה.
אני יודעת שההזדמנות שניתנה לי היא נדירה, ועומדת לגרום לקריירה שלי לזנק עוד יותר.
ובכל זאת, אני נושמת עמוק ומתרכזת כל כולי בסופי. ״את ילדה כל כך טובה,״ אני אומרת ומלטפת את לחיה. ״את חושבת שתיאו רגוע כמוך? את חושבת שהוא מטפל בו טוב, או שנתן אותו בידיה של מטפלת, כדי שיוכל להמשיך …״ אני משתתקת. אסור לי לספר לסופיה על המאהבת של אביה, שגרמה כנראה לפרידה ביננו.
כשסופי מסיימת לינוק, היא נרדמת מיד. אני מניחה אותה בעריסה ליד שולחן העבודה שלי, ופותחת את המחשב.
אני רושמת את המילה ספיר כחול, ומיד נפתחת הגלרייה של כל התכשיטים בהם שיבצתי את האבן הכחולה.
בראש העמוד יש תמונה יפיפיה של אבני ספיר כחולות על בד שחור, שצילמתי בסטודיו. הספיר הכחול מסמל חכמה, כנות, ונאמנות, כך רשמתי בראשית העמוד.
אני גוללת בין התמונות, כשהאחרונה היא תמונתו של הצמיד שהכנתי לסבתו של שון ליום הולדתה שיחול בסוף השבוע.
אני פותחת את התמונה, ועוצמת את עיניי. אני מוצפת רגשות, כמה אהבה השקעתי בעיצוב של הצמיד המיוחד הזה, צמיד שאין שני לו. תמונות האוקיינוס עולות וצפות בדימיוני, ואני יכולה לשמוע את רחש הגלים, ולראות את האדוות הקטנות נושקות לחול הרך. מהמקום הזה, אני מתחילה לעצב.
אני פותחת את מחברת העיצובים שלי, ועד מהרה הנייר הלבן מקבל חיים, וענק משובץ ביהלומים ואבני סיפור כחולות מונח עליו.
אני מביטה על השרטוט, מוציאה את השקית המלאה באבנים שלקחתי מהסטודיו, פורשת על השולחן בד קטיפה שחור, ומתחילה להניח את האבנים כפי שהן על הנייר. עכשיו נותר לי רק להכין את התבנית ליצירת הענק עצמו.
אני מרגישה מלאת סיפוק. זאת היצירה הראשונה שלי מאז הלידה. ואז סופי מתעוררת, ומחזירה אותי באחת למציאות, ומאלצת אותי לעזוב הכל ולגשת אליה.
״תראי סופי איזה יופי, זה אימא עיצבה. אני כבר לא יכולה לחכות לראות את התכשיטים שלי עלייך,״ אני אומרת, ועולה איתה לחדרה כדי להחליף לה חיתול, ולהניק אותה.
אני עסוקה סביב השעון, ומנצלת כל רגע. מיקאלה מגיעה כל יום לביקור, ומשתפת אותי בחוויותיה מהסטודיו. אני שמחה על הבחירה שלי בה כמי שמנהלת את הסטודיו, כיוון שהיא מצליחה למכור כל יום תכשיט או שניים. אני זקוקה לכסף יותר מתמיד, כיוון שהמצב גרם שתהיינה לי הוצאות בלתי צפויות.
במקום להנות מחופשת לידה, אני נאלצת לדאוג לפרנסתי, ומודה בכל ליבי לשון שחשב שהעבודה שלי היא שולית, והתעקש להפריד את החשבונות שלנו.
אני אוהבת את הדירה החדשה. סיכמתי עם כריס שכשאחסוך מספיק כסף, אודיע לו שיגיש את ההצעה לרכישתה. הידיעה שיום אחד זה יקרה, מקלה עליי להתאקלם בה, ולהרגיש בבית. אני יודעת שהחדר שרכשתי לסופי הוא לא זמני, והרשתי לעצמי להשקיע בעיצובו סכום ניכר.
