אני מרגיש כמו בלון שיצא לו האוויר. בוער בי כל כך לשתף את מיקה בתגובה שקיבלתי מאלכס רוטשילד.
אני מתקשר אליה, אבל שומע שהטלפון שלה מנותק. אני גולש ברשתות החברתיות, ולא רואה שום פעילות שלה.
*
"לפעמים כמה שננסה למצוא פתרון לבעיה," אני נזכר בדבריה של מיקה, "לא נצליח. רק כאשר נקח צעד אחד לאחור, נניח למאמצים, נגלה שהוא היה כאן כל הזמן, רק שלא שמנו לב אליו."
המילים האלה צפות ועולות. אין לי מושג מהיכן תצוץ התשובה למקום המצאה של מיקה, אבל אני מחליט להקשיב לעצתה ולהפסיק לחפש. לפחות לעת עתה.
*
אני קורא שוב ושוב את מילותיו של אלכס.
מר דין מורג,
קראתי בעיון רב את ההצעה ששלחת לי.
הופתעתי מהשפה הרהוטה והמקצועית שלך.
אני חייב להודות שההצעה שלך קוסמת לי מאד,
והייתי מבקש להיפגש איתך בהקדם.
אני מודע להפרשי השעות, ולכן אתקשר אליך
בתשע בבוקר שעון ניו יורק.
שלך בידידות,
אלכס רוטשילד
תעשיות רוטשילד.
אף פעם לא שיתפתי את מיקה יותר מידי בעסקיי. היא ידעה שאני עובד לאחרונה על פרוייקט גדול בחו"ל, אבל לא שיתפתי אותה מול מי אני עובד.
'למה עכשיו זה כל כך חשוב לי לשתף אותה?' אני חושב לעצמי, 'האם זה בגלל שאני רוצה שתדע מה אני שווה, מה היא מפסידה?'
שעה ארוכה אני יושב על כיסא המנהלים המפואר שלי, וחושב לעצמי מהי הסיבה. אני מבין שהתשובה פשוטה מאד. אני רוצה שהיא תתגאה בי, שתחזק אותי, לא ממקום של אגו. אני מבין את התפקיד שהיא משחקת בחיי מיום שהתחברנו. אימי צדקה. היא ויתרה על עצמה כדי לתמוך בחלומות שלי. ההישגים שלי שייכים גם לה.
"אני יוצא מחוץ למשרד," אני אומר למזכירתי, ונוסע מחוץ לעיר.
*
אני אוהבת את הקירבה למים," אמרה לי מיקה כשהכרנו, "הם מרגיעים אותי. יש משהו בטבע שמטעין אותי. כאילו יש בכוחו למחוק את המתחים, גם אם מזג האוויר סוער.
גם בסערה יש יופי, גם בגשם שמכה את האדמה. הרי אין בכוונתו להרוס, אלא לנקות ולטהר את העולם.
נכון שמים קשורים גם לאסונות, אבל מהמקומות האלה אני נמנעת. בחיים לא תמצא אותי נוסעת לראות שטפונות. זה ממש מטופש בעיניי. אני לא יודע אם סיפרתי לך, אבל איבדתי כמה חברים לשטפונות בנגב."
'אולי שם את נמצאת, מוחקת אותי מחייך בעזרת המים?' המחשבה הזו גורמת לי לכאב חד בחזה. 'בבקשה תאמרי לי שאת לא רוצה למחוק אותי. אני אסתפק בזה. אפילו לא אבקש לשמוע שאני חסר לך, כמו שאת חסרה לי.'
*
אני מוצא עצמי בחוף סידני עלי. זה לא שתכננתי להגיע לכאן, אלא היה משהו שמשך אותי לכאן. רק כשאני מגיע למקום אני ניזכר שכאן נישקתי אותה פעם ראשונה. את היום הזה אני לא אשכח.
הרגשתי כאילו לא נישקתי אישה מעולם לפני ששפתיי נגעו בשפתיה הרכות. הייתי נפעם מהמגע שלהן, וידעתי שהן היחידות שאני רוצה להרגיש עד סוף ימיי.
אני מוצא את הדרך לרדת לחוף עצמו, מתיישב על החול, ובוהה במים. 'בואי אליי כבר, אני יוצא מדעתי בלעדייך,' אני לוחש לאדוות הגלים המתקרבים לחוף כדי שישאו אליה את מילותיי.
