אני מחכה בקוצר רוח שהארוחה תסתיים, למרות שהאווירה בה מאד נעימה.
״אני מאמין שאביך הוא זה ששלח את רפאל אלייך. אני בטוח שהוא מאושר לראות שאת עומדת להקים משפחה עם בנם של סקוט ואן,״ אומר סבא.
עכשיו הכל נראה לי ברור. השלווה שהישרה עליי המבט שלו, למרות שהיה תמיד קשוח, מבט שחדר לי לתוך הלב.
סבא מציע שהקפה יוגש בחדר האירוח. ״הייתי רוצה לטייל עם בל בגן,״ אומר רפאל, אני מחייכת כשהוא קורא לי בל.
״למה חייכת?״ הוא שואל אותי, אחרי שאנחנו יוצאים לגן באישורו של סבא.
״אתה קורא לי בל,״ אני עונה ומשלבת את ידי בזרועו.
״אני מפנטז עלייך מיום שהיכרנו. את תמיד עולה במחשבתי כבל, אבל אם את מעדיפה, אקרא לך הארפר.״
״אני אוהבת לשמוע אותך קורא לי בל. כל פעם שאמרת את שמי, למרות שפניך היו קשוחות, זה הרגיש לי נעים,״ אני מתוודה בפניו.
״אז גם בך סערו הרגשות כלפיי?״ הוא שואל וחיוך מרוצה על פניו.
״כן,״ אני עונה בביישנות.
״זה מביך אותך? זה צריך לשמח אותך שזה משמח אותי. זה רק מראה לך כמה אני צמא לשמוע את זה ממך,״ הוא אומר, מוריד את ידי מזרועו ואוחז בכף ידי.
״אמרתי לך שהייתי צריך להסתיר את הרגשות העזים שלי כלפייך, כי היו דיבורים עלינו מאחורי הגב, או יותר נכון על מה שחשדו שאני מרגיש כלפייך."
״עם כל מה שעברתי בשנה האחרונה, הפרידה ממך הייתה לי הקשה ביותר. ידעתי שאין סיכוי שנפגש, וחשבתי שלא משנה לך אם אני בכלל קיימת,״ אני אומרת בקול רועד, ״העמדתי פנים שאני חזקה, אבל ממש לא הייתי.
והנה אנחנו יחד, ולא רק, אלא שאתה בנם של האנשים האהובים עליי כל כך. סקוט כל כך דואג לי תמיד, הוא באמת מרגיש כמו אבא.
היה לי נסיון עם הוריו של קורבין. הם לא אהבו את העובדה שיש לי יותר ממנו, וניסו להוציא ממני כספים בתואנות שונות. גם הקרב על הירושה היה מר. רק אחרי מותו, נודע להם שהוא רוקן ממני חלק ניכר מכספי.
זאת הקלה עצומה עבורי לדעת שלא רק אתה שלי, אלא שיש משפחה לך מדהימה מאחוריך,״ אני אומרת לו.
״אתה יודע שהוריי נהרגו בתאונה, כשהמטוס שלהם התרסק בדרכו ללונדון ומשם היה אמור להמשיך לניו יורק. אבי, אימי, אחי וגיסתי היו בטיסה הארורה הזאת.
כבר הבנת שאני ילידת לונדון. משפחתה של אימי היגרה מאיטליה לניו יורק, והם לחצו על אימי לחזור. אני לא מבינה איך היא הסכימה, כאשר אבי היה בן יחיד להוריו, ואילו לה היו שני אחים. שניהם עורכי דין, ואחרי מותם של בני משפחתי, הם השתלטו על החברה של הוריי. לא היה בי כח לעמוד אז מולם.
הפשרה הייתה שהוריי יגיעו מספר פעמים בשנה לביקור, וכשזה קרה, הם גרו בבית הזה, בית ילדותי,״ אני אומרת ומצביעה על מבנה שמוסתר בין עצים גדולים.
