"אל תכעס על אימא," אני אומר לדור, "אני אשם בכך שהיא עזבה. היא ביקשה לא פעם לדבר איתי, ותמיד אמרתי לה שאין לי זמן."
"ואולי היא עזבה בגללי? אמרתי לה מילים לא יפות, מילים פוגעות. אני לא יודע למה. אולי כי שמעתי מה שאתה אמרת לה. אני לא באמת יכול להסביר לעצמי למה התחצפתי אליה כך. עכשיו היא איננה ואני כל כך מתגעגע אליה.
אני לא מבין למה היא עזבה כך. תמיד כשקרה משהו היא ניהלה איתנו שיחה. הרגשתי שאני יכול לאמר לה הכל, והיא לא שפטה אותי אף פעם, גם אם לא הסכימה איתי," אומר דור בקול חנוק.
"אני בטוח שאימא מאד אוהבת אותך, ואת האחים שלך," אני אומר לו ומניח לפניו את כוס השוקו שהכנתי עבורו.
"אימא תמיד שמה לי כמה חתיכות של מרשמלו," הוא אומר.
"אם כך גם אני אשים," אני אומר וניגש למזווה. אני לא זוכר מתי הייתי כאן. אני נדהם מהסדר ששורר בו, ומקל עליי למצוא כל דבר.
הזכרונות מציפים אותי.
*
אני זוכר את היום בו ביקשתי ממיקה שתעבור לגור איתי. היינו זוג כבר תקופה ארוכה, אבל למרות שהיא נשארה לא פעם לישון איתי, היא מעולם לא ביקשה שאערוך לה סיור בדירה. אני זוכר שזה מאד הרשים אותי, שכן האחרות תמיד ביקשו מייד לראות את הדירה כולה.
"וזה המזווה," אמרתי לה, "הוא קיים, אבל מעולם לא הרגשתי צורך להשתמש בו."
"אתה לא מבין כמה זה עוזר שיש מזווה צמוד למטבח," היא אמרה והביטה על המדפים בחיוך.
אז לא הבנתי מה גרם לה לחייך. עכשיו כשאני עומד כאן ומביט בהתפעלות על הסדר שהיא ערכה בו, אני מבין מה היה פישרו של המבט שלה בזמן שראתה בדימיונה איך יראה המזווה.
אני מוציא את הקופסה בה מסודר המרשמלו ומביא אותה לשולחן.
*
אני נושם עמוק. השיחה הזאת לא פשוטה גם עבורי. "אני לא אשקר אותך ואומר לך שאני יודע איך להחזיר אותה. אין לי מושג היכן היא. אני מאמין שהיא זקוקה לזמן לעצמה, ועלינו לאפשר לה זאת. אני מבטיח לך שאנסה למצוא אותה. לא רק בשבילכם, אלא גם בשבילי," אני אומר ומתיישב בכבדות ליד דור.
"הייתי כל כך מרוכז בעצמי, ולא שמתי לב אבא, שגם אתה בעצם נפגעת. גם לך אימא חסרה. לפחות כך אני חושב," אומר דור, "תודה שהקשבתי לי. אני חושב שכדאי שאלך לישון."
אני מלווה את דור למיטה ופונה לחדר השינה שלי, נשכב במיטה כפי שאני ונרדם מייד.
הימים חולפים לאיטם.
את עניין הארוחות המבושלות פתרתי. אין דבר שאי אפשר לקנות בימינו בכסף.
גם בהכנת הכריכים אני כבר מיומן, לאחר שהבנים סיפרו לי מה מיקה הייתה מכינה להם. אני חושב על ימי ילדותי, ועל כך שהייתי מקבל כל יום את אותו כריך מרוח בחמאה, ועליה גבינה צהובה ופרוסה דקה של עגבניה, ובימים מיוחדים הייתי זוכה לכריך עם שוקולד.
מיקה לעומת זאת הייתה מכינה להם כל יום כריך בריאות אחר שהיה עשיר בירקות, והמרכיב העיקרי היה משתנה.
בדקות האלה אני חושב עליה ותוהה איך הייתה מגיבה לכריכים שאני מכין.
שלא כהרגלי, אני מתחיל לטפל בענייני האישים, לפני שאני חוזר להתרכז בהצעה לניו יורק. במשך שנים המשפחה שלנו התנהלה בסדר מופתי. אני חייב לשמור עליו. גם עבור הילדים, אבל גם עבורה.