אני לא שם לב לזמן שחולף, ולכן כאשר הטלפון הנייד מצלצל אני מביט בו מופתע. רק כשאני קורא את הקידומת של ניו יורק, אני קולט שכבר אחר הצהריים.
"מדבר אלכס רוטשילד. האם אני מדבר עם דין מורג?"
"דין מורג מדבר," אני עונה ברישמיות, "בוקר טוב מר רוטשילד."
"עכשיו הכל מובן לי. אי אפשר לטעות במבטא הבריטי שלך. אני מכיר אותו היטב," הוא צוחק.
"הבנת נכון, נולדתי בלונדון. כבר שנים שאני בישראל, ובעברית המבטא שלי רגיל, אבל האנגלית שלי תשאר כנראה לעולם בריטית," אני אומר.
"ולמרות זאת, אני עדיין מחזיק בדעתי. האופן הרהוט בו הצגת את הדברים, הרשים אותי מאד. אני אגש ישר לעניין. ההצעה שלך מאד נראית לי, והייתי רוצה שנפגש. אני מזמין אותך למשרדי בניו יורק. אתה מוזמן להתארח על חשבוני במלון אורכידאה ניו יורק שבבעלותי. מתי אתה חושב שתוכל להגיע?"
"לכמה זמן אתה רוצה שאבוא?" אני עונה בשאלה.
"אני חושב ששבוע ימים יספיק כדי לסגור בינינו את העניינים." אני מרגיש שהוא דוהר קדימה. אני ממש לא מוכן לזה.
'אולי זה קורה לטובה?' זה ישכיח ממני את המציאות שלי, גם אם זה רק לשבוע ימים.'
"אשתי לא נמצאת כעת בארץ, ואני לבד עם הבנים שלנו. אני אברר מי יכול להשאר איתם ואחזור אליך." כאשר אני אומר את המילים האלה אני תוהה האם מיקה באמת לא בארץ.
אני נפרד מאלכס ונכנס לדפי הבנק. החיוב בבנק מראה רק את חיוב כרטיס האשראי שלי. כרטיס האשראי של מיקה לא מופיע בהם, למרות שאני יודע שיש לה כרטיס אשראי בחשבוננו המשותף. אני בודק חודשים קודמים. באף אחד מהם אין שום חיוב.
הוצאות הבית, ארנונה, חשמל, מים, גז, כולם משולמים בהוראות הקבע מהחשבון. כל ראשון לחודש יש הפקדה של עשרת אלפים שקל, גם החודש, למרות שמיקה עזבה את הבית.
אני מתקשר למנהל הבנק. "רציתי לקבל ממך מידע רגיש," אני אומר לו.
"מה שתבקש מר מורג," הוא עונה לי בטון מתחנף. כאחד שמתחזק חשבון בעל שמונה ספרות בבנק, אין פלא שהוא יהיה מוכן לעשות הכל עבורי. על זה בדיוק אני מסתמך.
"אתה יכול לאמר מאיזה חשבון נכנס כל חודש סכום של עשרת אלפים שקל לחשבון?" אני שואל, למרות שאני יודע שאסור לו לספר לי.
"זה החשבון הפרטי של מיקה," הוא עונה לי כמעט בלחש.
"אתה יכול לאמר לי ממתי הוא פעיל?" אני מעז ושואל.
"אתה מקשה עליי," הוא נאנח, "בבקשה על תשאל אותי יותר שאלות. החשבון נפתח על ידי מיקה אילת לפני שבע עשרה שנים בערך. מאוחר יותר היא שינתה אותו למיקה אילת מורג."
"אני מודה לך על שיתוף הפעולה." ברור לי שיותר לא אקבל ממנו מידע. גם כך הוא נתן לי מידע שאסור היה לו לתת.
*
"מיקה אילת, איזה שם מקורי," אמרתי למיקה כשאמרה לי את שמה.
"השם המקורי של אבי היה אלטשולר. הוא איש משרד הבטחון, ונתבקש לעברת את שמו. אילת תמיד הייתה מקום המפלט שלו. הוא אמר לי שהקירבה למים מאזנת אותו. אני מניחה שזה עבר אליי בתורשה."
'אולי זה השם שהיא משתמשת בו היום?'
