אני לא ממהר לחזור הביתה. אני יודע מה מצפה לי שם. אין לי כח לשמוע את התלונות של אימא על החסרים בבית, ושל אבא שאומר שאני טיפש שהלכתי שוב למילואים, במקום ללכת לעבוד. יותר מזה, הוא האשים אותי שאני עושה זאת כדי להתחמק מעזרה להורים. הרי לשם כך הביאו בן לעולם, אחרי שלוש בנות.
״אז מה אתה מספר?״ שואל אותי לוי. הוא בחר בדרך הקלה יותר, ו׳התגייס׳ לישיבה בנתיבות.
״נו באמת לוי,״ אני עונה לו בציניות, ״מה אתה רוצה שאספר לך? על הבילויים שלי בעזה? על הכדורים ששרקו לי ליד האוזן, ובנס פספסו אותי?״
אני מסתכל עליו, ועל הפאות שגידל רק כדי לחמוק ממילואים. אני לא יודע מה אני יותר, בז לו או כועס עליו.
״לי דווקא יש מה לספר לך. אני מתחתן עם בתו של הרב,״ הוא אומר. אני תוהה איך זה שהרב מסכים לחתן את בתו עם חוזר בתשובה כמוהו. לו רק ידע החותן שלו לעתיד, היכן הוא נמצא כעת. אמנם בית הקפה לא מוכר שרצים, אבל גם לא מתהדר בתעודת כשרות, כיוון שהוא פתוח שבעה ימים בשבוע.
אני רואה את המבט בעיניו משתנה. הוא שוב נראה כמו צייד שטורף בעיניו הרעבות איילה. אני עוקב אחרי מבטו, ורואה אותה. היא רזונת, לובשת ג'ינס צמוד, וחולצה שנושא סמל של אחת מחנויות האופנה היקרות יותר. כמה אני מתעב נשים כמוה.
״תזמין אותה לשבת איתנו,״ הוא לוחש לי.
״אם יש משהו שאני לא סובל, זה ילדות עשירות שחושבות שהעולם שייך להן,״ אני עונה לו בקול.
היא מפנה מבטה אליי, ונועצת בי מבט זועף.
אני לא יודע מה גורם לי לענות לה במילים. ״כן, בדיוק עלייך אני מדבר. את, שחושבת שגברים כמוני לא שווים את קצה הנעל שלך. אני מתערב איתך שהמחיר של המגפיים שאת נועלת, עולה על המחיר שאני משלם על ארוחות בשבוע.״
״אני ממש מתרשמת מהידע שלך במחירי מגפי נשים. ברור לך שהן נקנו בחנות הכי יקרה בעיר, כך שמחירן בטח מחיר של חודש ארוחות עבורך. פעם הבאה שאקנה מגפיים, שזה קורה בערך אחת ליומיים, אחשוב על הארוחות שאתה לא אוכל בגללי,״ היא עונה לי בציניות.
״ההבדל בינך לביני,״ אני ממשיך להתנצח איתה, ״שאני עובד כדי לשלם עבור החיים שלי, ואת רק צריכה לבקש מאבאל׳ה שיתן לך את כרטיס האשראי שלו. בעצם מה אני מקשקש במוח, הרי הוא כבר נתן לך מזמן כרטיס משלך.״
״הידע שלך בחיי מרשים להפליא. יש לך עוד משהו לספר לי?״ היא עונה וממשיכה, ״רק אל תבקש ממני לנתח אותך באופן דומה, כיוון שאני לא מסתכלת על גברים שאין להם זין מזהב.״ אני מזועזע מהאופן בו היא מדברת. ״סליחה, הגזמתי. אתה לא אשם במה שעובר עליי היום,״ היא אומרת מייד.
״אה, התירוץ הקבוע. את במחזור, ואני צריך לספוג הכל,״ אני מסנן בכעס.
״הלוואי שזאת הייתה הסיבה,״ היא אומרת בקול חנוק.
׳למה אני בכלל מנהל איתה שיחה.׳
איש לא אשם במתח בו אני שרויה היום. אני לא משתפת איש בתאריך המיוחד הזה עבורי. מאז שקרה מה שקרה, אני נדחקתי לפינה.
אני לא יכולה להאשים את הוריי. אין דבר נורא יותר מלאבד את הילד שלך. העובדה שכולם קוראים לו גיבור ישראל, לא באמת מקהה את הכאב.
