כבר היינו צריכים להתרגל לקריאות הנצחון, שכן מאז שהתחילה הליגה לא הפסדנו משחק אחד. גם בשנים הקודמות נדיר שלא נצחנו את הקבוצה היריבה.
ועדיין, כל פעם אנחנו מתרגשים מחדש, ומלאי אדרנלין כשאנחנו עולים לאוטובוס שמוביל אותנו חזרה הביתה.
כל אחד מאתנו מתמודד עם זה אחרת.
רודני תמיד יושב במושב האחורי, מפעיל את הפלייליסט שהוריד לפני שיצאנו למשחק, שם את האוזניות ומתנתק מהעולם.
"המוסיקה מחזירה לי את פעימות הלב לקצבן הרגיל," הוא אמר לי פעם כששאלתי אותו למה הוא מתרחק מכולם.
דוני מתקשר מייד לאבא שלו, שהוא המעריץ מספר אחד שלו. כל פעם מחדש מבטיח דון האב שיבוא למשחק של דוני ג'וניור, אבל תמיד צץ משהו במשרד עורך הדין המפואר שלו שמונע ממנו לבוא.
למרקוס יש רק אימא שעובדת משרה כפולה כדי לפרנס אותו, ולאפשר לו להמריא עם חלומותיו.
לבריאן, בן וריקרדו, יש חברה וכל אחד מהם ממהר להתקשר אליה והאוטובוס מתמלא בשיחות מתקתקות של גברברים מאוהבים.
אני יושב במקומי ושותק. בעיניים עצומות אני מריץ את מהלכי המשחק ומנסה ללמוד מהשגיאות שלי.
הוריי הגיעו למשחק כך שאינני צריך לדווח להם איך הוא היה.
*
"אולי תחזור איתנו?" הפתיעה אותי אימי.
"באנו לכאן כקבוצה, וכך נחזור," עניתי לה למורת רוחה.
"אתה לא יכול לחרוג פעם אחת ממנהגך? חשבנו לעבור אצל סבא," היא אמרה ותלתה בי מבט.
"פעם אחרת, אני מבטיח," עניתי לה ועליתי לאוטובוס.
"אני לא יודעת," היא ענתה לי כאילו שהיא יודעת משהו שאני לא.
השיחה המוזרה הזאת צצה ועולה לי כעת במוחי.
*
אני שומע צרחה מקפיאת דם מכיוון הספסל האחורי עליו יושב של רודני. "הוא לא נורמלי," הוא צורח.
ואז העולם כולו מתהפך. אני שומע מכות חזקות של פח, האוטובוס מתהפך פעם אחר פעם. נראה שזה לא ייגמר לנצח.
ואז דממת מוות ויבבות שהולכות ונחלשות.
אני מתבונן סביבי ומנסה להבין היכן אני. במלחמה שלי לפקוח עיניים אני מפסיד, וגם במלחמה להישאר ער.
חושך גדול נופל עליי.
*
אני פוקח את עיניי. קרני שמש זהובות חודרות מבעד שלבי התריס הפתוח בחלקו. משהו לא מסתדר לי. המשחק נגמר אחר הצהריים. צבעי השמש אינם צבעי שקיעה. אני בטוח בכך, כיוון שאני אוהב להביט בשמש השוקעת מהמרפסת בקומה העליונה בביתי. אני לא יכול להסביר למה אני אוהב זאת.
*
"מה יש לאהוב בשקיעות?" שאלה אותי פעם סטייסי, "הרי הן מסמלות את סיומו של היום, ואני שונאת סופים."
"אני לא מבין אותך," אמרתי לה, "סוף הוא תמיד התחלה חדשה, היא סיכוי שיהיה טוב יותר."
"ואולי שיהיה רע יותר. כמו למשל כשמישהו מת," היא אמרה לי בכעס.
לא הבנתי למה היא כועסת עליי, וגם לא מאיפה הגיעו המילים האלה.
רק מאוחר יותר נודע לי שסבא שלה נוטה למות. מאיפה יכולתי לדעת זאת אם היא לא סיפרה לי?
"אנחנו לא מתאימים," היא קבעה, ונפרדה ממני.
לא רציתי לאמר לה שעצם העובדה שהיא נפרדת ממני רק מעידה על כך שסוף הוא סימן להתחלה חדשה, טובה יותר. אבל שתקתי.