אני עובר על רשימת המטלות שהכנתי. עליי לטפל בעניין בר המצווה של דור. אחרי מספר שיחות איתו, אני מבין ששום דבר לא ישנה את דעתו. הוא מסרב לחגוג בלי מיקה.
"ואם אימא לא תחזור?" אני זורק לאוויר את השאלה הקשה, רק כדי להיות בטוח שהוא באמת רוצה שאבטל את המסיבה. אני יודע שאני מכאיב לו, אבל אין לי דרך אחרת לוודא שהוא מתכוון באמת לדבריו.
"אני לא יודע מה יהיה. אין לי חשק לחגוג," הוא עונה לי באיפוק. מאז השיחה שהייתה לנו בלילה הוא שומר את הרגשות שלו לעצמו, ומשקיע את כולו בעזרה לאחיו, ביחוד ברז.
לפעמים אני מרגיש שנרקמה בין הבנים ברית ואני מחוץ למעגל. אני מרגיש צורך עז לדבר עם מישהו, לפרוק את הרגשות שלי. השאלה עם מי אני יכול לדבר?
למרות שיש לי חברים ממש טובים, אין לי כוונה לדבר איתם. הדבר האחרון שאני צריך לשמוע כעת זה ביקורת על מיקה ועל המעשה שעשתה.
אני מסתכל שוב על המילים שכתבה כששעזבה.
'אני לא רוצה שתחררי אותי ממך,' אני לוחש.
מערבולת של רגשות סוערת בי ואני חייב למצוא דרך לשחרר אותה כדי שלא אטבע בה. יש לי שלושה בנים, ואני חייב להיות חזק עבורם.
אני מוציא את הטלפון הנייד מכיסי, נושם עמוק, אבל מרגיש שאני עדיין חנוק, ולכן נושם שוב עד שאני מרגיש שהנשימה קלה יותר.
"מאמי, אני צריך לדבר איתך," אני אומר לאימי.
"מתי שתרצה דארלינג," היא עונה לי בחיבה.
אמנם אנחנו כבר מעל שלושים שנה בארץ, אבל ישנן מילים שאימי עדיין אומרת באנגלית, מה שמחזיר אותי לימי ילדותי המוקדמים.
*
אני זוכר כשרק הגענו לארץ. זה היה באחד מימי הקיץ, והוריי לקחו את אחי שון ואותי לטיול. מאיה נולדה בארץ. עדיין לא הייתי רגיל לקיץ הישראלי, לא לחום הכבד, ולא לעובדה שהכל מתייבש ומצהיב.
אני חושב על הביקורים שנים אחר כך באנגליה, שנראתה לי פתאום קרה ומונוכרת. לא נישאר בי זכר מהילד שהייתי פעם. מהר מאד המבטא הבריטי שלי נעלם.
אני לא יכול לדמיין לעצמי מי הייתי לו הייתי גדל שם. אני מחייך כשאני ניזכר בדבריה של מיקה שאמרה לי שהייתה מתאהבת בי בכל מקרה. החיוך נמחק מפניי מייד כשאני חוזר למציאות בלעדיה.
היא הייתה מרכז עולמי. אני מבין שלמרות שהתרחקתי ממנה, אני עדיין קשור אליה בכל נימי נפשי. היא העולם שלי, ואני הולך לאיבוד בלעדיה.
*
"דין?" אני שומע את קולה של אימא, "אתה איתי?"
"את בבית?" אני שואל.
"דין הכל בסדר? אתה לא עובד?" היא שואלת בדאגה.
אני רוצה לענות לה שאני בלב סערה, אבל מעדיף לדבר איתה שנפגש.
"אני בסדר מאמי," אני משווה לקולי שלווה. לשמחתי היא מאמינה לי. אני שומע את אנחת הרווחה בקולה.
אני מתקשר לגלי השכנה, ומבקש ממנה שתשמור על הבנים. "אני קופץ להוריי לשעה ואחזור," אני אומר לה.
"אני פה, אל תדאג," היא עונה לי, "יש לי מבחן בסטטיסטיקה מחר. חבל שמיקה לא כאן, היא תמיד עזרה לי להתכונן. אני לא יודעת אם היא אמרה לך, אבל היא שילמה לי מראש על מאה שעות."
