אני מתקשה להירדם בלילה. המפגש הטעון עם מאיה לא מרפה ממני.
הדבר הראשון שאני עושה בתחילת השבוע זה לכתוב לה מסרון.
בן אלנתן:
אני מתנצל על מה שקרה אתמול.
אני מקווה שאת מבינה שלא הייתה לי כוונה
מה בעצם אני אמור לכתוב לה?
לא התכוונתי להצמד אלייך כך?
לא יכולתי לשלוט בתוצאות של המגע של גופך על גופי?
אני לא זוכר מתי פעם אחרונה הזיקפה שלי התעוררה?
אני לא מפסיק לחשוב עלייך, את מדהימה בעיניי?
מה אני אמור לכתוב לה?
אני מחליט שעדיף שאדבר איתה פנים מול פנים. אני מתקשר למשרד, אבל היא לא נמצאת. ״מאיה,״ אומרת יעלי, ורק אז אני קולט שקראתי לעורכת הדין גומא בשמה הפרטי, ״עדיין לא חזרה לעבוד מהמשרד. היא הגיעה במיוחד לחתום לך על המסמך. אגב, הוא נשאר כאן.״
״אני לא זקוק לו. אני רוצה להמשיך לעבוד איתה. כמובן בתנאי שהיא תסכים. אני רוצה להתנצל בפניה. איך את מציעה שאצור איתה קשר?״
״אני אשלח לה הודעה בתקשורת של המשרד שתיצור איתך קשר.,״ אומרת יעלי. נשמע שזה מובן לה מאליו שמאיה תתקשר אליי. אני מניח שהיא לא יודעת מה קרה אתמול.
הטלפון ממאיה מגיע אחרי כמה דקות. ״עורכת הדין גומא מדברת,״ היא מזדהה, כיוון שהיא מדברת מטלפון חסוי. ״המזכירה שלי הודיעה לי שביקשת שאתקשר,״ היא אומרת.
״את כועסת עליי?״ זה לא מה שתכננתי לומר.
״אתה רשאי לעבוד עם מי שמרגיש לך נוח איתו. העובדה שיש לי עניינים אישיים עם עורך הדין בן בסט, לא קשורה אליך,״ היא אומרת. אני מנסה להבין מטון הדיבור שלה מה היא חושבת.
״שכחתי כבר ממנו. הבנתי שהוא לא אדם ישר. מה גם שאני יודע למה לא הגעת באותו בוקר,״ אני אומר לה, ״אבל לא על כך אני שואל, אלא על איך שהתנהגתי במסיבה.״
״עמדנו במסדרון צר, יונתן היה שיכור, כל מה שקרה לא היה באשמתך,״ היא נאנחת, ״אולי תניח לזה כבר?״
״אני מבקש שניפגש ונדבר. אני יודע שאת לא במשרד, חשבתי אולי תצטרפי אליי ולבן שלי לארוחת צהריים?״ היא שותקת. אני מבין אותה, אני מפתיע גם את עצמי.
״אני רוצה להבין, אתה רוצה להמשיך לעבוד איתי?״ היא שואלת.
״חשבתי שהבהרתי את עצמי. אם תסכימי אני מבקש שתמשיכי לייצג אותי. את מדהימה אותי כל פעם מחדש עם ההישגים שאת משיגה עבורי.
אני לא מחפש תירוצים למה התנהגתי כפי שהתנהגתי. אני מודה בפנייך שטעיתי בכך שכעסתי עלייך שלא הגעת לפגישה בזמן, ולא נתתי לך להסביר מה קרה. העובדה שלא ידעתי שהיית מעורבת בתאונה, לא מצדיקה את ההתנהגות שלי.״
״יש עניין שזקוק לטיפול משפטי כעת?״ היא שואלת.
״מאיה, ביקשתי להיפגש איתך לא בענייני עבודה,״ אני עונה. משום מה אני מתקשה לבטא את מה שאני מרגיש.
