בדרך חזרה אנחנו עוברים דרך מרכז קניות. ״כאן אני נוהג לערוך קניות,״ הוא אומר. אני מאותתת ופונה לתוך מרכז הקניות. אני נוסעת לאט, ומרוכזת בנהיגה, גם כי אני לא נהגתי זמן רב, וגם כי אינני מכירה עדיין את הסביבה.
בזווית עיני, אני רואה שהוא מחניק חיוך. ״אני נהגת כל כך גרועה?״ אני שואלת.
״מאיפה באה השאלה הזאת? אני מרגיש לגמרי בטוח לנסוע איתך. את נהגת מעולה. לו חשבתי שאת לא, האם הייתי נותן לך להסיע את ילדיי?״ הוא עונה. ׳היגיון של מדען,׳ אני חושבת לעצמי. ״נזכרתי במשהו,״ הוא עונה. אני מצפה שהוא יסביר, אבל הוא לא.
אני מתכנסת בעצמי. הרגשתי שמאד התקרבנו, וכעת אני מרגישה רוח קרירה נושבת לעברי. ׳תתאפסי מיד,׳ אני מורה לעצמי.
הוא מסתכל עליי, ומרגיש בסערה שעוברת עליי. הוא מושיט יד, ומלטף את לחי. ״כשרק הכרנו, כשעדיין לא הכרתי אותך וקראתי לך הזונה שלי,״ הוא עוצר לרגע את דיבורו, ״אל תלכי לשם בכלל, הרי המודעה שפירסמת יכולה הייתה להתפרש ככזאת, עברתי כאן ליד החנות ורוד, שהיא חנות להלבשה תחתונה לנשים. בעלת החנות למדה איתי בבית הספר, ותמיד ניסתה לצוד אותי ללא הצלחה. כשהיא ראתה שאני מביט על חלון הראווה, היא שאלה אם אני חושב על מישהי מיוחדת. כמובן שהיא ציפתה שאבין למי היא מתכוונת.
השאלה שלה האירה לי את העובדה שאני לא מפסיק לחשוב עלייך, וחשבתי כמה הייתי רוצה לקנות לך מתנה, אבל פחדתי שתפרשי זאת לא נכון.
אני לא יודעת איך להגיב. ״אני לא גבר שצורך שרותי מין, ומהרגע הראשון הבנתי שאת לא כזאת. הגעת אלייך לראשונה כי לא מצאתי מקום אחר ללון בו, אבל חזרתי שוב ושוב. זה לא אומר לך שאני לא חושב שאת כזאת? את רואה שאני כבר לא קורא לך הופ. בבקשה אל תהיי עצובה.״
אני מחייכת אליו, שיראה שאני בסדר. ״החיוך העצוב שלך שובר אותי.״
״הנושא הזה רגיש אצלי בגלל שלא סיימתי את הלימודים רק בגלל שנרמז לי שאם אני רוצה לסיים אותם, עליי לשלם בגופי,״ אני מתחילה לשתף אותו במה שגרם לי לא לסיים את לימודיי. קשה לי לדבר על הנושא, אבל אני מרגישה שהוא חייב לדעת.
״אני בהלם, מי המנוול שדרש זאת ממך?!״ הוא אומר בכעס.
״הוא אפילו לא היה הפרופסור שלי. ניגשתי למזכירות הפקולטה לשאול אם אושרה לי המילגה עבור הסמסטר האחרון. הייתי המומה כשנאמר לי שלא, ושאם אני רוצה לקבל אותה יש רק דרך אחת,״ אני אומרת.
״אני רוצה לדעת מי זה,״ הוא אומר באיפוק.
״איתי הוא לא דיבר. לא נתתי לזה להגיע למצב שיהיה בינינו קשר כלשהו, אבל יש סטודנטיות שנפגעו ממנו. הוא סולק מהאוניברסיטה, ועומד בפני משפט. אין טעם לדון בזה,״ אני אומרת.
״עכשיו דברים מתחילים להסתדר לי. אבל בסיום הלימודים שלך כן יש טעם לדון. ספרי לי מה למדת?״ הוא שואל.
״יש לי תואר ראשון במדעים, ועמדתי לסיים תואר שני שלישי משולב בביולוגיה. נשארו לי רק עוד שני קורסים לסיים, כשאת העבודה כבר הגשתי,״ אני עונה.
