״אתם מוכנים להסביר לי מה קורה?״ אני שואל.
״תשמע הכל בתחנת המשטרה,״ עונה לי השוטר בקשיחות.
אני מביט עליו המום. הוא שולף אזיקים, ורוצה לאזוק אותי. ״אין צורך,״ אני אומר לו, ״אני לא אברח. בכוונתי להוכיח שלא פשעתי. אני רק מבקש להודיע לאלה שלא תדאג לי.״
״אתה חושב באמת שאיכפת לה ממך?״ הוא שואל בלעג.
״אתה רואה את קופסת הקטיפה הכחולה שמונחת סמוך לזר הפרחים באגרטל? הייתה בתוכה טבעת האירוסין שהענקתי לה כשנענתה להצעת הנישואין שלי,״ אני אומר.
״ברור שהיא אמרה כן. היא פחדה ממה שתעשה לה אם תסרב. מי שאונס פעם אחת, אין לו בעיה לכפות את עצמו שוב ושוב,״ אומר לי השוטר.
״תסלח לי אדוני השוטר, אבל אני לא יודע למה אתה ממציא כאלה סיפורים הזויים עליי. אלה היא בת הזוג שלי, היא אהבת חיי,״ אני אומר.
״זה לא אומר שלא אנסת אותה,״ הוא אוחז בזרועי ודוחק בי לבוא.
״נו באמת,״ אני לא מבין למה הוא מדבר כך.
״היא הגישה נגדך אתמול בלילה תלונה על אונס,״ הוא אומר.
״מעניין, ״ אני אומר בזמן שאנחנו יורדים במעלית, ״מתי בדיוק היא הייתה בתחנת משטרה, כשהייתה איתי כל הלילה?״
״אם אתה מתעקש לדעת, היא לא הופיעה פיזית. היא דמות מאד מפורסמת, והעדיפה לשלוח לנו את התלונה באתר המשטרה.״
״אם כך אין לך בעיה לראות מאיזה מייל התלונה נשלחה,״ אני אומר בזמן שהשוטר מורה לי לכופף את הראש, ולהכנס לניידת. משום מקום מגיחים צלמים על אופנועים ומנציחים את הרגע. הדבר היחיד שעובר לי בראש כעת זה איפה אלה. אני רוצה שתדע שאני לא מאמין שזאת היא שהגישה את התלונה נגדי.
״אני אומר לך בבטחון מלא,״ אני אומר לשוטר שהתיישב במושב הקדמי, ״שאלה לא הגישה תלונה נגדי. אתה מוזמן לשאול אותה.״
״אני מציע לך לא לומר לי איך לעשות את התפקיד שלי. ובכלל, עדיף שתשתוק, כל מילה יכולה לשמש נגדך,״ הוא אומר לי, ואני רוצה לשאול אותו אם שכח להקריא לי את זכויותיי, אבל שותק.
אני מוציא את הטלפון הנייד מכיסי. יש לי צורך להביט בתמונתיה של אלה, כדי לשאוב ממנה כח.
״תן לי את הטלפון שלך,״ שואג עליי השוטר, ״אסור לך ליצור קשר עם איש.״
אני רוצה לענות לו, אבל יודע שעדיף שאשתוק. אני סוגר מיד את המסך, ושמח שהתמונות שלה שמורות בענן שלי. למרות שמעולם לא צילמתי אותה בערום, עדיין אני רוצה לשמור אותה רק לעצמי.
לפני שאני מוסר לו את הטלפון, אני מספיק לראות הודעה מגיא:
מה זה הטרוף הזה???
אני בטוח שזה לא נכון,
לא יתכן שהיא עשתה מעשה כזה.
אני כבר מבין שהידיעה התפרסמה, אבל אין לי אפשרות לבדוק זאת.
״אתם תראו שהכל שקר,״ אני לא מתאפק ואומר, ״האישה שלי לא עשתה זאת.״
״את בסדר?״ שואלת אותי שירה בבהילות בטלפון.
״כן, למה את שואלת?״ אני שואלת. יום שישי היום, וכשעומר הולך לעבודה אני נוהגת לנקות את הבית, ולהתחיל לבשל לשבת.
אני מספיקה להתקלח, אחרי שהבית מריח ממבשם שטיפת הריצפה, כשמגיעה השיחה משירה. ״לא ראית את החדשות? איפה את? אני שולחת את יובל להביא אותך,״ היא נשמעת ממש לחוצה.
״פרצה שוב מלחמה?״ אני שואלת.
״אני צריכה אותך כאן,״ היא פתאום נשמעת מאופקת, ״פשוט תגיעי.״
אני מוסרת לה את הכתובת. ״זה מה שהוא אמר,״ היא ממלמלת.
