״את אוהבת לרקוד?״ שואל דניאל שמתקשר להזמין אותי למסיבה בסיטי.
״אני לא זוכרת מתי רקדתי פעם אחרונה,״ אני אומרת, למרות שאני יודעת בדיוק מתי ועם מי. אין לו מושג כמה הזיכרון הזה מכאיב לי.
אני שמחה שהשארתי את הטלפון הנייד שלי בניו יורק, אחרת אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת להתגבר על הרצון שלי להתקשר לרפאל. האמנתי שהמרחק והזמן יעשו את שלהם, אבל הגעגוע אליו רק הולך ומתגבר.
מאז שחזרתי אני נפגשת עם בני גילי, אבל אני מרגישה כל כך רחוקה מהעולם שלהם. השנה שעברה לקחה ממני את משפחתי האהובה, ובעקבות כך איבדתי את עצמי.
עשיתי בחירות לא נכונות, ופעלתי ללא שיקול דעת. נישאתי לגבר שרצה להרוס אותי, פגשתי גבר שלימד אותי איך מרגישה אהבה. כמה חבל שהיא הייתה חד צדדית, וחרטה בי עוד צלקות.
׳למה אני לא יכולה לשחרר אותו, ולהיפתח לגברים שמחזרים אחריי, כמו כל צעירה אחרת בגילי?׳
׳את חייבת לשדר שאת בסדר,׳ אני נוזפת בעצמי בזמן שאני מחפשת מה ללבוש למסיבה. דרוש היה לי רק מפגש אחד כדי ללמוד מה סגנון הלבוש כאן, ואני מודה לאימא שהעשירה את ארון הבגדים שלי בפעם האחרונה שהיינו כאן יחד.
*
*ככל שאני חושבת על אימא יותר, אני פחות מבינה את הצורך שלה לחיות בניו יורק. אני מנחשת שזה קרה רק בגלל הלחץ שהפעילה עליה משפחתה.
העובדה שהייתה כל כך מצויה בתרבות הבריטית, שהכירה את האופנה, שידעה איך מתנהלים בחברה, רק מלמדת שבתוך תוכה היא אהבה להיות כאן.
ואולי יש בכך משהו סימלי שהתאונה ארעה כאן, וכי כאן הוא מקום מנוחתה האחרון.
המילים שאמרה סבתי, אימה של אימי בעת שישבה בסלון באחוזת טיילור אחרי הלוויה, מקבלות פתאום משמעות. ״ישנם דברים שאי אפשר להלחם בהם. רק ממלכת השמים קובעת גורלו של אדם. היא הייתה שייכת לו, ושייכת לכאן, ושום דבר שבעולם לא יכול היה לשנות זאת, כך קבע גורלם.״
׳וגורלי? מה הוא קבע עבורי?׳ אני שואלת בקול
*
אני שומעת את הטלפון הנייד מצלצל, וניגשת לראות מי שלח לי הודעה.
אלישיה מק׳מילר:
אני בדרך אלייך.
את מוכנה?
*
אלישיה נמנית בין חברותיי הטובות. גם היא שמרה איתי קשר כל השנים. היא בת למשפחת אצולה, אבל מעולם לא ניפנפה ביחוס המשפחתי שלה.
היא בחורה יפיפיה, ונראית כמו בובת חרסינה עדינה, ורק אני יודעת באמת כמה חסרת שקט היא מבפנים.
ולמרות שהיא מגלה לי את כל סודותיה הכמוסים ביותר, לא שיתפתי אותה במה שעובר עליי.
״לעולם אין לדעת מה יהיה גורל חברות בינך לבין מי שאת מרגישה שהיא חברתך הטובה ביותר,״ אמרה לי אימי, וראיתי את הכאב בעיניה, ״החיים לוקחים אותנו למקומות שלא ציפינו, אנחנו משתנים, ולעיתים מתרחקים מהאנשים הכי קרובים לנו. תלמדי לשמור את סודותייך לעצמך.״
אני כל כך מתגעגעת לאימא היפה שלי. יש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי לשאול אותה, ועוד הרבה שלא סיפרתי לה.
