לפני שבועיים
"הגיליון מוכן," אומרת לי מריה רוזה המזכירה האישית שלי. על פניה מבט רציני שמתחלף מייד לחיוך גדול. "איזה גיליון מהמם!" היא לא מתאפקת וקוראת בהתרגשות.
אני מחייכת לעצמי. כך זה קורה מידי חודש כאשר היא באה לבשר לי שעבודת העריכה הסתיימה, ומבקשת שאערוך הגהה אחרונה על הגיליון לפני ירידתו לדפוס.
תמיד נדמה לי שעוד רגע היא תפרוץ במחיאות כפיים סוערות, אבל זה כמובן לא קורה.
אני אוהבת את הילדה הזאת. היא בת תשע עשרה, ולמדה להכיר אותי היטב. היא חרוצה, ונאמנותה כלפיי היא ללא עוררין. אני יודעת שהסיבה לכך היא אופייה הטוב ולא המשכורת הנדיבה שהיא מקבלת ממני. לזכותי ייאמר שאני בוסית טובה, שיודעת להכיר תודה ומעריכה את עובדיה.
זה לא פשוט לשלוט על אימפריה כמו ירחון האופנה שלנו ELEGANTE, ולהישאר נאמנה ליסודות עליו הוא נבנה. כשרק הקמתי אותו הבטחתי לעצמי שזה לא יהיה עיתון רכילותי, אלא בעל כתבות רציניות באיכות גבוהה.
מריה רוזה יוצאת לרגע מהחדר, וחוזרת עם ספל קפוצ'ינו רותח, שהאדים עדיין עולים ממנו, וצלחת קטנה עם עוגיות. היא מניחה אותם על השולחן.
"זהו," היא אומרת, "אני אדאג שאיש לא יפריע לך."
"grazie cara, תודה יקירה," אני אומרת לה ומחכה שהיא תצא מהחדר.
רק אז אני קמה מכיסאי וניגשת לחלון, פותחת אותו מעט ושואפת לתוכי אוויר צח. אני מתרגלת נשימות לפני שאתחיל במרתון של קריאת כל מילה ומילה בירחון שעתיד לצאת בראשון לחודש הקרוב.
אני חוזרת לשולחני, בוחרת מתוך הפלייליסט שלי מוסיקת רקע שקטה ופותחת את התיקיה של הגיליון החדש השמור בענן השומר על קבצי החברה.
הלב שלי פועם בהתרגשות כמו לפני מפגש ראשון עם מאהב איתו דיברת תקופה ארוכה, וזהו לכם הדייט הראשון.
אני נוהגת להשאיר הודעה בטלפון הנייד שלי כדי שלא יפריעו לי בעבודה הכה חשובה הזאת, אלא שהפעם שכחתי לעשות זאת, ונכנסת לי הודעה.
אנטוניה יקרה,
אני מזמינה אותך לארוע השנתי שמארחת משפחתי.
אשמח לראותך בין אורחיי.
שלך בידידות,
אלכסנדרה דונטלו
אני מפסיקה לרגע את קריאת הגיליון ומאשרת את הגעתי.
אלכסנדרה יקירתי,
אשמח להגיע לארוע.
שלך בידידות,
אנטוניה דה-לורון.
הטלפון הנייד מצלצל מייד. "אני מניחה שאת עסוקה כעת עם הכנת הירחון, אבל הייתי חייבת לשמוע את קולך. אני מקווה שאת לא כועסת על הרישמיות שבהזמנה," אומרת אלכסנדרה.
כל פעם מחדש מדהים אותי כמה חסרת בטחון היא, למרות מעמדה המבוסס בחברה הגבוהה.
"אלכס יקירתי, יכולת לאמר אותו הדבר על תשובתי אלייך. אני יודעת שזו העוזרת האישית שלך ששלחה את ההודעה לכן עניתי גם אני ברישמיות.
אני מתרגשת מאד עבורך, ובטוחה שזה יהיה ארוע שידברו עליו רבות," אני אומרת לה, "אני כבר יכולה לדמיין את הכותרות של הבוקר שאחרי.
אני מדמיינת גם מה אני אכתוב.
איש לא יודע שמדור האופנה שנכתב על ידי אנה בוטיצ'לי ביומון איל ג'ורנלה המתפרסם במילנו, נכתב על ידי.
"אני סקרנית לשמוע היכן קנית את השמלה לארוע," אני לא מתאפקת ושואלת.