״על מה את מדברת?״ אני שואלת.
״יובל אמר שאת כבר לא נוסעת לבית מלון, אלא למגדל הזה,״ היא מסבירה, ״תעזבי הכל, הוא מחכה לך.״
אני כבר מבינה שהיא לא תנדב לי יותר שום מידע. ׳אולי זאת פרשה בטחונית חמורה שאסור לה לדבר עליה?׳ אני חושבת לעצמי, ״אבל רגע, היא אמרה שזה התפרסם בחדשות, ומה כל זה קשור לאיך אני?׳
אני ממהרת להתלבש, ופותחת את הטלפון הנייד בניסיון להבין מה קורה, כשמגיעה השיחה מאביתר, קצין המשטרה איתו אני בקשר. הוא אחד המקורות שלי כשאני צריכה לאשר מידע שהגיע לידיי.
*
״אני רוצה שתבין רב פקד, שאני לא מאשרת ידיעה, לוהטת ככל שתהיה, אלא אם כן אני יודעת בוודאות שהיא נכונה.
לפרסום יש כח, והוא יכול לקבוע גורלו של אדם, ולעיתים להרוס את חייו, על לא עוול בכפו.״
מאז הוא דואג לאשר לי מידע שמגיע לידיי, אלא שהיום אין לי מושג במה מדובר. אז כנראה זה לא קשור למלחמה.
*
״אני רוצה לפגוש אותך דחוף,״ הוא אומר לי, ״איפה את?״
״בבית,״ אני עונה, למרות שאין לו מושג היכן אני מתגוררת.
״את יכולה לפגוש אותי במשרדך במערכת?״ הוא שואל. הוא נשמע מאד לחוץ, ואני מרגישה את מפלס המתח עולה גם בי. ׳האם זה קשור לשיחה של שירה?׳
״אני בדרך לשם כעת,״ אני עונה, והוא מנתק את השיחה.
אני חושבת לרדת במדרגות, אבל המעלית מגיעה מיד. עכשיו אני כבר סקרנית לדעת מה שקרה שכולם לחוצים. חשבתי שיהיה לי יום רגוע, ואני כבר מבינה שהתוכניות שלי עומדות להשתנות. ׳לפחות הספקתי לסדר את הבית ולשטוף את הרצפה. לגבי הבישולים,׳ אני חושבת לעצמי כשאני נזכרת בסירים שהנחתי על הגז, ׳אנחנו מוזמנים הערב לארוחת ערב בבית הוריו של עומר, אז לא יקרה כלום אם לא אבשל.׳
אני נכנסת למכוניתו של יובל. ״בוקר טוב,״ הוא אומר לי, ומסתפק בשתי המילים האלה שלא כהרגלו. תמיד הנסיעות שלנו יחד, קצרות ככל שתהיינה, מלאות בדיבורים ללא הפסקה. הבוקר הוא שותק, ונראה מכונס בעצמו,
״אתה בסדר?״ אני שואלת אחרי דקות ארוכות של שתיקה.
״אני?״ הוא שואל בשקט, ועונה מיד שכן.
אנחנו מגיעים לתחנה השידור, ואני מתקבלת במבטים שלא מובנים לי. אני חושבת לעצמי מה עשיתי שגורם לכולם להסתכל עליי במבט מרחם.
״למה לא אמרת מילה?״ שואל אותי שי, ומניח את ידו על זרועי, מה שמעולם לא עשה.
״לא אמרתי מה?״ אני שואלת. אין לי מושג על מה הוא מדבר.
״זה לא מהו שאת צריכה להתמודד איתו לבד,״ הוא ממשיך.
״אולי תדבר סוף סוף בשפה שאני אבין?״ אני שואלת אותו.
״זה מתפרסם בכל מקום אפשרי. פינתי לך רצועת שידור אם תרצי להגיב. אני חושב שאת חייבת, עכשיו כשכל העולם כבר יודע,״ הוא אומר.
״יודע מה?״ אני שואלת ורואה את אביתר מחכה לי כבר בפתח משרדי.
״שהגינקולוג שבדק אותך, אנס אותך,״ הוא עונה בעיניים מושפלות.
״מאיפה באות המילים ההזויות האלה?!״ אני מרימה את קולי.
שי מגיש לי את הטלפון הנייד שלו.
