אני מגיש למסימו את מפתחות הרכב השכור. ״רוצה לנהוג?״ אני שואל.
״בטח,״ הוא עונה, ולוקח אותם מידי. הוא מופתע לראות אותי מתיישב לידו, ולא במושב האחורי, ומופתע עוד יותר כשאני מכניס את הכתובת למכשיר הניווט שאומר מייד שזמן הנסיעה הוא תשעים דקות בגלל עומס תנועה..
״לא חשבת באמת שנסע כעת ברכב מעל שבע שעות,״ אני אומר, כשהוא קולט אנחנו נוסעים משדה התעופה הבינלאומי שארל דה גול, לשדה התעופה אורלי שמיועד לטיסות פנים.
יש לי הרגשה שהוא לא מאמין לי, והוא חושב שאנחנו בדרך אליה. אני רואה את האכזבה על פניו כשהמסך מראה שהפנייה הבאה היא לשדה התעופה אורלי.
אנחנו מגיעים בזמן, ועולים תוך זמן קצר לטיסה למילאנו. הטיסה אורכת פחות משעה וחצי. אני מנצל את הזמן לתרגל בראשי מה אומר. אני יודע שיותר משאקשיב למה שהוא רוצה לומר, עליי לנסות להתחיל ראשון את השיחה. המילים בוערות בי, ואני מקווה שאצליח במשימתי.
הנחיתה בנמל התעופה לינטה במילאנו לא מעוררת בי התרגשות. עזבתי את העיר בגיל שבע עשרה, ואני מרגיש ריקנות עם חזרתי לכאן. אם תהיתי איך ארגיש, אני יודע כעת בוודאות שאין זה הבית שלי.
אני ניגש לתחנת המוניות. מסימו מביט עליי כשהוא מבין שלא הזמנתי מונית מראש. הנהג שפנוי לנסיעה פונה אליי באנגלית שבורה. שוב זה מכה בי, אני לא נראה לו איטלקי. אני מחליט להשתעשע איתו ושואל אותו באנגלית אם הוא מכיר את בית המלון בו הזמנתי מקום.
הוא עונה בחיוב, ופותח בפנינו את הדלת האחורית. ״אני ממהר לפגישה,״ אני אומר לו באיטלקית המושלמת שלי, מה שגורם לו לפתוח את פיו בתדהמה, ״אין לי צורך כעת בטיול בעיר, קח אותנו ישר לבית המלון.״
אני רואה את האכזבה על פניו, כשהוא מבין שאני לא תייר, ויהיה עליו לנסוע בדרך הישירה לשם, מה שאומר שהוא ירוויח פחות ממה שהוא רגיל.
את העיר עזבתי עוד לפני שהוצאתי רישיון נהיגה, ולכן בחרתי להשתמש בשרות מוניות, למרות שהוא יקר יותר. אלא שאת הנסיעה לביתו של אבי, אני מתכוון לעשות בנהיגה.
אנחנו מגיעים לבית המלון. ״הזמנתי חדר על שמך. עליי לצאת כעת לפגישה. אני אעדכן אותך מה קורה איתי.״ אני אומר למסימו, מוציא מעטפה ובה שטרות של יורו, ונותן לו. ״הפגישה היא מחוץ לעיר, כך שאני מניח שלא אחזור הלילה,״ אני אומר, ויוצא מבית המלון לקחת את הרכב ששכרתי.
הדרך לאחוזת לומברדי מציפה אותי בזכרונות, בעיקר הנסיעות לבית הספר עם שומרי ראש. ׳זאת לא הילדות שאתה רוצה עבור ילדיך,׳ אני מזכיר לעצמי, ״ולכן אסור לך להיכשל היום. מגיעים להם חיים טובים נטולי פחד.׳
״איפה את?׳ אני הולם על ההגה בתסכול, ׳לאן נעלמת? ואולי את ממש כאן, במרחק נגיעה ממני?׳
אני שקוע במחשבות, ומתפלא לגלות שאני כבר מול השער המוביל לבית אחוזת לומברדי. אני מברך את השומר ומציג את עצמי. ״רפאל לומברדי, יש לי פגישה עם הדון.״
״לומברדי?״ הוא מגחך, ״תן לי לבדוק.״ הוא מכוון אליי את המצלמה, ואני מעיף אליה מבט קשוח.