״בסדר,״ היא עונה אחרי שתיקה ארוכה.
״תשלחי לי את הכתובת ואבוא לאסוף אותך. אני בדרך לאסוף את נועם מבית הספר,״ הוא אומר לי.
אז יש לו ילד. זה אומר הוא נשוי. ואם הוא בא איתו, סימן שאין לו כוונה לחפש איתי קשר רומנטי. ובכל זאת, אני מעדיפה לבוא במונית.
״אני מעדיפה להיפגש איתך במסעדה,״ אני אומרת לו.
״אם כך אני אשלח לך את הכתובת,״ הוא עונה, ואני מודה לו על כך שהוא לא מנסה לשכנע אותי. זה רק מחזק את הרגשתי שזאת הזמנה נטולת כוונות.
״בן כמה נועם?״ אני שואלת.
״הפשוש הקטן הזה היום בן חמש וחצי,״ הוא עונה בגאווה.
לפני התאונה רכשתי כמה חוברות לאחיינים שלי, אני בוחרת אחת מהם שיש בה מדבקות רב פעמיות של מכוניות, וחבילה של טושים, ומכניסה אותם לתיק שלי. רק אז אני מזמינה את נהג המונית הקבוע שלי, ונותנת לו את הכתובת של המסעדה.
אני מעריכה את העובדה שבן בחר במסעדה שאין צורך לטפס אליה עם הרבה מדרגות, רק שלוש רחבות. בן ונועם כבר יושבים ליד שולחן המשקיף על הים, הוא מקריא לו את התפריט, ושואל מה הוא רוצה לאכול.
״הגעת,״ הוא קורא לעברי בשמחה, וקם לקראתי. נועם מסתכל עליי במבט עויין.
״אני מאיה,״ אני אומרת לנועם, ״אני עובדת עם אביך.״
״את שקרנית! את רוצה להיות חברה שלו כי הוא עשיר,״ הוא מפתיע אותי.
״מאיפה זה בא נועם?״ שואל אותו בן.
״אימא של אוהדי אמרה שכולן רוצות להיות חברות שלך, כי אתה עשיר. אבא אתה עשיר?״ הוא שואל.
״יש לנו מספיק כסף לכל מה שאנחנו צריכים,״ הוא עונה לו תשובה מתחמקת.
״מאיה היא עורכת הדין שלי. היא שומרת עליי שאנשים לא ינצלו אותי.״
גם כך אני מתקשה לנשום, אבל התוקפנות של נועם כלפיי קשה לי. אני מבינה מדבריו שכנראה הוריו גרושים. קשה לי להתיישב, התחבושת שעליי, גורמת לכל תנוחה להיות מסורבלת. נועם מסתכל עליי מופתע. ״אבא מה קרה לה?״
״הייתה לי תאונה, ונפצעתי,״ אני עונה מיד.
״את דיברת בטלפון עם החבר שלך ולא הסתכלת על הכביש,״ הוא אומר בכעס.
״אני אף פעם לא מדברת בטלפון כשאני נוהגת. אני עמדתי במקום כשהתאונה קרתה, אני לא אשמה בה,״ אני אומרת לו בטון מרוכך.
״סבתא אמרה לי שאתן מדברות בטלפון כל הזמן,״ הוא ממשיך לתקוף.
״נועם, אני עמדתי ברמזור אדום. גם אם הייתי מדברת בטלפון, ואמרתי לך שלא עשיתי זאת, לא יכולתי לעצור את המשאית שנכנסה בי,״ אני אומרת באיפוק.
״נועם מה עובר עליך, למה אתה מדבר אליה כך?״ שואל בן.
״אני יודע עם מי אימא דיברה, עם החבר שלה. הוא ישן אצלנו במיטה שלך כשהיית במילואים. הוא דיבר אליי כאילו הוא אבא שלי, אבל אני ידעתי שהוא לא. סבתא אמרה שאימא דיברה איתו כשהיא מתה,״ אומר נועם.
