אבי צדק, האווירה כאן מאד משפחתית. ׳למה אם כך אני מרגיש פתאום חסר מנוחה?׳
אני שוב מביט על התמונה של אימה של ליידי ויקטוריה. ’איך זה שאני מדמיין את בל בתמונה?׳ אני יכול להריח את הריח של הבושם שלה עוטף אותי, ומרגיש את הריגוש בכל תא מגופי.
אני קם וניגש לחלון הגדול הצופה על הגן. מבשם פריחת היסמין חודר לאפי דרך החלון הפתוח, נושא איתו רוח קרירה ונעימה.
״סקוט איזה כייף שבאתם,״ אני שומע קול של אישה צעירה. אני מתקשה לנשום. ׳תתאפס!׳ אני גוער בעצמי, ‘היא לא פה.׳
״ילדה שלנו, כמה אני שמח לפגוש אותך,״ אומר אבי. אני מציץ לעברה, אבל היא נסתרת מעיני, כיוון שהיא עטופה בחיבוק של אבא.
״אן, שמעתי על ההצלחה המסחררת שלך, אני על כך גאה בך,״ היא אומרת לאימא.
אני חסר מנוחה. אני יודע בוודאות שזאת לא בל. אמנם ריח הבושם לו התמכרתי נישא באוויר, וקולה דומה לקולה של בל, אבל אני מזכיר לעצמי שקוראים לה הארפר, והמבטא שלה לא מותיר ספק שהיא ילידת אנגליה. מה גם שהיא חזרה מביקור אצל הוריה, והרי הוריה של בל נהרגו בתאונת מטוס.
״תודה הראפר, אין לך מושג כמה חשוב לי לשמוע זאת מפיך,״ אומרת אימא, כאילו לחזק את מחשבותיי שלא קוראים לה בל. אני מניח שהתמונה של ביאטריס היממה אותי, כי יש בה מין הדמיון לבל, זה הכל.
ובכל זאת אני לא מצליח להירגע. ׳מי זאת האישה הזאת שאבי קורא לה ילדה שלי, ודעתה כל כך חשובה לאימי?׳
״אני רוצה, אנחנו רוצים, לספר לך משהו,״ אומר אבא.
״הכל בסדר?״ היא שואלת בקול רועד.
״בואי שבי,״ אומר אבא, והיא מתיישבת לידו. אני רואה רק את גבה, ואת זנב הסוס הקופצני שלה.
״לפני כשלושים שנה נולד לנו בן,״ הוא מתחיל לספר לה, דיבורו איטי והוא שוקל כל מילה.
׳אז ממנו הגיע לי אופן הדיבור כזה,׳ אני חושב לעצמי.
״איך זה שלא ידעתי? אבי אף פעם לא סיפר לי שהיה לכם ילד,״ היא מתפלאת.
עכשיו אני מסתקרן לשמוע את השיחה. מעניין מה יאמר לה אבא. ״הוא היה בן תשעה חודשים…״ ממשיך אבא אבל היא קוטעת אותו.
״איזה צירוף מקרים, גם ויולט סיפרה לי הבוקר שהיה לה בן שנפטר בגיל תשעה חודשים,״ היא אומרת.
״הוא לא נפטר, הוא נחטף,״ אומר אבא.
״אוי זה נורא, מסכנה ויולט,״ אומרת הארפר בצער.
״הארפר, ויולט הייתה המטפלת של הבן שלנו,״ מסביר לה אבא.
״אוףףף, זה פשוט מזעזע. איזה אדם שפוי חוטף ילד. רגע, הוא לא דרש כופר עבורו?״ שואלת הארפר, ״אני מניחה שהוא ידע שאתם משפחה אמידה.״
״הוא ידע היטב מי אנחנו, אבל זה לא מה שאת חושבת. הוא היה מאוהב באן, והיא סירבה לו, ובחרה בי. הוא לא גבר….הוא לא היה גבר שמישהו העז לסרב לו.״ אבא מביט עליה בריכוז, ״הוא שלט בעולם שונה משלי, עולם שכל אחד נשמע לו, ועושה כדבריו. הוא תכנן את הנקמה שלו, ורק חיכה להזדמנות לבצע אותה. הוא ניצל את העובדה שויולט יצאה לטייל איתו בחוץ, וחטף אותו.
בחיפושנו אחריו, פנתה אן אליו שיעזור לה למצוא אותו. למרות ששילמה לו סכום עתק, הוא אמר לה שלא מצא דבר, בעוד הוא רפאל היה אצלו.״
״רפאל?״ היא שואלת בקול רועד.
