“כמה זמן עוד אחכה לעורך הדין שיואיל בטובו להגיע?״ שאל השופט. הוא לא טרח להסתיר את כעסו.
‘אני כאן כבוד השופט,’ אמרתי בקול יציב ובטוח, למרות שהייתה זאת הופעתי הראשונה בבית המשפט.
“ברור שאתה כאן, הרי אתה הנתבע, אבל היכן עורך הדין שלך,״ הוא שאל בחוסר סבלנות, ״אני דורש שיכבדו אותי ויגיעו בזמן.”
היה לי ברור שהמראה שלי הוא שהטעה אותו, אבל לא הראיתי לשופט שאני מבין מדוע הוא טעה לחשוב שאיני מי שאני.
“כבוד השופט, שמי עורך הדין אמרסון, ואני מייצג את הנתבע, ומתכוון להוכיח שהתביעה שהוגשה נגדו היא חסרת בסיס.”
השופט לא הסתיר את תדהמתו. ונעץֶ מבטים על הקעקוע שעיטר את ידי השמאלית, והגיע עד צווארי. לא הייתה לי כוונה להסביר או להתנצל על כך, הרי אין זה קשור כעת ליכולת שלי לנהל את המשפט במקצועיות.
המשפט הראשון שניהלתי נחל נצחון מוחץ, והיה הראשון שגרם לעמיתיי להסתכל עליי אחרת. אם כי תמיד היה מי שהגניב מבט לקעקוע שעל כף ידי, והתייחס אליי בזלזול, כל זאת עד שפתחתי את פי.
היו לי כל הסיבות להפוך לילדת רחוב, להסתובב עם חברה לא ראויה, או לשקוע בכעס על כל העולם.
תמיד שאלתי את עצמי מה גרם להוריי להביא שבעה ילדים לעולם, ביודעם שלא היה להם מה להציע להם.
אלא שבעוד שאחיי פשוט ויתרו על החיים, אני בחרתי להראות לכולם, שגם אם את באה מבית חסר כל, שאין לך את הנתונים להצליח, אני לא אוותר על האפשרות שיהיה לי עתיד טוב יותר.
מגיל ארבע עשרה עבדתי אחרי סיום הלימודים כאחראית משמרת בבית קפה, ואת רוב הכסף נתתי להורים. מה גרם לי ללמוד מנהל עסקים וכלכלה? אין לי תשובה אחרת מאשר שהתחום הזה הקסים אותו. למדתי לנתח חברות ולצבור בכך ידע רב על העולם, על החיים.
בראד שלמד איתי, בחר במקצוע כי זה מה שאביו בעל חברת ההשקעות דרש. ידעתי שהוא מאוהב בי. אבל הבהרתי לו מהיום הראשון שזה ילך בינינו. ובכל זאת נוצרה בינינו ידידות עמוקה, והוא הציע לעבוד איתו בחברת בת של אביו, מיד עם סיום התואר הראשון.
פרק 1
אם יש משהו שאני לא סובל, אלה אנשים עצלנים.
מוציא אותי מדעתי לראות אותם מפטפטים וצוחקים, ומתעלמים לגמרי מהאורחים באולם.
אחת המלצריות ניגשת לשולחן שלנו, אבל פונה רק אליי. ״מה בשבילך אדוני?״ היא שואלת.
״תבקשי ממנה שתגש מייד,״ אני מצווה עליה.
״סליחה, על מי אדוני מדבר?” היא אומרת ועוקבת אחרי מבטי. ״אני לא מבינה למי…״
אני קוטע אותה בחוסר סבלנות. ״יש לך בעיות בהבנה? את רואה את זאת עם השמלה האדומה?״
״מיה?״ היא שואלת בפליאה.
״את רואה? כשאת מתאמצת את מבינה,״ אני עונה בטון קשוח.
״אבל מיה היא…״ היא מתחילה לומר.
״את ממשיכה? אני רוצה את מיה… כאן,״ אני אומר ומצביע על הריצפה לידי, ״רק היא תשרת אותי.״
היא מביטה עליי מבוהלת מעט, וניגשת אליה בצעדים מהירים, כמעט בריצה.