אני מרגישה שהדם אוזל מפניי. ׳אז בן אלמן,׳ עוברת המחשבה במוחי.
״אני לא מאמין שהיא אמרה לו דבר כזה. לי היא אמרה שהיא לא דיברה בטלפון, ורק כשהראיתי לה את הדוח המשטרתי, היא נאלצה להודות שהיא ידעה מה הבת שלה עשתה. אומרים שבן הזוג הוא האחרון לדעת. היא הייתה עם חבר שלי,״ הוא אומר בקור, ״אני מצטער שהוא התפרץ כך עלייך.״
״אני לא יודעת מתי זה קרה, אבל ברור שהוא עדיין מעבד את האובדן. כדאי שתקשיב לו,״ אני אומרת, ״אני חושבת שהנוכחות שלי, ובעיקר העובדה שאני אחרי תאונה, עוררו בו את הטריגר. אני מציעה שניפגש פעם אחרת.״
בן מסתכל עליי בעצב. הוא רוצה להגיב אבל שותק. ״כמעט שכחתי נועם, הבאתי לך משהו,״ אני אומרת כשאני קמה ואוחזת שוב בתיקי, ומוציאה ממנו את הטלפון להתקשר לנהג המונית.
אני מניחה לפניו את החוברת ואת הצבעים. ״אני מקווה שתהנה מהמתנה שלי,״ אני אומרת ועוזבת את המקום.
המסרון מבן מגיע בשעת לילה מאוחרת.
בן אלנתן:
את ערה?
אני מחייכת במרירות מול ההודעה שלו. זה כל כך מזכיר לי שורת פתיחה של גבר לאישה שהוא מחזר אחריה. כיוון שיש לי אפשרות לקרוא את ההודעה בלי שיראה שפתחתי אותה, זה מה שאני עושה. אני מחליטה לא להגיב.
כעבור דקות ספורות מגיעה הודעה נוספת.
בן אלנתן:
לא הייתי מודע לכך שנועם שומר בתוכו את הכעס הזה עליה.
הייתה לי שיחה ארוכה איתו. יותר משהוא כועס על כך שהיא נהרגה, הוא כועס על שהיא בגדה בי בזמן שהייתי במילואים, ואלה היו מילואים מאד ארוכים. הוא מבין שהוא לא התנהג אלייך יפה, וצייר לך ציור, כי אמר שקשה לו לכתוב במילים את מה שהוא מרגיש.
אני מבקש שתתני לי הזדמנות נוספת. אני מבין שזאת הייתה טעות להביא אותו, לכן הפעם ניפגש לבד.
לילה טוב,
בן
אני יושבת לכתוב לו רק בבוקר, בזמן שאני בטוחה שנועם כבר בגן..
עורכת הדין מאיה גומא:
נועם הוא במקום הראשון.
עליך לטפל בנפש העדינה שלו לפני שאתה
אני מפסיקה לכתוב כי איני יודעת מה באמת לכתוב לו. אני מודה שמאז אותו מפגש במסדרון, אני מרבה לחשוב עליו. המבט החודר שלו עשה בי שמות, עורר בי בעוצמה רגשות רדומים. ׳האם אני עושה את הדבר הנכון שאני מסרבת לו, או שמא עליי לתת הזדמנות למשהו שאולי יש לו עתיד?׳
׳הגיע הזמן להיות אמיצה,׳ אני מחליטה, מוחקת את מה שכתבתי, וכותבת הודעה חדשה.
עורכת הדין מאיה גומא:
אתה פנוי לארוחת בוקר?
אני כותבת, ועדיין מהססת. ׳תהיי אמיצה,׳ אני שוב לוחשת לעצמי, ושולחת את המסרון.
בן אלנתן:
בשמחה.