״לא הייתי כאן מאז החופשה האחרונה שלנו יחד, לפני למעלה משנה וחצי. אני רוצה להראות לך אותו,״ אני מבקשת מרפאל.
רפאל אוחז בכף ידי, ומוביל אותי לאורך השביל. העיניים שלו גומעות את המראה של הגן. ״ראיתי הרבה מקום יפים בחיי, אבל גן כזה עוד לא ראיתי,״ הוא אומר בקול מלא רגש.
ככל שאנחנו מתקרבים לבית, חלקים נסתרים ממנו מתגלים למול עינינו, עד שאנחנו מגיעים לסוף שדרת העצים, והבית מתגלה בשיא יופיו.
״אני לא מבין מי יכול היה לעזוב בית כזה. מכל חלון ניבט הגן היפיפה הזה, שמשרה שלווה גדולה,״ אומר רפאל, ובוחן בסקרנות את הבית.
אנחנו עולים במדרגות, ואני נעצרת ליד דלת הכניסה. ״כאן על הקיר, בנקודה לא נראית לעין, יש לוח מקשים.״ אני מניחה את ידי על הקיר, ולוח המקשים נחשף לעיניו של רפאל שמביט בריכוז על מעשיי. ״אלפיים ושלוש, זהו קוד הכניסה,״ אני משתפת אותו.
רפאל מפתיע אותי מרים אותי בזרועותיו, וחוצה איתי את מפתן הדלת. ״חשבתי שזה מנהג ששמור לנישואים טריים,״ אני אומרת לו.
״מבחינתי, מהיום אנחנו בעל ואישה,״ הוא אומר, ״תערכי לי סיור?״
לראשונה אני קולטת שרפאל סוקר את הבית כאדריכל ולא מנסה לנחש את שוויו. ״אני חייב לציין שהתכנית שלו מושלמת, לא הייתי משנה בו דבר.״
אני, בניגוד אליו, פוסעת בצעדים קטנים, כאילו אני דורכת על אדמת קודש שבה שוכנים מתיי. ״תנשמי פיקולה מיה,״ הוא אומר לי ומאמץ אותי אליו. ידו אוחזת בראשי ומניחה אותו על לוח ליבו. ליבו הולם בפראות. אני מרימה את ראשי ומביטה עליו. ״את רואה איזו השפעה יש למגע שלך עליי? את מבעירה את כולי מהתרגשות. את תלמדי שאני כבר לא שם, אני כבר לא שייך לעולם ההוא, ועדיין יצר ההגנה על מה ששלי, טבוע בי. ולמרות זאת, אין לי בעיה שכל העולם ידע כמה אני קשור אלייך.״
״אני מרגישה שאני מרחפת בעולם החלומות. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להיכנס לבית בלעדיך. אתה באמת עוזר לי לנשום.״
אני לוקחת נשימה עמוקה, ממלאת את ריאותיי אוויר. לראשונה מאז שנכנסתי הביתה, אני מריחה את ריח מבשם הפרחים של חומר שטיפת הריצפה. אני מביטה מסביבי ומבינה שמרי שמטפלת בניקיון בבית של סבא וסבתא, הייתה גם כאן.
הרהיטים לא מכוסים כפי שחשבתי שיהיו, ואגרטלי פרחים מפוזרים בפינות שונות. אני נכנסת למטבח, ורואה על השיש מגשים עם העוגיות שאפיתי הבוקר.
הצצה למקרר מגלה לי שהוא מלא בכל טוב.
״הם ידעו,״ אני אומרת חנוקה מדמעות.
״מה ידעו פיקולה?״ שואל רפאל שעוקב אחרי תנועותיי.
