אני מרגיש טוב יותר אחרי המקלחת, ואפילו הצלחתי לאכול מעט מרק.
אלא שזה לא לאורך זמן. שוב אני מרגיש את הצמרמורות בכל גופי ועוצם את עיניי.
למרות המרחק בין חדר השינה שלי לחדרי הילדים, אני שומע אותם ברקע. אין לי מושג מה השעה, אבל אני מניח שהם אחרי ארוחת ערב, כיוון שהם מתכוננים להתקלח. ״בואו נבחר לך בגדים, ותכנס להתקלח,״ אני שומע את אן אומרת לדין. ״אתה צריך שאכוון לך את המים?״
״אני יודע לבד, אבל אני אוהב שדאדי עושה זאת,״ הוא עונה לה.
״אני רוצה שתהיי איתי במקלחת,״ אומרת אמילי. זה מפליא אותי, שכן היא מתקלחת לבד.
״אנני, אני רוצה שתהיי אימא שלי,״ היא אומרת לה.
״הבטחתי לך שאני פה,״ עונה אן.
״אני רוצה שתתחתני עם דאדי,״ היא אומרת.
״יש דברים שדאדי צריך להחליט,״ היא עונה.
״כבר החלטתי,״ אני עונה לה בליבי.
״אני יודעת שדאדי יהיה בסדר, כי את פה, ואת דואגת לכולנו,״ אומרת אמילי.
״דאדי לקה בהתקררות קשה. זה לוקח זמן להתגבר עליה חשוב שניתן לו לנוח,״ אומרת אן.
״דאדי אוהב אותך, אני יודעת,״ ממשיכה אמילי לומר. מאז שאימה עזבה לא הייתי במערכת יחסים, ואני תוהה מאיפה לה ההבנה הזאת. התשובה מגיעה מפיה מיד. ״דאדי רצה שרק את תבואי. הוא ידע שאת תטפלי בנו הכי טוב, והוא צדק, כייף לנו שאת פה.״
״סיימתי,״ מודיע דין.
״עכשיו תורך אמילי,״ אומרת אן.
״תבחר ספר שאתה רוצה לקרוא, וכשאמילי תסיים נרד לחדר המשפחה. אני אביא לכם כוס חלב כדי שתוכלו לטבול את העוגיות שהכנתם.״
״אני יכול להמשיך לצבוע?״ שואל דין.
״בטח,״ אומר אן, ״אנחנו נצטרף אלייך כשאמילי תסיים.״
אני שומע את זרם המים מהמקלחת של אמילי. ״עכשיו תעצמי עיניים, ואחפוף לך את השיער.״
הזיכרונות מציפים אותי.
*
״נו באמת שון, היא תינוקת. איפה היא כבר הייתה כל היום, שאתה מתעקש לקלח אותה גם היום,״ הייתה פולי מתלוננת.
בהתחלה עוד שאלתי אותה אם הילדים התקלחו, אחרי זמן מה התייאשתי.
פעם לא התאפקתי ושאלתי אותה אם היא לא מתקלחת כל יום. היא הסתכלה עליי כאילו יצאתי מדעתי. ״אתה משווה את מה שאני עושה כל היום לתינוקת הזאת?״
הסימנים היו על הקיר, אבל אני סירבתי לראות אותם. לא היה בפולי טיפת רגש אימהי. היא אמרה פעם שאין לה סבלנות לטפל בילדים. ״אתה בן זקונים, ממך לא ביקשו לטפל באחים הקטנים שלך כמוני,״ היא הצדיקה את התנהגותה.
ולמרות מה שאמרה, ואיך שהיא התנהגה, לא רציתי להשלים עם זה שאין לי מה להיות איתה. הרצון שלי לקיים חיי משפחה נורמליים, הוא שגרם לכך.
אני מקשיב לקולה של אן, לשיחות שלה עם הילדים, ויודע שאלה החיים שאני רוצה. השאלה אם גם אן רוצה, האם גם היא מפתחת רגשות כלפיי.