דמעה נושרת על לחי, ואני ממהרת לנגב אותה,
*
״אנחנו הולכות למקום בו כל הגברים הכי שווים של העיר מבלים. אני לא אתפלא אם… ״ אלישיה מפטפטת בעליזות, אבל אני לא מסוגלת להתרכז בדבריה, ולכן אני רק מהנהנת בראשי.
יש רק גבר אחד בעולם שהוא שווה בעיני, הוא אוחז בליבי למרות שלא אראה אותו לעולם.
״אלישיה, אני לא פנויה לזוגיות כעת,״ אני עונה לה כשהיא משתתקת סוף סוף.
״את נותנת לי לנאום לך שעה על כל הגברים הנחשקים של העיר, בזמן שאת בזוגיות?״ היא פותחת זוג עיניים גדולות, ״מתי נזכה לראות אותו, ואיך זה שלא אמרת לי מילה עליו?״
״הוא בניו יורק,״ אני עונה לה, מחפשת לצאת מהסבך אליו הכנסתי את עצמי, ״ אני לא יודעת עדיין מתי הוא יגיע,״ אני משקרת לה, כי אין לי כוונה לספר לה את האמת.
אני מתקבלת בשמחה. החברים מקיפים אותי, ולכל אחד יש מה לספר לי. אני מתעניינת במה שהם מספרים, ושותפה פעילה בשיחה. המוזיקה גרקו גורמת לנו לקום ולרקוד, ואני מתמסרת כולי לרגע.
הערב הזה הוא שיעור בשבילי על איך חבריי מבלים, איזה מוס יער רב הם אוהבים לשמוע, ואיך הם רוקדים. מסתבר שהם לא רחוקים כפי שחשבתי, ממה שקורה בניו יורק.
הם מרבים לשתות, והופכים עליזים מאד. אלישיה מבקשת את רשותי לשתות. ושואלת אם אסכים לנהוג חזרה. אני שמחה שהיא מודעת לעובדה שזה נוהגים אם שותים, מה שלא נראה שמפריע לחבריי האחרים.
עכשיו כשהמשקות זורמים לשולחן, אנחנו שוב מתיישבים ומפטפטים.״את שברת לי את הלב,״ אומר לי דניאל.
אני מביטה עליו מופתעת. ״למה?״
״את לא רואה שאני מאוהב בך?״ הוא אומר, ומביט עליי בעיניים מזוגגות.
״אמרתי לך שמישהו אוחז בלב שלי,״ אני אומרת לו, למרות שברור לי שהוא אפוף באידי אלכוהול.
״מתי נזכה לבקר באחוזת הלורד טיילור?״ שואל אותי דיוויד.
״אתה מחפש קשר ללורד?״ אני שואלת, מודעת לכך שהוא לא שאל אותי מתי אזמין אותו לביתי.
״אני אשמח,״ הוא עונה מייד.
״ומדוע שהלורד ירצה להפגש איתך?״ אני ממשיכה לשאול.
״אני בטוח שאוכל להעזר בקשרים שלו,״ הוא עונה.
״והלורד יעזור לך כי…?״ אני שואל.
״בגלל הידידות בינינו,״ הוא עונה, כאילו זאת מובן מאליו.
״בינינו, בינך לביני דיויד? כי אני לא מודעת לכך שאנחנו ידידים,״ אני עונה לו.
״אז מה החלטת להשאר כאן?״ הוא משנה בחדות את הנושא.
״להזכירך נולדתי כאן,״ אני אומרת. אני כבר מבינה שהוא פגוע מהתגובה שלי ומנסה להשפיל אותי.
״כן, אז מה את מתכוננת להעביר את הזמן?״ הוא שואל.
״אני עובדת משרה מלאה,״ אני עונה לו.
״ברור, אצל סבא שלך,״ הוא אומר בזלזול.
״אני לא מבינה מה כל כך משעשע אותך. סבי לא היה מציע לי משרה רק כדי לקשט את החברה שלו בנוכחותי,״ אני עונה בחיוך.