״יש כאן גבר שטוען שהוא רפאל לומברדי,״ אני שומע אותו אומר בזלזול. הוא מופתע כשבבית מאשרים לו שזה אני. הוא מחליף צבעים, לא יודע היכן לקבור את עצמו. ״אני מתנצל בפניך סניור לומברדי,״ הוא מגמגם.
״אני אחכה עוד הרבה?״ אני יורה לעברו.
״סליחה סניור,״ הוא אומר, וממהר לפתוח לי את השער.
עשר שנים לא דרכה כף רגלי על האדמה הזאת. הבית הוא גדול ממדים בדיוק כפי שזכרתי, אבל הוא כבר לא מאיים עליי. אני מחנה את הרכב בצד, אוסף את התיק מהכסא לידי, וצועד בקומה זקופה לעבר המדרגות של דלת הכניסה.
׳אתה הדון של ניו יורק, זה ששולט בה ללא עוררין. כל מה שיקרה בדקות הקרובות, לא ישנה את זה,׳ עוברת המחשבה במוחי, כשהדלת נפתחת, ואחד משומריו ראשו של אבי מקבל את פניי. ״הוא מחכה לך,״ הוא אומר לי קצרות.
אני נד בראשי ורואה את יראת הכבוד בעיניו מעצם נוכחותי. ׳אז הוא הוא יודע מי אני.׳
אני פונה בצעדים בטוחים לכיוון משרדו של אבי. ״סליחה מר לומברדי, אבל הדון ביקש להיפגש איתך בחדרו,״ אומר השומר ומצביע על הקומה השניה.
שומר הראש עולה לפניי במדרגות, ומוביל אותי להפתעתי לכיוון חדר השינה של הוריי. זה לא נראה מבשר טובות, ועדיין אני לא מרגיש פחד כפי שהייתי צריך להרגיש, עם ההבנה שאבי כנראה מאד חולה.
״באת,״ הוא אומר בטון יבש, אם כי עיניו משדרות הפתעה. אני משיר מבטי לתוכן, ומבין שהוא חולה, מאד חולה. הוא מופתע מעוצמת המבט שלי, הוא בהחלט לא היה מוכן לכך.
״קראת לי לבוא מיד, וכך עשיתי,״ אני עונה.
״אנחנו צריכים לדבר,״ הוא אומר לי.
״כן,״ אני עונה ומוציא את המסמך שהכנתי.
״לא נותר לי זמן רב,״ אני אומר, ״וכשלא אהיה פה, תתחלנה המלחמות.״
״אני מצטער לשמוע אדוני,״ אני אומר לו. אני אמור להרגיש הקלה על כך שלא עשיתי דבר, אבל לא מרגיש כלום. הלב שלי אטום.
״אני מבין שכבר באת מוכן. נכונה לך הפתעה,״ הוא אומר בקשיחות כשהוא מבחין במסמך שבידי, ״אמנם אני גוסס, אבל לא תצליח לסחוט אותי.״
אני אמור להפגע מהמילים שלו, אבל ממש לא מופתע. תמיד הרגשתי נטע זר בבית. הוא מודע להצלחה המסחררת של הארגון בניו יורק, אבל מעולם לא היה מסוגל להחמיא לי.
״אני מצטער שזה מה שאתה חושב עליי,״ אני עונה לו בקשיחות. ״באתי להעביר לידי המשפחה את הרכוש של הארגון בניו יורק, המבנים, וחשבונות הבנק, אני מוותר על תפקידי כראש הארגון.״
״נראה לי שלא הבנתי. אתה מוותר על מעמדך כראש הארגון בניו יורק??״ קולו רועם.
״כן. אני מעביר את השליטה למי שאתה תבחר,״ אני עונה לו בשלווה.
אני עומד ליד מיטתו של אבי הגוסס, ויודע שאני חזק ממנו, לא בגלל מצבו הרפואי, אלא כי אני מבין מה כוחי כעת.