*
שקט עוטף את הבית, רק קולה הנעים של אן שמקריאה לילדים את הסיפורים שבחרו, נשמע מהקומה התחתונה. אני שוקע בשינה עמוקה.
אני אוספת את הציורים שהילדים צבעו, ועורמת אותה לערימה בפינת השולחן. אני גאה בהם שהם אספו את כל הצבעים, הכניסו כל קבוצה לקופסה שלה, והחזירו למקום.
את הכוסות החלב שנשתו עד לטיפה האחרונה, אני לוקחת למטבח ושוטפת. ממגש העוגיות שאפינו בצהריים נשארו ארבע עוגיות בלבד. אני מכניסה אותן לשקית ניילון ומניחה אותה על השיש.
מדיח הכלים מלא בכלים מלוכלכים, אני מפעילה אותו, מביטה על המטבח המבריק מניקיון, ועולה לקומה העליונה.
מייבש הכביסה סיים לייבש את המצעים מחדר השינה של שון, אני מוציאה אותם, מקפלת, ומניחה אותה במקום.
מכונת הכביסה מודיעה שהיא סיימת לכבס את הבגדים, ואני מעבירה אותם למייבש. סלי הכביסה ריקים מתוכן, אני מכבה את האור, וניגשת שוב לבדוק שהילדים ישנים.
*
״נכון שתשני במיטה של דאדי?״ שאל דין, ״לפעמים אני מתעורר בלילה כי אני חולם חלום לא טוב. אני יכול יכול לבוא אלייך למיטה?״
לא ידעתי מה לענות לו. הייתי עסוקה מרגע שהגעתי, עד לרגע שהם הלכו לישון. לא עצרתי לחשוב לרגע היכן אשן.
לא ערכתי סיור בבית. אני יודעת שהוא רחב מימדים, אבל לא עניין אותי לבקר בחדר שלא היה לי צורך לבקר בהם. אני מניחה שיש כאן חדר אורחים, השאלה היא מה אני אמורה לעשות.
אני מחליטה לבדוק קודם מה קורה עם שון ואז להחליט.
*
דין ישן על הגב, מה שמראה שהוא ילד בעל בטחון עצמי גבוה. מה גם שהוא מאד דומה לשון. הוא נראה כל כך שליו בשנתו, ונדמה לי שחיוך קל מסתמן על פניו.
אמילי ישנה על הצד, וחובקת בידיה בובת ארנב גדולה.
*
״לפעמים פולי הייתה צועקת על אבא, ואני הייתי מפחדת. אז אבא קנה לי את הארנבונת שתשמור עליי,״ אמרה לי אמילי, ״אני אוהבת לישון איתה, אפילו שאני כבר לא מפחדת.״
״פולי?״ אני שואלת.
״היא הייתה אימא שלנו פעם,״ אומר דין ביבושת, ״עכשיו אנחנו רק של אבא.״
״ועכשיו אנחנו גם שלך, נכון אנני?״ אמילי תולה בי מבט. דין מגניב לעברי מבט.
״אני מאד אוהבת אתכם,״ אני עונה לה תשובה מתחמקת.
שניהם מחבקים אותי חיבוק חזק וארוך. איבדתי כבר את הספירה כמה חיבוקים קיבלתי מהם לאורך כל היום. אני מתמסרת להם באהבה, גם אני זקוקה לחיבוק הזה לא פחות מהם.
*
אני נכנסת לחדר השינה של שון. ״אולי תבואי כבר לישון?״ הוא ממלמל בעיניים עצומות, ״את לא נחה רגע.״
״אני צריכה לספר לך מה זה לגדל ילדים?״ אני מתבדחת איתו.
״הבית שקט, תבואי כבר לישון,״ הוא חוזר על דבריו.
״איך אתה מרגיש?״ אני מתעניינת.
״את מצילה את חיי. אני לא יודע איך הייתי שורד את היום הזה בלעדייך,״ הוא פוקח את עיניו, ״לא היה לי ספק שתבואי, לא יכולתי לדמיין את עצמי בלעדייך.״
״ראית שלא היססתי, הגעתי בטיסה הראשונה שמצאתי,״ אני עונה לו, ומנסה להבין אם יש משהו בין השורות שהוא מנסה לומר לי.