*
אני עולה חזרה למגרש החניה בו חניתי את הרכב, נכנס לרכב, ורושם במנוע החיפוש מיקה אילת. אני מתפלא לראות שיש עליה הרבה מידע מהתקופה בה למדה עיצוב אופנה בשנקר. אני מביט משתהה על ספריית התמונות של הבגדים שעיצבה. כל כך הייתי מרוכז בעצמי שמעולם לא ביקשתי ממנה לראות את העיצובים שלה. 'את כל כך מוכשרת!' אני אומר ועצב ממלא את ליבי, 'ועל כל זה ויתרת למעני.'
ובכל זאת משהו לא מסתדר לי. אני מכיר את מיקה כאישה חזקה. הבית היה תמיד מטופח, היא מעולם לא התלוננה, גם כשכרעה תחת העומס. ככל שעוברים הימים אני מבין ומעריך את מה שהיא בשבילי.
אני מתקשר לאימי ומספר לה על הנסיעה. "אתה יכול לנסוע בלב שקט, אני אבוא להיות עם הילדים," היא אומרת.
"את לא צריכה להיות כבולה לבית. יש מי שמבשלת עבורינו, ויש להם שמרטפית," אני מנסה להקטין את גודל העזרה שאני זקוקה לה.
"כשגם אימא וגם אבא לא בבית, אין לי כוונה לבקש עזרה מאף אחד," היא אומרת ואני נושם לרווחה. היא מבינה את החשש שלי להשאירם לבד.
"אתה יודע שהילדים אוהבים אותי ואת אבא. אתה יכול לנסוע רגוע. אנחנו נהיה איתם כמה שצריך," אומרת אימא.
"אני אוהב אותך אימא, ומודה לך כל כך, ובעיקר על שאת לא שופטת אותי. אני יודע שלא הייתי בסדר. אני מבין כעת כמה לקחתי דברים כמובנים מאליהם, ולא ראיתי את ההקרבה הגדולה שלה למען הקידום שלי. וזה לא רק עבור המזומנים שאני מזרים הביתה, אלא באמת הגשת החלומות שלי בתחום המקצועי." אני לא משתף אותה בעובדה שמיקה מזרימה כל חודש כסף לחשבוננו המשותף, מהסיבה הפשוטה שאין לי מושג מהיכן יש לה אותו.
אני מסיים את השיחה, וממהר לחזור הביתה. אמנם גלי שומרת על הבנים היום, מאחר שהייתי אמור לעבוד מאוחר בגלל השיחה עם אלכס, אבל כעת בוער לי לחזור אליהם.
"נו?" שואלת אלכס בחוסר סבלנות, "את שותקת, לא אומרת מילה. מה את חושבת על החנות?"
"אני חסרת מילים," אני עונה לה, "החזית שלה לא משקפת את גודלה. אין לי מושג מדוע חלון הראווה כל כך קטן? למה היא שימשה שהיה צורך להסתיר אותה?"
"על זה אני לא יכולה לענות לך," היא אומרת, בזמן שעיניי מטיילות על הקירות הצבועים בצבע שמנת עדין. אין ספק שהקירות היו מעוטרים בתמונות, שכן בקו ישר ובמרחק קבוע, מבצבצים מיתלי תמונות.
"האם זו הייתה גלרייה לאומנות?" אני שואלת, "כי זה מסביר את הצורך בהקטנת החלונות מצד אחד, והצורך בקיר בנוי מצד שני."
אלכס מחייכת. "קלעת בול. זו הייתה גלריה לאומנות מודרנית. אולי זו הסיבה שהיא לא הצליחה. מי מביא ללב מילנו אומנות שאיננה אומנות קלאסית?"
"אם כך, אולי הדגמים 'המודרניים' שלי לא יתאימו לכאן," אני אומרת באגביות, ומעמידה פנים שאני מתכוונת למילותיי.
אלכס נאנחת בתאטרליות. "עלית עליי. אני באמת לא סובלת את הציורים של הצייר הזה. הם מוזרים ברמה ששכל ישר לא מבין אותם."
"את שוכחת שאני רואה דרכך. ועכשיו מה הסיבה האמיתית לכך שאת נגדו?" אני שואלת בבטחון, למרות שאני יודעת שזה הימור ויתכן שהיא הביעה באמת את דעתה. למדתי שהיא בעלת טעם משובח.
"הייתי צריכה לחשוב על כך," היא מחייכת במבוכה, "האמת היא שהגבר הזה, שקורא לעצמו יוצר אומנות מודרנית, היה ביחסים עם אחותי מרסלה ושבר את ליבה, וגם את הצלעות שלה.