״הם ידעו שנהיה יחד. היה להם ברור שהגבר שאני אוהב זה אתה, ומי שאתה מחפש זו אני. הם הכינו עבורינו את הבית, ניקו אותו, מילאו את המקרר, והניחו את העוגיות שאפיתי הבוקר כאן על השיש. באמת התפלאתי מדוע סבתא, שמאד אוהבת את העוגיות שאני אופה, לא הגישה אותן עם הקפה. התביישתי לשאול אותה מדוע.
עכשיו אני כבר לא יכולה לראות מה עשו בקומה העליונה.
״זה החדר שלי,״ אני אומרת ונכנסת לחדרי הישן. גם פה ניכר שמרי טרחה לסדר אותו. החלונות עדיין פתוחים, ורוח נעימה נושבת לתוכו. ובכל זאת משהו בו שונה, זה כבר לא חדר של נערה מתבגרת, מה שמפליא אותי.
אני נכנסת לחדר הארונות שלי, והוא ריק. יש בו רק מעט מצעים ומגבות.
אני תוהה מדוע אימי ביקשה לרוקן את החדר.
אני מטיילת בשאר החדרים. החדר של אחי, שנראה כמו חדר אורחים. פתאום אני קולטת שגם שלי מסודר כך. אני מבולבלת, ואוחזת בידו של רפאל כדי לשאוב ממנו בטחון.
״וזה…״ אני אומרת כמעט בלחש, ״היחידה של הוריי.״
״את לא חייבת להראות לי אותה, אני מבין מה את מרגישה,״ הוא אומר לי וידו אוחזת חזק בידי.
״אני לא חייבת,״ אני חוזרת על דבריו, ומושיטה יד מהססת לפתוח את הדלת.
אני נדהמת לראות איזה שינוי חל בחדר. יש בו מיטה חדשה, ורהיטים חדשים.
חדרי הארונות ריקים, אבל בחדר האמבטיה תלויות מגבות חדשות, וחומרי טיפוח שאני אוהבת.
על הקיר מותקן מסך טלוויזיה גדול, שאני יודעת בוודאות שהוא לא היה שם.
בפינה עומדות שתי כורסאות, וביניהן שולחן ועליו זר פרחים טרי בשלל צבעים, בדיוק כמו שאני אוהבת, וששה ספרים. אני מסתכלת על הכותרות שלהם ומבינה. החדר הזה הוכן עבורי ועבור רפאל. יש בו ספר העוסק באדריכלות, ועוד כמה רומנים מהסוג שאני אוהבת, וכולם יצאו לאור השנה.
אני ניגשת ומתיישבת על המיטה, מסמנת לרפאל שישב לידי. ״התאהבתי במלך של ניו יורק, לא בגלל שנמשכתי לחיים של העולם התחתון, אלא בגלל שראיתי בך כגבר, כל מה שאני אוהבת. שמחתי לראות שאתה לא צמא נקמה ודם. זה הקל עליי לקבל את התואר שלך.
הבית של הוריי היה שונה מביתו של הלורד. אבי רצה כל הזמן לרצות את אימי באופן כזה שהוא התבטל בפניה לא פעם, למרות שבעיניי הוא עלה עליה בעשר מונים. מסבתי למדתי לתת לגבר את המרחב. היא בנתה חיים נהדרים, בלי הצורך לשלוט בסבי. כזו אני. אני רוצה שתוביל את המשפחה שלנו, לא כי אני כנועה לך, אלא כי אני מאמינה ביכולת שלך לבנות לנו חיים טובים.״
״פיקולה מיה,״ הוא אומר לי ברגש, ״יש בך כל מה שאני צריך כדי לחיות. את אישה מדהימה בעיניי, ואת יודעת שהתאהבתי בך בלי לדעת שאת נכדתו של לורד אנגלי. אלא המסירות וההתמסרות שלך אליי, כבשו את ליבי ואת גופי.״
״אתה מבין שהפכו את בית הוריי לבית שלך ושלי? אני מבקשת לדעת מה אתה רוצה,״ אני שואלת.