"אוף…" נאנחת אלכס, "איפה לא הייתי. אפילו במיו מילאן לא מצאתי את מה שאני רוצה."
"את יודעת מה שאת רוצה?" אני שואלת.
"זהו שלא," היא עונה, ונאנחת שוב.
אני מרגישה את המצוקה בה היא נמצאת ורוצה לעזור לה.
"מה דעתך להזמין שמלה אצל תופרת עילית?" אני מעלה רעיון.
"את יכולה להמליץ לי על מישהי?" היא שואלת, ואני מרגישה שמצב רוחה משתפר.
"עכשיו עלה במוחי רעיון. למה שלא תפני לקרלה פרארי?" אני שואלת.
"השם לא מוכר לי. אני נוהגת לקנות במיו מילאן," היא משתפת אותי.
אני בהחלט מופתעת שהיא איננה מכירה את קרלה. מצד שני קרלה עובדת בעיקר בפריז, כך שאינני אמורה להיות מופתעת.
"היא אשת אופנה ואין איש מהתחום שקרלה איננה מכירה. אני לא מגזימה," אני אומרת בבטחון. "את רוצה שאתן לך את מספר הטלפון הנייד שלה, או מעדיפה שהיא תיצור קשר איתך? אני יכולה להבטיח לך שהיא אישה מאד דיסקרטית. את יכולה לסמוך עליה בעיניים עצומות."
"זה נשמע מעניין," עונה אלכסנדרה.
"במחשבה שניה, אני חושבת שעדיף שאני אתקשר. הנייד שלך חסוי ועדיף שישאר כך עד שהיא תרכוש את אמונך," אני אומרת.
אני נכנסת לרשימת הטלפונים שלי ושולחת לקרלה מסרון.
אנטוניה דה-לורון:
קרלה יקירתי,
אני מחפשת מעצבת שתעצב שמלת נשף
לאישיות מאד מפורסמת.
סומכת עלייך.
נשיקות,
טוני
קרלה פרארי:
טוני יקירתי,
יש לי מעצבת מושלמת עבורה.
תשנני את השם – מיקאלה מורג.
מבטיחה לא לאכזב.
נשיקות,
קרלה
קרלה מכירה אותי כל כך טוב. היא יודעת לגעת לי בנקודות הרגישות.
אני נכנסת למנוע החיפוש ורושמת את השם מיקאלה מורג.
'מנוולת,' אני מסננת כשאני רואה שאין תוצאות לחיפוש שמה. אני לא מתאפקת ומתקשרת לקרלה. הטלפון הנייד שלה תפוס. אני נאנחת כשאני מניחה שיהיה עליי להתאפק. הגיליון הטרי לפניי, אבל אני לא מסוגלת להתרכז בקריאתו כעת.
ואז נכנסת הודעה.
קרלה פרארי:
אני בשיחה עם סופיה מרצ'לו.
מה חשבת לעצמך, שאת לא תקבלי את הראיון הבלעדי?
קצת סבלנות ותפגשי את מיקה.
אוהבת,
קרלה.
אני מתביישת בעצמי. הייתי צריכה לדעת שהשם הזה לא נאמר סתם, וכי אני הראשונה שקרלה תערוך לה הכרה איתה. אני שולחת לה אימוג'י נבוך.
כעבור כמה דקות קרלה מתקשרת. "דיברתי עם סופיה שבקשר עם מיקה. תמסרי לאישיות המפורסמת שלך שסופיה תהיה אצל לאונרדו היום אחר הצהריים. אני בטוחה שהיא תוכל לעזור לה," אומרת קרלה.
"אין כמוך," אני עונה לה בשמחה, "מתי אנחנו נפגשות לקפה?"
"אני אגיע ממש בקרוב. גם אני סקרנית להפגש פנים אל פנים עם מיקה בעצמי," היא עונה לי, ומעלה חיוך על פניי.
*
שבועיים עברו ואני מגיעה לנשף שמארחת משפחת דונטלו.
אני מכירה היטב את בני הזוג דונטלו. אני מודה שלמרות שהייתי מוכנה לכך שהיא תופיע עם שמלה עוצרת נשימה, אני מחסירה פעימה כשאני רואה אותה צועדת לצד בעלה בגב זקוף ועל פניה חיוך שובה לב.
בניגוד למקובל היא לא הולכת איתו שלובת זרוע, אלא ידה עטופה בכף ידו. אין ספק שהוא משדר לכל העולם שזו האישה שלו, והוא גאה בכך. הוא לא מסיר את עיניו ממנה, לוחש לה מידי פעם כמה מילים, ומוביל אותה בין קהל האורחים שמשתתק למראה בני הזוג.