האב החזק שלי שבור לרסיסים, ולא רואה איש מלבד הכאב שלו. לפעמים הוא שוכח שגם אני נכנסתי למשפחת השכול, הרי אלדן היה אחי התאום. שנינו התחלנו את חיינו באותה נקודת זמן.
בניגוד לאלדן שהוציא רישיון נהיגה באותו יום שהותר לו מבחינת החוק, אני התמהמהתי כי הייתי עסוקה במלחמה על חיי.
*
״אני רוצה שתקחי את הרכב של אלדן,״ אמר לי אבי, והגיש לי את המפתחות שלו. על צרור המפתחות הייתה האות אלף, שהיא האות הראשונה של שמותינו.
הבטתי על הג'יפ הגדול של אלדן, ואמרתי שאין לי צורך ברכב כזה גדול. ״אני לא רוצה שאף אחד מלבדך ינהג בו. הוא עבד קשה כדי לרכוש אותו,״ אמר אבי בעצב, ״וכמעט לא נהנה ממנו.״
העדפתי לקחת אותו, רק כדי לא לגרום לאבי צער. לומר שהתאהבתי בו? ממש לא.
*
קמתי בבוקר עם מועקה שאותה לא יכולתי לחלוק עם איש. אלדן לא כאן לתמוך בי, וההורים עסוקים באבל עליו.
זאת הפעם הראשונה שאני מגיעה למחלקה האונקולוגית לבד. אפילו האחות שמה לב לכך, ושואלת אם אני מחכה למישהו, או שאני מוכנה להיכנס לחדר הבדיקות. ״אני משתתפת בצערך,״ היא אומרת כשרק שתינו בחדר, ״אני יודעת שהיית מאד קשורה אליו.״
המילים שלה גורמות לי לפרוץ בבכי. היא הראשונה שראתה את הכאב שלי.
מבית החולים אני נוסעת לבית הקפה בו היה אלדן שותף. לא אכלתי כל היום, ועדיין איני מסוגלת להכניס אפילו פירור לפה, גם לא טיפת מים. ההמתנה לתוצאות בדיקת הדם, הופכת לי את הבטן, ובחילה מטפסת במעלה גרוני.
ואז בא הגבר הזה שמעצבן אותי, ואני לא שולטת בעצמי, ומדברת אליו בגסות שכל כך לא אופיינית לי. כל הכעס שנצבר בי מאז שאלדן נהרג, יוצא עליו. אני ממש מתביישת בעצמי.
אני מתנצלת מייד, אבל הוא ממשיך לתקוף אותי. אני כבר מבינה שאני לא צריכה להסחף למלחמת המילים המיותרת הזאת, זה לא יתרום כלום לחיי ולבריאותי.
כאשר הטלפון מצלצל, ואני רואה את השם המחלקה האונקולוגית תל השומר על הצג, אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. האחות אמרה לי הבוקר שהרופא יתקשר מחר בצהריים. ׳האם העובדה שהוא מתקשר כל כך מהר מבשרת רעות?׳
״אליענה, מדבר ד״ר ארזי. תוצאות הבדיקות שלך בידי. החלטתי לא להמתין עד מחר כדי לבשר לך שאת נקיה,״ הוא אומר לי.
אני פולטת אנחה. האופן בו בחר להתחיל את השיחה, גרמה לי לחשוב שיש לו בשורת איוב עבורי. ״אני מודה לך שהתקשרת.״ זה כל מה שאני מצליחה לומר.
אני מרגישה שהפה שלי יבש בגלל הפחד שתקף אותי. אני שולחת יד רועדת לבקבוק שמונח על השולחן, אבל לא מצליחה לפתוח אותו. ״אליענה , את חיוורת. מי זה היה?״ שואלת יולי.
״מים,״ זה כל מה שאני מצליחה לומר. אני שומעת ברקע שהגבר אומר משהו על כך שאני דרמטית, אבל הוא לא מעניין אותי יותר. אני חייבת לשתות מים, ומהר.
״איזה אסון,״ ממלמלת יולי.
״הדרמה מגיעה לשיאה,״ אומר הגבר.
״אין לך מושג על מה אתה מדבר!״ נוזפת בו מייד יולי.
״גם לא מעניין אותי. שכחת שאין לי…״ הוא משתתק. אני חושבת לעצמי שבתור אחד שאני לא מענינת אותו, יש לו הרבה מה לומר. אבל לפני שאני מגיבה, אני נזכרת שיולי לא הבינה את התגובה שלי.