"אני מניח שהיא גם נתנה לך את מספר הטלפון הנייד שלי," אני אומר רק כדי לא להראות לה שאני המום מהעובדה הזאת, "אם כך אני אלך."
"מר מורג, אין לי את מספר הטלפון שלך. מיקה אמרה שהיא נוסעת ולא תהיה זמינה, אבל היא לא נתנה לי את המספר שלך."
"אם כך אתן לך אותו," אני אומר לה ומכתיב לה את המספר.
"אני מבטיחה לא למסור אותו לאף אחד," היא מוסיפה, ואני תוהה מה גרם לה לאמר זאת.
אני יוצא מהבית ונושף מתוכי את האוויר שכלוא בי. 'מיקה נסעה והיא לא תהיה זמינה,' מהדהדות מילותיה של גלי באוזניי. אני יודע שעליי לשחק את המשחק, ולהעמיד פנים שאני יודע. היה לי קשה לנהוג באיפוק ולא לשאול אותה מה עוד סיפרה לה מיקה.
דבר אחד הבטחתי לעצמי. אני לא אפעיל חוקר פרטי לחפש אותה. לא בגלל העלות שבדבר, אלא כיוון שמגיע לה החופש שלה. אין לי ספק שהעזיבה שלה לא הייתה קלה עבורה.
אני מוחק כל מחשבה על כך שזו הייתה עזיבה מתוכננת, או בגלל גבר אחר. מעבר לעובדה שהיא לא כזאת, הייתי 'מריח' עליה אם הייתה בוגדת בי, הייתי מבחין בסמנים.
'מה אם כך היה הדבר שכל כך רצתה לדבר איתי עליו?' לו הייתי יודע, אולי הייתי יכול למצוא אותה.
אני שמח שבית הוריי לא רחוק, שכן אני לא מרוכז בנסיעה.
אני נכנס לביתם ומוצא את אימי יושבת ליד השולחן במטבח, לפניה קנקן תה, וידיה חובקות כוס זכוכית דקה מתוכה עולים אידי התה הרותח.
היא עדיין לא מבחינה בי, מניחה את הספל ומשחקת בידה עם עוגיה, הופכת אותה, ומבטה מרוכז בה כאילו היא מרכז העולם, ובה טמונות כל התשובות.
"הי מאמי," אני אומר ורוכן לנשק אותה על לחיה. היא מרימה עיניה אליי ומבטה עצוב.
"מיקה עזבה אותנו," אני אומר ורק אחרי שיוצאות המילים מפי אני מבין שטעיתי בבחירתן, אבל זה מאוחר מידי
"אוי מיי גודנס, מה קרה? היא הייתה חולה? למה לא סיפרת לי?" היא נראית ממש מבוהלת.
"חס וחלילה. מיקה בסדר. היא לא רוצה לחיות איתי יותר, והשאירה את הבנים ברשותי," אני עונה לה ורואה שהיא לא מעכלת את דבריי.
"דין, שום דבר ממה שאתה אומר לא נשמע הגיוני!" היא מביטה בי בריכוז בניסיון להבין את מה שאמרתי.
"אני אשם. כבר שבועות היא מנסה לדבר איתי, אבל אף פעם לא היה לי זמן לדבר איתה, "אני עונה לה.
"אתה יכול להסביר לי מה זאת אומרת ש'לא היה לך זמן לדבר עם אישתך?' למי כן היה לך זמן דין??" טון הדיבור שלה משתנה והופך תקיף מעט.
"את צודקת. בגדתי בה. לא משהו בעל משמעות, לא משהו קבוע," אני עונה לה בשקט. הנה אמרתי זאת בקול.
"עכשיו אתה מתחיל להשמע הגיוני," אימא לא מסירה את מבטה ממני, ואני מנסה להבין מה היא אומרת בין המילים, "כי אחת נדירה כמו מיקה, ששמה אותך ואת הבנים במקום ראשון, ואת הקריירה שלה רק אחר כך, היא אישה לבגוד בה.
אתה זוכר שהחמאת לי על השמלה שלבשתי לחתונה של מאיה?" היא מפתיעה אותי כשהיא משנה את נושא השיחה בחדות.
'האם אני צריך לדאוג לה?' אני מחליט לזרום איתה. "בטח, את נראית כל כך זוהרת בה!"
"ואיך הייתה שמלת הכלה של מאיה בעיניך, נכון שהיא הייתה מיוחדת במינה?"