היא פונה למיה, ומסבירה לה משהו בתנועות ידיים מוגזמות. מיה מעיפה אליי מבט זריז, ומניחה את ידה על זרועה.
״אני לא צוחקת איתך. אני במקומך לא הייתי מתייחסת אליו בזלזול. ראית את המבט בעיניו?״ שואלת המלצרית הנסערת.
אני מביטה עליה. היא לבושה שמלה שחורה, כפי שמתבקשות ללבוש כל המלצריות, שערה אסוף בקפידה לאחור, ועל פניה איפור קל. אני מנסה לנחש את גילה, אבל לא בטוחה אם היא חצתה את גיל השלושים או לא. אין בה שום פריט שמייחד אותה מכל אחת אחרת בצוות המלצריות שנראות כמו שכפול אחת של השניה.
אני נראית כל כך שונה מהן. ׳מה אם כך גרם לו לבקש שדווקא אני אשרת אותו?׳
המלצרית כל כך רועדת, ואני מחליטה ללכת לברר בעצמי.
אולם האירועים מואר במנורות קריסטל רכות, והקירות מצופים במראות שמעניקות לאולם הגדול, מראה גדול עוד יותר.
אני מסתכלת על השתקפותי בזמן שאני פוסעת לעברו. שמלתי צמודה בחלקה העליון, ומתנפנפת לצדדים עם כל צעד שאני עושה, נפתחת מעט ומגלה לעיני כל שחצאית מיני אדומה צמודה אליה מתחת.
עקביי נוקשים על ריצפת השיש המבהיקה, ומפנים את תשומת הלב אליי.
״מה גרם לך לבקש שאבוא?״ אני ניגשת ישר לעניין.
הוא מביט בי במבט זועף. ״תביאי לי ויסקי עם קרח,״ הוא יורה מיד.
״אני לא מבינה למה אתה מבקש ממני,״ אני עונה לו באיפוק.
״את מתווכחת איתי?!״ הוא נוהם.
״אני בסך הכל מנסה להסביר לך ש…״ אני מתחילה לומר.
״אני אחכה עוד הרבה?״ הוא מסתכל עליי ומרים גבה אחת בשאלה.
״חצוף,״ אני מסננת בשקט, אבל מסתבר שלא בשקט מספיק, כיוון שהוא לופת את זרועי.
״אני תוהה אם את נאיבית או מטומטמת,״ הוא אומר ולוחץ על זרועי.
״כנראה ששניהם,״ אני עונה ומושכת את ידי. אחיזתו בה עדיין מורגשת גם כשהוא משתחררת מממנ.
אני ניגשת לבר. ״תכין לאדון הזה וויסקי עם קרח,״ אני אומרת לברמן, ומסמנת בראשי לעברו.
״את מכירה אותו מיה?״ שואל אותי בראד השותף שלי, שמתפלא על בקשתי.
״אין לי מושג מיהו, אבל לפעמים קל יותר לבצע בקשה של אדם, מאשר לנסות להסביר לו את מה שהמוח שלו מסרב להבין.״
״תראי איך הוא עוקב אחרי כל תנועה שלך,״ ממשיך בראד להציק לי. ׳למה נדמה לי שהוא מקנא?׳
הברמן מגיש לי את הכוס על מגש כסף, ואני ניגשת להגיש אותו לגבר הזר.
אני קדה קידה קלה ומניחה את הכוס לפניו.
״את לא זזה מפה,״ הוא אומר ולוקח לגימה ארוכה מהמשקה.
״מדוע אתה מסרב להבין שאני אורחת כאן כמוך, ומשתתפת בערב הזה כדי לקשור קשרים למשרד שבו אני עובדת? לעומת זאת יש כאן לא מעט נשים שהתפקיד שלהן הוא אך ורק לשרת אורחים כמוך,״ אני אומרת.
״את לא מקשיבה,״ הוא אומר לי.
״ומה כבר יכול לקרות, תירה בי?״ אני עונה לו בחוצפה, סבה על עקביי וחוזרת לדבר עם חבריי. אחרי דקות ספורות, אני פורשת.
אני מכירה היטב את השפה הזאת של אנשים שחושבים שהם מורמים מעל כולם, גדלתי בבית כזה.