״ומה התפקיד שהוא העניק לך?״ הוא שואל.
״אני עורכת דין,״ אני עונה.
״את לא יכולה להחליט שאת עורכת דין רק בגלל שלהורייך היה משרד לעורכי דין,״ הוא עונה בטו מנצח.
״באמת? ואני חשבתי שמותר לי בגלל שהיה להם משרד,״ אני אומרת. בעודי אומרת זאת אני מבינה פתאום שאין לי מושג מה עלה בגורלו של המשרד שלהם. מעולם לא היגשתי בקשה לצו ירושה. אין לי מושג אם גם בזה קורבין נגע. אני מחליטה לשלוח הודעה לליאה בבוקר.
״נסיכות כמוך נולדו כדי להיות לצידנו כקישוט,״ הוא אומר ומגחך.
״כפי שאמרתי לך אנחנו לא ידידים, ואין לי מושג באיזה בית גדלת,״ מה שאינו נכון, כיוון שלא רק שאני יודעת, אלא אני מכירה את אימו שזה בדיוק מה שהיא, קישוט יפה לצד אביו, ״אני אסביר לך במילים שתבין. את לימודי המשפטים סיימתי בניו יורק, ועמדתי בהצלחה במבחן לקבלת הרישיון. כאשר הגעתי ללונדון, עמדתי בהצלחה בדרישות לקבלת רישיון לעסוק כעורכת דין בלונדון.
אתה לא מכיר את הלורד טיילור. אין לו צורך לקשט את סביבתו בנסיכות יפות., אלא באנשי עסקים מוכשרים. מסתבר שהוא חושב שאני אחת מהם,״ אני עונה.
דיויד כבר מבין שהוא לא יצליח לנצח אותי, ופונה לדבר עם דבי. ״את נראית מהמם. התספורת הזאת ממש הולמת אותך,״ הוא מחמיא לה.
״אתה מדבר על אותה תספורת שלא שיניתי בעשר השנים האחרונות?״ היא עונה לו וקורצת לי.
״אני עומדת להציג בתערוכה עשרה ציורים חדשים שלי,״ אומרת לי דבי, ״אני אשמח אם תגיעי,״ היא אומרת לי.
״אני לא אחמיץ זאת בעד שום הון שבעולם. מאז שהיית קטנה, הציורים שלך תמיד הקסימו אותי,״ אני עונה לה.
אנחנו ממשיכות לדבר כשריח של מבשם עץ ארז מגיע לאפי. הריח הזה עושה בי שמות, זה הריח של המבשם של רפאל.
אני מחפש אותו בעיניי. אני מבחינה בו, וליבי משתולל מהתרגשות. מה הוא עושה פה? אני מביטה מהופנטת עליו. העמידה הזקופה הכל כך אופיינית לו, החליפה שכאילו נתפרה למידותיו, השיער השחור הקצר מאחור. ובכל זאת משהו בו שונה. האם נדמה לי , או שהוא נראה פחות גבוה ממה שזכרתי, ומעט מלא יותר?
אני לא מסוגלת לנשום, ומבינה שהדרך היחדיה שתחזיר את פעימות ליבי לסדרן, זה אם אגדבר איתו. אני ניגש אליו בצעדים מהססים, ונוגעת קלות בכתפו. הוא מסתובב אליי, וזוג עיניים כהות מסתכלות עליי בפליאה., אלא שאני מסתכלת דווקא על הפה שלו. השפתיים שלו דקות, כל כך שונות מאל שאני אוהבת.
״אני מצטערת,״ אני אומרת נבוכה, ״חשבתי שאתה מישהו אחר.״
״אני דווקא לא. אשמח להכיר אותך,״ הוא עונה לי, ״שמי צ׳ארלס.״
״מי את?״ אני שומעת קול של בחורה מאחוריי. היא בהחלט לא נשמעת שמחה לראות אותי.
״אני מצטערת, חשבתי שהוא מישהו אחר,״ אני עונה לה.
״זאת המאהבת שלך?״ היא יורה לעברו.