״אתה מבין שאתה מוציא את עצמך מהמשפחה,״ הוא אומר, לוקח את הטלפון הנייד שלו ומתקשר . ״תגיע לכאן מייד!״ הוא פוקד על מי שנמצא מעבר לקו.
״מה הדרישות שלך?״ הוא מסנן בכעס.
אלא שאז נשמעת נקישה על הדלת. ״כנס כבר!״ צועק אבי.
עורך הדין לסיו נכנס בפנים חתומות. ״תקרא מה כתוב במסמך,״ אומר לו, אבי.
ג׳ולי מתפרצת לחדר. ״מה הבן של הזונה עושה פה?״ היא מביטה עליי בכעס. ״שמעת שאבא חולה, ובאת לדרוש את חלקך? לא מספיק שהשתלטת על הארגון בניו יורק?״
״את רוצה לנהל את ניו יורק? את מוזמנת,״ אני תוקף אותה חזרה.
״תצאי מהחדר מיד,״ אומר אבי.
״אני לא אתן לו…״ ממשיכה ג׳ולי להרים את קולה.
״מי את חושבת שאת?! אני זה שקובע במשפחה הזאת, ולצערך אני עדיין חי. את לא ראויה בכלל לעמוד בראש שום ארגון, ילדה מפונקת שכמוך. תסתלקי מכאן,״ הוא אומר בתקיפות.
ג׳ולי נמלטת בבכי מהחדר. הוא מפנה את ראשו חזרה לכיוונו של עורך הדין לסיו
״מר לומברדי, רפאל לומברדי מסגיר לידיך את כל הארגון בניו יורק על כל רכושו,״ מאשר עורך הדין לסיו את מה שאמרתי.
״ומה הוא דורש?״ שואל אבי, ״הרי יש סיבה לצעד הקיצוני הזה.״
״הוא דורש ניתוק מוחלט המשפחה,״ עונה עורך הדין.
״נו באמת, אני לא טיפש. כמה כסף הוא דורש?״ שואל אבי. ׳זה מה שמעניין אותך?׳ אני חושב לעצמי.
״הארגון שייך לך אדוני,״ אני עונה במקומו, ״אין לי שום דרישה כספית, אני מבקש רק שתשחרר אותי מתפקידי,״
״מרגע זה אתה משוחרר,״ הוא עונה, ״גורלו של ארגון הוא כבר לא עניינך.״ הוא מבקש מעורך הדין שיתן לו עט, וחותם על המסמך.
ומבקש מעורך הדין שיגיש לי את העותק החתום. אני רואה שמשהו מטריד אותו. ״יש משהו שאתה מסתיר?״ הוא שואל.
״לפני עשור, עוד לפני שסיימתי את לימודיי, אותם אתה אישרת אדוני, דרשת ממני שאכנס לתפקיד. השקעתי את כולי בהגדלת הארגון, והיום הארגון הוא החזק ביותר בעיר. מילאתי את בקשתך. אני מוסר לך ארגון נקי מכל בעיות.
כמובן שתמיד יהיו כאלה שעינם צרה בהצלחתו, אבל אני מבטיח לך שאינני מסוכסך עם איש. יש במסמך את כתובתו של רואה החשבון של הארגון, ואפשר לבדוק שכל הכספים נמצאים בחשבון. למעט משכורת חודשית, לא לקחתי דבר לעצמי.
אני את חובי לך שילמתי. אני רוצה כעת לחזור לחיי, ולהיות אדם פרטי,״ אני עונה לו.
״אני לא מצליח להבין איך מישהו מוותר על עמדת כח כזאת, אבל אתה שונה ממני. כפי שהבנת שעותיי ספורות. אני משחרר אותך מכל קשר עם לומברדי.״
הוא שוב פונה לעורך הדין. ״כפי שהבנת רפאל איננו עוד חלק מהמשפחה, אני מבקש שתמחוק אותו מיד מצוואתי.״ אין לו מושג איזו הקלה אני מרגיש, כשאני מבין שבכך הוא מנתק אותי מאחיי.
״תשאיר אותנו לבד,״ מורה אבי לעורך הדין.