אז עכשיו אני נטול חברה, אבל לא ממהר לחפש אחרת.
*
אני מביט סביבי וקולט שאני במקום לא מוכר, ועדיין לא עולה בדעתי להסתכל על עצמי. רק כאשר נכנסת אחות לחדר אני מבין שאני שוכב במיטה בבית חולים. אני מביט על עצמי ומנסה להבין מה קרה לגוף שלי.
"מה השעה?" אני שואל אותה.
"שעת זריחה," היא עונה לי ומסמנת בראשה לעבר החלון, "זה בדיוק הזמן לבדיקה היומית שלנו."
"הבדיקה היומית?" אני מנסה להבין על מה היא מדברת.
"כן," היא שולפת מזרק ומחברת אותו לעירוי, "כך זה קורה מידי יום בחודש האחרון."
"מה זאת אומרת בחודש האחרון, אני כאן רק…" אני מנסה לסדר את המחשבות בראשי. 'בעצם ממתי אני כאן?'
"ישנת חודש," היא עונה, כאילו זה דבר מובן מאליו, ומחברת את מכשיר לחץ הדם לזרועי.
"אני לא מבין כלום," אני עונה ומפהק. עיניי נעצמות ואני שוקע שוב בשינה.
אני מתעורר. שוב השמים צבועים באדום. אני מגלגל בראשי את המילים- זריחה-שקיעה-עבר חודש.
"עבר חודש??" אני קורא בקול.
אחות ממהרת להיכנס לחדרי. העיניים שלה מספרות לי שהיא דואגת, אבל היא מחייכת אליי כאילו הכל בסדר.
"עבר חודש?" אני שואל, "ממה?"
"איך אתה מרגיש?" היא שואלת בנועם, מתעלמת משאלתי באופן מכוון.
"אני חי?" אני שואל.
"ברור שכן. אתה מדבר איתו, לא כך?" היא שוב מחייכת.
"תספרי לי מה קרה," אני מבקש.
"אני אבקש שיספרו לך," היא אומרת ויוצאת.
אני ממתין דקות ארוכות. לחדר נכנס גבר לבוש חלוק לבן. אני מנסה לקרוא את שמו, אבל הוא מכניס את ידו לכיסו, שולי החלוק מכסים את התג עם שמו, ובכך מונע ממני לראות את שמו.
"אני ד"ר ויליאמס," הוא מציג את עצמו, אבל לא מספר לי באיזה תחום הוא מתמחה.
"הייתה תאונה. אתה זוכר את המשחק האחרון ששיחקתם וזכיתם ניצחון סוחף?" הוא שואל.
"אני לא רוצה להשמע שחצן, אבל כל נצחון שלנו, למעט בודדים, הוא נצחון סוחף." אני תוהה לאן השיחה הזאת מובילה.
"אני שמח לראות שהזיכרון שלך בסדר. ובכן," הוא משתהה לרגע וממשיך, "במשחק האחרון שלכם…"
"אבל האחות אמרה שעבר כבר חודש. אנחנו משחקים כל שבוע," אני מתקשה להבין מה קורה כאן מבחינת לוח הזמנים.
"לפני חודש," הוא ממשיך, "הייתה תאונה לאוטובוס של הקבוצה. אתה נפצעת קשה. כשהביאו אותך לכאן, לא ידענו איך זה ייגמר."
'למה נדמה לי שהוא מושך את הזמן?'
"והחברים שלי?" אני שואל בקול רועד.
"לא כולם שרדו." המבט בעיניו מעיד כמה קשה לו לספר לי את מה שקרה.
אני מתחיל למנות את שמות חבריי. אני יודע שבן וריקרדו נפצעו קל, וכך גם רודני. "ובריאן?" אני שואל. אני מופתע לשמוע שהוא נהרג.
*
תמיד הייתי גוער בבריאן שהוא מגזים. הוא אהב לקחת סיכונים מיותרים. תמיד הוא התערב איתי שהוא כל יכול.
איך יכול להיות שדווקא כשישב על ספסל באוטובוס באופן לא מסכן חיים, הסתיימו חייו?
אני ניזכר בהופ החברה שלו. הזיכרון שלו כשהוא מספר לה על הנצחון חי בזיכרוני כאילו זה קרה לפני רגע זה ממש.