״כן, זה שמו. הוא גדל אצל לומברדי, ולא היה לו מושג שאינו בנו הביולוגי,״ אומר אבא.
״ומאיפה אתה יודע זאת כעת?״ היא מדברת כל כך בשקט שאני צריך להתאמץ כדי להבין מה היא אומרת.
אבא לא מספיק לענות לה כשהיא קמה ומביטה על אבא בדמעות. ״אתה ידעת כל הזמן,״ היא אומרת, לא שואלת, אלא קובעת.
״לא ילדה,״ קולו של אבא מתרכך, ״ממש לא. רק לאחר מותו של לומברדי נודעה לי האמת.״
״איך לא הבנתי?״ היא אומרת ומסתובבת, ועדיין איני רואה את פניה.
״ביום שרפאל נכנס לבית הקפה שלי מלווה באנשיו, היה לי ברור מיד לאיזה עולם הוא שייך. הוא דרש שאכין להם ארוחת ערב, למרות שאמרתי לו שאנחנו מגישים רק ארוחות בוקר וצהריים.
הייתי אמורה לפחד ממנו. זה עולם שכל כך זר לי. הוא הישיר מבטו אליי, ובמקום לפחד, הרגשתי בטוחה. אתה מבין סקוט?״ היא שואלת.
״מבין מה ילדה שלנו?״ הוא שואל.
״עכשיו אני מבינה שראיתי את העיניים שלך מביטות עליי. אתה יודע מה אתה עבורי, ומה היית כשהוריי עדיין היו בחיים. איך יכולתי לדעת?״ היא פורצת בבכי.
אני עומד קפוא במקומי. במקום הכי לא צפוי בעולם, סוף סוף מצאתי אותה.
״פיקולה מיה,״ זה כל מה שאני מצליח לומר.
היא מסתובבת לאחור, ורואה אותי. היא מביטה עליי המומה. ״תגיד לי שאני לא חולמת,״ היא אומרת.
אני סוגר במהירות את המרחק בינינו. ״פיקולה מיה,״ אני חוזר על דבריי, ומושיט יד ללטף את לחיה.
היא נרתעת ומתחמקת מכף ידי. ״אני לא יודעת מה הסיפור שלך מר לומברדי, אבל שום דבר לא השתנה,״ היא אומרת לי בקור. ״אני לא רוצה לראות אותך יותר.״
אני צריך להילחם בעצמי לשמור על איפוק. אני מזכיר לעצמי שאסור לי לפקוד עליה כעת, אם אני רוצה להראות לה שהשתנתי.
״בבקשה הארפר,״ אני קורא לה בשמה, וגורם לה לעצור.
״כן אני הארפר, אבל זה לא עומד לשנות את מה שקרה בלילה שעזבתי. אני חייבת להודות לך, שכן שבזכות זה חזרתי למקום אליו אני שייכת, אז תודה לך. זה לא אומר שאני רוצה קשר איתך,״ היא עונה, ועולה במהירות במדרגות.
אני עולה במהירות אחריה, ומשיג אותה עוד לפני שהיא מגיעה למדרגה האחרונה.
״את לא יודעת כלום,״ אני מחפש את המילים.
״אני יודעת שרגע אחרי שזיינת אותי, הלכת לאישה אחרת,״ היא עונה לי בכעס, ״שיחקת איתי, למרות שידעת שיש לי רגשות כלפיך.״
אני אוחז בזרועה חזק מספיק כדי שלא תצליח לחמוק ממני, אבל לא חזק מדי, כדי לא להכאיב לה.
״פיקולה מיה,״ אני מישיר מבטי לתוך עיניה, אבל היא מתחמקת.
״אל תקרא לי פיקולה , אתה יודע שאני לא מבינה איטלקית. אני שייכת לפה, זאת מי שאני. לעולם לא אבין מה גרם לאימי לגרור את אבי לניו יורק.״ היא מסננת בכעס.
אני מרגיש שאני חייב להפשיר את הקרח שנודף ממנה. אני חייב, כי אני מתקשה לנשום בלעדיה. ״פיקולה באיטלקית, זה קטנה. פיקולה מיה, זה קטנה שלי. כשגבר קורא כך לאישה הוא בעצם אומר לה את אהובה שלי.״
״אני צריכה להחליף בגדים, ארוחת הבוקר עומדת להתחיל,״ היא אומרת בקור וממשיכה ללכת לכיוון חדרה. אני הולך באחריה.