אמנם עבר יותר מחודש מאז הלידה, אבל אני עדיין לא מאופסת. לא לגבי השעות, ולא לגבי הימים. השבוע חולף מהר, ואני מגלה הבוקר שסוף השבוע כבר כאן.
החלטתי, כמובן ביחד עם סופי, שמקשיבה בסקרנות לכל מילה שלי, שסופי השבוע מוקדשים רק לשתינו, ולא לעבודה.
אני נושאת את סופי בזרועותיי, וניגשת לבדוק מה מזג האוויר. שמים אפורים מכסים את פני העיר, וניכר שעומד לרדת גשם. ״הבוקר אימא לא תיקח אותך לטיול, לא תמיד אפשר לצאת החוצה קטנטונת שלי. אני מציעה שנבלה לנו יום שקט בבית,״ אני אומרת, והולכת להדליק את האח שהותקן בסלון לפני יומיים.
אני מביאה את העריסה של סופי לסלון, ושמה מוסיקה שקטה ברקע. למדתי שבגיל הזה הראיה של סופי מרוכזת יותר, והיא מבחינה בין שחור ללבן. אני מניחה בעריסה ספר שרכשתי עבורה, והיא מסתכלת עליו בריכוז.
שלווה גדולה נופלת עליי. סופי רגועה, ואני ניגשת להכין לעצמי קפה, ומשהו קל לאכול. הבוקר כשהסתכלתי על עצמי במראה, ראיתי שירדתי במשקל. אמנם זה משמח אותי, אבל אני מבינה שאני צריכה להקפיד יותר על התזונה. הגוף שלי מייצר חלב עבור סופי, ואני חייבת שהוא יהיה איכותי עבורה.
רק עשר בבוקר, וכשהטלפון מצלצל אני מסתכלת עליו מופתעת. ׳מי מצלצל אליי בשבת בבוקר כל כך מוקדם?׳ אני חושבת לעצמי.
אני עונה לשיחה בהיסח הדעת, בעוד אני חותכת פירות, ושופכת אותם לקערת היוגורט.
״סוף סוף חזרנו. אני לא מאמינה איך נסיעה של שבוע הפכה לחמישה שבועות,״ אומרת לי אימא.
״העיקר שסבתא מרגישה טוב,״ אני עונה לה.
״בטח. כייף לראות שהיא חזרה לגמרי לעצמה. היא כל כך הדאיגה אותנו,״ אומרת אימא, ״אנחנו יוצאים כעת משדה התעופה בדרך אלייך.״
הרגע שחששתי לו יותר מכל הגיע. חודש שלם של הסתרות, מסתיים באחת. ״אימא אני צריכה לספר לך משהו. נדבר על זה כשתגיעי לכאן. אני שולחת לך את הכתובת של הדירה החדשה,״ אני אומרת.
“הכל בסדר?״ היא שואלת בבהלה.
״הכל בסדר גמור,״ אני מרגיעה אותה, ומקווה שזה השקר האחרון שאאלץ לומר לה. אני מרגישה מועקה בחזה על כך, אבל מאלצת את עצמי לנשום. ״אימא פה, את תהיי בסדר,׳ אני אומרת לעצמי, וכמובן שאני מדברת על עצמי, ועל אימא שחזרה סוף סוף הביתה.
*
הרבה החלטות לא פשוטות נאלצתי להחליט בתוך זמן קצר. אחת מהן הייתה שדבר ממה שעובר עליי, לא יגיע לידיעתה של אימא.
בימים הראשונים לשהותה בקליפורניה, לא רציתי להרוס לה את ההתרגשות במפגש המשפחתי. ידעתי שאם אספר לה שילדתי, גם אם לא אספר לה על הדרישה של שון להתגרש ממני, אאלץ לספר לה שהוא לקח את תיאו ממני.
אחר כך באה ההתמוטטות של סבתא האהובה שלי, ואישפוזה בבית החולים, מה שהדאיג את הוריי מאד. זה לא היה הזמן להטיל עליהם את המצב שלי, אז המשכתי להעמיד פנים שהכל בסדר.