״ומה התכוונת לעשות כשתקבלי את התואר?״ הוא ממשיך להתעניין.
״אני רוצה לעבוד במחקר,״ אני אומרת.
״את מרגישה מוכנה לסיים את הלימודים בסמסטר קיץ?״ הוא שואל.
״אני מוכנה להתחיל היום, אבל אין לי כוונה לחזור לאוניברסיטה בניו יורק, ואין לי כסף לזה,״ אני אומרת באיפוק.
״אין לי שום כוונה לשלוח אותך ללמוד באוניברסיטה שם. אני אדבר עם מזכירת הפקולטה שלי. יש לך אפשרות לשלוח לי את גיליון הציונים שלך?״ הוא שואל עניינית.
כיוון שהגענו לחנות, אני מחנה את הרכב, ושולחת לו את גיליון הציונים שלי מהיום הראשון שהתחלתי ללמוד.
*
באותו רגע שהבנתי שלא אקבל מילגה, נכנסתי לחשבון הסטודנט שלי, ושמרתי את כל החומר במחשב שלי.
אין לי מושג אם יש לי עדיין גישה אליו, או אם בפקולטה יסכימו לתת לי את גיליון הציונים שלי, ואני לא מתכוונת אפילו לבדוק.
אני מודה כעת שהייתי מספיק חכמה לעשות זאת, למרות שחשבתי שלעולם לא אזדקק לכך.
*
״ידעתי שאת חכמה מאד, אבל אני ממש מתרגש לראות את הציונים שלך אישה מוכשרת שלי,״ הוא קורא בהתפעלות, מוציא את הטלפון שלו ומתקשר למזכירת הפקולטה.
״מדבר פרופסור אדוארדס, אני שולח לך את גיליון הציונים של בת הזוג שלי. אני מבקש שהדיקן יעיין בו ויאפשר לה להצטרף לסמסטר הקיץ, כדי לאפשר לה לסיים את הלימודים. תודיעי לי מתי הוא יכול להיפגש איתה,״ אומר שון.
אני שומעת אותו וחושבת לעצמי שעשיתי צעד נמהר מידי, אין לי כסף לממן את הלימודים, בעיקר כשעכשיו אני לא עובדת.
״אני חושב שהיא ראויה לקבל מלגה, אבל גם אם לא, אני מתחייב לממן את הלימודים שלה,״ אומר שון, ״היא עומדת להיות אישתי בקרוב .״
אני שומעת את המילים שלו, ושותקת. אני לא יודעת איך לומר לו שאני לא מתכוונת להתחתן עם גבר שלא נמשך אליי. אני יודעת שהמגע הגופני הוא לא הכל, אבל גם יודעת שאי אפשר בלעדיו.
אני מעמידה פנים שאני שמחה, עורכת סיבוב קניות קצר, וכשאנחנו חוזרים הביתה, אני מסדרת את כל הדברים במקום. אבל המועקה לא עוזבת אותי. אני זקוקה לכמה דקות לעצמי.
״אתה צריך משהו, או שאני יכולה ללכת להתקלח?״ אני שואלת, ״לא הספקתי להתקלח בבוקר.״
״בטח, תהני מהמקלחת,״ הוא אומר לי בחיוך, אבל הראש שלו עסוק בהתכתבות בטלפון הנייד שלו.
אני עולה לחדר השינה שלו, מוציאה בגדים להחלפה, ונכנסת להתקלח. אני מכוונת את המים כך שלא יהיו חמים מידי, ועוצמת את עיניי. אני לבד בעולם, רק רעש טיפות המים הנופלות על ריצפת השיש של המקלחת נשמעים מסביבי, וחוץ מזה שקט גדול עוטף אותי.
׳הוא כבר מתפקד, אולי זה הזמן עבורי לעזוב. אני לא יכולה לתת לו לשלם את שכר הלימוד עבורי, אין לי מה לתת לו בתמורה.׳
אני לא נלחמת בדמעות שפורצות ממני. אמנם אני מחניקה את קולות הבכי שלא ישמעו בחוץ, אבל מניחה לדמעות לזלוג במורד לחי.
״מה קרה חתולונת?״ אני שומע את קולו מבעד לזרם המים.
אני פוקחת את עיניי, בטוחה שאני מדיימנת אותו מדבר, אבל לא.