*
״את חושבת שאת מיוחדת?״ ירתה לעברי אחותי הגדולה מרת׳ה, ״את בטוחה שאת הכי יפה מכולן, הכי מוצלחת מכולן, וזכית לשם היפה מכולנו.״
״מתי שמעת אותי אומרת, או אפילו חושבת את כל זה,” עניתי לה בתמימותי, ״אני חושבת שכל האחיות יפיפיות וחכמות לא פחות, אם לא יותר, ממני.״
כמובן שלא העליתי בדעתי לומר לה שזה לא שאני גאוותנית, אבל אני המוצלחת מבין כל אחיי ואחיותיי. זה עובדה פשוטה.
*
שישי בבוקר
״הוא לא הוריד את עיניו ממך. אני בטוח שהוא יודע מי את, כיוון שצילם אותך. כשהבין שעזבת את האולם, הוא היה בהחלט לא מרוצה.״ עם המילים האלה מקבל אותי בראד למחרת בבוקר..
״יותר מעניין אותי עם מי אתה קשרת קשרים אתמול אחרי שעזבתי,״ אני אומרת, ומזייפת שיעול, שכן הסיבה לעזיבתי הפתאומית אמש הייתה שאני לא חשה בטוב.
״אוי מסכנה, את ממש חולה. אני יכול להביא לך משהו?״ הוא שואל בדאגה.
״אני אהיה בסדר. אין משהו שכוס תה עם לימון ודבש, לא יכולה לרפא,״ אני אומרת, ומשתעלת שוב. ״אני מבטיחה לך שביום שני אחזור לעבודה במלוא המרץ.״ אני כבר מכינה אותו לכך שאני מתכוונת לעזוב את העבודה מוקדם.
הדבר האחרון שחסר לי, זה שבראד יבוא לדירתי לטפל בי. אני כבר מבינה מבין השורות שהוא שוב מפתח רגשות כלפיי, מה שאני לא רוצה שיקרה.
יום שישי היום, ואני רוצה לנצל את סוף השבוע למנוחה. עבדתי מאד קשה בחודשים האחרונים, ולא יזיקו לי כמה ימים במיטה.
כדי שלא ארגיש ששיקרתי לבראד, אני ניגשת למטבח להכין כוס תה עם לימון ודבש. המחשבות שלי נודדות לליל אמש.
׳מי אתה שחושב שאתה, מלך העולם?׳ אני חושבת בכעס. ׳באיזו רשות צילמת אותי?׳ אם כי עליי להודות, כפי שראיתי מהשתקפותי במראות הגדולות, שדווקא נראיתי מעולה.׳ המחשבה הזאת גורמת לי לחייך.
״למה יש לך חיוך מסתורי על פנייך?״ שואלת אותי רובי המזכירה שלי.
״נזכרתי במשהו, ״ אני עונה בפיזור הדעת.
״זה קשור לגבר מאמש?״ היא שואל.
״על מה את מדברת?״ אני מעמידה פנים שאני לא מבינה.
״מיה, הגבר שבראד דיבר עליו.״ היא מסתכלת עליי מופתעת, כאילו לקיתי באובדן זיכרון זמני.
*
את רובי או׳בריאן אני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי. ההורים שלנו חברים טובים בשל העובדה שהגיעו מאותו כפר באירלנד.
אין זה אומר שאני חולקת איתה את סודותיי.
.
״אני באמת לא מבינה אותך. מה יש בגבר ההוא שחשב שאני מלצרית, וביקש שאביא לו משקה, שיכול לגרום לי לחייך?״ אני שואלת בטון שמבהיר לה שאין לי שום כוונה להביע את דעתי על הגבר ההוא, ולא מה גרם לי לחייך.
״הגיע הזמן שתשימי את טיילור מאחור,״ היא אומרת.
״סליחה?״ אני נועצת בה מבט קשוח, ״מאיפה צץ במוחך טיילור פתאום?״
*
שלוש שנים קודם
אני חוזרת הביתה מהאוניברסיטה, מניחה את השקיות שהבאתי מהסופר, ומתחילה לשים כל דבר במקומו. המחשבות שלי נודדות לפרופסור שלי.