״ארוחת הבוקר תחכה,״ אני אומר לה.
״אתה חצוף!״ היא אומרת, אבל לא מונעת ממנה להיכנס לחדרה.
״לא ברור לך שהמפגש הזה היה כדי לגרום לנו למצוא אחד את השניה? אין לי ספק שגם הלורד, וגם אבי, ידעו על הקשר בינינו.״
היא נכנסת לחדר הארונות שלה, ומתלבטת מה ללבוש. לבסוף היא מחליטה ללבוש שמלה שחורה שחושפת את כתפיה. היא מתעלמת ממני, ומתפשטת לידי כדי להחליף את הבגדים. אני מתקשה להביט עלייה. המראה הזה שלה כמעט ללא בגדים עושה לי שמות בגוף, מסעיר ומעורר את תשוקתי כלפיה.
״אמרתי לך שבעולם בו חייתי, כשנודע ברבים שהבוס מאוהב באישה, היא הופכת להיות נקודת התורפה שלו, ומנסים לפגוע בו דרכה. לא יכולתי לתת לזה לקרות,״ אני מתחיל לומר, ולמרות שהיא מעמידה פנים, אני יודע שהיא שומעת.
״זה ממש הגיוני אם כך שאתה מזיין את מי שאתה אוהב, ואחר כך הולך לאחרת כדי שאיש לא ידע,״ היא אומרת במרירות.
״בזה את טועה. הייתי מוצף רגשות אחרי מעשה האהבה שלנו. אני לא מנסה להקטין את מה שקרה בלילה ההוא ביננו. רק שתדעי שאת לא היית עוד זיון בשבילי. אף פעם לא עשיתי אהבה עם אישה לפנייך, לא נישקתי, לא עברתי בלשוני על מסתוריה. תמיד זה היה רק זיון כדי לפרוק את הלחץ שהצטבר בי.
הרגשתי שאני חייב להתנתק, כדי שלא אסחף למקום שיחשוף אותך. אני מבין שחשבת שהלכתי לאחרת, אני לא מאשים אותך שכך חשבת. האמת היא שנסעתי עם מסימו לפינה מוסתרת מעיני כל, שמוכרת רק לנו, ישבתי מול המים ושתקתי.
כשחזרתי לחדרי מצאתי את המילים שלך. הפכתי עולמות כדי למצוא אותך, אבל לא מצאתי אפילו קצה חוט.״
״עשיתי הכל כדי שלא תמצא אותי. יצאתי מניו יורק עם הדרכון הבריטי שלי, שם אני רשומה כהארפר. שמי השני בל, לא מוזכר בו,״ היא מגיבה.
״מה שלא שיתפת אותך, זה שתכננתי לנסוע ללומברדי, להסגיר בידיו את השליטה בארגון, ולהודיע לו על התפטרותי. כמובן שלא הייתה לי כוונה לספר לו שאני עושה זאת כדי לבנות חיים איתך.
ואז הגיעה הטלפון ממנו שדרש שאגיע מייד. תוך זמן קצר עליתי על הטיסה לאיטליה, כשבליבי גמלה ההחלטה להיות הראשון שפותח בשיחה, וכך עשיתי.
רק כשהגעתי לביתו, ונכנסתי לחדר השינה שלו, שזה אירוע נדיר, נודע לי שהוא גוסס. ובכל זאת לא חיכיתי לשמוע מה יש לו לומר. הודעתי לו שאני מתפטר מכל חובותיו בארגון, והגשתו לו את החוזה החתום על ידי. דרשתי התחייבות שאיש לא ינסה לפגוע בי.
הוא ביקש שלא אגיע להלוויתו, ובכך אישר לי שאין לי יותר קשר עם משפחת לומברדי. כשעמדתי לצאת הוא הגיש לי מעטפה ששמי התנוסס עליה, וצויין עליה שאיש לא יודע על כך.
רק כשהייתי בחדר ששכרתי בבית המלון, פתחתי אותה. את יכולה לתאר לעצמך כמה הייתי המום לראות תעודת לידה שנושאת את השם רפאל, עם שם משפחה לא מוכר. וכי צויין בה שנולדתי בלונדון.
מצד אחד זה פתר לי את תעלומת חיי. תמיד חשדתי שמאמא לומברדי איננה אימי, אבל האמנתי שהדון הוא אבי. השוני הפיזי שלי מאחיי, ואלה לא רק בשל עיניי הכחולות, אלא בכלל, וגם העובדה שלא הייתי בעל אופן רצחני כמוהם, תמיד ניקרו במוחי, והתעמתתי עם הדון על כך לא פעם.