בהתחלה זה היה הגיוני שלא ילדתי עדיין, כי הייתי בימים האחרונים של החודש השמיני, וכיוון שזאת לידה ראשונה, סביר היה שאלד רק בעוד כמה שבועות.
עם מחלתה של סבתא, תשומת לב כולה הופנתה אליה, ודבר הלידה המתקרב לא היה במרכז תשומת הלב,
אני מקווה שאימא תסלח לי שלא שיתפתי אותה, ותבין שזה נעשה רק מתוך התחשבות בה.
*
אני מנצלת את ההמתנה להוריי, לאפות עוגות לכבודם. אני מזמינה מבית הקפה לחמים טריים, סלט ביצים, גבינת שמנת, וסלמון מעושן, וחותכת ירקות.
אני משאירה הודעה לשומר בכניסה שהוריי עומדים להגיע כל רגע, ובכל זאת כשנשמעת הנקישה על הדלת, אני מופתעת.
אני פותחת את הדלת, ואימא מביטה עליי בחשש. ״איזה כייף שחזרתם, התגעגעתי אליכם,״ אני אומרת ומזמינה את הוריי להיכנס. אני מחבקת את אימא, ומתאפקת לא לפרוץ בבכי.
אימא מסתכלת על הדירה. ״איזו דירה יפה,״ היא אומרת ״והנוף עוצר נשימה,״ היא אומרת, ״ועכשיו ספרי לי מה קורה.״
״יש לי הפתעה בשבילכם,״ אני אומרת, מנסה לשוות לקולי טון עליז, ״בואי תכירו את הנכדה שלכם סופי.״ אני אומרת, וניגשת להוציא את סופי מהעריסה.
״אימא אל תכעסי עליי שלא סיפרתי לך שהיא נולדה, הייתם כל כך עסוקים שם, וחששתי שאם תדעי, תקרעי בין הצורך להישאר לבין הרצון לחזור,״ אני אומרת.
״ברור שהייתי חוזרת,״ היא עונה מיד, ״היא מדהימה, איזו תינוקת יפיפיה,״ היא אומרת ומושיטה את ידיה כדי שאתן לה אותה.
״אני סבתא שלך. את יודעת כמה חיכיתי לפגוש אותך מתוקה שלנו?״ אומרת אימא ברוך.
״אני מאושרת ומתרגשת מאד,״ היא אומרת, ואז פניה מרצינות, ״ומה את לא מספרת לנו?״
אני מחליטה לא לשתף אותה בכל מה שקרה, אלא רק בעיקר. ״שון היה בלידה. כשתיאו נולד הוא לא נתן לי לראות אותו. הוא הגיש לי דרישה לגט, לקח את הילד ועזב.
ההריון שלי לא עניין אותו, ולכן הוא לא ידע על סופי. באותו רגע הודעתי על כך שלא היה לו מושג שעבורי הלידה לא הסתיימה,״ אני מסיימת את דבריי.
״מילי שלי, ואת כל זה את נשאת לבדך במשך כל השבועות האלה,״ אומרת אימא ועיניה מתמלאות דמעות, ״עכשיו אבא ואימא כאן, ואת לא לבד.״
״אני מודה שאני המום. זה הדבר האחרון שיכולתי לחשוב ששון מסוגל לעשות. הייתי בטוח שהוא מאוהב בך מעל הראש, כמה טעיתי לגביו,״ אומר אבא ומעוות את פניו בכעס.
אני נשברת ומחליטה לספר הכל. ״האהבה שלו נתונה לאישה אחרת, המזכירה שלו. לתומי חשבתי שהוא הפסיק לאהוב אותי, אבל זה היה גרוע מכך, הוא השתמש בי כרחם להשכרה, הוא רצה להיות אבא, רק שלא בחר בי להיות אם ילדיו.
אני לא חתמתי על הסכם הגירושין אבא, אני אעשה זאת רק כשאקבל משמורת מלאה על הילדים.״
״אני אדבר עם עורך הדין שלי שיטפל בעניין מיד. ג׳ון ברוקלין אמנם לא עוסק בגירושין, אבל בשבילי הוא יטפל בהסכם שלך,״ אומר אבא.