״שון,״ אני משתדלת לדבר בקול יציב אבל לא מצליחה, ״אתה ראוי לאישה שמושכת אותך. אהבה לא מספיקה כמדובר במערכת יחסים רצינית, צריך שתהיה תשוקה, שיהיה ריגוש.״
״את מבינה," הוא אומר לי, שוקל את מילותיו, "על הגבר חובת הביצוע. איך שהוא מגיב לאישה, זה מה שייקבע את מה שיהיה ביניהם."
אני מביטה בו מנסה להבין מה הוא מנסה לומר לי. העיניים שלו מביטות בי בריכוז.
"בלילה הראשון שהייתי אצלך, נרדמת על הספה בסלון. השינה שלך לא הייתה רגועה, וזרקת מעליך את השמיכה. נחשפת מולי במלוא יופייך. גופיה שכמעט לא מכסה כלום, והתחתונים הזעירים עם הפרפר מאחור. יכולתי להעיר אותך, להשתמש בגופך, לשפוך בתוכך את זרעי," הוא אומר לי, "במקום זה הלכתי לחדר האמבטיה וסחטתי אותו לבד."
אני עדיין לא מבינה מדוע הוא עומד מולי ערום מתחת לזרם המים ומדבר.
"תסתכלי על ההשפעה שיש לך עליי," הוא אומר. אני מביטה לתוך עיניו הכחולות. הוא לא נותן לי לחדור אליהן, "לא עליי ביקשתי שתסתכלי, אלא על איך שאת גורמת לגופי להתעורר בגללך, הגוף הזה שישן לא מעט שנים."
אני מורידה את עיני לאט מעיניו, לאורך הגוף המושלם שלו, ורואה. הוא בהחלט מרוגש כעת.
"את מבינה מתוקה שלי," הוא אומר, "את שווה יותר. אולי אם הנסיבות בהן נפגשנו כשהצעת לי מה שהצעת, היו שונות, העניינים בינינו היו מתנהלים אחרת."
אני כל כך שמחה שהמים מטפטפים עליי והוא איננו רואה את הדמעות שזולגות ממני. מסתבר שאני טועה. כיוון שהוא רוכן לעברי ואוסף בלשונו את דמעותיי.
״את כל כך טועה. דווקא בגלל שאני רוצה אותך בטירוף, נמנעתי מלגעת בך. גם גבר צריך להרגיש שהוא רצוי, ושאינו כופה את עצמו,״ הוא אומר.
״אבל כשירדתי על ברכיי לפניך, ושיחקתי איתך בלשוני, נרתעת,״ אני אומרת בשקט.
״ידעתי שאם תמשיכי אגמור ברגע, הייתי כל כך קרוב. לא רציתי שזאת תהיה החוויה הראשונה שלך איתי. רציתי להיות זה שמענג אותך, שמראה לך כמה את מרגשת אותי.״
שון מתקרב אליי, מצמצם את הרווח ביננו לאפס. גופו נוגע בגופי. אני מרגישה את הזיקפה הקשה שלו עליי. ״עכשיו את יודעת כמה אני חושק בך,״ הוא אומר בקול חרוך, אוחז במתניי וכורך את רגליי סביב מותניו. אני מחכה שהוא יחדור לתוכי, אבל הוא מפתיע ומנשק אותי בטירוף. אני נענית לו מיד. כל הרגש שלי מוזרם למגע שפתיו על שלי. רק אז הוא חודר לתוכי בתנועות קצובות וגורם לי להכנע לו מיד. אני לא מתאפקת ומרשה לעצמי לגנוח בקול.
הוא מביא אותי לשיא, ומיד אחר כך אני מרגישה את הנוזל החם ממלא אותי. רק אז אני קולטת שלא נקטנו באמצעי זהירות.
״שון,״ אני מתחילה לומר.
״מה קרה חתולונת, את נראית מבוהלת, הכאבתי לך?״ הוא שואל בדאגה.
״לא השתמשנו באמצעי הגנה,״ אני מביטה בו בחשש.
״מזה את מוטרדת? את לא רוצה ילדים ממני?״ הוא שואל באיפוק, ״אולי הייתי צריך לשאול אותך לפני.״ הוא עוטף את עצמו במגבת, ויוצא מחדר האמבטיה.
אני לא טורחת להתעטף במגבת וממהרת אחריו. ״יש לך שני ילדים מדהימים, ואני מאד אוהבת אותם. חששתי שאולי לא תרצה יותר,״ אני אומרת בשקט.