״אני רוצה ללכת לכומר, ולבקש ממנו שישיא אותנו מחר. אני לא רוצה לחכות יותר, ואני רוצה לעבור לגור איתך כבר היום. הבית הזה מדהים בעיניי, אבל זה תלוי בך אם את מוכנה לגור בו,״ אומר רפאל.
״מתי תרצה לעבור לגור כאן?״ אני שואלת.
״זאת בכלל שאלה? אני רוצה עכשיו. אני לא יכול לדמיין אותי בנפרד ממך אפילו רגע אחד. כמובן שאיני מדבר על השעות בעבודה, אבל מיד אחריהן אבוא לאסוף אותך ונסע יחד הביתה,״ הוא אומר, ״אני חושב שכדאי שנלך להודיע למשפחה על החלטתינו. אחר כך אני אסע לבית הוריי, אארוז את חפצי ואחזור לפה.״
״ניסחנו הודעה משותפת על האיחוד ביניכם, רצינו לקבל את אישורכם לנוסח,״ אומר הסבא.
״בקשר לזה, רציתי לדבר איתך,״ אני אומר, ורואה את המתח על פניו של הסבא, ״הייתי מבקש לברר עם הכומר בקשר לטקס הנישואין. אני, אנחנו, לא רוצים להמתין עד שנארגן את מסיבת החתונה. אתה חושב שהוא יסכים להשיא אותנו מחר?
החלטנו, וזה כמובן נתון לאישורך, שאנחנו רוצים לעבור לגור יחד בבית ילדותה של בל. אני לא חושב שאחזיק מעמד עוד לילה בלעדיה. אבל הייתי רוצה להפוך את הקשר בינינו לרשמי בהקדם. מאוחר יותר נערוך טקס חתונה כמקובל, כפי שתקבעו ביניכם,״ אני אומר.
״החלטת היכן אתה רוצה לערוך את טקס החלפת הנדרים?״ שואל הסבא.
״דיברנו על כך שאנחנו רוצים כמה שיותר קרוב להוריה של בל. אני לא יודע אם אפשר לערוך טקס ליד קבריהם, ולכן אני חושב שנערוך אותו בכנסיה שבשטחה הוריה נחים את מנוחתם האחרונה.״
״תן לי לברר אם זה אפשרי,״ אומר הסבא.
״תודה סבא!״ אומר בל בשמחה ומחבקת אותו. היא מביט עליו במבט מלא אהבה. אני מתרגש לראות את הקשר ביניהם.
״אני מודה לך שהסכמתם לגור כאן. את החזרת לבית הזה הרבה שמחה ואור, ואני נרגש מהמחשבה שאת נשארת כאן לצידנו. ברוך הבא הביתה רפאל,״ אומר סבא. ״הזמן קצר ועלינו להתכונן למשימה.״
״ברשותכם אני אקח את הארפר בל איתי. שלחתי הודעה לליאה, והיא מחכה לנו במיו מילאן לונדון עם מבחר שמלות. מדוע שלא תבואי איתנו ליידי טיילור, הרי גם את זקוקה לשמלה?״שואלת אימא.
סיימתי לסדר את הבגדים שהעברתי מהבית של סבא, ואני יורדת לחדר העבודה של הוריי. כיוון שהם עבדו יחד, יש בו שני שולחנות. אני בוחרת את הקטן מבין השנים, ומניחה עליו את המחשב שלי. אני מלטפת בידי את ספרי החוק על המדפים, שגם אותם טרחה מרי לנקות מאבק, ומוסיפה להם כמה ספרים שלי.
אני שומעת את קול פתיחת נעילת הדלת, ורואה את פניו היפות של רפאל במסך על הקיר במשרד, וממהרת אליו.