״אני בידיים טובות, שכרתי את שירותיו של כריס ברוקלין, הבן שלו. הוא מצא לי את הדירה הזאת, וערך עבורי הסכם שכירות עם אפשרות לרכישה. הוא גם מטפל בהסכם עם שון, ומחכה רק לאישור שלי לשלוח לו אותו.״
״ולחשוב שרק הבוקר קיבלנו מסבתו של שון תזכורת להגיע לחגיגת יום הולדתה, שזו בעצם הסיבה לחזרתנו היום. איזו חוצפה!״ אומרת אימא בכעס.
״עכשיו אתם יודעים הכל. בואו נשב לאכול לפני שסופי תתעורר ותבקש לאכול,״ אני אומרת.
אני לוקחת את סופי שנרדמה על אימא, ומניחה אותה בזהירות בעריסה. ״היא כל כך שלווה,״ אומרת אימא, ״שוב דבר מהסערה שעוברת עלייך, לא ניכר על פניה.״
״שיהיה לך ברור שאני לא מתכוונת ללכת ליום ההולדת של אנט הווארד,״ אומרת אימא.
״גם אני לא, הכנתי לה צמיד יפיפה, ונתתי לשון אותו לפני חודשיים. הוא שמור בכספת שלו. אני מניחה שהוא יתן לה אותו,״ אני אומרת לאימא, וניגשת לערוך את השולחן.
״איזה זר יפיפה, מי שלח לך אותו?״ שואלת אימא.
״שון כבר הפסיק לשלוח לי פרחים לפני חודשים. אני קונה לעצמי,״ אני עונה. אני רוצה להוסיף שהמשלוח השבועי של הפרחים, כנראה נשלח על ידו לכתובת אחרת, ואולי היום שלח שוב לבית שלי, מאחר שהיא כבר גרה איתו.
אני עורכת את השולחן, ואנחנו מתיישבים לאכול. ״את רזית מאד, כל משקל ההריון נעלם, את חייבת לאכול יותר. אני נשארת פה, ואדאג לבשל עבורך,״ קובעת אימא.
אני רוצה להתנגד, אבל אז גם אבא קובע שזה מה שיקרה. ״אני רואה שיש לך דירה מרווחת, ויש בה מקום גם עבורנו. בכל מקרה אני צריך להגיע לעיר כל בוקר, אז זה ייקל על כולם,״ הוא אומר, ומתחיל לאכול.
״מממ.. איזו ארוחה מושלמת. את לא תאמיני מה בני הדודים שלי אוכלים. מה הפלא שכולם גידלו כרס כזאת גדולה.״
אני מסתכלת על אבא מופתעת, אף פעם לא שמעתי אותו מדבר כל כך.
״לא התכוונתי שאנחנו נעבור לגור איתך לתמיד מילי,״ הוא מוסיף מייד.
״אני אוהבת להיות איתכם, ושמחה שאתם כאן,״ אני עונה.
השעה רבע לחמש
הסלון רחב הידיים באחוזת הווארד, מתמלא בבני משפחה שבאו לחגוג לאם המשפחה אנט, את יום הולדתה.
אנט יורדת במדרגות, ורחש של התרגשות ממלא את החדר. היא נראית צעירה מגילה, והשמלה בצבע כחול אוקיינוס, שמדגישה את עיניה היפות שצבען כצבע שמלתה, משווה לה מראה מלכותי.
גיסתי מדיסון, נכנסת לבית כשאנט כבר יושבת בכורסה, ומשוחחת בעליזות עם בני המשפחה שסובבים אותה. אי שביעות הרצון ניכר על פניה של מדיסון. ״הגעתי, את מרוצה?״ היא מפטירה לעבר אימה. היא אוחזת בידה שקית. אין ספק שיש בה מתנה עבור אימה, אבל היא אוחזת בה בחוזקה, ולא ממהרת לתת לה אותה.
״תודה שבאת,״ אומרת אנט, ולא מסגירה את מה שהיא מגיבה לדבריה. אני נזכרת בשיחה שקדמה ליום הזה.