״איך את מעלה על דעתך שעם אימא כמוך אני לא ארצה עוד ילדים?״ הוא עונה, ומחבק אותי. כששפתיו פוגשות את שלי, הנשיקה היא רכה יותר, ומלאה ברגש.
׳אז את כן רוצה אותי,״ הוא אומר בטון מרוצה כששפתינו נתקות זה מזו.
״באמת לא ידעת?״ אני שואלת.
״קיוויתי שכן. אני גבר נבגד. עם כל הבטחון העצמי והערכה שלי את עצמי, הייתי זקוק לשמוע זאת ממך,״ אומר שון.
״אני לא יכולה לעלות על דעתי איזו אישה שפויה תבגוד בגבר כמוך,״ אני אומרת לו.
״היא אמרה שאני משעמם אותה, שאני מאהב עלוב, ושהיא חסרה ריגושים,״ הוא אומר.
״אתה רחוק מלהיות גבר משעמם. אתה חכם ומעניין, וכייף לנהל איתך שיחה. מאהב עלוב? כנראה ש… אני לא רוצה לדבר לא יפה, אבל אני יכולה להעיד שאתה בהחלט יודע לענג אישה. ואולי בעצם אני צריכה לבדוק זאת שוב לפני שאחווה את דעתי,״ אני מתגרה בו.
״אז אני מבין שזאת הסיבה האמיתית שאת עומדת עירומה לפניי, כשאת יודעת מה זה עושה לי, והנה ההוכחה לכך, הוא מצביע על הזיקפה שלו שהתעוררה שוב.
הוא הודף אותי קלות על המיטה, אלא שהפעם הוא נותן לי לעלות באש לפני שהוא חודר לתוכי. הלשון שלו מטייל על עורי, ושוב אני מוצאת עצמי גונחת ללא בושה.
*
השעה כבר שעת צהריים.
אין לי חשק לקום מהמיטה, כל כך נעים לי בזרועותיו.
״אני צריכה לחפש עבודה,״ אני אומרת לו בקול מנומנם.
״חסר לך משהו?״ הוא שואל.
״אני צריכה כסף לממן את הקורסים, אם אתקבל ללימודים,״ אני עונה לו.
הוא מביט בי במבט משועשע. ״את עוד לא קולטת,״ הוא אומר.
״אני לא מבינה,״ אני אומרת ומנסה להבין למה הוא מתכוון.
״את לא לבד יותר. יש לך בעל שיכול לספק את כל מה שאת צריכה. מעבר לעובדה שהתקבלת לאוניברסיטה, וגם שכר הלימוד שלך כוסה היות ואת אישתי, ואני כידוע לך פרופסור מן המניין.״
אני לא מספר לה שאני רוצה שהיא תסיים את הלימודים בסמסטר קיץ, כיוון שאימי, שהיא פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה, תחזור ללמד בסתיו. הדבר האחרון שאני רוצה שהיא תלמד את אן.
אני מחליט לשתף אותה בשיחה שלי עם הדיקן ששאל אם היא הבת של פרופסור לנסטר משיקגו, ומדוע אם כך הייתי זקוקה למילגה.
״אין לי הסבר מדוע אבי סירב לתמוך בי כשהתחלתי ללמוד, והיה מאוכזב ממני כשנודע לו שהתקבלתי ללימודי המשך של התואר המשולב. הרי את המשיכה למדעים ירשתי ממנו.
אולי בגלל שרצה לרצות את אימי שרצתה שאעבוד איתה במסעדה.
את תקופת האבל שלי כבר סיימתי. המראה הקפוא על פניו כשהדיקן סיפר לכולם כשהעניק לי את תעודת מצטיינת הפקולטה עם סיום התואר הראשון, לא אשכח לעולם.״
״התשובה שלי לדיקן הייתה שרצית לעמוד בזכות עצמך, ושיכירו בכישורייך לא בגלל שאת בתו של הפרופסור,״ אני אומר לה, מה שנשמע הגיוני בעיני הדיקן, והוא אף הביע את הערכתו.״
אני רק מסיים את דבריי, והטלפון של אן מצלצל. היא מביטה על המספר ומהססת. הלב שלי שוב מאיץ פעימות, מי עכשיו מטריד אותה?
הצלצול מפסיק. ׳אז עכשיו הוא יודע איפה אני,׳ היא ממלמלת.
״מי שזה לא יהיה אן, תזכרי שלעולם לא תהיה עוד לבד. אני כאן שומר עלייך,״ אני אומר לה.