יש לי הרגשה שהוא לא מתקדם עם הזמן, ומלמד אותנו חומר, שכך נדמה לי, נכתב לפני עשור לפחות, שכן שום דבר לא מסתדר לי עם רמת התנודתיות בשוק.
אני מבינה שכסטודנטית עליי להקשיב לדבריו, גם אם הם לא נשמעים לי הגיוניים, ולענות על השאלות כפי שהוא מצפה, ולא לפי מה שנראה לי נכון, וזה מטריף אותי.
מזה זמן מה נרקמת במוחי המחשבה לבחור מספר מניות ולהכניס אותן לסל אחד, וליצור מהן סל מניות משל עצמי. כמובן לשם כך דרוש הון שאין לי, אבל אני נחושה בהחלטתי למצוא לכך פתרון.
בתוך כל מבול המחשבות שסוחף אותי, אני מוציאה את העוף שקניתי, מתבלת אותו, מוסיפה תפוחי אדמה, ומכניסה לתנור.
״מה את עושה פה?״ שואל אותי בן זוגי טיילור, שמופתע לראות אותי.
״אני מניחה שלא ראית את ההודעה שלי. הודעתי לך שאני מקדימה לבוא כיוון שהתבטל לי שיעור,״ אני עונה וניגשת לרחוץ את ידיי.
״מגיע לי יותר,״ הוא אומר פתאום.
אני מסתובבת אליו, ורואה שהוא מקליד משהו במהירות בטלפון הנייד שלו.
״סליחה?״ אני לא מבינה למה הוא מתכוון.
הוא מרים את עיניו לרגע מהמסך. ״כן, מגיע לי יותר מילדה שבורה כמוך.״
המילים שלו ננעצות כמו סכין שמפלחת את ליבי. אני נושכת את שפתיי, כדי שלא אומר את מה שעולה לי באותו רגע בראש.
אני נושמת עמוק, ויודעת מה עליי לעשות. אני פונה לחדר השינה. “לאיפה את חושבת שאת הולכת?״ הוא חוסם את הדרך לחדר.
״תניח לי,״ אני הודפת אותו בכח ממני, מה שגורם לו לקפוא במקומו לרגע. כשהוא מתעשת, זה כבר מאוחר מידי.
מירל בת כתתנו שוכבת עירומה באמצע המיטה שלנו ובוהה בי בפחד. ״אל תפריעו לעצמכם,״ אני אומרת וניגשת לארון הבגדים, מורידה מהמדף העליון את המזוודה שלי, ומתחילה למלא אותה בבגדים שלי.
״אמרת לי שאין ביניכם כלום,״ היא אומרת לטיילור, וממהרת לכסות את עצמה בשמיכה.
״הוא לא שיקר,״ אני אומרת לה בלי להפנות את פניי אליה, ״אין בינינו כלום.״
מירל קמה כשהשמיכה עטופה סביבה, והולכת אחריי לחדר האמבטיה. ״מה את חושבת שאת עושה? אל תגעי במוצרי הטיפוח שלי.״
״שלך?? עד לפני כמה דקות זאת הייתה הדירה שלי, אני לוקחת רק את מה ששלי.״
אני דוחפת הכל בערבוביה לתיק כלי הרחצה שלי, מכניסה אותו למזוודה, ויוצאת לכיוון הדלת.
״מה עם התשלום לשכר הדירה, צריך לשלם אותו מחר,״ הוא מנסה למנוע ממני לצאת.
״מגיע לך יותר,״ אני אומרת ועוזבת את הדירה. רק כשאני יוצאת מהבניין לרחוב, אני ממלמלת לעצמי שגם לי מגיע יותר.
*
שישי בצהריים
אני עומדת לסיים את יום העבודה, כשטלפון הנייד בכיסי מצלצל. ברור לי לפי השעה מי זה. אני נאנחת. ׳מה הם חושבים לעצמם, שאין לי חיים?׳
״מתי את מגיעה?״ שואלת מילה אחותי הקטנה.
אני מזייפת שיעול. בלית ברירה אני הולכת עם השקר שלי עד הסוף, כיוון שיש מי שמקשיב לשיחה, ואני מתכוונת לבראד שבטח חושב שזה גבר שמצלצל אליי. ״אני הולכת הביתה לישון, אני לא מרגישה כל כך טוב״ אני משתעלת שוב.