אני יודעת שזו לא רק השמלה שחוללה את השינוי בה. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהמעצבת היא קוסמת, ואני תוהה האם היא רומזת בכך לשינוי שחל בה.
אלכס מבחינה בי ולוחשת לבעלה משהו. שלא כבעבר, הוא לא עוזב את אחיזתו בידה, אלא מצטרף אליה.
היא עורכת בינינו הכרה. "בזכותה היכרתי את מיקאלה," היא אומרת לו.
"אם כך אני צריך להודות לך," הוא אומר לי, מפנה שוב את מבטו לאשתו, ועיניו מדברות אהבה.
"אין מילים בפי לתאר את יופייך," אני אומרת לאלכס שמחייכת אליי.
היא מדברת איתי בעינים ללא מילים. לבסוף היא נדה בראשה. "אני מניחה שנדבר מחר," היא אומרת וממשיכה לברך את שאר האורחים.
*
אני אמורה להגיש כתבה כאנה בוטיצ'לי ביומון איל ג'ורנלה. זו הפעם הראשונה שאני מתלבטת מה לכתוב.
אם אלכס לא הייתה חברה קרובה שלי, הייתי בטח מתארת את השינוי העצום שחל בה וביחסיה עם בעלה, אבל אני לא מסוגלת. אני מודעת לכך שאולי אחרים שמו לב לכך, ואלי בעצם לא, אבל החברות איתה חשובה לי יותר מכל ולכן אני ממעיטה בתאור עליה. כמובן שעל השמלה המיוחדת במינה שהיא לבשה אני אאריך את הדיבור. גם כי היא באמת שמלה מיוחדת במינה, וגם כי אני רוצה שמיקאלה תדע מה אני חושבת על העיצוב שלה.
"זה לא פשוט להיות שייכת לחברה הגבוהה," ממשיכה אלכס לספר לי בשיחת הבוקר שאחרי הארוע, "את כל הזמן תחת עיניהן הפקוחות של שאר הנשים במעמדך. עלייך תמיד לחייך, להעמיד פנים שאת לא יודעת מה מדברים עלייך או עליו, מאחורי גבך.
כל דבר שאת עושה את חייבת לשקול היטב מעיניהם של אחרים.
קצרתי מלא מחמאות על השמלה. כל אחת ניסתה לנחש היכן קניתי אותה. לכולן נתתי אותה תשובה- 'בעלי הציע לי לקחת מעצבת אישית שתתאים את השמלה למי שאני.'
אני מודה שאני רוצה להשאיר אותך לעצמי. כמובן שזה לא אפשרי, אבל לפחות ללילה אחד היית רק שלי."
"אני מבטיחה לך שלא כל אחת תהפוך להיות חברה קרובה שלי כמוך. אבל לא רק, הבטחתי לך שלאף אחת לא אעצב את הדגמים שאני מעצבת עבורך," אני עונה לה.
"אני זוכרת שאמרת," היא עונה מבויישת.
"איני יודעת מה הקשרים של בעלך בעיר, אבל אני זקוקה למישהו שיעזור לי במשא ומתן לגבי חנות. לאונרדו מוכן לעמוד לרשותי בכל דבר, אבל תחושת הבטן שלי אומרת שבמקרה הזה עליי לפעול בעצמי."
"אין לי ספק שבעלי יהיה מוכן לעזור. הוא אסיר תודה לך על מה שעשית עבורי. כשאמרתי לו שהשמלה עלתה חמישים אלף, הוא אמר שמגיע לך בונוס. יש לי מעטפה עבורך."
"את רוצה לעזור לי? כשהחנות תפתח, תזמיני את חברותייך לבקר בה," אני אומרת.
"את משהו מיוחד. לא נתקלתי במישהו שמסרב לכסף," היא עונה.
"ישנם דברים שחשובים יותר. כשאבנה את השם שלי, אוכל להרוויח כסף, והרבה.
עכשיו כשכולם מדברים עלייך, אני רוצה שכל מילנו תדבר על השינוי שחל בך, לא רק בנשף, אלא גם בימים רגילים," אני אומרת, "תספרי לי מהי חנות הבגדים האהובה עלייך."
"היא עדיין לא נפתחה," היא עונה לי וגורמת לי לקמט את מצחי בניסיון הבין.