אני מניחה שהדין התקשר לאבי לספר לו, אחרת אין לי הסבר מדוע הוא נזכר בי פתאום. אין לי מושג מה הוא רצה לומר לי, אולי הוא מתכוון לדרוש שאחזור למסעדה, עכשיו כשהוא בטח יודע שעבדתי במאמא מריה, וגם שעזבתי. כל השלווה ששון העניק לי נעלמת.
שון מרגיש מייד בטורנדו שסוחף אותי, ואומר לי שלעולם לא אהיה עוד לבד. אני כל כך מתרגשת שהוא באמת מרגיש אותי. אני כורכת את ידי סביב צווארו ומנשקת אותו.
״את לימדת אותי שאהבה קיימת, ואני מלא בה אלייך,״ הוא אומר.
התראת מייל נכנס גורמת לי שוב להסתכל על הטלפון. הפקולטה למדעים בוסטון. אני מתחילה להקריא אותו לשון בחשש.
מיס לנסטר היקרה,
אנו שמחים להודיעך על קבלתך לסמסטר הקיץ בפקולטה למדעים.
אני פולטת אנחת רווחה, הוא באמת עשה זאת!
קיבלנו מהאוניברסיטה בניו יורק אישור על לימודייך. נותרו לך רק שני קורסים להשלמת התואר השלישי.
אני מצרפת רשימת קורסים שמהם תוכלי לבחור.
הסמסטר מתחיל בעוד שבועיים, ואושרה לך הארכה של יומיים כדי להירשם.
אשמח לקבל את תשובתך בהקדם.
בברכה,
מרי וילקוקס
מזכירת הפקולטה למדעים
מבט זריז אחד דרוש לי כדי למצוא את הקורסים שאני רוצה. לפני שאני עונה לה, יש לי רק דבר אחרון לברר. ״היא לא כתבה דבר לגבי שכר הלימוד,״ אני אומרת לשון.
שון מתמתח, ומתיישב. ״את אוהבת אותי אן?״ הוא שואל.
״הלב שלי כולו רק שלך,״ אני עונה.
״אני רוצה לשמוע, את מתקשה לומר את המילים?״ הוא מביט בי במבט רציני.
״אני אוהבת אותך אהוב שלי,״ אני עונה לו.
״אותי, את דין ואמילי?״ הוא שואל.
״אני רוצה להיות איתך לנצח ומעבר לו,״ אני עונה.
״אני יכול להעיד על עצמי שאני פרופסור מאד מוערך, אחד שהמילה שלו בלתי ניתנת לערעור. אמרתי לדיקן שאני עומד לשאת אותך, והוא אישר לך פטור מתשלום שכר הלימוד, בדיוק כפי שהבטחתי לך.״
שון קם, נכנס לשטוף ממנו את שרידי מעשה האהבה הסוער בינינו, והולך להתלבש. כל זאת בשתיקה.
אני עושה כמוהו, נכנסת לשטוף את עצמי, ונזכרת שהמגבת שבטח מוכתמת מזרעו, מונחת על המיטה, ומוציאה מגבת אחרת. בהחלטה של רגע, אני בוחרת ללבוש שמלה, היחידה שהבאתי איתי, ויוצאת להציע את המיטה.
את המגבת אני זורקת לסל הכביסה, ושמחה לראות שהסדין נקי. אני מותחת אותו, מניחה מעליו את השמיכה, פותחת את החלון כדי לאוורר את החדר, ומתחילה לרדת.
במורד המדרגות אני רואה את שון מסתכל עליי במבט מלא אהבה. כשאני מגיעה אליו הוא מפתיע אותי, וכורע ברך. כפות ידיו החמות אוחזות בשלי.
״אני אוהב אותך אן, תהיי אישתי?״ הוא שואל.
״כן!״ אני עונה לו בהתרגשות.
הוא קם ומנשק אותי ברעב גדול, כאילו לא הרגיש את שפתיי זמן רב.
״את מבינה חתולונת, אחרי שסיפרתי לדיקן שאת עומדת להיות אישתי, הייתי חייב להציע לך נחשואים, הרי מילה שלי בלתי ניתנת לערעור,״ הוא אומר, וגורם לי לצחוק. עכשיו אני מבינה את בחירת המילים שלו כסיפר לי ששכר הלימוד שלי מכוסה.