״אני מותש, נדבר מחר,״ הוא אומר, ומרים את השמיכה כדאי שאצטרף אליו. ״אני כבר לא מזיע,״ הוא אומר כמעט בלחש.
אני כמעט נרדמת כשהוא שוב מדבר. ״לפעמים דין מתעורר בלילה. אני מניח שהוא יגש אלייך הלילה אם הוא יתעורר,״ הוא אומר.
״הוא אמר לי,״ אני עונה.
שתיקה משתררת בינינו. אני מביטה עליו ורואה שהוא שוב ישן. אני נרדמת מיד.
קרני השמש מדגדגות את עורי ומעירות אותי. אני פוקחת את עיניי, ומגלה שחלק מהתריסים נשארו פתוחים מעט. לראשונה מאז שהגעתי אני מסתכלת לראשונה מסביב. הוא חדר גדול מאד, אבל לא עמוס.
אני מסתכלת על שון, ומגלה שהוא ער. הוא בוחן את מבטי בזמן שאני סוקרת את החדר.
״היא מילאה את החדר במלא שטויות. כשהיא עזבה פיניתי שקיות זבל שלמות רק מהחדר הזה. התלבטתי מה לעשות עם תוכן, ובסוף תרמתי אותן. כשסיימתי הרגשתי שאני נושם שוב,״ אומר שון ומתיישב.
״חשבתי לעצמי איך ארגיש שתהיי כאן בבית שלי. את ממלאת אותו בהרבה שמחה. אני לא יודע על מה דיברת עם הילדים, אבל הם נשמעים שמחים ורגועים. זה לא קרה בפעמים הבודדות שנאלצתי להשאיר אותם עם מישהו אחר, או אם לדייק מישהי אחרת,״ הוא משתף אותי.
״הם מדהימים בעיניי. הם הזכירו את פולי. הזכרונות שלהם ממנה הם…״ אני מחפשת את המילים.
״את רואה את ההבדל? הם כרוכים אחרייך, ומפחדים שתעלמי להם,״ הוא מישיר מבטו אליי. העיניים שלו עדיין מראות שהוא חולה, אבל מבטו מרוכז בי.
״הבטחתי להם שאשאר כמה שצריך,״ אני שוקלת את מילותיי.
״זה לא ברור לך?״ הוא שואל, אבל משתתק כשהשיעול שוב תוקף אותו.
“את מבינה שלא הייתי מבקש ממך לבוא, אם זה היה רק לכמה ימים?״ הוא אומר, ושוב משתעל.
״עדיף שלא תדבר כעת, ניכר שהדיבור קשה לך. אני הולכת לראות מה עם הילדים, ולהכין להם ארוחת בוקר,״ אני אומרת. איך אני יכולה להסביר לו שהמילים שלו גורמות לי סערה גדולה.
״תקראי לי כשהאוכל יהיה מוכן. אני אשתדל לרדת להיות איתם כשהם אוכלים.״
אני יוצאת מחדר השינה. דין ואמילי כבר ערים, והם עומדים במרחק מה מהדלת. ״למה לא נכנסתם לחדר?״ אני מתפלאת.
״הדלת הייתה סגורה,״ עונה דין בחשש, ״דאדי לא סוגר אף פעם את הדלת. רק כשפולי הייתה היא לא הרשתה לנו להיכנס.״
״סגרתי את הדלת כי דאדי השתעל כמעט כל הלילה, וחששתי שהשיעול שלו יעיר אתכם. אתם תמיד יכול להקיש על הדלת, אם אתם לא בטוחים.
אתה זוכר שהרשתי לך לבוא אליי למיטה אם תתעורר באמצע הלילה מחלום רע?״ אני שואלת.
״ישנתי מעולה. זה בגלל אבקת הקסמים שנתת לי,״ הוא אומר.
״גם אני. היו לי חלומות מדהימים,״ אומרת אמילי.