לא היה לי ברור לאחר שהצלחתי לשכנע אותו לתת לי ללמוד באוניברסיטה, שגם זה לא היה דבר מקובל במשפחה, מדוע הוא סירב לתת לי ללמוד בלונדון, ושלח אותי הרחק מעבר לים לניו יורק.
מצד שני כעסתי על אותו סקוט אנדרסון שרשום כאבי הביולוגי, על שנטש אותי, ודן אותי לחיים כאלה. אחרי שראיתי ברשת מיהו, זה נשמע לי עוד פחות מובן, איך הוא העז למכור אותי?
כל כך הייתי זקוק לך, ולא היה לי קצה של חוט שיאפשר לי למצוא אותך.
אבי היה המום לשמוע ממני, וכשהצגתי לפניו את תעודת הלידה שבידי הוא דרש מיד בדיקת די.אן.איי, למרות שהדימיון בינינו מדהים. ויותר מזה את יודעת מה למדתי באוניברסיטה?״ אני שואל אותה.
״אין לי מושג. מעולם לא נכנסתי איתך לשיחות כאלה אישיות,״ היא אומרת.
אני שמח שהיא מקשיבה לי, וכבר לא נלחמת בי.
״למדתי ארכיטקטורה. את מבינה פיקולה, יש ׳קשרים שבלתי ניתנים לפירוק.
כמו הקשר שלי עם הוריי. קשר שטבוע בכל תא מתאי גופי, כמו האהבה שאני חש כלפייך, אהבה שעולה על גדותיה, וכעת מותר לי לחשוף אותה לעיניי כולם, אבל בעיקר לעינייך.
אני אוהב אותך פיקולה מיה. אמנם כבר חזר לי המבטא הבריטי ששמעתי בחודשי חיי הראשונים, אבל אהבה אני עדיין יודע לבטא באיטלקית.
הגורל קבע שהבן של החבר הטוב ביותר של אביך, יהיה זה שיעטוף אותך באהבה, וישמור עלייך כל חיי. אני מקווה שאת תראי זאת כמוני. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדייך, וזה לא מהיום, אלא מאותו יום שפגשתי את עינייך בבית הקפה שלך.
אני אתן לך לסיים להתארגן, ואחכה לך למטה,״ הוא אומר ועוזב את חדרי.
אני מתקשה לנשום. ׳האם אני חולמת או כל מה שחלמתי עליו באמת עומד להתגשם?׳ אני מסרקת את שיערי, ובוהה בבואתי במראה. אני לא מאמינה, הבן של סקוט ואן, שהם לי הורים שניים, הוא אהבת חיי, והוא אוהב אותי, באמת אוהב אותי. הוא ויתר עולם ומלואו כדי להיות איתי.
אני יורדת במדרגות לכיוון חדר האוכל ושומעת את קולו של רפאל. ״נהוג לפנות לאביה של בת הזוג שלך, לבקש את ידה.״ הלב שלי מחסיר פעימה, רפאל קרא לי בת הזוג שלו. ״אני אבקש מהארפר שתקח אותי להוריה. לורד טיילור, אני מבקש את רשותך לשאת את הארפר לאישה.״
׳הוא באמת עושה את זה!׳
״אני חושב שאת מי שאתה צריך לשאול זו הארפר בל,״ אומר סבא, ״אם היא מסכימה, תקבל את ברכתי, ותתקבל למשפחה בזרועות פתוחות.״
*
סבא סרב לקרוא לי בשם הארפר בל, השם שהעניק לי הוריי, אלא רק הארפר, השם שאבי בחר עבורי. זאת הייתה מלחמתו השקטה נגד אימי שקראה לי בלה.
למרות שהיא ניסתה לומר לו שפרוש המילה בלה הוא יפה, הוא לא התרצה.
יש לי הרגשה שזאת לא הייתה הסיבה היחידה. אני חושבת שבכך הוא הביעה את כאבו על שאבי נכנע לאימי, ועבר לגור ליד משפחתה של אימי בניו יורק.
״יש לי רק בן אחד,״ שמעתי אותו אומר לאבי, ״ולאישתך יש עוד אחים.״
״את יודעת מה כאב לי מכל?״ הוא שאל אותי לפני כמה ימים כשישבנו לשתות יחד את הקפה הראשון של הבוקר. אני ידעתי את התשובה, אבל העמדתי פנים שאינני יודעת.