אני חושבת על כל הפעמים שהוא גרם לי לצחוק. ״מטומטמת, איך היא יכלה לומר עליך מה שאתה אדם יבש. שלא תבין לא נכון, אני מודה לה שהיא לא פה, כי זכיתי בך,״ אני אומרת לו.
״את לא מבינה, ולא שאני מגן עליה, את היחידה שלידה אני מי שאני. אני אוהב אותך בתשוקה שלא הייתה בי בעבר, אני מרגיש בנוח לדבר שטויות כמו אלה שאמרתי לך על ההבטחה לדיקן, ואת מסוגלת להבין שאני מתלוצץ. זאת את שמוציאה ממני את הטוב שבי, זה שמעבר למדען הקר והמחושב. ועכשיו חתולונת בואי נלך לבחור לך טבעת, כדי שכל העולם ידע שאת שלי לנצח.״
רוחות של סתיו נושבות מעלינו.
אני מביטה מבעד לחלון של המטבח על הגן היפיפה שמקיף את הבית, ולא ממהרת להתחיל את היום.זהו היום החופשי שלי השבוע, ואת עבודתי אני יכולה לעשות מהבית.
״איך ישנת חתולונת?״ שואל שון. שחוזר הביתה לאחר שהסיע את הילדים לבית הספר.
״היה לי חם ונעים כמו תמיד,״ אני אומרת, מקיפה את מתניו בזרועותיי, ומניחה את ראשי על לוח ליבו, מה שגורם לו לחייך ולעצום את עיניו.
״ואיך את מרגישה הבוקר?״ הוא שואל אחרי שאני מתנתקת ממנו.
״הבחילות כבר לא כפי שהיו,״ אני עונה.
*
ביום הראשון שהיינו יחד לא נכנסתי להריון כפי שחששתי שיקרה. ביקשתי משון שנשתמש באמצעי הגנה עד אחרי החתונה, שהייתה כמה שבועות אחרי.
׳אין טעם שנחכה עם החתונה, אנחנו כבר בעל ואישה,״ אמר שון, ״הטקס רק הופך את המצב לרשמי.״
״אז למה אנחנו עושים את זה?״ שאלתי, בוחנת את תגובתו.
״ כי זה חשוב לי. אני רוצה להעניק לך את שם משפחתי, ואת שם המשפחה של הילדים שרואים בך אימא. יש בטקס הנישואים מין הצהרה לעולם, ואני רוצה לעמוד מולך ולנדור את אהבתי לך לעד לעיני כל העולם.״
״גם לי זה חשוב, לא בגלל שאני לא מרגישה שאני כבר שייכת לך, אלא שיש בטקס הזה משהו ש… אתה מבין אותי.״
חודש אחרי, לקראת סוף הסמסטר הגיעו הבחילות שבישרו על הריוני.
מאז שהודעתי להוריי שאני עומדת להינשא לשון, השתנה יחסם אליי.
העובדה שבעלי הוא פרופסור למתמטיקה, בן להורים בתחום המדעים, המסה את הקרח בליבו של אבי.
אימי הגיע לבוסטון ימים ספורים לפני החתונה. בתחילה היא סירבה לישון בביתנו בלילה הראשון, אבל לאחר ארוחת הערב מעשי ידיי, היא התחרטה.
שון והילדים כבשו את ליבה מיד. היא ניגבה את דמעותיה כשראתה איך אנחנו מתנהלים כמשפחה, איך הילדים קוראים לי מאמי, ומגישים לי עזרה, הקשיבה בשקיקה לשיחה בין שון לאבי, ולא הסתירה את הערצתה לגבר שעומד להיות חתנה.
אחרי הארוחה כשעמדתי להגיש קפה וטרמיסו בחדר המשפחה, היא ניגשה אליי בצעדים מהססים.
״אני מקווה שיום אחד תסלחי לי,״ היא אמרה בקול שכמעט לא נשמע.
היה לי קשה לענות לה. ״כאב לי שאת לא הבנת אותי, אבל לא כעסתי עלייך, רק נפגעתי ממך,״ אמרתי לה.
״דניאל דיאנג׳לו סיפר לי הכל. הוא היה אכול חרטה. נודע לי שיש לו קשרים עמוקים עם המאפיה. נחרדתי כשהבנתי שלאחד כזה רציתי לתת אותך. אני שמחה שלא הקשבת לי. שון אוהב אותך מאוד, ואני יודעת שאת בידיים טובות.״
״ואבא?״ אני שואלת.