״עדיף שלא תבואי, שלא תדביקי את כולנו,״ היא אומרת ומנתקת.
האמת היא שאני מותשת. אני עובדת שעות ארוכות, לוקחת על עצמי הרבה משימות כדי להרוויח יותר כסף. גם האירוע אתמול לקח ממני כוחות, כששיאו היה המפגש עם הגבר שחושב שכל העולם צריך לכרוע ברך בפניו.
אני שולחת את החומר שעבדתי עליו לענן שלי, מגבה את המערכת, וסוגרת את המחשב.
״אני הולכת הביתה למיטה,” אני אומרת לרובי. כיוון שאני עובדת במחלקת מחקר ופיתוח, העוסקת ביצירת קרנות סל ייחודיות לחברה שלנו, אין מי שיחפש אותי בהעדרי.
בראד מתעסק במסחר של מניות עבור לקוחותינו. העובדה שהוא הבן של הבעלים ומנכ״ל חברת הבת, היא שמחזיקה אותה בעבודה, לא הכישורים הלא מרשימים שלו. הוא נהנה מפירות ההצלחה שלי, אבל לא ממש מבין את העבודה שלי, וכנראה זה גם לא מעניין אותו.
אני לא מכבה את הטלפון, כדי להיות זמינה לבני משפחתי. ״אם צריכים ממני משהו, זה יכול לחכות ליום שני,״ אני אומרת לרובי ויוצאת מהמשרד.
דמי העיר צבועים בכחול עם מעט עננים לבני עליהם. רוח נעימה מלטפת את פניי, ואני מפנטזת על המקלחת שאקח, ואולי אתפנק בטבילה באמבטיה עם שמנים מרגיעים. אני כבר יכולה לראות את עצמי בדימיוני, נכנסת אחריה למיטה וישנה שעות ארוכות. כמה השינה חסרה לי.
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. צלצול הטלפון מעיר אותי מחלומותיי. השם על המסך הוא מייפל סקיי (#מעצבת_את_חייה) איתה אני רוקדת בסטודיו של יסמין וינסטון (#חולמת_צלילים.) אני עונה לה מיד.
״היי מיה, איך את היום?״ היא שואלת. אני מרגישה בקולה שמשהו עובר עליה.
״אני מותשת,,״ אני עונה לה. אני יודעת שאני לא צריכה להעמיד פנים עם מיפל שהכל מושלם בעולמי.
״גם עליי עובר יום לא כל כך….איך אומר זאת… בכל אופן חשבתי שאולי נוכל להיפגש היום בסטודיו,״ אומרת מייפל. היא נשמעת לי ממש לא טוב.
״למעשה אני פנויה כעת ועד מתי שתרצי,״ אני עונה לה.
״נוכל להיפגש כעת?״ היא שואלת.
״בשמחה,״ אני עונה, ויודעת שזה בדיוק גם מה שאני זקוקה לו כעת.
*
מאז ומתמיד אהבתי לרקוד. הצלילים זרמו בעורקיי מגיל צעיר, אבל לא נתתי להם להתקיים. היה לי ברור שאסור לי לחלום על לימודי ריקוד, כאשר משפחתי נאבקה על האוכל.
כאשר הגעתי לאוניברסיטה, ושיעורי הריקוד היו נגישים יותר, ובמחיר סביר, החלטתי לנסות שיעור אחד ונישבתי.
״את נולדת לרקוד,״ אמרה לי יסמין בסיומו של השיעור הראשון, ופתחה לי את הדלת לעולמו הקסום של הריקוד.
*
למרות התשישות והעייפות הנפשית שירדה עליי, אני מתמלאת אנרגיה, והולכת לסטודיו. בבניין של הסטודיו יש בית קפה, אני נכנסת אליו, רוכשת שלושה בקבוקי מים, וכריך עם גבינה וירקות, ופונה לעבר דלת הכניסה לסטודיו.
חמש-שש-שבע-שמונה, מתנגנת הספירה המקדימה את הריקוד באוזניי, עוד לפני שאני נכנסת לאולם. אני ערנית לגמרי, ניגשת להחליף את הבגדים לבגדי ריקוד שנמצאים בתא שלי בסטודיו.