האחים שלי רצו שישלם מחיר כבד על ההתנהגות שלו. ג'יו, ג'יובאני בעלי, התערב ואמר להם שהוא יסגור איתו את החשבון.
ג'יו מעולם לא הרים ידו על איש. את המלחמות הוא פותר במילים. אני יודעת שהוא לא איים עליו. הוא הבטיח לי. את זה הבן זונה לא יודע, ולכן התחנן בפניו על נפשו.
ג'יו גרם לו לעזוב את איטליה, הוא חי היום באמריקה. ג'יו יכול היה לקבל ממנו את החנות ללא תשלום, אבל סרב. כמובן שהוא שילם עבורה, אם כי הרבה פחות משוויה.
את סרבת לקבל ממנו בונוס עבור השמלה שתפרת עבורי, ולכן הוא מעניק לך את מפתחות החנות, ומבקש שאת תקבעי כמה את רוצה לשלם עבורה."
"החברות איתך אלכס יקרה לי. אני מבקשת שהוא יקבע את המחיר. אין לי מושג מה המחירים, ואינני רוצה לשתף בכך את לאונרדו," אני עונה לה.
"המפתחות שלך. על המחיר עוד נדבר. בינתיים אני רוצה לבקש את רשותך להפגיש אותך עם חברה שלי," אומרת אלכס וחיוך מסתורי על פניה.
"ומיהי אותה חברה?" אני שואלת ועל פניי מבט משועשע.
"השם אנטוניה דה לורון מוכר לך?" היא מרימה גבה ומצפה לראות את תגובתי.
"אלכס, אני בורה בכל מה שנעשה כאן. אני אוהבת את מילנו, אבל אף פעם לא הייתי מעורה בחיי החברה כאן," אני עונה לה בכנות.
"הירחון ELEGANT עומד להיות יחסי הציבור שלך עם נשות החברה במילנו. טוני היא העורכת שלו, והיא מחכה בחוסר סבלנות לראות מיהי מיקאלה מורג שהלבישה אותי בנשף השנתי. את מוכנה לפגוש אותה?" אלכס סקרנית לשמוע את תשובתי, אבל אני משחקת איתה ומעמידה פנים שאני מתלבטת.
"אני מבטיחה לך שהיא לא תפרסם עלייך דבר בלי שתאשרי אותו. היא לא עיתונאית רכילותית. היא באמת חברה טובה ונאמנה," מנסה אלכס לשכנע אותי.
"אם את אומרת," אני אומרת ועושה הפסקה לרגל בדיבורי, "בסדר, אפגש איתה."
"מעולה, כי היא כבר מחכה לנו אצל לאונרדו בפינה הפרטית שלך," אומרת אלכס, "לפחות כך מכנה לאונרדו את השולחן שהוא שומר עבורך. הוא הסביר לי שזה ה'משרד שלך.' הוא מעריץ אותך," אומרת אלכס את מה שאני לא רוצה לשמוע.
אנחנו יוצאות מהחנות, ואלכס מגישה לי את המפתחות שאנעל אותה. אני משתהה לרגע והדימיון שלי משתולל.
"אני אוהבת את המבט הזה בעינייך בזמן שהדימיון שלך עובד. אני יודעת שאת רואה אותה בדימיונך כשתסיימי לסדר אותה. אני כאן לסייע לך להגשים את חלומך," היא אומרת.
"אולי אני צריכה להכניס גם אותך לשותפות. אני יודעת שאינך זקוקה לכסף, אבל אני יכולה לראות אותך בעיני רוחי מסתובבת בה ומשוחחת עם הלקוחות," אני זורקת רעיון שעלה לי ברגע זה. "אגב, סופי יודעת שהחנות שייכת לבעלך?" אני תוהה האם זו הסיבה שסופי הציעה לי אותה.
"איש לא יודע על כך. היא רשומה על שם חברה. עדיף שלא אהיה מעורבת בניהול שלה. אני מבטיחה לבקר בה הרבה, וכמובן להביא את חברותיי איתי," אומרת אלכס בזמן שאנחנו חוצות בזהירות את הכביש.
"אם כך אומר לסופי שאת קישרת אותי עם הבעלים של החברה. את מבינה שאם אנחנו רוצות לשמור בסודיות מי הבעלים שלה, על ג'יו לקבוע עבורה מחיר. תאמרי לו שהקשרים שאת תבני בשבילי הם הבונוס שלי," אני אומרת רגע לפני שאנחנו נכנסות לבית הקפה לאונרדו.