*
הגעתי לאחוזת הווארד לבקשה של אנט, שביקשה שאעזור לה בהכנות ליום ההולדת. היא נתנה לי ערימה של הזמנות מודפסות ורשימת מוזמנים, וביקשה שאכתוב את הכתובות על גבי המעטפות.
ישבנו משני צידיו של שולחן המהגוני הגדול בחדר העבודה שלה, כאשר היא התקשרה למדיסון. אין לי מושג אם היא השאירה את הרמקול פתוח בכוונה כדי שאשמע, או כי העדיפה שידיה תהיינה פנויות להכניס את ההזמנות למעטפות שעליהן כתבתי את הכתובת.
״אני לא מבינה למה את צריכה לערוך לעצמך מסיבת יום הולדת,״ אמרה מדיסון בטון לא מרוצה, ״זה לא שאת סוגרת עשור. את לא מבינה שאנחנו אנשים עסוקים?
ואגב, בהזדמנות זאת רציתי ליידע אותך שאת חג המולד אנחנו נחגוג השנה בלונדון. תמיד נוכל לחגוג בשנה הבאה.״
״נכון שאני בריאה וחיונית,״ ענתה לה אנט באיפוק, ״אבל כנראה לא מבינה שבגילי המתקדם אף אחד לא מבטיח לי שתהיה לי שנה הבאה.״
״נו באמת אימא, את מאיימת עליי?״ התפרצה עליה מדיסון, ״החיים שלי לא סובבים סביבך.״
״אני לא זוכרת מתי הם כן,״ אמרה אנט, ״עשי כרצונך.״
המילים האלה צצות ועולות במוחי כעת, ואני חושבת לעצמי כמה חבל שהיא באה. ברור לי שלא מאהבת אימה היא הגיעה, אלא כי חששה מה יקרה אם היא לא.
*
מיד אחריה מגיע שון עם תיאו. אני מופתעת לראות שהמזכירה שלו מופיעה מיד אחריו. לא רק אני מופתעת, גם שון בהחלט מופתע. היא אוחזת בזרועו, אבל הוא מנער אותה ממנו. ״מה את עושה פה? מי הזמין אותך?״ הוא מסנן לעברה בשקט.
״אני לא צריכה הזמנה, אני בת משפחה. אתה שוכח שאני שולטת על לוח הזמנים שלך, ורשמת שזה יום הולדתה של סבתא. אתה צריך להעריך את זה שטרחתי לקנות לה מתנה בשמנו,״ אומרת ניקול בקול, בטון שלא משאיר ספק לגבי התפקיד שלה בחייו.
המילים שלה מהדהדות במוחי. אני שולטת… אתה צריך להעריך…מתנה בשמנו…
ככל שעובר הזמן, אני פחות מבינה את שון, ועדיין מצפה ממנו שיסביר לי מה קורה.
״מי את?״ שואלת אנט את ניקול.
״אני אש…״ היא מתחילה לומר, אבל שון קוטע אותה.
״זאת המזכירה שלי,״ הוא עונה בטון נטול רגש.
״ומה היא עושה פה?״ שואלת אנט.
״באתי לברכך ליום הולדתך סבתא. הבאתי לך מתנה,״ אומרת ניקול בעליצות מעושה, בזמן שעיניה סוקרות את החדר הגדול. אין לי ספק שהיא בוחנת את עושרה של המשפחה.
״מזל טוב,״ היא אומרת ורוכנת לתת לאנט נשיקה, אבל ידה של אנט עוצרת אותה, מונעת ממנה להתקרב. ניקול נבוכה, היא לא יודעת איך להגיב, ולכן היא קדה קידה בראש מורכן, ומגישה לה את המתנה.
מריה מנהלת משק הבית מזמינה את כולם לשולחן, ואנו קמות.אנט לוקחת את השקית איתה ומתיישבת בראש בשולחן.
״אני סקרנית לראות איך תגיבי למתנה שקנינו לך,״ היא אומרת לאנט.
שון משחרר אנחה. ״אולי תשתקי כבר? לא מספיק שהגעת לכאן ללא הזמנה…״ אבל אז הוא קולט שכולם מסתכלים עליו והוא משתתק.