״אני מבטיחה לך שאני לא מכירה אותו. חשבתי בטעות שהוא מישהו שאני מכירה מניו יורק,״ אני עונה לה. רק זה חסר לי כעת, שאישה קנאית תחשוב שאני מתחילה עם בעלה.
״את נשבעת?״ היא שואלת כמו ילדה קטנה.
״איך קוראים לך?״ אני שואלת.
״למה?״ היא מזעיפה את פניה.
״כדי שלשבועה שלי יהיה תוקף עליי לציין את שמך,״ אני עונה ברצינות.
״אליזבת,״ היא אומרת.
״אני נשבעת לך אליזבת שאני לא מכירה אותו,״ אני אומרת ברצינות תהומית, ״ועכשיו תבטיחי לי שלא תריבי עם בעלך בגללי, כי זאת באמת הייתה טעות.
״הוא אחי הגדול,״ אומרת אליזבת, מה שמפליא אותי. שכן התגובה שלה הייתה מאד רכושנית. ״ומי את?״
״שמי הארפר,״ אני עונה.
״את הארפר טיילור,״ היא קוראת בשמחה, ״עכשיו נזכרתי מי את.״
״נפגשנו פעם?״ אני מתפלאת.
״לפני יותר משנה. את היית עם אימך במיו מילאן לונדון. אני משתתפת בצערך, שמעת על האסון שקרה לך,״ פניה משדרות עצב. ״אני הבת של סטלה מדיסון."
״קתרין מדיסון? אני שואלת.
״כן!" היא קוראת בהתרגשות.
״אמך אישה מדהימה. היא מביאה איתה הרבה אור,״ אני אומרת.
״זה בדיוק מה שהיא אמרה על איך,״ היא עונה לי בטון מתלהב.
״תודה,״ אני אומרת.
״אני אשמח אם נפגש,״ היא אומרת לי.
״למה שלא תצטרפי אל חבריי ואליי,״ היא מסמנת בראשי לעבר השולחן סביבו יושבים כולם.
אני קובע עם מסימו פגישה בבית קפה קטן. ״אנחנו צריכים לדבר,״ אני אומר לו.
למסימו אין מושג מה אני עומד לומר לו, ומתייצב בבית הקפה לבוש בחליפה. המתח ניכר על פניו.
״אתה יודע שאני סומך עליך מסימו,״ אני אומר לו, והוא מביט עליי בציפיה. ״מה שאני עומד לספר לך, חייב להישאר בינינו. איש לא יודע על כך, ואם זה יוודע אדע שזה אתה שדיברת.״
אני בוחר את מילותיי בקפידה. הרי אין לו מושג מה עבר עליי מאז שהגענו ללונדון.
״אני לא לומברדי,״ אני מתחיל לספר.
״אמרת לי שפרשת מהארגון,״ הוא אומר.
״אני אף פעם לא הייתי לומברדי,״ אני מחדד את דבריי.
״אני לא מבין,״ הוא מסתכל עליי מבולבל.
״דון לומברדי איננו אבי. אני לא ידעתי זאת לפני שהגעתי אליו ביום ההוא לביתו. אחרי שקיבל ממני את השליטה בארגון בניו יורק, הוא נתן לי מעטפה. הוא אמר שאיש לא יודע על קיומה. מצאתי בתוכה את תעודת הלידה המקורית שלי.
הגעתי ללונדון כדי להתעמת עם אבי הביולוגי. דרשתי לדעת מדוע מכר אותי למאפיה. הוא זה שסיפר לי שהדון היה מאוהב באימי ולא האמין שקיימת אישה בעולה שתסרב לדון לומברדי. אימי בחרה באבי, ונישאה לו. אני נולדתי אחרי כשנה. הדון חיכה שאגדל קצת, שאתחיל ללכת, וזה קרה כשהייתי בן תשעה חודשים. הוא עקב אחרי ההתפתחות שלי כל הזמן, והכיר את סדר יומי. ואז חטף אותי מהוריי.״ אני משתתק, נותן למסימו לעבד את המידע בראשו.