אני שולחת לו את הכתובת של הדירה שלי, ומבקשת שיעבור בבית הקפה בבנין הסמוך, ויאסוף משם ארוחת הבוקר שהזמנתי.
אני מספיקה רק להתלבש, מה שלוקח לי בימים אלה זמן רב מהרגיל, כשהשומר בכניסה מתקשר, מברך אותי בברכת בוקר טוב, ושואל אם אני מאשרת לבן לעלות לדירתי.
״יש לו ביד שקית מבית הקפה?״ אני שואלת.
״כן, וזה מריח נפלא,״ עונה לי השומר.
״אם כך תן לו לעלות,״ אני מאשרת, ופותחת את הדלת.
״הוא צדק, השומר בכניסה, זה מריח נפלא,״ אומר בן ורוכן לתת לי נשיקה על הלחי.
״בימים אלה אני מרשה לעצמי להתפנק,״ אני אומרת לו, ״עדיין קשה לי לבצע מטלות פשוטות,״ אני אומרת. "אני מקווה שבקרוב יורידו לי את התחבושות ואוכל לנוע שוב בקלילות.״
אני מניחה לפניו את התיק של התאונה. ״רק שתראה שלא שיקרתי. עמדתי באור אדום ו…״ אני מתחילה לומר.
בן לוקח את התיק, סוגר אותו, ושם אותו בצד. ״אני מאמין לך מאיה,״ הוא אומר.
״יום יפה היום, בוא נשב במרפסת,״ אני אומרת וניגשת להביא איתי צלחות וסכו״ם.
״אני לא מפסיק לחשוב עלייך,״ הוא אומר מייד כשאני מתיישבת. את כבר מבינה שאני אלמן. את הידיעה על כך שהיא נהרגה קיבלתי בסיום יום של פעילות מבצעית בעזה. פתאום, אחרי חודשים רבים בשטח, עם שתי יציאות בודדות לארבעים ושמונה שעות, אני מבין שלא רק שעליי לחזור באחת למציאות חיי, אלא עליי לתפקד כאב חד הורי.
הקשר בינינו כבר מזמן לא היה, איך לומר זאת, בואי נאמר שלא היינו באותו ראש. היא סירבה לעזור לי בעסק כשהייתי במילואים, ולא הטריד אותה שהוא גווע, למרות שהוא מה שתחזק את רמת החיים הגבוהה שלה.
שלא יובן מדבריי ששמחתי שהיא נהרגה. נעצבתי בשבילה שחייה תמו בגיל כל כך צעיר. אבל עטף אותי שקט מסויים. הבית היה חף ממריבות, ושמחתי לחזור אליו, מה שלא קרה תקופה ארוכה.
אבל נוסף לזה עוד מימד. בפעם האחרונה כשחזרתי הביתה, רציתי לדבר איתה על המצוקות שלי, על השריטות שנחרטו בי במציאות המטורפת של המלחמה. זה לא משהו שאפשר פשוט להוריד את המתג עליו, ולומר, כעת אני בשגרת חיי הקודמת. זה לא. אני לא אותו גבר שיצא להילחם. ישנם טריגרים שמחזירים אותו לשם. אני לא הלום קרב, אבל עדיין יש משהו ממה שקרה שם שטבוע בי.״ בן מפסיק את שטף דיבורו.
אחרי שתיקה ארוכה הוא מביט עליי. ״אני מכביד עלייך? לא הייתי צריך…״
אני קוטעת אותו. ״מה שעברת לא פשוט, ואני בטוחה שיקח לך זמן לחזור לחיים רגילים, בעיקר כשהמעבר בין שם לכאן היה כזה חד. אני שמחה שאתה מרגיש נוח לשתף אותי. זה חשוב מאד לדבר על דברים, לשחרר אותם ממך.