"החנות שלך מיקה," היא צוחקת, "ועכשיו יש לי שיחת טלפון חשובה לעשות. אחזור אלייך בקרוב."
אני מספר לאדריאנה על השיחה עם אלכס. "את חושבת שנהגתי נכון כשביקשתי מאלכס עזרה בקשר לחנות?"
"אומרים שלא טוב לשים את כל הביצים בסל אחד. אני חושבת שאת נוהגת נכון בכך שאין מסתמכת רק על לאונרדו. הוא נראה גבר מקסים, אבל עדיין אני שמחה שאת נוהגת בזהירות, מה גם שנראה לי שהוא קצת מאוהב בך," אומרת אדריאנה.
"אין לך מה לחשוש. הוא יודע שאני …לא פנויה. מה גם שהבטן שלי מגלה זאת," אני עונה לה. המילים האלה מעוררות בי סערה גדולה.
*
אני משתפת את אדריאנה הרבה, מתייעצת איתה לגבי ההחלטות שלי, אבל את ענייני הרגש שלי אני משאירה לעצמי. למרות שאני שלמה עם ההחלטה שלי לעזוב, הלב שלי עדיין קשור אל דין באופן שמקשה עליי לשחרר אותו, שלא לדבר אל הבנים שלי שחסרים לי מאד.
אני לא יודעת מה גרם לי לאמר לאדריאנה שאני לא פנויה. עדיף היה שהייתי מציינת רק שאני בהריון. אני רק מקווה שאדריאנה באמת לא שמה לב, ולא רק מעמידה פנים שכך הדבר.
*
"את אישה חכמה. אני סומכת עלייך שתדעי מתי להעזר בשרותיו, ומתי להעזר באחרים," היא מסכמת את הנושא.
"עכשיו אני צריכה שתעזרי לי למצוא היכן לקנות בדים. יש לי מלא רעיונות בראש ואני רוצה לנצל את הזמן ליצור דגמים חדשים," אני אומרת לה.
"אל תשכחי שאת בהיריון. תאטי את הקצב, ביחוד כעת כשאת צריכה לדאוג רק לעצמך." אדריאנה מביטה בי במבט אוהב, ואני חושבת לעצמי איך זה שהיא שמעולם לא הייתה אימא, מלאה ברגש חם כלפיי, והאימא שילדה אותי כל כך חסרה אותו. 'בעצם זה לא נכון,' אני ממשיכה לנהל שיחה בראשי עם עצמי, 'לרפאלה היא ידעה להעניק הרבה אהבה.'
"איך זה שאימי מתנהגת אחרת כלפי רפאלה, ואחרת כלפיי?" אני מוצאת עצמי שואלת בקול.
"אימך רצתה מאד להיות אימא. כשנולדה רפאלה לא הייתה מאושרת ממנה," מתחילה אדריאנה לספר. היא קמה ממקומה, "כדי להמשיך, עליי להכין לנו משהו חם לשתות."
אני מחייכת לעצמי. זכרונות ילדותי צצים ועולים לפניי.
*
תמיד כשעמדה לאמר לי משהו חשוב, הייתה אדריאנה לוקחת פסק זמן, וניגשת להכין משקה חם. עם הזמן למדתי שההתעסקות בהכנת המשקה, שלרוב היה חליטת תה צמחים, עוזר לה לסדר את מחשבותיה, ורק כשהתה היה מוכן, הייתה אדריאנה ממשיכה את דבריה.
*
"העניין הוא," היא מניחה לפניי את כוס התה, ומתיישבת בכבדות. ניכר על פניה שקשה לה לדבר.
"זה באמת לא חשוב," אני אומרת לה, ומניחה את ידי על כתפה.
"לא ילדה שלי, הדברים צריכים להאמר," היא מעלה חיוך עצוב על שפתיה.
"מהר מאד הבינה אימך שהחיים עם רפאלה לא עומדים להיות קלים. מיום שנולדה היא הייתה ילדה מפונקת, תובענית, ו…שחצנית. תמיד נדמה היה לי שאימך חוששת ממנה, מפחדת לא למלא את רצונותיה.
אביך רצה עוד ילד. באיזשהו מקום הוא נדחק הצידה. בלית ברירה אימך הסכימה, אבל אמרה שהיא מוכנה רק לעוד ילד אחד.