אבי היה בהלם כשהופעתי פתאום. הוא דרש בדיקת די.אן.איי, למרות שהיה ברור לשנינו שאני העתק מדויק שלו. הקול שלנו זהה, המראה, האופי. נשגב מבינתי איך יכול להיות שאני מתנועע כמוהו, מדבר כמוהו, משתמש באותן הביטויים, כשכמעט שלושים שנה לא ראיתי אותו.״
״אתה יודע למה אני שם לב?״ שואל מסימו, כאילו לא שמע מילה ממה שאמרתי.
״המבטא שלך בריטי מובהק.״
״אתה יודע שלמדתי במגמה לאדריכלות. דון לומברדי אמר שזה הדבר הכי מטופש שיכולתי לבחור, והאו לא יודע מאיפה בא לי רעיון כזה. הוא סירב לתת לי ללמוד בלונדון והרחיק אותי לניו יורק. אבי הוא אחד האדריכלים המצליחים ביותר כאן אני עובד איתו היום,״ אני מספר למסימו.
״אני מתרגש מאד בשבילך,״ הוא אומר ואני רואה את הכנות בעיניו.
״ובשבילך, כי סיפרתי לו עליך, והחלטנו לשלוח אותך ללמוד עיצוב, וגם לתת לך בינתיים משרה זמנית בחברה עד שתסיים את לימודיך. תוכל להמשיך לקרוא לי בוס,״ אני אומר בציניות.
״כבר חינכת אותי לקרוא לך רפאל,״ הוא אומר נבוך.
״תקרא לי איך שתרצה. אני אבוא מחר לאסוף אותך. אני רק מכין אותך לכך שהנהיגה עדיין לא נראית לי טבעית. מי הגאון הזה שהמציא את הנהיגה בצד שמאל?״ אני שואל.
״אתה לא מבין. כל הזמן הציקה לי המחשבה איך אסיע אותך, אם לא אלמד לנהוג בצד שמאל. שכרתי רכב כדי להתאמן. הם באמת לא נורמלים הבריטים האלה,״ הוא אומר ברצינות תהומית.
״אז זה לא רק אני שמרגיש כך,״ אני אומר לו ושנינו פורצים בצחוק. אני לא זוכר מתי צחקתי כך אי פעם.
פתאום פניו מרצינות. ״ובל?״ הוא שואל.
״מה הקשר בינה לבין נהיגה בצד שמאל?״ אני שואל.
״אתה לא שמעת ממנה?״ הוא נשמע מאוכזב.
״אני כאן, רחוק מניו יורק, עם טלפון חדש, ושם חדש. איך בדיוק היא תמצא אותי?״ אני שואל.
״היום אנחנו יוצאים למועדון,״ הוא קובע, ״אני עדיין יוצא עם החברים מבית המלון בו לנו בלילה הראשון.״
״ולך יש מישהי מיוחדת?״ אני שואל.
״אולי, אבל אני לא בטוח עדיין שאני רוצה,״ הוא אומר.
״שלא תבין. הם אנשים מאד נחמדים, יש ביניהם נשים מאד יפות. אז אולי אתה תמצא שם מישהי מעניינת,״ הוא מנסה אותי.
״אני לא מחפש זוגיות כעת,״ אני עונה.
״ברור שלא, הלב שלך שייך לבל,״ הוא אומר בבטחון, ומרגיש שהערים עליי.
״מאיפה זה בא לך,״ אני נאנח. מעמיד פנים שזה רחוק מאד מהמציאות.
״אתה שוכח שאני מכיר אותך בוס. אתה חושב שאם תעטה על פניך את המסכה, אני לא אשמע את הפרפרים משתוללים בך? כל פעם שהיית ליד בל, נשמע משק כנפיהם,״ אומר מסימו.