״הוא מספר לכל מי שרק רוצה לשמוע, שאן שלו עומדת לקבל בקרוב את הדוקטורט במדעים, וכבר התקבלה כמרצה באוניברסיטה.״
״ואת מאמא?״ אני שואלת.
״אני יותר גאה אפילו ממנו. הארוחה שהגשת הערב לימדה אותי שאת לא מוחקת את השורשים מהם ינקת, ויש בעולמך מקום להכיל את הכל באהבה.״
*
״אני שמח לשמוע שאת מרגישה יותר טוב. היה לי קשה לראותך כך ולדעת שאיני יכול לעזור,״ הוא אומר ומנשק אותי שוב, ״אני חייב לצאת לאוניברסיטה חתולונת, אבל יש כאן מישהי שרוצה לבלות איתך את היום.״
ואז אני רואה את אימא שלי, כאן בביתי, באמצע השבוע, בתחילתו של יום.
״התגעגעתי,״ היא אומרת לי ומושכת בכתפיה.
״הוא קורא לך חתולונת,״ היא אומרת אחרי רגע של שתיקה, ומחניקה חיוך.
״סיפרתי לו שנשות סלרנו, וביחוד אלה שנולדו בעיר בוצ'יני, הן הר געש מהלך, ואל לך להרגיזן פן תעיר את החתולה הפראית שבהן.
שון היה במאמא מריה כשדיאנג׳לו והבוס שלו הגיעו. הוא ראה איך עמדתי מול הבוס ללא פחד, בדיוק כפי שראיתי אותך כשהייתי ילדה. הוא מנע ממני לשלוף את ציפורניי, העמיד פנים שהוא השולט שלי, והוציא אותי משם. זה הרגע שידעתי שאותו אני רוצה.
הוא אף לא גורם לי לשלוף ציפורניים, וכשהוא מרגיש שקשה לי, הוא תמיד עוזר לי לנשום.״ אני מוצפת אהבה כשאני מדברת עליו.
״הוא זכה בך, והוא יודע זאת,״ אומרת אימא.
״זה בזכות התבשילים האיטלקיים שאני מבשלת לו מהיום הראשון,״ אני מחייכת.
״אין ספק שהוא אוהב את האוכל שאת מבשלת. תענוג לראות אותו ואת הילדים אוכלים בהנאה, ומבקשים תוספת.
אבל זאת לא הסיבה. הלב שלו כרוך אחרייך בגלל מי שאת. הוא פשוט אוהב אותך. אני יודעת, כי כזה הוא אביך. יש לו את היכולת להרגיע אותי.״ אני מתרגשת לראות את אימא חשופה כך לפניי.
הטלפון על הדלפק מצלצל, ואני ניגשת לראות מי מתקשר אליי. הפקולטה למדעים רשום על הצג.
אני מתפלאת, הרי סיימתי ללמד השבוע, החזרתי את כל העבודות לתלמידים, והעברתי את הציונים למזכירות, למה הם מחפשים אותי?
עוד חמש דקות תתחיל ההרצה שעליי להעביר. אני מסובב בהיסח הדעת את טבעת הנישואין שעל אצבעי. אן לא עובדת היום ןאני מרגיש בגופי את חסרונה.
אני מוציא את הטלפון הנייד מכיסי כדי להתקשר אליה, ומביט לרגע המסך שלי שממנו נשקפים פנים היפות. דין ואמילי מתכרבלים בחיקה ומבטים בה באהבה, והיא מביטה עליי בעיניים מאירות. ׳חתולונת שלי,׳ אני לוחשת לה, ולוחץ על החיוג מהיר.
״ד״ר אן אדוארדס מדברת,״ היא עונה ברשמיות לטלפון.
״פרופסור שון אדוארדס מדבר.״ מאז שאן התקבלה כחברה בסגל ההוראה, שלא כבעבר, אני נוהג להוסיף את שמי הפרטי. אני פותח את המצלמה, ורואה את החיוך שלה שממיס את ליבי. ״אני מתגעגעת אלייך אהוב שלי,״ היא אומרת.
״גם אני, ולכן התקשרתי. אני אוהב אותך אן כל יום יותר.״
״אני מודה כל יום שמצאת אותי,״ היא אומרת, והמילים שלה גורמות ללב שלי להיות מוצף באהבה.