רפאל מושך אותי אליו ומנשק אותי בפראות. ״אין לך מושג,״ הוא אומר ששפתיו נתקות משלי, ״כמה חלמתי על היום הזה שאגיע הביתה אלייך. כל המתח של היום נעלם כשאני רואה אותך. כך היה בניו יורק, וכך יהיה מעתה ולנצח.״
עברתי בבית של הלורד, והשארתי שם את זר הכלה שלך, ואת הזר לראש עבורך. תעלי איתי לחדר? הבאתי איתי ארבע מזוודות עמוסות בכל רכושי.״ הוא אומר. ״וזה,״ הוא מצביע על שקית עטופה, ״מה שאני מתכוון ללבוש מחר, אני מבקש שלא תציצי.״
אנחנו עולים לחדר שלנו. עברו כמה שעות מאז שבחרנו לגור בו, ואני מרגישה שוב בבית. אלא שכעת זה הבית של רפאל ושלי.
אני עוזרת לרפאל לפרוק את המזוודות להניח כל דבר במקומו. ״אני חייב לומר לך משהו. זאת הפעם הראשונה שאני פורק מזוודה ומרגיש שאני בבית. למרות שהרגשתי בנוח בפנטהאוז במגדל שניים בניו יורק, זה לא היה בית עבורי. זה הפך להיות מעט כזה כשהגעת אליו, אבל העובדה שלא יכולתי לתת לך לישון איתי, מנעה ממני לקרוא לו בית.
״אני רוצה שתדעי שאני רוצה ילד ממך, ואני לא מתכוון להגן עלינו מהריון,״ הוא אומר. ״אני לא יכול לחכות יותר לטעום אותך, לנשק את כולך, להתאחד איתך.״
שנינו כבר חסרי סבלנות להרגיש אחד את השניה. אנחנו ממהרים לסיים לסדר, ונכנסים למקלחת. אנחנו לא מתעכבים יותר, הרעב אחד לשניה בוער בשנינו.
כשאני מרגישה את לשונו על גופי, אני מתחילה לגנוח בקול. ״בוא כבר,״ אני מאיצה בו. אני יודעת שכל יום אחר הוא היה מסרב, אבל לא היום. ״היית כל כך חסרה לי, שיצאתי מדעתי,״ הוא לוחש וחודר לתוכי. אני כל כך מוכנה לקלוט אותו. הוא מחייך מרוצה, נושך את שפתיו. ״פיקולה מיה,״ הוא לוחש ועוצם את עיניו. הוא לא שולט בקולות שיוצאו מגרונו, מראה לי כמה הוא נהנה.
אנחנו שוכבים זה לצד זו מסופקים, אבל לא נרדמים. ״אני זקוק לעוד,״ הוא אומר, ״הרעבת אותי תקופה ארוכה מידי.״
״גם אני,״ אני עונה לו, ״לא נתתי לאף גבר להתקרב אליי.״
״לא הייתה לי אחרת אחרייך. לא יכולתי לדמיין את עצמי עם מישהי אחרת. רק המחשבה על כך דחתה אותי. הרגשתי שאם אעשה זאת, אבגוד בך. הייתה לי שיחה עם מסימו לפני כמה ימים, ואמרתי לו שנשים אנגליות לא עושות לי את זה,״ הוא צוחק.
״אתה בקשר מסימו?״ אני מתפלאת.
״כשקיבלתי את הקריאה לבוא לדון, לא יכולתי להעלות על דעתי מה הוא רוצה ממני. הרי פעלתי ללא רבב. מה שכן ידעתי, שאני מתכוון להסגיר את הארגון לידיו. לא ספרתי דבר למסימו. למדתי שרק בך אני יכול לבטוח. למרות שמסימו היה תמיד נאמן לי, לא רציתי לומר לו את האמת, פחדתי שיקרה משהו ברגע האחרון, וידעתי שרק כך אוכל להיות שלך.
הוא התעקש לבוא איתי. גם כשנסעתי ללונדון, עדיין לא סיפרתי לו הכל, ואפילו קניתי לו כרטיס טיסה חזרה לניו יורק. ברגע שהוא קלט שאני לא עולה איתו, הוא התפרץ החוצה ואמר לי שלא יעזור לי כלום, הוא בא איתי.