*
כשהשכבתי את הילדים לישון, רקחתי עבורם אבקת קסמים דמיונית. העמדתי פנים שאני בוחשת אותה בקדרה בלתי נראית. כל אחד מהם ביקש מה שהוא רוצה להזמין לחלום שלו, וערבבתי את בקשותיו בקדרה. את האבקה פיזרתי מעל ראשם שהיה מונח על הכר.
הלוואי ויכולתי לפזר מעליהם אבקת קסמים שתשכיח מהם את הזכרונות הלא טובים מפולי. ואולי גם משון.
*
אנחנו יורדים למטבח. אני מכינה את העיסה להכנת הפנקייקים, ומבקשת מהם שיבחרו מה הם רוצים כתוספת.
״דאדי שם לנו אוכמניות, תותים וסירופ מייפל,״ אומרת אמילי ומביאה את הפירות לשולחן.
״דין תלך לחדר של דאדי ותאמר לו שאנחנו יושבים לאכול,״ אני מבקשת.
דין ממהר לעשות כדבריי, וחוזר לבד. ״דאדי ישן. ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא אמר משהו שלא הבנתי והמשיך לישון.״
״כשאנחנו חולים, השינה עוזרת לנו להתגבר על המחלה,״ אני אומרת, ומניחה על השולחן צלחת עמוסה פנקייקים. אני קולטת שמאז שהגעתי כמעט ולא אכלתי, והריח מעורר בי את התיאבון.
״יש לך שיעורים?״ אני שואלת את דין.
״אני צריך להכין מצגת,״ הוא עונה.
״מה הנושא?״ אני שואלת ומקווה שאוכל לעזור, למרות שהוא רק בכיתה אלף.
״מדעים. זה המקצוע האהוב עליי ביותר. בעצם גם חשבון,״ הוא אומר. ״דאדי אומר שיש לי את הראש שלו.״
אנחנו מבלים יום שקט בבית. אני עוזרת לדין במצגת שלו על שלבי ההתפתחות של הפרפר. הוא מצייר באופן מדויק כל שלב, ויוצר מצגת מדהימה. אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת שרק אתמול אמר שבנים לא מציירים. ״אני כל כך גאה בך!״ אני קוראת בהתפעלות כשהמצגת מוכנה. אני ניגשת לקחת את הטלפון הנייד שלי, אותו השארתי לטעינה על השיש במטבח, כדי לצלם את המצגת ולהראות לשון.
כשאני מגיעה למטבח הטלפון מצלצל. אני תוהה מי מחפש אותי, ובכל זאת עונה.
״ליאו רוצה לבוא לשחק עם דין,״ אומרת לי אישה מהעבר השני של הקו.
אני מרחיקה את הטלפון מאזני, וקולטת שעניתי לטלפון של שון. אני מתעשתת מיד. ״לא היום, אביו של דין חולה,״ אני עונה.
״מי את, ואיך זה שאני לא יודעת על כך?״ היא נובחת עליי.
״שמי אן,״ אני עונה, ״תוכלי להפנות את השאלה שלך לשון כשהוא ירגיש טוב יותר.״
״אני באה לבדוק אותו,״ היא עונה בתקיפות.
״אין צורך, אני מטפלת בו,״ אני עונה לה. אני לא מבינה למה היא כזאת תוקפנית כלפיי.
״אני לא יודעת מי את, אבל אני רופאה,״ היא ממשיכה לדבר באותו טון.
״שאלתי את שון אם הוא רוצה שרופא יבדוק אותו, אבל הוא אמר שאין צורך,״ אני אומרת.
״אני לא יודעת מי את, אני דורשת לדבר עם הפרופסור,״ היא אומרת בתקיפות.
״שון ישן,״ אני עונה. היא מתנתקת את השיחה.