העיתונאית הבכירה אלה מארש הגישה תלונה נגד רופא בכיר בבית החולים במרכז הארץ על שאנס אותה באכזריות במשך למעלה משעתיים, כשבאה לבדיקה במחלקה שלו…
״בגלל זה באת?״ אני פונה לאביתר, ולא מחכה שהוא יענה לי. ״שתדע לך שזה שקר מתועב, ואני מתכוונת להוכיח את זה,״ אני אומרת מייד בכעס.
אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי כדי להתקשר לעומר. ״אין טעם שתתקשרי,״ הוא אומר לי בקשיחות, ״אסור לך ליצור קשר איתו, ובטח לו איתך.״
״אתה לא מבין! עומר הוא בן הזוג שלי, אנחנו עומדים להתחתן בקרוב,״ אני אומרת ומראה לו את טבעת היהלום שעל אצבעי, וגורמת לכולם מסביבי לבהות בה, שכן לא סיפרתי על כך עדיין לאיש מהם.
״מה הקשר? זאת את שהתלוננת עליו,״ הוא ממשיך בטון הקשוח שלו.
״כולם מכירים אותי בתחנה שלך, אתה יכול לומר לי עם מי דיברתי?״ אני נכנסת למוד של עיתונאית חוקרת שמתכוונת להוכיח שהידיעה שיקרית.
״את לא התייצבת בעצמך בתחנה, אלא שלחת הודעה במייל,״ הוא עונה.
״בעצם מה שאתה אומר, זה שמישהי או מישהו שלח הודעה,״ אני אומרת בהבנה, ״אתה מבין שזה יכול להיות כל אדם. אתה אוסר עליי להתקשר אליו, אבל אני דורשת שתמסור לו שזו לא אני שהגישה את התלונה השקרית הזאת, ותאמר לו שאני אוכיח זאת.״
איתמר מסתכל עליי במבט מלא רחמים. ״את יודעת שאסור לי.״
״אני דורשת לראות את נוסח התלונה. את זה אתה כן יכול לתת לי?״ אני שואלת, ״זו זכותי,״ אני מוסיפה, אם כי אינני בטוחה לגבי זה.
״את טוענת שזו לא, לכן יקשה עליי לתת לך את המסמך,״ הוא עונה.
״זה בסדר, אני אסתדר,״ אני עונה.
אני מזמנת את הצוות שלי לחדרי, כולי מרוכזת מטרה.
״אלה העובדות היבשות שעכשיו כל המדינה תדע,״ אני מתחילה לספר להם, ופורשת לפניהם מה קרה באותו יום בו נפגשנו בבית החולים.
אני מבקשת מכם עזרה בשני דברים. כפי ששמעתם קצין המשטרה מסרב לתת לי את נוסח התלונה. אני מבקשת שתרדו לעומקם של כל הנוסחים של הידיעה הזאת במדורי הרכילות ומבזקי החדשות. אני זקוקה לכל פירור מידע לגבי מה שנכתב בה.
ממך אלרועי אני מבקש שתגיע למקור, אני לא צריכה להסביר לך איך, אתה בהחלט יודע את העבודה.
מכן דלית, רונה ומאירי, אני מבקשת עזרה בעריכת מצגת. אני אעביר לכם צילומים של כל השיחות ביום ההוא, והשיחה ביום הקודם בה נקבעה לי הפגישה בבית החולים.
מקסי, תשיג לי בבקשה את רישומי ההתראות מפיקוד העורף של אותו בוקר בין השעה שש בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, באזור תל אביב. מדובר בבית החולים במרכז העיר.״
אני מבקשת משי שיפרסם תגובה בשמי, שאני מכחישה את הגשת התביעה, וכי לא היו דברים מעולם.
אני מובל לחדר החקירות.
״אתה רוצה לשתות מים?״ שואל אותי החוקר שמביט בי במבט מלא שנאה.
״אני מבקש לגשת ישר לעניין שלשמו אני יושב כאן מולך. אני יכול לקרוא את נוסח התלונה נגדי?״ אני עונה לו בטון קשוח.
הוא מגחך. ״מנהל מחלקת נשים בבית החולים. אתה כמו כולם. יושב מולי עם האגו המנופח שלך, עם הבטחון שאיש לא יכול לפגוע בך, כשאתה יודע שאתה אשם, כמו כל אלה שישבו כאן לפניך,״ הוא יורה לעברי בזלזול.
״אתה עוד תראה כמה אתה טועה,״ אני עונה לו, ומרים את סנטרי בהתרסה. אני כל כך רוצה להביע את דעתי עליו, ועל הכוח העצום שהוא חושב שנמצא בידיו, אבל יודע שעליי להיות מרוכז, ובעיקר, עליימלמעט במילים.
״ד״ר אייר,״ מתחיל הקצין החוקר להקריא לי את הנאמר בתלונה. הוא משווה לקולו טון משועמם.