"אני זוכר שכולם התפעלו ממנה, הרעיפו עליה מחמאות, ושאלו היכן היא קנתה אותה, והיא רק חייכה ואמרה שזה סוד," אני מראה לאימי שאני זוכר היטב את הארוע.
"אלה שמלות שעיצבה מיקה. היא מוכשרת בטירוף. אין ספק שהייתה יכולה להיות מעצבת בעלת שם עולמי, אבל היא בחרה לתת לך את המרחב להתפתח, לבנות את הקריירה המפוארת שלך. זה לא קרה בגלל הכסף שאתה מרוויח, אלא כדי שתוכל להגשים את חלומותיך, ואתה הגשמת ועדיין מגשים אותם בצורה מעוררת התפעלות. חבל רק ששכחת מי איפשר לך את כל זה.
אני לא שופטת אותה על כך שהיא הגיעה לרוויה. אחרי כל מה שהיא הקריבה למענך, היא הבינה שהיא כבר לא חלק מהמשוואה שלך."
"היא דיברה איתך על כך?" אני שואל ומרגיש שוב מועקה.
"אתה רואה כמה התרחקת ממנה? השאלה הזו מיותרת. היית צריך לדעת שהיא לעולם לא תדבר איתי נגדך. אז אם לא הבנת, לא, היא לא דיברה איתי."
אני מתקשה להרדם. אני מחליטה להשאיר את המחשבות שלי לעצמי.
ג'ושוע, אביו של דין, כבר מכיר אותי. כשמשהו מטריד אותי, אני מעדיפה להתבשל בו לבד, ורק אם אני עדיין מוטרדת, אני פונה אליו.
אלא שהיום, באופן חריג, הוא מביט עליי בציפייה לשמוע מה מטריד אותי.
"הבן שלנו בסדר?" הוא שואל לבסוף.
"מיקה נפרדה ממנו. הבנים נשארו אצלו. יותר מזה אני לא יודעת."
אני יודעת שלא אנוח עד שאדע מה קרה. אני מתקשרת למיקה, אבל נענית שהמספר שלה לא מחובר.
אני מחפשת אותה ברשתות החברתיות ובווצאפ, אבל בשום מקום אין פעילות בתקופה האחרונה.
אני יודעת שאין טעם שאדבר עם הוריה, בטח לא עם אחותה.
*
לפני החתונה של דין ומיקה ערכנו ארוחה משותפת כדי לערוך היכרות בין שתי המשפחות. את מיקה כבר היכרתי היטב, התאהבתי בה מרגע שדין הביא אותה לראשונה הביתה.
אני מודה שהייתי המומה לראות באיזה משפחה היא גדלה. אין ספק שהוריה מעריצים הערצה עיוורת את אחותה, ואם תשאלו אותי, איני מבינה מדוע. לדעתי מיקה עולה עליה בהרבה. גם ביופיה, גם בחוכמתה ובעיקר באופיה המיוחד. נוכחתי לדעת, שלמיקה אין צורך להתפאר בהישגיה, ובהחלט יש לה על במה להתגאות.
את כל האהבה שקיימת בה היא העניקה לדין, ואחר כך לילדיה.
*
לא נותר לי אלא לתמוך בדין ולקוות שהוא ישמע ממנה בקרוב.
אני מודה שהייתי המומה ממה שסיפר לי דין. אני לא יכולה לדמיין אותו מתנהג כך. זה ממש לא מי שהוא.
איני יודעת אם הוא ישן אבל אני מרגישה שאני חייבת לשחרר ממני את המילים.
שרי מורג:
בן יקר שלי.
אני רוצה שתדע שאני תמיד כאן עבורך.
אל תהסס לבקש עזרה עם הילדים,
או לפנות אליי כשתרגיש צורך לדבר.
מצטערת על האופן בו הגבתי.
אני מקווה שאתה יודע שכל מה שאני רוצה הוא שתהיה מאושר.
אוהבת, אימא.
דין עונה לי מיידי.
דין מורג:
אני יודע שאני אשם במצב,
ומעריך מאד את המילים שלך.
אני כמעט שבועיים כאן, ונדמה שכאילו עברו חודשים. הגורל שהפגיש ביני לבין אלכסנדרה דונטלו , גרם לי להסחף מייד לעשיה, והלילה אני עומדת להיווכח אם צדקתי בהימור שלי.