״ממש לא,״ אני עונה לה.
״נו מה אמרתי?״ אומר הגבר בתחושת נצחון.
״כלומר?״ יולי מתעלמת ממנו, ״שהכל טוב?״
״את זוכרת שהרופא אמר שבדרך כלל אם חמש שנים את נקיה, זה אומר שתהיי בסדר?״ אני שואלת.
יולי מהנהנת בראשה. ״אני זוכרת.״
״היום מלאו חמש שנים. עשיתי בדיקות, והכל תקין,״ אני עונה, ״אני חושבת שבגלל מה שקרה, חששתי היום מהתוצאות, ולא יכולתי לנשום כל היום.״
״תתקשרי להורייך, זה ישמח אותם מאד,״ אומרת יולי.
״הוריי לא זוכרים בכלל שזה היום. הם שקועים בכאב שלהם,״ אני משתפת אותה, ״זאת הפעם הראשונה שהלכתי לגמרי לבד.״
הבריסטה ניגשת אליי. ״נכון שיש לך זכות חתימה?״ היא שואלת. אין לה מושג באיזה סערה גדולה אני נמצאת.
*
לפני שנתיים, כשעוד לא ידענו שהלחימה בעזה תתמשך זמן כה רב, ביקש ממני אלדן שאמלא את מקומו בבית הקפה.
הוא ביקש מעורך הדין שיעביר לי באופן זמני את זכויותיו, ויעניק לי זכות חתימה.
״אם יקרה לי משהו,״ הוא התחיל לומר, ואני רתחתי עליו.
״אני לא מוכנה לשמוע את השטויות שלך. לא יקרה לך כלום. לא מספיק שאני טילטלתי את המשפחה שלנו עם המחלה הארורה?״
אלא שהחיים לא מתחשבים בשנות הסבל שלי, והם לקחו אותו מאתנו.
*
״כן, יש לי זכות חתימה.״ אני עונה לה.
היא מראה לי את החשבון של ספק הקפה. ״הבוס ביקש שתשלמי את החשבון. ״
אני מצלמת את החשבון בטלפון הנייד, ושולחת מסרון לחי השותף שלי, שיאשר לי לשלם אותו. האישור מגיע מייד. אני קמה מאוששת, ופונה למשרד להכין את השיק.
״העשירים המפונקים האלה לא יודעים מה לעשות עם הכסף שלהם. שמעת שהודתה בעצמה שהיא נקיה כבר חמש שנים.״
״אתה,״ קופצת יולי.
״אך מילה,״ אני מסתובבת ליולי, ״מספיק כבר עם השיחה ההזויה הזאת.״
אני מוסרת לבריסטה את השיק החתום, וחוזרת לשבת ליד יולי, שמגניבה מבטים זועמים לעברו של הגבר ההוא.
״נו באמת, אל תגידי לי שאת עוד ממשיכה,״ אני נאנחת.
״אליענה, ראיתי את הג'יפ שלך בחוץ, וחשבתי למה שלא אכנס לומר לך שלום,״ קורא בקול רם מידי שי שמספק לפאב משקאות חריפים. ״הוא לא קצת גדול לקטנטונת כמוך?״ אני מתכווצת.
״איזה אידיוט!״ מסננת יולי בכעס.
״הוא פשוט לא יודע,״ אני אומרת ליולי.
״אתה צודק. אני צריכה לקרב את הכיסא עד להגה, וגם כך קשה לי להגיע לדוושה,״ אני עונה לשי.
״מצחיקה את,״ הוא אומר. אותי זה לא מצחיק.
הוא שם לב שאני שותקת. ברור לי שהוא רוצה ממני משהו, אבל הולך סחור סחור.
״חשבתי שאולי תרצי לבוא לאכול איתי צהריים, אני מת מרעב,״ הוא אומר ומניח ידו על בטנו.
״אתה לא קולט אותה בכלל,״ מתערב ההוא בשיחה, ״היא לא אחת שהולך כך סתם למסעדה, היא רגילה שמזמינה עבורה מקום מראש, ובמסעדה שאין לך תקציב אליה.״
שי מסתכל עליו בכעס. הוא כבר מבין שהדיבור המתקתק לא יעזור לו. ״תהיי מתוקה ותשלמי לי עבור הסחורה ששלחתי לך,״ הוא מחליט לגשת ישר לעניין.
״מתי סיפקת את הסחורה?״ אני שואלת.