זה בדיוק מה שאמרתי על נועם. רצוי שהוא ידבר על מה שקורה, שינקה את זה ממנו.״
״פעם ראשונה מאז שקרה האסון, נועם בכה. הוא מפחד שאת שונאת אותו כעת,״ אומר בן, ״הוא מבין שהוא אמר לך דברים שלא היה צריך לומר.״
״ממש לא. תאמר לו שלא הייתי נותנת לו את המתנה שהבאתי לו, אם הייתי כועסת עליו. זה לא פשוט לאבד את אימא שלך. רק לא מובן לי למה הסבתא הייתה צריכה לשתף אותו בנסיבות התאונה,״ אני אומרת.
״היא האשימה אותי שהזנחתי אותה ולכן זה קרה. היא רצתה לקחת את נועם ממני,״ הוא אומר במרמור.
״זה לא יקרה!״ אני מגיבה מייד.
״ברור שלא. הבהרתי לה זאת מיד. את קולטת כמה זה מגוחך? שירתתי מאות ימים במילואים, והואשמתי בהזנחה,״ הוא אומר ועיניו נודדות רחוק ממני.
אני לוגמת מהקפה, אבל לא מסוגלת לאכול. המילים שלו מהדהדות בחלל המרפסת. אני מרגיש את הכובד על כתפיו.
״את קולטת כמה קשה לשאת את החיצים האלה של השינאה, כשאני צריך בעצמי להתמודד עם הבגידה, והמוות שלה? הרי זה אני שנשאר בסופו של דבר להתמודד לבד, כשאני עדיין מלקק את הפצעים של עצמי. שאיש לא יספר לי שאפשר לחזור לחיים הרגילים כאילו שום דבר לא קרה,״ הקול שלו נשבר.
אני מושיטה יד ונוגעת בזרועו. ״את מבינה מאיה, עד היום הייתי עורכת הדין שלי, אישה שרק את הקול שלה היכרתי, אבל כשראיתי אותך לראשונה, משהו קרה לי. זה נכון שאת יפיפיה מהממת בעיניי, אבל לא זה העניין, אלא מה שקרה לי כשהעמקתי להסתכל בעינייך. ראיתי בהן את הכאב, כזה שמתגורר גם בבית החזה שלי כבר חודשים,״ הוא אומר, ושוב מחפש את עיניי.
אנחנו מדברים שעות. השעה כבר שתיים עשרה בצהריים, ועליי ללכת לטיפול. אימא מתקשרת ושואלת מתי לבוא להסיע אותי.
״אני רוצה לקחת אותך,״ אומר בן כשהוא שומע את השיחה שלי עם אימא.
אני מסתכלת עליו. ״אתה לא צריך ללכת לעבודה?״ אני מתפלאת.
״העבודה תחכה,״ הוא עונה.
״בן הציע לקחת אותי,״ אני אומרת לה.
״זה מי שאני חושבת שזה?״ היא מתפלאת.
״כן אימא זה בן שסיפרתי לך עליו. אכלנו יחד ארוחת בוקר, ומאז אנחנו מדברים,״ אני עונה לה.
״מה סיפרת עליי?״ הוא לא מתאפק ושואל נבוך.
״הכל,״ אני מחייכת, ״כשתכיר את אימא שלי תבין. היא האדם הכי לא שיפוטי בעולם, והיא מאד מעורה בחיי. היא זאת שעוזרת לי לנקות ממני את כל הכאבים.״
״אני מקווה שאני אהיה כזה עבורך,״ הוא אומר ומישיר מבט לעיניי.
״אני חושבת שאתה כבר יודע שאתה כזה. אנחנו מדברים כבר כמה שעות ללא מרווחי נשימה,״ אני אומרת.
״שזה ממש לא קל, בהתחשב בעובדה שאני מת לנשק אותך,״ הוא אומר.
״אנחנו חייבים ללכת. היום יש לי צילום לפני הטיפול,״ אני אומרת, ״תאחל לי שיחליטו להסיר את התחבושות מעליי,״ אני אומרת.