״יש לי מתנה בשבילך,״ הוא אומר לי, ״תוציא את המעטפה שמונחת מתחת לכר שלי. אני מבקש שתפתח אותה רק שתהיה רחוק מכאן.״
״יש לי רק שאלה אחת,״ אני אומר לפני שאני עוזב. ״אני בן של זונה?״
אבי צוחק צחוק צרוד, שגורם לו להאבק עם נשימתו לרגע, אבל הוא מצליח להתאושש. ״לך לגורלך, איש לא יפגע בך,״ הוא אומר, ומסמן לי בידו לצאת.
״ורפאל, אני משחרר אותך גם מלהיות נוכח בהלוויה שלי.״
אני יורד במדרגות, ויוצא מבעד לדלת הראשית, מבית ילדותי שכבר מזמן מרגיש לי זר, ואולי אף פעם לא באמת הרגיש לי בית.
״מה הוא נתן לך?״ מפתיעה אותי ג׳ולי, שיוצאת אחריי.
״זה לא עניינך,״ אני עונה לה בקור, נכנס לרכב השכור, ועוזב את המקום בלחיצה ארוכה על הגז. הייתי אמור להרגיש הקלה, אבל סלע כבד יושב לי על החזה כשאני מביט על המעטפה שרק שמי הפרטי מופיע עליה.
רפאל
לעיניך בלבד.
אין לי מושג מה יש בה, והעובדה שהיא ניתנה לי אחרי שאבי ידע שאני כבר לא חלק מהמשפחה, מסעירה אותי עוד יותר.
ובכל זאת, אני ממתין עד שאגיע לבית המלון. אני שמח שבחרתי במלון בוטיק קטן מחוץ לעיר, וכי מסימו, שאין לו מושג מה עשיתי כעת, רחוק ממני.
אני מוצא את המקום ללא בעיות, למרות שהוא ממוקם רחוק מהכביש, בסופו של כרם ענבים עצום, מחנה את הרכב בחניה מאחור, ניגש לקבלה, משלם עבור החדר במזומן, ועולה לחדרי. כמובן שאני נרשם בשם בדוי, אין לי רצון שמישהו ידע מי אני.
הנוף הנשקף מבעד לחלון החדר עוצר נשימה. ״הכל היה יכול להיות מושלם, אם היית פה איתי בל,׳ אני מדבר אליה, ׳אני כל כך זקוק לך כעת, בעיקר כשאין לי מושג מה יש במעטפה.׳
אני מתיישב על המיטה, ונושם עמוק.
איש לא יודע,
זה מי שאתה.
אתה היית העונש שלי.
המילים כאלה כתובות בכתב ידו של אבי על גבי מעטפה שנמצאת בתוך המעטפה. אני פותח אותה בידיים יציבות, אם כי ליבי הולם בחוזקה.
תעודת לידה:
רפאל
אני מביט המום על המסמך, ועל שם המשפחה המצורף לשמי. אני לא לומברדי!
שמות של שני אנשים זרים, שאת שמם לא שמעתי מעולם, רשומים כהוריי.
מין: זכר
׳לפחות יש לי אישור שאני גבר,׳ אני חושב במרמור.
מקום הלידה:
בית החולים פורטלנד,
לונדון, הממלכה המאוחדת.
אני שב וקורא את המסמך מספר רב של פעמים. אני בודק במנוע החיפוש ומגלה שבית החולים בו נולדתי, הוא בית חולים פרטי, מה שאומר שהוריי הביולוגים כנראה אנשים אמידים.
אני מחפש מידע עליהם. אני לומד שהם נשואים עד היום. אבי הוא בעל החברה המובילה בלונדון לאדריכלות. ׳אז משם זה מגיע,׳ אני חושב לעצמי. תמיד תהיתי מדוע נמשכתי לתחום הזה.
ואז אני רואה את תמונתו ונשמתי נעתקת. כל חיי שאלתי למה אני נראה שונה מכולם. עכשיו אני מקבל תשובה, אני נראה בדיוק כמוהו. אותן עיניים כחולות עמוקות, אותו מבט בטוח בעצמו, ושפת גוף שמשדרת גבר שמכיר בערכו.
השאלה הגדולה היא איך הפכתי להיות לומברדי, ולמה מכרו אותי הוריי לאדם ששולט על ארגון פשע? במה הם הסתבכו?