״תסתכלי, את לא רואה שהמדפים שלך מלאים?״ הוא מצביע על הבר.
אין לי צורך להסתכל, כיוון שאני יודעת שהמשקאות הגיעו עשר דקות לפני הפתיחה, שזה אומר שהם הגיעו באיחור רב, ולא כמסוכם שעתיים לפני, כדי לאפשר לעובדים לסדר אותם בלי לחץ.
״מעבר לעובדה שהמשקאות הגיעו מאוחר, והיו חוסרים בהזמנה, אנחנו לא משלמים במזומן,״ אני עונה.
״ברור, אני לא מצפה שתשלמי לי סכום כזה במזומן. התכוונתי שתרשמי לי שיק,״ הוא אומר.
״תנאי התשלום שנקבעו איתך הם לא תשלום באותו יום, אלא שוטף פלוס. אמנם אני היד שחותמת על השיקים, אבל יש לי ידע איך מתנהל הפאב קצת מעבר לרק חתימה,״ אני אומרת.
״ולחשוב שרציתי להזמין אותך לצהריים,״ הוא מסנן ועוזב את המקום.
אני שולחת הודעה לחי ומספרת לו מה שקרה.
״טוב עשית,״ הוא כותב לי.
״טוב ענית,״ אומרת הבריסטה, ״מי הוא חושב שהוא.״
״מי הוא חושב שהיא,״ אומרת יולי.
״יולי מה עובר עלייך, קמת קרבית היום?״ אני שואלת.
״חם לי, ואור לא עונה לי, והכל מרגיש לי אקסטרים,״ היא מתוודה בפניי.
״יש ימים כאלה לכולנו,״ אני אומרת.
״הנה זה שוב מתחיל,״ פולט הגבר. יולי שקועה בעולם שלה, ולא מגיבה.
אני עוצמת את עיניי. למרות שאני מוקפת חברים, אני מרגישה הכי בודדה בעולם.
״הגעתי,״ מכריז בקול חי, שנכנס לפאב וניגש מיד אליי.
״אתה צריך אותי?״ אני שואלת.
״תמיד,״ הוא עונה בחיוך, ״איך את?״
״הכל בסדר,״ אני עונה.
״חמש שנים, אני לא מאמין, ״ אומר חי. מרגש אותי לשמוע שהוא זוכר. ״לכי תחגגי.״
״הדבר היחיד שאני רוצה כעת זה להרגע, לשחרר את המתח שהצטבר בי,״ אני משתפת אותו, ״אהיה בדירה, אם תצטרך אותי תתקשר.״
״את רוצה שאבוא איתך?״ שואלת יולי. מראה פניה מראה שהיא לא רוצה, ואני מודה על כך, אני באמת רוצה להיות לבד.
כל הודעה כזאת מאירה באור גדול את חסרונו של אלדן. ״אין צורך, אני מתכוונת ללכת לישון.״ כמובן שאין לי כוונה לספר לה שקשה לי לישון מיום שאלדן נהרג. זה רק ביני לבינו, ואפילו הוריי לא מודעים לכך.
אני נפרדת מכולם ויוצאת מהפאב. כשאני עומדת ליד הג׳יפ שלי, אני רואה אותו נשען על האופנוע שלו.
״אבא כנראה מאד אוהב אותך,״ הוא מעמיד פנים שהוא מעריך את הרכב.
״מדהים כמה אתה מכיר אותי, ויודע עליי הכל,״ אני פולטת לעברו.
״הג'יפ הזה שווה כמה מאות אלפי שקלים, לא צריך להיות גאון כדי להבין,״ הוא אומר.
אני מוחאת כפיים. ״המוח שלך אנליטי בצורה זו מעוררת הערצה,״ אני אומרת.
״את חושבת שאת יודעת הכל, נכון? אין לך מושג. מי אני,״ הוא אומר.
״אני יודעת שאני לא יודעת כלום. אני בסך הכל מנסה לשרוד מידי יום ביומו.״ אני עונה.
״חכי כאן רגע, אני הולך להביא טישו לנגב את הדמעות,״ הוא לועג לי.
״שלך או שלי?״ אני ממשיכה להתנגח איתו. ואז אני תופסת את עצמי. ״בבקשה בוא נפסיק עם זה, אני לא אחת שרבה כל הזמן. מצופה ממני להיות קרה ושקולה, ואני מתנצלת על ההתנהגות הלא מרוסנת שלי.״
אני לא מחכה שהוא יגיב, נכנסת לרכב, ונותנת לכל הכאב להתרוקן ממני בדמעות. אני מעיפה מבט לאחור, ורואה אותו עומד ועוקב במבטו אחריי.