"אני בטוחה שאת וג'יו תסתדרו מעולה. הוא מעריך מאד אנשים חכמים. ובינינו, גם כאלה שמתרחקים מרכילות כמוך," היא צוחקת.
אנחנו מברכות את לאונרדו שמקבל את פנינו במאור פנים. "סניורה דה לורון ממתינה לך במשרדך סניורה מורג," אומר לאונרדו בטון רב חשיבות, שגורם לבאי בית הקפה להפסיק את שיחותיהם ולהביט עלינו בסקרנות.
"אני מודה לך לאונרדו," אני עונה לו וצועדת עם אלכס לשולחן החביב עליי, כשעיני כולם עוקבות אחריי.
"אם לא הבנת," לוחשת לי אלכס, "זו הייתה הדרך של לאונרדו להציג אותך לעיני כולם. אני כבר שומעת את שמך נישא ברוח. כולם יחפשו את שמך במנועי החיפוש. זה הזמן שלנו להתחיל לשתף במה שעומד לקרות. מילנו לא תראה אותו דבר לאחר פתיחת החנות."
"מיקאלה מורג," אומרת אנטוניה דה לורון וקמה לקראתי, "כמה חיכיתי להכירך."
"נעים מאד להכירך סניורה דה לורון," אני אומרת ומושיטה לה את ידי.
"טוני," היא אומרת ואוחזת בידי.
"אם כך תקראי לי מיקה," אני עונה לה ומתיישבת.
"את לא מבינה איזה תגובות קיבלו אלכס והשמלה בעיצובך. אין לי מילים לתאר כמה את מוכשרת. את לא מבינה איזה קסם את חוללת," אומרת טוני, וגורמת לי לחייך.
"הדרך שלי היא להבין קודם כל את האישה עבורה אני מעצבת, ורק אז לשבת ולעצב עבורה, לדייק את מי שהיא באמת. הקסם קרה בזכותה של אלכס שהתמסרה לי, ונתנה לי לראות אותה. כשאת מרגישה שאת יפה, זה מוקרן החוצה, וזה כל הסוד," אני אומרת. כמובן שאני לא מספרת לה מה ראיתי באלכס שגרם לי להעיר ולהאיר אותה.
"אני רוצה לבקש את רשותך לכתוב עליך. אני אתן לך לקרוא לפני שאפרסם את הכתבה. את מאד מיוחדת בעיניי," היא מחמיאה לי.
"אני מבטיחה לך שאת תקבלי בלעדיות," אני אומר ורואה את שביעות הצון על פנייה. אין ספק שהיא ציפתה למילים האלה.
הטלפון הנייד של אלכס מצלצל והיא מוציא אותו מכיסה. "אני חייבת לענות לשיחה," היא אומרת בהתנצלות, "זה בעלי."
אלכס יוצאת מבית הקפה ואני מנצלת את ההזדמנות, כדי לדבר גלויות עם טוני. מובן שאינני מתכוונת לשתף אותה בכל האמת. "יש לי סיבות משלי מדוע אינני רוצה כעת את הפרסום."
"אני מבינה אותך לגמרי," היא אומרת, "ברור שעליי לרכוש קודם את אמונך. עד אז תסכימי שאהיה איתך בקשר?"
אני רושמת את מספר הטלפון שלי, כותבת מתחתיו לעינייך בלבד, ומגישה לה אותה.
"דיסקטיות חשוב לי מאד. אני סולחת על טעות חד פעמית, לא יותר," אני מבהירה לה שאם היא רוצה קשר איתי שתשחק לפי הכללים שלי.
"אני מבטיחה לך. אחרי שראיתי את היכולות שלך, נראה לך שאני אפסיד את החברות איתך? מה שמוביל אותי לשאלה, האם תעצבי לי שמלה לארוע?" היא מחניקה חיוך.
אני בוחנת אותה בשתיקה. היא מסתכלת עליי בסקרנות. "אני מרגישה שאת מפשיטה אותי מבפנים," היא לא מאפקת ואומרת.
"ספרי לי מה הארוע. אני רוצה לראות אם השמלה שבדימיוני תתאים לו," אני אומרת, ויודעת שהיא תהיה מאד מופתעת ממה שאני חושבת שיתאים לה.