״איזה כייף שבאת,״ אומרת מייפל שנמצאת כבר בסטודיו, ומחבקת אותי. ״אני זקוקה לאנרגיות שלך היום.״
אני רגיל שנשים מצייתות לי. די במבט אחד כדי לגרום להן להשפיל מבט ולעשות כרצוני. גם כשמדובר במיטה, זה אני שקובע מה יהיה ואיך, כשאני חושב רק על עצמי. אין לי כוונה להשקיע באף אחת, כי אני לא מחפש אהבה.
פעם אחת טעיתי לחשוב שידעתי מהי אהבה, והתפכחתי מהר מאד. ההבנה שהיא ראתה את החיים שבאפשרותי להעניק לה, את האפשרויות הבלתי מוגבלות שההון שלי יכול לקנות לה, אבל לא ראתה אותי, הגיעה מהר.
אני נכנס לחדר השינה שלי ומתחיל להסיר מעליי את הבגדים. את הז'קט אני תולה במקומו בחדר הארונות העצום שלי, שמלא רק בחלקו, אחריו יורדת העניבה, ולבסוף החולצה. אני מביט על עצמי במראה שמונחת בפינה. זה החדר היחיד שאני מרשה לעצמי להיות בו ללא חולצה. מחשבותיי נודדות ליום אחר.
*
אני נזכר שוב ביום ההוא שהטרוף אחז בי, בזמן שנכנסתי לחנותו של המקעקע ודרשתי שיקעקע את זרועי השמאלית, היד הדומיננטית שלי. רציתי לחרוט את האובדן השליטה על גופי, לחוות את הכאב של חריטת המחט על עורי. שנאתי את העולם, ואת עצמי.
היום במרחק הזמן, אני חושב בהערצה על אבי שקיבל אותי כפי שאני, צעיר בניו שאיבד את הדרך.
פרשתי מבית הספר התיכון, כשהציונים שלי התדרדרו, וההתנהגות שלי הפכה להיות אדישה לעולם סביבי.
״הוא ילד מאד אינטליגנט, מבריק, אבל יש בו משהו שעוצר בעדו להתקדם. הייתי אולי מגדירה זאת כיצר הרס עצמי, שלא מובן מאיפה הוא הגיע פתאום.
״אני מבין,״ ענה לה אבי, ולא סיפר לה על השבר שקרה במשפחתי, על אחיו של אבי שהתאבד כי גילה שאשתו בוגדת בו, והשאיר משפחה שלמה המומה.
״אני לא אתן לך להגיע למקום בו היה אחי. אתה לא רוצה ללמוד כעת, לך לעבוד,״ הוא אמר לי בשקט כשנסענו הביתה. ״,זאת לא אומר שאני מציע לך משרה בחברה שלי, אתה זה אתה צריך לרצות.״
אני בחרתי לעבוד עבודה פיזית, להזיע מתוכי את כל הכעס שהצטבר בי על העולם. מעולם לא סיפרתי לאבי שאשתו של דודי ניסתה לפתות גם אותי. ״אתה סייח משובח, ומוכן להרבעה,״ היא אמרה לי בזמן שעיניה סקרו את גופי ברעב.
אני מביט כעת על גופי המקועקע, ושונא את עצמי על שהרשתי לעצמי ליפול כך. הלוואי והייתי יכול למחוק אותו. אבל הוא ישאר כדי שיזכיר לי איפה הייתי, היכן אני היום, ושלעולם לא אחזור שוב לאחור.
גיליתי שנשים אוהב גבר מקועקע, ועם זאת לא הרשתי לאף אחת לראות אותי ללא חולצה.
*
אני יוצא מחדר הארונות לכיוון האמבטיה ונזכר בתמונה שצילמתי את מיה. אני פותח את מנוע החיפוש ומעתיק את התמונה לתוכו. הזיהוי עולה מיד מיה או׳קונור, אנליסטית, עוסקת בהקמת קרנות סל הנסחרות בבורסת הנאסד״ק בניו יורק.
אני נכנס לרשת החברתית ומחפש את שמה, אבל היא לא שם.
,מה לעזאזל גרם לי לחשוב שהיא אחת מהמלצריות?׳