כעסתי עליו. הוא בגד בהופ מאחוריי גבה, ולא היה הגון מספיק לספר לה שאיננו אוהב אותה יותר. מדוע בחר להתקשר דווקא אליה באותן דקות? לזה לא אקבל לעולם תשובה.
*
אני המום מגודל האסון. חצי מהקבוצה נמחקה, השאר 'רק' נפצעו. מסתבר שאני בין שלושת הפצועים קשה ביותר. זאת הייתה הדרך של ד"ר ויליאמס לספר לי שאני הפצוע הקשה מכולם.
רק לאחר שהוא מסיים לדבר איתי אני מעז לשאול מה הפציעה שלי.
"אתה סובל משברים," הוא שוב נוקט בשפה כללית.
אני מחליט לשאול את הגרוע מכל. "אני משותק?"
"עד היום היינו עסוקים בלגרום לך להתעורר," הוא מתחמק.
"אני מבין. אני מושתק. יש משהו בגופי שמתפקד?" אני שואל באיפוק, למרות שבא לי לצרוח.
"אני לא אמרתי שאתה משותק," הוא עונה לי.
"לא ענית לשאלתי," אני אוסף את כל כוחות הנפש שבי. אני חייב לדעת את האמת, כדי שאוכל לתכנן את שארית חיי.
"לפי מיטב הבנתי, אתה לא. אתה סובל משברים בגפים העליונות והתחתונות, ובחזה," הוא משיב לי.
"כלומר מה שאתה אומר זה שאני אחיה," אני מסכם עבורי את מילותיו.
"אין ספק, עכשיו כשאתה ער ומדבר לעניין, שתהיה בסדר, רק שההחלמה תלויה בך," הוא אומר.
"אם כך אני מתחיל אותה עכשיו." המבט שלו מלא הרחמים, מה שלא מובן לי לנוכח התאור שתאר לפניי.
ד"ר דניאלס יוצא מהחדר ומשאיר אותי לעכל את דבריו. 'אני יכול לעשות את זה,' אני מדבר על עצמי, 'אני יודע מה זאת משמעת אימונים.
*
הייתי בן שתיים עשרה כשהתחלתי להתאמן ברצינות כדי להתקבל לקבוצת הצעירים של נבחרת ההוקי קרח המקומית. אמנם רק התחלתי להתפתח, אבל היה לי בטחון ביכולותיי. יותר מכך הייתה לי משמעת עצמית גדולה, וגם כשנפלתי ונפצעתי, לא ויתרתי לעצמי ומייד קמתי למרות הכאב וחזרתי להתאמן.
"אני חייב לאמר לך גברת מישלין, שלא ראיתי אף פעם נער בעל יכולות כמו הבן שלך," אמר המאמן לאימי, "אני צופה לו גדולות."
הוא צדק. הפכתי להיות הקפטן של הנבחרת תוך זמן לא רב.
אני נאנח. אני כל כך רוצה לחזור לשחק, אבל מבין שלא מספרים את הכל לי, ודרך ארוכה עוד לפניי.
*
"אני יודע בן שאתה אוהב את הארץ הזאת. איפשרתי לך לנסוע לארץ ולהתגייס, למרות שלא היה לי קל לשחרר אותך. אני מבין שראית את עצמך חי כאן. המצב השתנה.
תבין שקשה לי לעזוב את החברה ולשהות כאן חודשים רבים. אני מבקש שתבוא איתי הביתה, תשתקם ואז תחזור אם צריך," אמר לי אבי.
מצד אחד לא רציתי לעזוב את החברים שהיכרתי כאן ועומדים לעבור למחלקת השיקום, מצד שני הבנתי את אבי. אני מכיר את החברה שלו ויודע שהוא לא יכול להעדר תקופה כל כך ארוכה ממנה.
"תן לי לישון על זה," ביקשתי ממנו.
"אני לא לוחץ עליך. אני אבין אם תרצה להשאר פה. הקשרים שנוצרו לך ביחידה, ובצבא בכלל, הם קשרים לכל החיים," אומר אבי.
אני מסתכל עליו בפליאה. מאיפה באו המילים האלה.