אנט, שברוב חוכמתה לא רוצה לעורר מהומות, מניחה את השקית שעליה מופיע הלוגו של חנות התכשיטים קתרין לה בלאנק, מבית מיו מילאן. ומוציאה ממנה קופסת קטיפה.
אני לוקחת את השקית ומניחה אותה על השולחן בפינת החדר. אני מבחינה בכרטיס ברכה בתוכו. אני מסתכלת עליו וקוראת את מה שכתוב בו.
מזל טוב ליום הולדתך סבתא,
באהבה ניקול ושון הווארד
אני בספק ששון מודע לברכה הדלה שכתבה ניקול, ובספק אם היה מרשה לה לחתום כפי שחתמה. אני מתפללת בליבי שהיא לא תזכיר את אמיליה, ומחליטה להכניס את הכרטיס חזרה.
אני חוזרת לשולחן, ורואה שאנט אוחזת בידה ענק פנינים. ״איזה ענק יפיפה, הוא בהחלט מעיד על טעם משובח,״ אומרת אנט, ומלטפת בידה את הפנינים.
׳לפחות היא הביאה מתנה ראויה,׳ אני חושבת לעצמה.
״מי בחר אותו?״ שואלת אנט בשקט.
״אני!״ אומרת ניקול בגאווה.
״אני מבינה,״ אומרת סבתא, ושותקת דקה ארוכה. ברור לי שהיא לא סיימה לדבר, ואני ממתינה לשמוע מה יש לה לומר. התגובה שלה מאד מוזרה.
״איפה אמיליה?״ היא מטיחה את הפצצה לאוויר.
״היא לא כאן,״ עונה שון.
״את זה כבר הבנתי. תתקשר אליה ותדאג שהיא תגיע מיד, אני רוצה להתחיל בארוחה.״
שון מתקשר, מראה פניו לא מסגיר דבר ממה שהוא מרגיש.
״ומה איתי?״ שואלת ניקול.
״תשתקי,״ הוא נוהם לעברה.
״היא לא עונה,״ אומר שון לסבתא.
״תתקשרי את שרלוט,״ אומרת סבתא. יש לי הרגשה שהיא מבינה שמשהו קרה ביניהם.
בלית ברירה אני ניגשת לקחת את הטלפון הנייד שלי מהתיק שהשארתי בסלון, ומחייגת אליה, בזמן שאני מתכננת מה לומר לה.
אני רואה רואה ששון עוקב אחריי במתח.
אחרי שלושה צלצולים, אמיליה עונה.
״מדברת שרלוט, מדוע את לא כאן?״ אני שואלת בלי הקדמות מיותרות.
״כי זה לא המקום שלי,״ היא שואלת.
״אנחנו עומדים להתחיל את הארוחה לכבוד יום הולדתה של סבתא הווארד, וכולם מחכים רק לך,״ אני בוחרת את המילים, כשאני יודעת שיש מי שמקשיב לשיחה.
״שון שם?״ היא שואלת.
״ברור ששון כאן,״ אני עונה.
״וניקול?״ היא שואלת.
אני קופאת. איך אני אמורה לענות על זה. ״אם כך אני לא רואה מה הבעיה,״ היא לא מחכה שאענה לה, ״האישה של בנך נמצאת איתו, למה אם כן את מצלצלת אליי? לפני הלידה דאגתי למתנה עבור הסבתא שלו, צמיד שזור ביהלומים ואבני ספיר כחולות, והשארתי אותה בכספת שלו. אני מניחה שהוא הגיש לה את המתנה היום.״
״אני לא מבינה מה היא קשורה לעובדה שאת לא כאן,״ אני לא מוכנה לתת לה להתחמק.
״מה שלום תיאו? ״ היא ממשיכה.
״אם כל כך אכפת לך ממנו, למה נטשת אותו?״ אני לא יכולה יותר לשתוק.
״אני מניחה ששון לא סיפר לך. תאמרי לי, מה חשבת כששון הגיע הביתה עם תינוק, בלעדיי?״