את מבינה שלא ידעתי איך אבי יקבל אותי. הייתי מבין לו היה מסרב לדבר איתי. כבר בשיחת הטלפון בינינו כששמעתי את קולו, שמעתי את עצמי מדבר. את תמונתו כבר ראיתי, והייתי המום מהדמיון שלי אליו.
מסימו כל הזמן דיבר עלייך, ועל כך אני חייב למצוא אותך. הוא לא היה מוכן לקבל את זה שאחיה את חיי בלעדייך. ניסיתי תמיד להעמיד פנים שזה לא איכפת לי.
כשהלכתי לרכוש את החליפה לחתונה, סיפרתי לו שמצאתי אותך. היו לו דמעות בעיניים. שסיפרתי לו שאנחנו מתחתנים מחר, והוא הודיע לי שהוא השושבין שלי, ולא עזב אותי כל היום. הוא מתארח כעת אצל הלורד, ומחר הוא יהיה לצידי.
רפאל מספר לי שהוא פינה את החיילים מהמגדל בניו יורק, והעביר אותו על שמם של עובדי הבית, מה שמרגש אותי עד דמעות.
״כל כך הייתי רוצה שיהיו איתנו מחר,״ אני אומרת.
״אני יודע פיקולה מיה,״ הוא אומר ומלטף את פניי.
הנייד של רפאל מצלצל. ״כמעט שכחתי, מחכים לנו בבית של הלורד לארוחת ערב,״ הוא אומר כשהוא רואה את שמו של סקוט על המסך. ״אנחנו כבר מגיעים אבא.״
שוב אנחנו נכנסים למקלחת קצרה, וניגשים לבחור בגדים לארוחת הערב. ״את מרגישה כמוני, כאילו שזאת השיגרה שלנו?״ הוא שואל כשהוא בוחר מה ללבוש.
הוא ניגש לצד שלי בארון, שולף שמלה שחורה. ״את זאת,״ הוא אומר, ״אני רוצה שנתלבש בצבעים תואמים.״ אני מסתכלת בהערצה על הגבר שאני כל כך אוהבת. הוא הסיר מעליו את התואר הדון של לומברדי ניו יורק, ועדיין הוא מקרין עוצמה. הלב שלי מתמלא גאווה להיות לצידו.
אנחנו פוסעים בשביל המואר לכיוון בית האחוזה. ריח של בשרים ניצלים על האש נישא באוויר. אני לא זוכרת מתי הרחתי ריח כזה כאן. ציפיתי לראות כאן רק את המשפחה, אבל אני מופתעת לראות חברים של סבא וסבתא, וגם כמה מחבריו של אבא.
פניו של סבא זורחות, ואני לא מתאפקת, ונותנת לדמעות לזלוג על לחיי. ״כל זה לכבודך,״ אומר רפאל ומנגב באצבעו את דמעותיי.
״לא רק, אלא גם לכבודך אהוב שלי,״ אני עונה.
אני עוברת בין האורחים ומציגה בפניהם את רפאל. מסתבר שאיש לא ידע על חזרתו. ואז אני רואה אותו, את מסימו, שעומד ליד האש ועוסק בצליית הבשר.
העיניים שלו שטופות דמעות. ״כל כך פחדתי שהוא לא ימצא אותך, ואת היית פה ממש לידנו. אני כל כך מאושר שהוא מצא אותך. לאהבה כמו שלכם, אסור היה לא להתקיים.״
״תודה מסימו,״ אני אומרת לו, ונותנת לו לחבק אותי, ״ותודה שנשארת נאמן כל הזמן לרפאל, והיית לצידו בימים קשים, ועל שתהיה איתו מחר ביום החשוב ביותר שלנו.״
״יהיו לנו עוד הרבה ימים חשובים,״ לוחש לי רפאל כשאנחנו מתרחקים.