״התואר שלי הוא פרופסור, עובדה שידוע לאלה מארש.,״ אני קוטע אותו.
״המתלוננת בשבילך,״ הוא אומר. אני רוצה לומר שאולי היא כזאת עבורו, אבל עבורי היא אלה שלי.
״ד״ר אייר,״ הוא שוב אומר בהדגשה, ״דרש ממני אלף דולר כדי לבוא להיבדק אצלו בבית החולים, כפי שהוא נוהג עם נשים אחרות שרוצות להיבדק על ידו.״
אני לא מתאפק ומגחך. ״משהו מצחיק אותך ד״ר?״ הוא שואל אותי.
״פתרת לי את התעלומה. אני יודע מי כתב את המילים האלה.״ כל כך מתחשק לי לומר לו שגם לה קשה לכנות אותי פרופסור. ״אתה באמת חושב שמישהי שנאנסה הייתה מציינת זאת בהגשת התלונה, כשאפשר להוכיח ללא מאמץ שלא ביקשתי מעולם כסף עבור טיפול בבית החולים?״
״ד״ר אייר הכניס אותי לחדרו, נעל את הדלת וביקש שאתפשט. בתחילה חשבתי שהוא בודק אותי באצבעותיו, אבל עד מהרה התברר לי שמה שאני מרגישה הוא איבר מינו שחודר לתוכי בכוח. למרות שבכיתי וצרחתי , הוא לא הפסיק, והמשיך לבצע בי את זממו במשך למעלה משעתיים.״
״אני לא מכחיש שהכנסתי אותה לחדר כדי לבדוק אותה. גם לא שנעלתי את הדלת, כי כך נהוג לעשות כדי להגן על פרטיות האישה ששוכבת חצי חשופה על מיטת הטיפולים מיותר לציין שבדיקה גניקולוגית נעשית כשפלג הגוף התחתון ללא בגדים.
אין ספק שאני גבר שבגברים, בעל כושר מופלא, אם יכולתי במשך שתיים לזיין אותה. אני לא מכיר גברים כאלה, בעיקר לא מישהו שאונס, שמחזיק זמן כל כך ממושך מעמד, בייחוד כשאין לו שיתוף פעולה מצד האישה.
מה גם שאם היא צעקה, כפי שנטען בהגשת התלונה, איך אתה מסביר את העובדה שאף אחד במחלקה לא בא להציל אותה מידיי?
התלונה הזאת לא נשמעת לך קצת יותר מידי מוגזמת?״ אני יורה לעברו.
אני מצליח לערער אותו, כשאני מצביע על הנתונים האלה. ״אני מבקש לראות את התלונה.״ ומושיט ידי לקחת את הדף.
״המילים לא ישתנו אם תקרא אותן בעצמך. אתה לא חושד בי שהמצאתי אותן,״ הוא יורה לעברי, אבל מניח את העותק מולי, ובכל זאת מניח את ידו על הדף כך שלא אוכל לקחת אותו.
*
אני אוהבת לכתוב במחברת יותר מאשר להדפיס,״ אמרה לי אלה, כשראיתי אותה כותבת בכתב ידה. ״יש לי מין הרגשה שהמילים קרות כשהן נכתבות במחשב.״
״כמובן שזה תלוי בגופן, בצורה של האותיות שאתה בוחר לכתוב איתן,״ היא הוסיפה, ״אם יש משהו שלעולם לא אעשה, זה להשתמש באותיות שמדמות כתב יד ולא אותיות דפוס. הן נראות לי מאד מלאכותיות.״
*
אני מתבונן בדף שמולי. ״אלה מתעבת את צורת האותיות האלה. אתה יכול לשאול אותה מה דעתה עליהן, ותדע שאין מצב שהיא השתמשה בהן.״
״אני לא צריך שתתן לי עצות איך לנהל את החקירה. אני מבטיח לך שאקרא לה להתעמת איתך, ואבטיח לה שאין לה מה לחשוש מפניך, שכן אנחנו נגן עליה.״
״אני אשמח מאד שתשמע ממנה את האמת,״ אני אומר לו.
״תפתח את הטלוויזיה,״ אומר סמל שמתפרץ לחדר. ״ותכוון לתחנת השידור.״
הערב במהדורה המרכזית כתבתה של העיתונאית החוקרת אלה מארש בנוגע לידיעה שפורסמה היום בתקשורת, בתגובה לרכילות המרושעת לגבי אונס שהיא לא עברה.