אני לא זוכרת מתי ישנתי כל כך טוב. אני פוקחת את עיניי באיטיות, מוחקת שרידי חלום שכבר איני זוכרת את תוכנו, ומתמתחת.
׳אני בבית!׳ המחשבה הזאת ממלאת את ליבי אושר גדול. אני מושכת את השמיכה מעליי ומתמסרת לחמימותה. יום חדש, וכל החיים לפניי.
אני נכנסת להתקלח, ומחליטה שבערב אמלא את האמבט ואטבול בו. אני מסיימת גם לחפוף את שיערי, ומתעטפת במגבת.
שוב זיכרונה האהוב של אימי עולה לנגד עיניי, כשאני ניגשת לחדר הארונות שלי כדי לבחור מה ללבוש. אני עוטפת במגבת את שערי ומייבשת אותו. שום דבר לא דחוף לי היום, ואני מעדיפה לתת לשיערי להתייבש באוויר.
״בלונדון התלבשי כבת לונדון,״ עולות מילותיה של אימא בזכרוני, וכך אני עושה. אני בוחרת חצאית וחולצה, ויורדת יחפה לקומה הכניסה שכבר שוקקת חיים. ריח של קפה טרי, כזה כמו בחנויות הקפה שאני זוכרת מביקוריי כאן, וריח של סקונס טריים, נישאים באוויר.
״קצת מוקדם קטנה שלנו,״ אומר לי סבא בחיבה, ״הייתי בטוח שתשני לפחות עוד כמה שעות.״
אני מתפלאת מההערה שלו ומסתכלת על השעון שתלוי על הקיר, ומופתעת לראות שהשעה היא רק שבע. ״תצטרפי אלינו לארוחת הבוקר?״
״בטח!״ אני אומרת בשמחה, בעוד סבתא מגיעה ופורשת זרועותיה כדי לאסוף אותי לחיבוק.
״את נראית מאוששת, ישנת טוב?״ היא שואלת אותי ברוך.
״אני לא זוכרת מתי ישנתי כל כך טוב סבתא. הגוף שלי והלב שלי מרגישים שאני בבית.״
״את גורמת לנו אושר גדול במילותייך,״ אומר סבא.
״מה את רוצה לעשות היום?״ שואלת סבתא.
״אני מוכנה להסתער על החיים,״ אני עונה.
״תנוחי, תתאוששי, וכשתהיי מוכנה, אני רוצה שנדבר על החברה שלנו,״ אומרת סבא.
״אני מוכנה סבא,״ אני עונה לו.
״אני אשמח לכוס קפה נוספת,״ פונה סבא לקטיה מנהלת משק הבית, ״אנחנו נהיה בחדר העבודה שלי.״
״אני יכולה להכין גם לך מיס טיילור?״ שואלת אותי קטיה.
״אני אשמח קטיה, ובבקשה קראי לי בשמי הפרטי,״ אני מבקשת.
סבא מסתכל עליי ומחייך. ״את כל כך דומה לסבתא, גם היא מעדיפה שקטיה תקרא לה בשמה הפרטי.״
״באמת?״ אני שואלת, ודווקא שמחה לשמוע שזה כך.
אנחנו נכנסים לחדר העבודה של סבא. תמיד הוא היה מחוץ לתחום עבורי, ונאמר לי לא להפריע לו כשהוא עובד, ועכשיו זה הופך להיות גם העולם שלי.
״את יודעת שהעסקים שלי לא עוסקים בעריכת דין, אם כי יש לי צורך בעורך דין צמוד. אביך אמר מיד עם סיום לימודיו, שהוא לא מעוניין לעבוד איתי. ״תבין אבא, זה לא בריא לעבוד עם בן משפחה,״ הוא אמר.
כאב לי לשמוע זאת, כי לא חשבתי שאני בקטגוריה של לא סתם בן משפחה. באותו יום שהתנהלה בינינו השיחה הייתי מאד מדוכא, אבל סבתך האירה את עיניי, ואמרה שנראה לה שאלה המילים של אמך. עם הזמן התברר שהיא צדקה. אמך היא גם זאת שגרמה לו לעבור לניו יורק. נודע לנו שהוריי אמך לחצו עליה לחזרו בשל מצבם הבריאותי המעורער.