אני יושבת מול המסך וממתינה בקוצר רוח לראות את השידור של הארוע הגדול של השנה.
אני נושכת שפתיים כשאני רואה את פניה המחייכות של אלכס. היא נראית כל כך זוהרת. אבל יש משהו שמעניין אותי יותר. אני בוחן את פניו של בעלה ונושמת לרווחה. הוא לא מסיר עיניו ממנה. עיניו נוצצות כשהוא מסתכל עליה. אין ספק שאיש בעולם לא קיים עבורו ברגע זה פרט לה.
"תראי אדריאנה את היצירה שלך. את כל כך מוכשרת. אני כל כך מתרגשת. אני אדאג שכל העולם ידע מי את," אני אומרת בהתרגשות.
אדריאנה לא עונה. מבטה קבוע על המסך. גם היא כמוני מסתכלת עליו ועל המבט המעריץ בעיניו.
"את טועה ילדה שלי. היצירה היא שלך. אני רק פעלתי לפי הוראות." מאז ומתמיד היא התקשתה לקבל מחמאות.
"יש לך ידי זהב," אני לא מוותרת ואומרת לה.
הלילה של אלכס רק התחיל, ויסתיים סמוך לחצות. אין לי ספק שבבוקר אשמע ממנה. אני את שלי עשיתי, השאר כבר תלוי בה.
אני ניגשת להכין תה צמחים, אבל אדריאנה קופצת ממקומה ומקדימה אותי.
"את מפנקת אותי יותר מידי," אני רוטנת.
"את עובדת ללא הפסקה," היא עונה לי בשלווה האופיינית לה, בזמן שידיה המיומנות עסוקות בחליטת התה. "אני עבדתי רק על הפרויקט של סניורה דונטלו. תזכירי לי כמה גזרות את הכנת מאז שאנחנו כאן?"
"את יודעת שהייתי רגילה לסדר יום כל כך שונה. אני חייבת למלא את השעות בעשייה כדי שלא אשקע במחשבות, ויותר מזה בעצב. אני עדיין לא מוכנה לדבר על מה שקרה, גם לא עם עצמי. עכשיו שזמני שייך רק לי, אני מתמסרת כולי ליצירה."
"כן, אבל לפעמים את שוכחת שאת בהריון ילדה שלי. את צריכה לקחת פרקי זמן כדי לנוח," היא נוזפת בי, ומניחה לפניי כוס תה וצלוחית עם פרוסות עוגה טרייה. אני מביטה על העוגה ונזכרת בימי ילדותי.
*
"תמיד היית ילדה רזה," אמרה לי פעם אדריאנה, "אבל על קינוח אף פעם לא ויתרת. נדמה היה לי שאת מתרצה לאכול רק כי את יודעת שבסוף תקבלי משהו מתוק.”
בזיכרונות ילדותי שזורים ריחות האפיה שהציפו את הבית מידי בוקר, והיו גורמים לי לזנק מהמיטה.
רפאלה לעומתי נאבקה כל החיים עם המשקל, ולכן שנאה את הריחות, וטענה שהם גורמים לה לכאב ראש. זה היה התרוץ הקבוע שלה כל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניה.
"מה הפלא שיש לה רק ילד אחד," אמרה לי פעם אדריאנה, כששוב שלפה רפאלה את התרוץ הקבוע, "ברור כשיש לך כאב ראש את לא יכולה לעסוק ב…"
"אדריאנה," קטעתי אותה, "זה לא יפה."
"מה שלא יפה זה לשקר באופן תמידי. אני פשוט לא מאמינה לה." היא ענתה .
שתקתי. מה כבר יכולתי לענות לה כשגם אני הפסקתי להאמין לרפאלה?
*
העייפות גוברת עליי ואני נרדמת מייד.
צלצול הטלפון מעיר אותי בשעת בוקר מוקדמת.
"אני יודעת שמאד מוקדם, אבל הייתי חייבת לדבר איתך. כל מילה שאמרת לי קרתה בדיוק כפי שתיארת. אף פעם לא ריחפתי מאושר כמו אמש. האהבה שבעלי מרעיף עליי מאז אותו רגע שירדתי במדרגות… אנחנו חייבות להיפגש," היא אומרת, "תשע זה מוקדם מידי?" שואלת אלכס , ורק אז עוצרת לנשום.