דווקא את שנולדת חייכנית ועם אופי טוב, היית אמורה לפצות על התנהגותה של רפאלה, אלא שההיפך קרה. בהיותך ההיפך הגמור ממנה, את הארת את חסרונותיה, ומכאן הכעס עלייך." אדריאנה פולטת אנחה, ומתחילה לשתות את התה שלה בשתיקה.
"זה לא נגמר בזה," היא ממשיכה פתאום, "יום אחד הכנסת את דין לחייך. למרות שבעלה של אחותך הוא גבר נאה ומוצלח, אין מה להשוותו לדין שלך. אני גם לא מתפלאת שלא כאחותך, את נכנסת בקלות להיריון. זו כוחה של אהבה."
"האהבה הזו מתה אדריאנה. אני כבר לא מעניינת את דין." זו הפעם הראשונה שאני מדברת בקול על מה שקרה.
"אני לא מאמינה שזה אפשרי," היא עונה לי בתקיפות, "אני חושבת שהיית צריכה להתעמת איתו על מה שזה לא יהיה."
"הוא הפסיק לאהוב אותי, על מה יש לדבר?" אני שואלת.
"לפני כמה חודשים יצרתם יחד חיים חדשים, ופתאום באמצע ההריון הוא הפסיק לאהוב אותך?" היא לא מרפה.
אני מרגישה את הדמעות עומדות להתפרץ. אני כל כך מתגעגעת אליו. הגוף שלי חסר את המגע שלו, את החום שלו, בימים שהוא העניק לי זאת ממנו.
תמיד הרגשתי שיש מישהו למעלה ששומר עליי. צלצול הטלפון קוטע את השיחה המעיקה הזאת. אני שמחה לראות את שמה של אלכס על הצג.
"תפגשי אותי בעוד רבע שעה מול החנות שלך," אומרת אלכס.
"את רצינית?" אני שואלת בהתרגשות.
"המפתחות בידי," היא עונה, כאילו אין דבר מובן מאליו יותר מזה. "בעלי היקר הביא אותם עבורך וביקש שתיגשי לראות אם היא החנות שאת מחפשת. הוא אמר שאל תדאגי לשכר בדירה. הוא ידאג שתהיי מרוצה מהמחיר."
"אני לא יודעת מה לאמר, אני כבר מגיעה." אני נפרדת ממנה וממהרת להתלבש. אמנם אני נפגשת רק עם אלכס, אבל עדיין אני מרגישה צורך להיות במיטבי.
אני בודקת את האיפור, מתקנת אותו מעט, מתיזה עליי שוב בושם, ורק אחר כך ניגשת לבחור בגד. אני בוחרת לבסוף אוברול בעל שתי שכבות, כשהתחתונה מורכבת מאוברול לבן, ומעליה יש עליונית ארוכה בצבע שחור. היא פתוחה, ועליה תדפיס של פרח גדול באדום.
אני בוחנת את בת דמותי במראה ומרוצה מאיך שאני נראית, ועדיין מילותיו של דין רודפות אותי. "תראי איך אתת נראית מוזנחת."
הלילה יורד, הבנים נמים את שנתם. אחרי השיחה שלי עם דור האוירה בבית יותר רגועה. אני יודע שהוא שומר דברים לעצמו, אבל עדיין מרגיש שהוא מחפש יותר את קרבתי. אני לא מתכוון לאכזב אותו.
אני נכנס לחדר העבודה שלי, ומתיישב על כיסא העור המרופד. המחשב שלי מונח על השולחן, אבל הוא עדיין סגור.
הדבר היחיד שגורם לי לבסוף לאסוף את עצמי, היא דווקא המחשבה על מיקה, ואיך הייתה מגיבה לו ראתה אותי שפוף כל כך.
'איפה הגבר שהתאהבתי בו, העוצמתי, הבטוח בעצמו?' היא הייתה שואלת לו ראתה אותי.
אני מרגיש כמו דג שהוציאו אותו מהמים. קשה לי לנשום. אני מתרגל נשימות בעיניים עצומות וחוזר לנשום כרגיל.
'עכשיו תתרכז ותסיים את הפרוייקט של ניו יורק,' אני מדבר אל עצמי.
אני מפעיל את המחשב, מעלה את התיק של ניו יורק, ומתפלא לראות שהוא למעשה גמור. נשארו לי כמה ליטושים אחרונים, ואני יכול לשלוח את ההצעה.
שעה אחרי, אני מסתכל עליה מרוצה, ומתחיל לכתוב את המכתב המלווה.
לכב'
מר אלכס רוטשילד
תעשיות רוטשילד,
ניו יורק….