"ישנם דברים בעברי שמעולם לא סיפרתי לך בן. אולי הגיע הזמן שתדע את האמת," אומר אבי ונושם עמוק. אני רואה את הכאב בעיניו. "ההחלטה להסכים לגיוס שלך הייתה לא פשוטה עבורי."
הוא שוב משתתק ומסתגר בעולמו.
"אני נולדתי כאן," הוא אומר לי את המילים שמשאירות אותי המום. ידעתי שאנחנו יהודים, אבל לא שיש לנו קשר לארץ. השמות של הוריי הם שמות בינלאומים ושם המשפחה בהחלט לא מעיד על כך.
"אני עייף כעת בן, אני מבטיח לספר לך מדוע עזבתי את הארץ," אומר אבי ועוצם את עיניו.
"אני לא רוצה להכאיב לך דאדי," אני אומר לו, "זה יכול לחכות לרגע שתהיה מוכן."
"מתי גדלת להיות גבר כזה?" הוא שואל אותי בחיוך, "בעבר היית דורש תשובות מייד."
"מלחמה דאדי, לא מאפשר לך להשאר ילד," אני עונה לו.
"אני יודע. הצלקות חרוטות בנפשי עד היום," מבטו של אבא תקוע אי שם. אני מכיר את המבט הזה מחבריי במחלקה. האם גם אני כמוהם?
"אני מודה על כך שאתה חי. יותר מזה לא יכולתי לבקש," הוא מסיים את דבריו.
אני ניזכר בדבריו של הרמטכ"ל שבא לבקר אותנו. אז דבריו לא נראו לי מובנים.
*
"אני כל פעם נדהם מחדש," אמר הרמטכ"ל, "איך מעשה הגבורה עוברים מאב לבן. נראה כאילו זה טבוע בגניטקה של גיבורי ישראל."
אני מביט על אבא שיושב לידי בשתיקה, ועיניו עצומות.
*
אני לוקח את הטלפון הנייד שלי ומקליד את שמו של אבי. דיוויד סטאר. יש עליו הרבה מידע, אבל שום דבר לא קשור לחייו בארץ.
אני מקיש את המילה גיבורי ישראל ועובר על הרשימה.
1994 – עיטור הגבורה הוענק לדוד בן כוכב על פועלו בשדה הקרב, תוך חירוף נפשו…..
אני מביט על אבא ומחליט שאת השיקום אעבור בקרבתו. בשבילו, ולא פחות בשבילי.
*
"דיברתי עם מרכז השיקום בעיר מגוריך מעבר לים," אומר לי ד"ר רן שטיפל בי מיום שהגעתי מחוסר הכרה ומרוסק לבית החולים, "ולא רק, אלא שהתעניינתי אצל עמיתים שלי לגביו. נראה לי שהמקום הזה מתאים לך. הוא יעזור לך להשתקם לא רק פיזית, אלא גם נפשית. אחרי מה שעברת, לא יזיק אם תתרחק קצת.
שוחחתי ארוכות עם אביך. הוא סיפר לו שאתה בנו יחיד. הוא אמר לי שכל מה שהוא מבקש שיתאפשר לו להיות קרוב אליך בזמן השיקום עד שתעמוד על רגליך. בין השורות הבנתי שהוא מבין מה עובר עליך."
"אני מודה שאני נקרע בין אבי לבין חבריי," אני אומר לו בגלוי. שתיקה משתררת בינינו. אף מילה לא נאמרת והכל נאמר. לבסוף אני נד בראשי. "אני אקבל את המלצתך ואסע איתו הביתה."
רק כשאני יושב במטוס הפרטי של חבר משפחה שהגיע לארץ לתרום ללוחמים, אני קולט שאמרתי לד"ר רן שאני נוסע הביתה.
כל השבועות הקשים של הבדידות, של הריחוק מהמשפחה, מציפים אותי. למרבה האירוניה, ביום הזה היה אמור להסתיים השירות הצבאי שלי.
*
"מה אתה מתכנן לעשות כשתשתחרר מהשרות?" שאלה אותי מלי הפקידה הפלוגתית, "תישאר בארץ?"
הבטתי בה ולא ידעתי מה לענות לה.
דחיתי בשלוש שנים את החלום שלי ללמוד, כי הרגשתי צורך עז לשרת בצבא. אני עוצם עיניים ומנסה להבין מאיפה נולד הצורך הזה. מסתבר שכן דיברו על הארץ בבית, רק שאני לא קלטתי שמה שנאמר עליה הוא מניסיון אישי.