שלא ישמע מדבריי שלא אהבתי מאד את אמך. אני חושב, או אם לדייק, אני יודע, שהיא הייתה הזיווג הטוב ביותר עבור בני. אני מאמין שהוא היה במקום שהכי התאים לו, והאושר שלו היה הדבר החשוב לי ביותר.
אני מצטער, אבל הייתי חייב להקדים ולספר עליהם, ולהשאיר בידייך את ההחלטה.״
״אני מעריכה את העבודה שאתה מדבר איתי על הכל בגלוי. אין לי ספק שאהבת את הוריי מאד.״ חשוב לי לומר לו זאת, כ אני יודעת שהיה לו קשה לדבר על העבר. ״אני מודעת לכך שאתה עוסק בנושאים שונים, ואשמח ללמוד עליהם. אם תמצא אותי ראויה לעבוד איתך, אעשה זאת בשמחה.״
במשך שעתיים סבא מסביר לי על החברה בבעלותו. אני יושבת מולו המומה, ומלאת גאווה במפעל חייו.
״אני מתקשה להבין למה אבא לא רצה להיות חלק מזה. אני מקבלת את ההסבר שלך, אבל לי זה נראה מאד מרתק,״ אני אומרת לו.
״את לא יודעת כמה את מרגשת אותי. זאת הפעם הראשונה שמתאפשר לי לפרוש על השולחן את החברה שלי. כאמור אביך הרגיש שהתחום בו אני עוסק רחוק ממנו, ואני הרגשתי שזאת הייתה זכותו לבחור,״ אומר סבא ומושיט את ידו לגעת בשלי.
״כהוריי, גם אני נמשכתי לתחום דיני מסחר וכתיבת חוזים, ואני לא חושבת שיש משהו בחברה כפי שתארת שיכול לשעמם אותי,״ אני אומרת, ורואה חיוך גדול על פניו.
אנחנו מסיימים את הפגישה, ואני יוצאת לגן היפיפה המקיף את אחוזת סבי וסבתי. מחשבותיי נודדות ליום בו עזבנו את לונדון. מעולם לא שאלתי למה הוריי בחרו לעזוב. סבא מדבר על שניהם באהבה גדולה, אבל היום יכולתי להרגיש בעוצמה את הכאב שהוא הרגיש על הימים בהם נעדר אבי מכאן.
אני תוהה איך החיים שלי היו נראים לו היינו נשארים כאן. אולי הייתי מכירה בן לאחת ממשפחות האצולה עליהן נמנה סבי, והייתי מאושרת.
אבל החיים רצו אחרת, והלב שלי נשאר מרוסק בדירת הפנטהאוז במגדל שתיים, לרגלי מיטתו של רפאל. אני יודעת שאני לא מסוגלת כעת לנסות לקשור קשרים את גבר, ואיני יודעת אם אי פעם אוכל.
מידי שנה היינו מגיעים לחופשה ארוכה בלונדון, ושמרתי קשרים עם חברות ילדותי. אני מחליטה להודיע להן שאני כאן.
אני פותחת כתובת מייל חדשה. ה.ב. טיילור@ג׳מייל.קום. בעזרתה אני פותחת חשבון חדש ברשת החברתית. רק דבר אחד אני נמנעת לעשות, לשים את תמונתי. אני מצלמת את הפרחים בגן, ובוחרת מביניהם אחד מהפרחים הכחולים, והוא משמש לי תמונת פרופיל.
תוך דקות בודדות מתקבלת ההודעה הראשונה.
מישל ג׳ונס:
איזה כייף שאת פה!!
עד מתי את נשארת כאן?
מתגעגעת אלייך מאד❤️
מתי נוכל להיפגש?
אני מחייכת לעצמי. כל כך ברור לה שזאת אני. שהיא אפילו לא טורחת לשאול.
ה.ב. טיילור:
אני פה לתמיד.
מתגעגעת❤️
׳אבל אליך רפאל, אני מתגעגעת יותר מכל, ויודעת שאיתך לא אפגש עוד לעולם.׳