״לצערי,״ אמרה אלה מארש, ״אנשים ממהרים לפרסם ידיעות בלי לבדוק את אמיתותם. הפעם הידיעה הייתה עליי. לא רק שאוכיח שהיא שיקרית, אלא בכוונתי לחשוף את מי שהפיץ אותה, ולכך יהיה מחיר.
אני מודה לתחנת השידור שמאפשרת לי לפרסם את דבריי הערב במהדורת השבת המרכזית. שמו של האדם היקר לי יותר מכל הוכפש היום על לא עוול בכפו, ואני אוכיח לכולם שהוא נקי מכל רבב. אני מקווה שדבריי מגיעים כעת גם אליך.״
״אני רוצה לשמוע מה יש לה לומר,״ אומר הקצין החוקר, ״תקרא לאביתר שיזמן אותה לכאן.״
הסמל יוצא מהחדר, ושתיקה מעיקה משתררת בו. אני רוצה לשאול את החוקר איך זה מרגיש לרדת מהעץ הגבוה עליו הוא טיפס, אלא שאז נכנס קצין משטרה לחדר. הוא לובש מדים, ואני רואה לפי הדרגות שעל כתפיו, שהוא בדרגה גבוהה יותר מהקצין שחוקר אותי.
״רב פקד אביתר,״ אומר החוקר, אבל לא קם ממקומו.
״אלה עובדת כעת על הכתבה, אני חושב שמגיע לתת לה את הזמן. אתה יודע שהיא עובדת בצמוד אלינו, ותמיד נשמעת לדרישות שלנו. היא מעולם לא פרסמה כתבה ללא אישור שלנו. למרות שמגיעות אלה ידיעות רבות שנכנסות תחת הגדרת איסור פרסום, היא מעולם לא תמכור אותנו בשביל סקופ.
הפעם זה הזמן שלנו לתת לה לעבוד. אני מבין שיש בידיה הוכחות לכך שהאונס לא קרה.״
החוקר לא נראה מרוצה מדבריו, ומביט שוב עליי. ״אתה מכחיש שזיינת אותה?״ שואל אותי החוקר.
אביתר מביט עליו מופתע. גם מהשאלה, וגם מהשפה הבוטה בה הוא נוהג.
״שאלת את פרופסור אייר מה טיב היחסים בינו לבין אלה מארש?״ הוא יורה לעברו ומרים גבה, כאומר ׳אני מצפה לשמוע מה תשובתך.׳
״אונס זה אונס,״ אומר החוקר.
״אני מניח ששמעת אותה אומרת שמדובר באדם יקר לה מאד,״ אומר אביתר.
אני מסתכל על משחק הכוחות בין שני קציני המשטרה. ״אני לא מכחיש שקיימתי יחסי מין עם אלה. כמובן שזה נעשה בהסכמתה המלאה,״ אני מתערב בשיחה.
הם מפסיקים להתנצח ביניהם ומביטים עליי. ״זה מה שאתה טוען, זה לא מה שהיא טוענת,״ אומר החוקר בתחושת ניצחון.
״אתה לא חושב שגבר ואישה בוגרים הנמצאים במערכת יחסים, גרים יחד, ולא רק, אלא מאורסים ועומדים להינשא, טבעי שהם מקיימים יחסי מין, או מזדיינים כפי שאתה אוהב לקרוא לזה?״ אני עוקץ אותו.
אני מוסרת לדלית את התכתובת שלי עם ד״ר רות.
״אני לא מאמינה,״ היא אומרת, ״גם ממני היא ביקשה שאשלם אלף ש״ח לבדיקה בבית חולים. היא אמרה שהיא עושה לי טובה שהיא בודקת אותי, למרות שהקליניקה שלה סגורה כעת.״
״גם ממך?״ קוראת רונה בפליאה. ״גם לי היא אמרה את אותן מילים. שירה הפנתה אותי אליה, וכשסיפרתי לה על כך היא הגיבה שזה מאד מוזר, ובטח לא הבנתי, וכי ד״ר רות גובה כסף רק בקליניקה הפרטית שלה, שכן בבית חולים השרות מכוסה על ידי הביטוח הרפואי של קופת החולים.
אני זוכרת שכשמעתי זאת, לא העברתי לה את התשלום, והיא סירבה לקבל אותי. הייתה לי בעיה דחופה, ולכן נאלצתי להעביר לה מייד את התשלום כדי שתטפל בי.״
״מאד מעניין,״ אומר אלרועי שמקשיב לשיחה, ״בתלונה נרשם שזה הפרופסור שביקש מכולן תשלום.״
אני מחייכת. ״אני חושבת שכולנו מבינות מי מאחורי הגשת התלונה ההזויה הזאת.״