אני מקמט את מצחי. ״אני חושב שעשיתי טעות איתך. במקום לקבוע לך ראיון בקשר לעיצוב, הייתי צריך לרשום אותך לשיעורי כתיבה של ספרות פנטזיות. ויש לי אפילו הצעה טובה מזאת. בחר לך שם של אישה, ותוסיף לפנטזיות גם רקע רומנטי.״
״הבנתי אותך,״ הוא אומר נעלב, ״רק שאני מסרב להאמין שהביאו אותה לחיים שלך ללא סיבה.״
אני כבר מבין שאין טעם להמשיך בשיחה הזאת, בעיקר כשהוא צודק.
אני מזמין אותו למשרד, ועורך היכרות בינו לבין אבי. ״אני מודה לך על כל השנים שעמדת לצידו של בני,״ אומר לו אבא.
מסימו מביט בו המום. אמנם סיפרתי לו על הדימיון הרב בינינו, אבל אין כמו מראה עיניים. לבסוף הוא מתעשת. ״ואמשיך עד יומי האחרון.״
אבא משוחח איתו, משתף אותו בתוכניות לגביו, וכששיחה מסתיימת אני הולך איתו למשרדי.
מסימו סוקר בצמאון כל פרט במשרד רחב הידיים שלי. יש בו חלונות גדולים הצופים על העיר ממרום הבניין, ומחדירים את אור היום דרכם למשרד, עד כי שעות רבות אין לי צורך ממשי להדליק בו את האור. כמובן בתנאי שהשמש גלויה, מה שממש לא מובן כאן בלונדון הגשומה.
״אני לא יכול לתאר לך מה אני מרגיש,״ אומר מסימו אחרי שתיקה ארוכה. ״הייתי אולי קורא לזה חופש.״
אני לגמרי מזדהה עם המילים שלו. אני כבר לא נוהג בעירנות מחשש מהסביבה, אלא מסקרנות ללמוד את העולם.
אני מוציא את המפתחות של הבנטלי מהמגירה ומניח אותם לפני מסימו. ״תבוא לאסוף אותי בשמונה,״ אני אומר לו. ״יש לי דירה בקומה העליונה של הבניין.״ אני לא מספר לו שאני גר באחוזת אנדרסון מחוץ מחוץ לעיר, וכי אני בשלבי תכנון של בית משלי במתחם שלה.
אני נפרד ממסימו, ושוקע חזרה בפרוייקט עליו אני עובד. בשעה חמש אבא נכנס לחדרי ושואל אם אני נוסע איתו הביתה. ״הבטחתי למסימו שאצא איתו ועם חבריו הלילה,״ אני עונה.
״אתה זוכר שאנחנו מוזמנים לבארנץ׳ אצל לורד טיילור?״ הוא שואל.
״לא שכחתי. אין לי כוונה להישאר בעיר. אני מניח שעד אחת עשרה כבר אהיה בבית,״ אני עונה.
השעה תשע בערב
למרות הרגשת החופש, אני לא מרגיש בנוח כשאנחנו נכנסים למועדון. כל כך הרבה שנים הייתי מנותק מחיי הלילה של צעירים בני גילי, מהחיפוש עם מי לבלות את הלילה, או רק חלק ממנו.
מסתבר שאנשים כבר שמעו עליי. השם אנדרסון נאמר ביראת כבוד. שוב זה שם המשפחה שלי שהולך לפניי.
״יש מישהי מיוחדת במינה שאני רוצה להכיר לך,״ אומרת לי הפקידה מהמלון בו שהה מסימו בלילה הראשון.
״מישהי שאני מכיר?״ שואל בסקרנות מסימו.
״לא,״ היא אומרת, ואני רוצה לומר לה שאני לא מעוניין להכיר כעת אף אחת. אלא שאז היא ממשיכה לדבר. ״היא חזרה ללונדון לפני ימים ספורים. קוראים לה בל,״ היא אומרת.
אני קופא. האם היא באמת פה?
״איזה שם יפה, בל,״ אומר מסימו ומסתכל עליי.
״אמרתי לך שכדאי לך לבוא?״ הוא מנסה לשמור על טון רגוע, אבל לא כל כך מצליח. אני לעומתו מהדק את מסכת פני הפוקר על פניי.
׳נראה איך תגיבי כשתגלי שאני כאן,׳