הוא הביט עליי. ״את יודעת. אני כל כך מאושר שחזרת אליי.״
הקשר המיוחד שנרקם בינינו מיום שנולדתי, הוא זה שגרם לי לדעת שזה המקום שבו נועדתי להיות.
ביום ההוא כשביקשתי את עזרתה של ליאה, היא יכלה לקחת אותי לכל יעד בו יש לה חנות של מיו מילאן, אבל ביקשתי להגיע הביתה. כשאמרתי לה זאת היא ידעה בדיוק לאן אני מתכוונת.
כעת לראשונה מאז שעזבתי עם הוריי את לונדון, קורא לי סבא שוב הארפר בל, וגורם לי להתרגשות גדולה.
*
״קראת לי הארפר בל,״ אני אומרת לסבא בקול חנוק.
״זהו שמך ילדה שלנו,״ אומר סבא, ״וכשמדובר בדבר רשמי, כמו הצעת נישואין, כך עליי לנהוג.״
רפאל פונה אליי. ״לו הייתה בידי טבעת, הייתי כורע על ברכי ומציע לך נישואים ברגע זה ממש,״ הוא אומר. ״זה יקרה בקרוב, ואני מקווה לשמוע ממך את מה שהלב שלי רוצה לשמוע.״
״האוכל כבר על השולחן, בואו נשב לאכול,״ אומר סבא, הוא מסתכל מסביב. ״איפה סבתא?״
״אני אלך לחפש אותה,״ אני מספיקה לומר, כשסבתא חוזרת ובידה קופסת קטיפה בורוד עתיק.
״רפאל, הקופסה הזו מכילה את הטבעת של סבתא ביאטריס. היא ביקשה שאתן אותה ביום מן הימים לכלתו של בני, אלא שהיא לא רצתה בה.
אני מבקשת שתסכים לתת אותה להארפר בל. סבתא פותחת את הקופסה, וחושפת את הטבעת בפניו. זאת הטבעת שנראית בתמונתה של סבתא ביאטריס.
״אני מבקש לשלם עבורה,״ אומר רפאל.
״תכשיט שעובר בירושה איננו עומד למכירה,״ אומרת סבתא ואוחזת בקופסה הפתוחה.
רפאל מהסס לרגע, ובכל זאת לוקח ממנה את הקופסה, הוא מסתובב אליי, וכורע על ברכו. ״פיקולה מיה, הארפר בל טיילור, האם תעשי אותי לגבר המאושר בעולם ותנשאי לי?״
״כן,״ אני עונה בקול נרגש, ״אלף פעמים כן,״
רפאל קם, אוחז בכף ידי, נושק לה, ועונד את הטבעת על אצבעי. ״עכשיו זה לנצח,״ הוא מבטיח לי.
הוא אוחז בראשי ומעניק לי נשיקה רכה על המצח. רק אחר כך הוא רוכן אל שפתיי ומנשק אותי על שפתיי. ברור לי שהוא מאופק כיוון שאנחנו לא לבד, אבל הוא לא מפסיק עד שנגמר לשנינו האוויר.
״יש לי עוד הרבה כאלה עבורך, וסוערות הרבה יותר,״ הוא לוחש לאוזני.
״אני רוצה את כולן,״ אני עונה לו בלחישה.
״לא יכולתי לבקש גבר מושלם ממך להארפר בל,״ אומר סבא לרפאל.
״אמנם הסגרתי את השליטה של הארגון, אבל אני מבטיח לך לורד טיילור,״ סבא מסמן לו לעצור.
״יש לי רק את בל,״ הוא אומר ומפתיע את כולם בשם שבחר לקרוא לי, ״עכשיו יש לי גם אותך אשמח אם תקרא לי פשוט סבא. כמובן שבחברה זה שונה.״
״כן סבא,״ הוא אומר, ״מה שרציתי לומר לך שחסכתי כסף מהמשכורות שמשכתי לעצמי, ויש לי הון לא קטן. אני אשאיר לכם לתכנן את החתונה עם תקציב בלתי מוגבל. אני מבין שיש לכם התחייבויות חברתיות.,״ אומר רפאל.
״לזה אני לא מסכים,״ אומר הלורד, ״את החתונה אני מתכוון לממן, את כולה אם לא הייתי מובן.״
״ומה את רוצה?״ שואל רפאל.
״אני רק רוצה להיות איתך,״ אני עונה לו.