כנראה שלא סתם אמרתי שאני חוזר הביתה. מה יהיה ימים יגידו.
*
אני רואה את העצב בעיניו של אבי בזמן שהוא עוקב אחרי מסלול הטיסה. קו המים של הארץ הולך ומתרחק מעינינו.
"אני לא יודע מה תחליט לעשות בן," הוא אומר לי כשהוא מתנתק מהחלון, "אם תבחר להשתקע בארץ אנחנו נחזור. אתה צריך להבין שייקח לי זמן למכור הכל. זה לא יהיה תוך יום, בגילי אני צריך להיות מחושב יותר. אבל אם זה מה שתבחר, אנחנו נקבל זאת."
"אני לא יודע דאדי. ברגע זה אני פצוע ושבור ורוצה לחזור קודם כל להיות מי שהייתי," אני עונה לו.
"אני מבין," הוא עונה, ואני תוהה האם הוא מתכוון לכך שעדיין לא החלטתי, או שהוא מכיר את המקום בו אני נמצא.
"יום אחד תספר לי," אני אומר.
"רציתי לחסוך ממך את הסיפורים האלה. בחיים לא חלמתי שאתה תחווה אותם כמוני. את הצלקות משם אני נושא בליבי עד היום," הוא אומר, "חשבתי שאם אתה תגדל רחוק מכאן, כל זה יחסך ממך. מסתבר שמגורל אי אפשר לברוח."
"אני חושב שאשן קצת," אני אומר. האמת שמתגלה לי לפניי, קשה לי לעיכול. אני מעדיף לברוח לשינה.
סוף סוף אנחנו בדרך למרכז השיקום.
אני רוצה כבר להיות לבד. אני כבר לא מסוגל לראות את הפרצוף המדוכא של אימא שלי. כאילו שהאסון הזה קרה לה, כאילו שהיא צריכה להתמודד עם הכאבים, השברים והצלקות של הנפש שלי.
זה מדהים איך שאני משדר אופטימיות, ואילו היא מושכת אותי למטה. כמובן שאני לא אראה לה זאת.
אני שומע בדיבורית את המאמן שלי מספר לה על הפיצוי שמציעה חברת הביטוח וחושב לעצמי שאולי טוב היה לו הייתי מת. כמובן שזה לא מה שאני רוצה, אני רוצה ללמוד לחיות שוב, ומאמין שמרכז השיקום, לאחר שישאירו אותי סוף סוף לבד, אוכל להתחיל להתרומם ולאסוף את שבריי.
"אני רוצה בשבילו את החדר הטוב ביותר," אומר אבא.
"אתה יודע כמה זה עולה?" לוחשת לו אימא.
אני מעמיד פנים שאני לא שומע את השאלה שלה. "אני דווקא מעדיף להיות עם מישהו בחדר, שיהיה לי עם מי לדבר."
"שמעת את הילד?" אומר אבא ואני רואה שרווח לו.
סוף סוף אנחנו מגיעים למרכז השיקום. אני פוקד על עצמי לספור עד עשר ואם זה לא יספיק להמשיך לספור. אני לא יכול לשאת את היבבות של אימא, ואת המילמולים שלה. 'מי היה מאמין שהבן שחזק והיפה שלי יגיע לפה.'
אני מתאפק לא לצעוק שעליה להודות שאני חי, ולמנות את שמות אימהותיהם של חבריי שהיו מוכנות להתחלף איתה ברגע זה.
אני מבטיח לעצמי שאעשה הכל כדי להשתקם, ולא להזדקק לעזרה. אני אחזור להיות עצמאי, בדירה שלי, בחיים החדשים שמחכים לי.
*
שבוע עבר. אני עמוק בתוך האימונים המפרכים. "אתה לא מגזים?" שואלת אותי הפיזיוטרפיסטית היפה שלי. אני מניח שהיא לא רגילה לכך שגברים לא מתעלפים למראיה. לך תסביר לה שאתה לא מרגיש גבר, וכל מה שאתה רוצה זה לחזור למסלול חייך שנקטע.
"את שוכחת שאני שחקן הוקי מקצועי. אני רגיל לשיגרת אימונים רצחנית. אחרת איך אפשר לנצח משחק אחרי משחק, ולקטוף את האליפות?"