״את לא מגיבה למה שאמרתי,״ הוא אומר.
״אני מחכה,״ אני אומרת.
הוא מבין מייד למה אני מתכוונת, מצמצם את הרווח בינינו במהירות, אבל אז עוצר כשהוא נזכר שקשה לי כעת שנוגעים בי. הוא מקיף אותי בזרועותיו בעדינות, אבל כשהוא מצמיד את שפתיו לשלי, כל הרגש שבו מתפרץ, והוא מנשק אותי ברעב גדול. אני נמסה ממגע שפתיו, ונצמדת אליו, אמנם בזהירות, אבל מספיק כדי להרגיש את חום גופו על שלי.
מרגיש לי שהנשיקה הזאת נמשכת לנצח, אבל אני לא מסוגלת להתנתק ממנו. ״בואי נסע לבית חולים,״ הוא אומר כששפתיו ניתקות משלי, ״שלא תאחרי.״
אנחנו מכניסים את הצלחות למטבח, זורקים את השקיות לזבל, ויוצאים מיד לבית החולים. ״הגענו בזמן,״ הוא אומר בהקלה, ״אני שונא לאחר.״
״ספר לי על זה,״ אני אומרת, ״גם אני, זאת הסיבה שהקדמתי לצאת באותו בוקר ארור.״
תוצאות הצילום מאשרות להוריד לי את התחבושות. ״אני מבקש שעדיין תנהג בה בזהירות, המקום עדיין רגיש,״ אומר הרופא לבן, וקורץ לו.
״זאת אומר שעדיין אסור לנו להשתולל במיטה,״ אומר בן ומסתכל עליו במבט שלא מתפרש לשתי פנים.
״אז אנחנו מבינים אחד את השני,״ אומר הרופא.
אני לא מראה שאני המומה מהשיחה בין שני הגברים האלה. ״אני מבינה שאני מיותרת כאן,״ אני אומרת.
״את מבינה שהתלוצצתי איתו,״ אומר הרופא שקולט שההערה הזאת הביכה אותי. זאת הפעם הראשונה שאני פוגשת בו, ואני תוהה אם כך הוא נוהג עם כולם.
״אני מבטיח לך שאשא אותה על כפיים. אני יודע שהיא עדיין במצב רגיש,״ אומר בן בפנים רציניות.
״פגעתי בך?״ הוא שואל כשאנחנו חוזרים לרכב, ״את יודעת שהתשובה שלי הייתה מכוונת להערה שלו, נכון?״
״הייתי מופתעת,״ אני מושכת בכתפיי, ״מהרופא כמובן.״
״ביקשתי מאימא שלי שתוציא את נועם מהגן. תבואי איתי לאסוף אותו?״ הוא שואל, ״או שאת מעדיפה שאביא אותך הביתה.״ הוא שוב חוקר אותי במבטו.
״מה אתה רוצה?״ אני שואלת.
״לדעת שאת בסדר, וגם שתבואי איתי,״ הוא עונה.
״אני בסדר. נעים לי שבאת איתי,״ אני אומרת.
״כייף לי לשמוע. אני עדיין בוחן את הגבולות איתך. עשר שנים הייתי רגיל לאותה אישה, למרות שהאהבה בינינו מתה מזמן. אני רוצה לדעת שאני…״
הוא משתתק.
״אני מבינה שיש בך עוד רבדים שעליי להכיר, כמו למשל השריטות שהנישואים חרטו בך. אני פה, כי אני רוצה להיות איתך, טוב לי בחברתך. מה שקרה בינינו בעבר, שייך לעבר. אתה גבר מדהים בעיני. בוא ניסע לקחת את נועם, אני מבינה שהוא לא רגיל לא לראות אותך כשהוא מסיים את יום הלימודים.״
״אני אוהב אותך מאיה. אני לא מצפה שתעני לי, רק רציתי שתדעי, הוא אומר ויוצא לדרך.