יום ראשון בצהריים
את הבוקר ביליתי בביתם של סבא וסבתא. הרי אומרים שאסור לחתן לראות את כלתו לפני החתונה. רפאל נשאר להתארגן בבית, כשמסימו לצידו.
הגיע הזמן ללכת לכנסיה. סבא מתעקש להסיע אותי. ״השמלה הלבנה שלך עלולה להתלכלך,״ הוא אומר. אני חושבת שיש צדק בדבריו שכן יש לי שובל ארוך שמשתרך אחריי.
אנחנו יוצאים לדרך עם סבתא ואן שהייתי איתי מהבוקר.
סבא חונה למרגלות מדרגות הכנסיה. אני עולה בצעדים איטיים, כשאן אוחזת בשובל שמלתי. רק כשאנחנו עומדים ליד הדלת, היא מניחה אותו על הריצפה, נושקת למצחי. ״אחכה לך בפנים,״ היא אומרת.
אני ניתלת על זרועו של סבא, שמושיט את ידו הפנויה, ופותח את דלת העץ הכבדה. אנחנו עוברים דרך המבואה, ואני שומעת את צלילי העוגב הולכים וקרבים. סבא פותח את הדלת, ואני עומדת לרגע המומה בראותי שהכנסיה מלאה עד אפס מקום. אני מישירה מבטי ורואה את רפאל עומד ומסתכל עליי. הוא כל כך יפה בטוקסידו השחור שלו, והתרגשות עצומה עוטפת אותי למראהו.
כל צעד שאני עושה מגלה לי עוד פנים מוכרות. חברי מבית הספר, חברים של הוריי, חברים של סבא וסבתא. כל אחד מהם גורם למפלס ההתרגשות שלי להתגבר, ואז אני רואה אותם. עובדי הבית מניו יורק, כולם כאן!
בלנקה ומריה עומדות נרגשות בשורה השניה. ״אתן פה!״ אני קוראת בשמחה, ״עכשיו אני באמת יכולה להתחתן.״
מריה משתדלת לא לבכות בקול, ובלנקה מנגבת את הדמעות, ומורחת מעט את האיפור על פניה. ״לא היינו מפסידות את זה בעד שום הון שבעולם, גם אם הבוס לא היו שולח מטוס לקחת אותנו.״
אני מגיעה לרפאל, שכבר מושיט ידיו לעברי. ״מעולם לא ראיתי כלה יפה כמוך,״ הוא אומר, ״אהבת את הפרחים והזר שהבאתי לך?״
״אתה מכיר אותי כל כך טוב. הטעם שלך משובח,״ אני עונה לו.
״ברור, הרי בחרתי בך,״ הוא עונה בחיוך.
*
אני מרחפת מאושר. החלום שלי התגשם, רק חבל שהוריי לא כאן לראות אותי נשואה לאהבת חיי.
״אני מזמין אתכם לבוא איתנו,״ אומר רפאל. אין לי מושג מה הוא מתכנן, אבל אני הולכת בעקבותיו. להפתעתי הוא נכנס מבעד לשער של בית הקברות, ומוביל אותי לחלקת הקבר של בני משפחתי. הוא אוחז בידי, וממתין שכל האורחים יתאספו סביבנו. רק אז הוא מושיט ידו לכיסו, מוציא ממנו קופסה, ומתוכה צמיד עטור יהלומים. הוא עונד אותו על זרועי.
הוא חוזר שוב על נדריו לי. ״עכשיו את,״ הוא לוחש לי, ואני עושה כמוהו, ואומרת שוב את נדריי. אני מרגישה את רוחם של הוריי מרחפים מעליי.