"אני מבינה, אבל אתה צריך גם לחיות, לא רק להתאמן," היא אומרת ורומזת על כך שאני מתעלם ממנה.
"אני צריך להיות ראוי לחיים, כדי לחזור אליהם," אני עונה לה. היא מביטה בי ומקמטת את מצחה. פסים עמוקים נחרטים בין גבותיה. היא בהחלט לא מבינה על מה אני מדבר. אני תוהה אם אי פעם אפגוש מישהי שתבין את השפה שלי.
אני מוחזר לחדרי אחרי שעת אימונים מפרכת, ומגלה שיש לי שותף לחדר.
"זה בסדר דאדי, אני רגיל לישון באוהל עם עוד אנשים. אולי עדיף שלא אהיה לבד," הוא אומר לאביו.
"אני מוכן לשלם כל מחיר כדי שתהיה בחדר לבד. מגיעה לך הפרטיות שלך," אומר האב.
"שניים בחדר זה בהחלט מותרות עבורי," עונה הגבר הצעיר, ומבחין בי.
"היי, אני סם," אני מציג את עצמי כדי לשבור את המבוכה, "אני שמח סוף סוף לא להיות לבד. ברוך בואך, אני מניח."
"אתה…סם… מישלין," הוא מזהה אותי בהתרגשות, אני בן." אבל אז עננה מכסה את פניו. "מה אתה עושה פה?"
"מנסה, ללמוד איך לחיות, אחרי שהחיים נהרסו לי," אני מדייק את המילים, כיוון שברור לי שזה בדיוק מה שעובר עליו.
"אתה רואה דאדי, השותף שלי מבין מה עובר עליי. אני רוצה להשאר פה, כמובן אם זה בסדר מצידך סם."
"אעשה כרצונך," אומר האב, "אבל אם תתחרט, הצעתי בעינה עומדת."
"הדבר הכי קשה במצב הזה," אומר בן כשאביו עוזב, "זה להתמודד עם ההורים. אז נכון שהם שמחו שנשארתי בחיים, אבל אחר כך מתחילים הרחמים, וזה יכול לשגע פילים."
"החברה שלך הייתה פה. היא הלכה לקנות קפה בטים הורטונס. היא שאלה אותי אם להביא גם לי קפה. ביקשתי ממנה שתביא לנו גם קופסא של מיני דונטס. אני מבין פתאום כמה התגעגעתי הביתה," הוא אומר.
אין לו מושג איזו סערה מתחוללת בי למשמע המילים האלה.
*
למי שלא מכיר את טים הורטונס אסביר שזו רשת של קפה ומאפה מהיר. כיוון שלא מגישים שם משקאות אלכהולים, זהו מקום מפגש של הצעירים.
אני לא יכול לספור כמה פעמים נשאלתי 'אתה בה לטים?'
גם כשבגרתי, נהגתי ללכת עם חברי הנבחרת לאחד מבתי הקפה באזור, ולפרוק את החוויות של המשחק. המוכרים במקום הכירו כל אחד מאיתנו בשמו הפרטי, ותמיד היו מפנקים אותנו במאפים מתוקים, כיוון שהבעלים העריץ את הקבוצה שלנו.
בהתחלה עוד סרבנו. 'אתם מביאים כבוד ושמחה לעיר, ולחשוב שבחרתם בסניף שלי כדי לחגוג את נצחונכם,' אמר לנו, ומאז זה הפך לשיגרה.
הימים האלה לא יחזרו עוד, כמו חלק מחבריי לקבוצה.
*
"אתה לא מבין סם," אומרת הופ שנכנסת לחדר בסערה, "אמרתי להם שזה עבור סם מישלין, והם מלאו לי שתי שקיות שלמות, ולא הסכימו לקחת כסף."
"שלום הופ," אני אומר לה בקול שליו, למרות שאני מרגיש את ההתרגשות גואה בי. 'אז זו החברה שלי?' לו רק ידעה מה אני חש כלפיה. לא סתם הגנתי עליה תמיד.
הופ ניגשת לבן, מניחה כוס אדומה מלאה בקפה על שידת הלילה שלו. "יש עכשיו את המשחק הזה שמגלגלים את שולי הכוס. אולי תזכה בפרס, מי יודע?" היא מוציאה מהשקית קופסה ובה מיני דונט, פותחת אותה ומניחה אותה ליד כוס הקפה.