״אני לא רוצה שליאו יבוא לכאן. אימא שלו רוצה להיות חברה של דאדי,״ אומר שון בכעס, ״ודאדי לא אוהב אותה, גם אנחנו לא.״
אני עולה לחדר השינה של שון ומופתעת לראות אותו יוצא מחדר האמבטיה. הוא אחרי מקלחת, השיער שלו עדין רטוב, וטיפות קטנות נושרות ממנו על חזהו החשוף. ״אין לך מושג כמה השינה עזרה לי,״ הוא אומר לי, בעוד אני נלחמת להרגיע את הלב שלי למראה גופו. ניכר עליו שהוא מקפיד לטפח אותו, מה שמלמד שמכשירי הכושר בקומת המרתף, בה ביקרתי עם הילדים הבוקר, אכן בשימוש.
אני מספרת לו שעניתי בטעות לטלפון שלו. ״אין לי סודות ממך,״ הוא קוטע אותי.
״אמו של ליאו התקשרה. היא רצתה להביא את ליאו לשחק עם דין,״ אני ממשיכה לספר לו, ״אמרתי לה שאי אפשר היום כי אתה חולה.״
״מסתבר שיש יתרון לעובדה שחליתי,״ הוא אומר בציניות, ״היא כל הזמן מנסה להתקרב אליי. בהתחלה הייתי נחמד אליה, אבל לאחרונה הבנתי שהיא מחפשת יותר מהקשר בין הבנים. זה לא התאים לי, בעיקר כשכבר נכנסת לחיי.״
אני שותקת ומגלגלת את המילים שלו בראשי ׳נכנסתי לחייו.׳
״לא חיפשתי זוגיות אן, היה לי טוב להיות רק אני והילדים. מצאתי את עצמי חסר אותך כשחזרתי הביתה. כל דבר מתקשר לי כעת אלייך. זה משהו שחדש לי, לא הרגשתי כך אף פעם,״ הוא אומר, ״לא שאלתי, איך את?״
״אני ממש נהנית מחברתם של דין ואמילי. הם ילדים מדהימים. דין עשה מצגת על הגלגול של הפרפר. רציתי לצלם ולהראות לך, זאת הסיבה שניגשתי לקחת את הטלפון שלי, ועניתי בטעות לטלפון שלך. היא התנהגה אליי בגסות.״
״שתתמודד. היא וכל מי שיגלה שאת כאן להישאר,״ הוא עונה, כאילו זה מובן מאליו.
״אן, אני לא יודע עלייך הרבה, אבל מה שאני כן יודע שאין לך עבודה כעת, ואין לך סיבה לחזור לניו יורק. אני לא יודע אם אהיה מסוגל לנסוע השבוע לשם, אבל אם יש דברים שעדיין עלייך לסיים, תעשי זאת שבוע לאחר מכן כשנסע לדירה,״ הוא אומר.
״אני לא מעוניינת להתקרב יותר למסעדה,״ אני עונה לו.
״מאמי הטלפון שלך צילצל כבר כמה פעמים,״ אומר דין שנכנס לחדר, ומושיט לי את הטלפון שלי. הוא שוב מצלצל, השם מריה ברטוליני מופיע על הצג.
אני מתקשה לענות. העובדה שדין קרא לי מאמי, מקשה עליי לנשום. אני מרגישה מאד קרובה אליו, אבל לא בטוחה עדיין שזה נכון לתת לו לקרוא לי כך.
״את לא עונה לה מאמי?״ הוא שואל מופתע.
אני נושמת עמוק. ״מה שלומך מריה?״ אני שואלת.
״אני לא יודעת מה את אמרת לו, אבל ההוא משיקגו החליט לעזוב, ולהחזיר את המסעדה לידיי,״ היא אומרת לי בקול נרגש.
״אני מאד שמחה בשבילך,״ אני אומרת לה.
״את לא מבינה מה זה אומר? אני רוצה שתגיעי עוד היום למשמרת,״ היא אומרת.
אני מתלבטת מה לומר לה. ״אני לא חוזרת לעבודה,״ אני עונה לבסוף.
שון נוגע בידי ומעביר את אגודלו על זרועי כאומר שהוא כאן איתי.
אני מסיימת את השיחה ומביטה עליו. ״למה לא אמרת לה שעזבת את ניו יורק?״ הוא שואל.