אני יודע שלא הייתי צריך להוציא עליה את התסכול שלי. אני לא מבין למה עשיתי זאת. שבר אותי לראות את העצב בעיניה כשביקשה שנפסיק לריב, והתנצלה. אני רואה בכך גדולה, לא חולשה.
כשנכנסה לרכב ועזבה, רציתי לנסוע אחריה, אבל נשארתי קפוא במקומי.
אני חובש את הקסדה, מתניע את האופנוע וסוחט את הגז עד הסוף. ענן גדול של חול מתרומם מאחורי, ואני מודה על כך שפניי מכוסות, אחרת הייתי נחנק ממנו.
אני כל כך נסער, ואיני רוצה שאיש יראה אותי כך. אני יכול לדמיין את דביר, שותפי לדירה, מציק לי בשאלות של מה קרה לי. הוא אמנם שירת במילואים, אבל בקריה. אי אפשר להשוות את חווית השירות שלו, ללחימה שלי בעזה.
הכרתי אותו כשחזרתי מהמילואים בסבב הראשון וחיפשתי חדר לישון בו. הוא חסר רגישות למה שקורה לחיילים קרביים שחזרו משם, ותמיד מנסה לגרור אותי ליציאות שנראות לי כל כך לא קשורות לחיים שלי היום.
אני יורד עם האופנוע לים. לפעמים מתחשק לי פשוט ללחוץ על הגז, לדהור לתוכו ולהעלם. היום אני מרגיש אחרת.
הים סוער במיוחד, וגליו מתנפצים על המזח מרחוק. אני מחנה את האופנוע רחוק מהמים, יורד ממנו, מניח עליו את הקסדה, וחולץ את נעליי. יש משהו במגע עם המים שמרפא אותי. אני מדבר אליו, הפעם בשקט, לא בצעקות כפי שאני נוהג לעשות. אולי כי היום אני בא אליו כשהשמש עדיין נוכחת, ולא כתמיד בשעת לילה מאוחרת.
ברגע שרגליי נוגעות במים, כבמטה קסם הים נרגע. אני בוהה בו, ׳האם דמיינתי שסער כל כך?׳ אדוות קטנות נושקות לכפות רגליי, ומרגיעות אותי מיד.
׳מעניין אם גם את אוהבת את המים,׳ אני חושב לעצמי, ומבין שהיא נגעה במסתורי ליבי בלי שהיא יודעת.
אחרי דקות ארוכות מול הים, כשהשמש מתחילה לקשט את המים ברסיסי זהב, אני מחליט לעשות את מה שחשבתי שלעולם לא אעשה שוב.
אני חוזר לאופנוע, ונוסע לסופר הקרוב. דבר ראשון שאני עושה כשאני נכנס אליו, הוא לגשת למחלקת הבשר. עד היום אני לא מבין מדוע זאת המחלקה החשובה ביותר להוריי, כאילו שאם אין מנת בשר על השולחן, אין מה לאכול.
אני מתלבט מה לקחת עבורם כשהטלפון שלי מצלצל, ושמו של דולב מופיע על הצג. ״איזה עיתוי מושלם,״ אני אומר לו בשמחה, ״אני מגיע לביקור בקרוב לבית הוריי, נפגש אחר כך?״
״אז לא שמעת על הראל,״ הוא אומר בקול חנוק מדמעות.
״לא שמעתי מה?״ אני משתדל לשמור על קור רוח.
״הוא סיים עם העולם הזה, כוחו לא עמד לו יותר,״ הוא אומר, ואני מרגיש שאני מאבד אחיזה במציאות.
המוכר מדבר אליי, אבל אני לא מסוגל לענות. ״אתה בסדר?״ הוא שואל בדאגה.
אני רוצה לומר לו שאני ממש, אבל ממש לא בסדר, אבל רק מהנהן בראשי.
״אני חייב ללכת. קיבלתי הודעה ש…״ אני לא מסוגל להוציא מהפה את המילים.
״היית חבר של החייל ש…״ אני לא נותן לו לסיים.
״הייתי? הוא חבר שלי לכל החיים,״ אני אומר ועוזב את החנות כמעט בריצה.
מוקדש לכל אלה שלא יכלו לשאת עוד את הכאב.
בר