ורק אז היא באה ומתיישבת לידי. "אני לא מפסיקה לחשוב עליך. כואב לי על כל מי שלא שרד. אבל אני מודה שחיכיתי לשמוע מה קורה איתך. נשמתי לרווחה ששמעתי שאתה פצוע. כל יום באתי לבקר אותך. דיברתי איתך למרות שהיית מחוסר הכרה."
'אז לא דמיינתי אותך,' אני ממלמל. "הייתי בטוח שאני הוזה," אני אומר לה ומושיט יד לגעת בשלה.
"סיפרתי לך שכל השנים הייתי מאוהבת בך, אבל אתה לא ראית אותי," היא אומרת ומחפש לראות את השפעת מילותיה עליי.
"היית בזוגיות," אני עונה לה.
"אתה חושב שאני לא יודעת שהוא בגד בי עם כל מי שרק יכול היה? אבל נשארתי כי חיפשתי את קירבתך," היא מפתיעה אותי.
"לו רק ידעתי," אני אומר, "כל הזמן הזה נלחמתי ברגשות שלי, דיכאתי אותם. לא רציתי לפגוע בך וגם לא בו, למרות שכעסתי על איך שהוא התנהג איתך."
"אני רוצה ללוות אותך בשיקום שלך," אומרת הופ.
"למה?" אני שואל. אני חייב לשמוע שזה לא בגללו, ולא בגלל שהיא מרחמת עליי.
"אתה לא מקשיב לי? אני אוהבת אותך סם," היא אומרת.
"גם אני אותך הופ שלי," אני עונה ומרגיש שקל לי יותר לנשום.
*
אני מודה על כך שהתעקשתי לא להיות לבד. השיחות הליליות של בן ושלי מחזירות את שנינו לשפיות. בן מספר לי על המלחמה הנוראית ההיא בה נפצע ואיבד את חבריו, אני מספר לו על התאונה ועל אובדן חבריי.
"כאשר ביקש ממני אבי שאחזור איתו לכאן, הרגשתי שאני בוגד בחבריי. לאט לאט הוא חשף בפניי את הפציעה שלו, את מה שעבר לפני שעזב את הארץ. על יסוריי המצפון, הרגשת הבגידה, ועל סף אובדן השפיות.
אני יודע שמה שעוזר לי להשתקם כעת זו החברות איתך. אתה מקבל אותי כפי שאני. אמנם הנסיבות שהביאו אותך לכאן שונות, אבל אתה קורא אותי בלי מילים. אני מעריך שאתה מושך אותי למעלה, גם אם זה על חשבון ההתקדמות שלך.
הרגשתי שאיבדתי את עצמי. לא רק כאדם, אלא גם כגבר. מעבר לתפקוד שלי כגבר, שלא ידעתי אם נפגע, גם את הבטחון שאישה תרצה להיות עם אחד פצוע כמוני, שרוט בנפשו, ערער אותי.
אני מסתכל עליך ויודע שאתה באותו מקום כמוני ועדיין נלחם כדי לחזור לנקודת ההתחלה שלך."
"להופ יש חברה. קוראים לה שקד, והוריה היגרו לכאן מישראל. היא עוקבת אחריך ואחרי ההתקדמות שלך מרחוק. אתה מרגיש מוכן להכיר אותה?" אני שואל את בן.
"היא יודעת על מצבי?" הוא שואל בחשש.
"היא יודעת. וגם שמעה ממני איזה גבר מדהים אתה," אני עונה לו. אני רואה את הפנים שלו מתמלאות אור, והעצב שהיה קבוע עליהן נעלם.
אני מרגיש כאילו הסתכלתי על שמים קודרים, כשלאט לאט מתפזרים מעליהם העננים והשמש מותחת את קרניה כשהיא מתעוררת משינה עמוקה, ומתחילה לחמם את האדמה הקפואה.
אני מרגיש שגם השמש שלי, הופ שהפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, מאירה את החיים עבורי וממלאת אותם אור גדול.
אני שוב נושם רגיל, וגם הגוף שלי ער כמו שהיה בעבר. סוף סוף אני שב לחיות.
בר אבידן