״כשהיית עם עמיתיך במסעדה, היו שם שני גברים. אחד הוא הבוס של המאפיה מבוסטון, השני הוא רואה החשבון שלו דיאנג'לו. כשהייתי בת שבע עשרה אימי שידכה אותי אליו. הוא היה מבוגר ממני בעשור. עדיין לא היה לי חבר, וידו של גבר לא נגעה בי. היו לי חלומות, ולא הסכמתי להינשא לו. הוא רצה להתנקם בי וגרר את המסעדה לתוך הסיפור הזה.
הוא דרש שאעבוד עבורו, אבל סירבתי. הוא לא ויתר, מצא את הדירה שלי ובא לדבר איתי. לטענתו הוא עדיין אוהב אותי. סירבתי לו שוב, למרות שלא ממש האמנתי לו. ביקשתי ממנו שיניח למריה. מסתבר שהוא הקשיב לי והחזיר כעת את המסעדה לידיה של משפחת ברטוליני. מה הייתה הסיבה לכך? אין לי מושג.״
״אני יכול להבין אותו שהוא מאוהב בך. את אישה נדירה,״ אומר שון.
״אתה לא מכיר אותי,״ אני אומרת בשקט.
״אולי יכולת לומר זאת לפני סוף השבוע הזה, אבל לא כעת. את עמדת בכל המבחנים שאישה יכולה לעמוד. נשאת את כל המשפחה על כתפייך, בשקט, עם חיוך כל הזמן. תראי את הילדים שלי, שמעת שדין קרא לך מאמי. זה לא בא משום מקום.״
״הם מזכירים לא מעט את פולי. יש להם זיכרונות שהלוואי והייתי יכולה למחוק,״ אני עונה לו.
״כמו למשל?״ הוא מתעניין.
״כמו למשל מדוע קנית לאמילי את הארנבונת,״ אני אומרת. הוא מביט עליי והכאב מציף את עיניו.
שבוע חדש מתחיל.
שון עדיין לא חזר לאיתנו, אבל הוא יורד איתי בבוקר למטבח, ומנחה אותי מה להכין לילדים לתיק האוכל שלהם. בשעה שמונה הטלפון שלו מצלצל. אימו של ליאו מודיעה לו שהיא באה לאסוף את דין.
״אין צורך, אן מסיעה את ליאו ואמילי לבית הספר,״ הוא עונה לה בטון חסר רגש.
היא מציעה לבוא לבקר אותו, אבל הוא מסרב, ואומר שהוא מטופל היטב על ידי.
״אני מקווה שהיא תפסיק להציק לי כעת,״ הוא רוטן.
אמנם הוא מגיש לי את המפתחות של הרכב שלו, אבל הוא מצטרף לנסיעה לבית הספר. כשאנחנו מגיעים לבית הספר, הוא יורד איתי ללוות אותם לכניסה.
״בואי איתי,״ הוא אומר ואוחז בידי. אני לא מבינה לאן הוא הולך, אבל הולכת בעקבותיו. אני שמה לב למבטים של המורות שמביטות על ידו שאוחז בשלי. הוא מוביל אותי למזכירות. ״אני מבקש שירשם בתיקים של דין ואמילי אדוארדס שלאן יש הרשאה לטפל בעניינם, להביא ולהחזיר אותם מבית הספר,״ הוא אומר למזכירה.
״מי היא בשבילם?״ שואלת המזכירה.
״אן היא בת הזוג שלי,״ הוא עונה.
המזכירה מבקשת ממני תעודה מזהה. ״אן לנסטר,״ היא אומרת בקול, ״הכתובות כאן היא כתובת בניו יורק.״
״עדיין לא הספקנו לשנות את הכתובת שלה. היא עברה לגור איתנו,״ אומר שון.
אנחנו יוצאים מבית הספר וחוזרים לביתו. הפעם כשאני נכנסת מבעד לשער, אני מרגישה שונה מהפעם הראשונה שבאתי לכאן. עכשיו כשהוא מרגיש טוב יותר אני יכולה להסתכל על הבית היפה שלו וחושבת לעצמי האם אני באמת גרה כאן?