אן מגישה לי ארבעה זרים לבנים להניח על הקברים. ״היום הגשמתי לנו חלום,״ אומר סקוט, שעומד מול קברו של אבי, ״הבן שלי והבת שלך איחדו אותנו לנצח.״
כשאנחנו חוזרים לבית האחוזה, אני עומדת חסרת נשימה מול הגן המקושט כולו. אוהל גדול פרוש על המדשאה האחורית, ושולחנות עמוסים אוכל מסביבו.
״אני חסרת מילים, אני לא יודעת מה לומר,״ אני פונה לסבא.
״אמרתם שאתם משאירים בידינו את ההחלטה מתי ואיך לערוך את חתונתכם, וזה מה שעשינו,״ הוא אומר, כאילו שזה מובן מאליו.
שש שנים עברו מאז אותו יום מרגש.
אנחנו מגיעים למרכז לאומנויות החדש בלב העיר. אני שומע מסביבי את מילות הערצה לאדריכל הכה מוכשר שעיצב את הבניין. אני מחייכת כשאני שומעת אישה שואלת את חברתה אם הוא נשוי.
ואז מגיע הרגע של גזירת הסרט. ״אני מזמין את אישתי, הארפר בל אנדרסון, ושלושת בניי, ג׳ון, תומס וברוקלין, להצטרף אליי.״
ג׳ון בן החמש, תומס בן שלוש וחצי הולכים לפניי, ואילו ברוקלין בן השנתיים אוחז בידי.
*
רפאל כל כך רצה להעניק לי בת. ״נכשלתי,״ הוא אמר כשנודע לנו שאני שוב נושאת ברחמי בן.
״אני דווקא חושבת שמתאים לך להיות אבא לבנים,״ אני אומרת, ורוצה להוסיף שעם אופי כמו שלו, אני לא בטוחה שרצוי שתהיי לו בת.
אמנם הוא רחוק שנות אור ממי שהיה, אבל עדיין יש בו שרידים, שרק אני יכולה לזהות, של מי שהיה. כמו למשל כשגבר זר מסתכל עליי, למרות שהוא יודע שאני נאמנה לו, ואין סיכוי בעולם שאבגוד בו, מתעורר בו יצר הרכושנות, ומבטו הקשוח משדר – ׳היא רק שלי.׳
*
המצלמות מתקתקות, ומצלמות אותנו מכל זווית אפשרית. אני רואה את מסימו עומד וסוקר ללא הפסקה את הקהל. גם הוא שונה ממה שהיה. הוא עובד כמעצב בחברה של סקוט ורפאל, ועדיין זה קיים בו, היצר להגן עליו, והחשש שמשהו עומד לקרות.
״בואי נלך הביתה, אני כל כך משתוקק להיות איתך ועם הבנים לבד,״ אומר רפאל.
״אנחנו ניקח את הבנים הביתה,״ אומרת אן. הבנים מגיבים בשמחה. הם אוהבים לבלות עם סבא סקוט וסבתא אן.
״תלכו לבלות, ותצטרפו אלינו לארוחת בוקר כשתתעוררו,״ אומר סקוט
אנחנו נפרדים מהבנים והולכים לרכב. רפאל, כהרגלו, פותח לפני את הדלת, ונגש להתיישב על מושב הנהג. ״מה בא לך לעשות?״ הוא שואל ונושך את שפתיו.
״אתה יודע טוב מאד אהובי מה אני רוצה לעשות, כשסוף סוף שנינו לבד,״ אני עונה לו.
״עשיתי כנראה משהו טוב בעולם הזה שזכיתי לאישה כמוך, שמאירה את חיי, ומעירה אותי, את כולי, כשאני לידה,״ אומר רפאל.
מיד כשנסגרת דלת של בתינו, הבגדים נושרים מעלינו, מעידים שעם כל העושר שאנחנו מוקפים בו, שמקנה לי אפשרויות אינסופיות, הבילוי האהוב עלינו נמצא במקום אחד, בחדר השינה שלנו, כשהוא מקיף אותי בזרועותיו, ולוחש לי ׳פיקולה מיה.׳
