"מה אני אמור לעשות?" אני שואל את עתליה המזכירה שלי.
"אני לא יודעת מה לענות לך. כפי שאמרתי לך יש מחסור בכח אדם. ניסיתי להתקשר לכל מי שברשימה, אבל אף אחד לא יכול להגיע," היא מושכת בכתפיה, תוך שהיא לועסת מסטיק בקול, מנפחת אותו לבלון, ומפוצצת אותו.
עתליה מחטטת בתיקה דקה ארוכה, לבסוף היא שולפת מראה ובוחנת את שפתיה לראות שהן נקיות משאריות המסטיק.
היא מביטה עליי כאילו שאני מפריע לה בעבודתה. אני מתאפק לא להזכיר לה מה תפקידי בחברה.
בלית ברירה אני נוסע לפאב. הערב רק בתחילתו, וכבר יש לא מעט לקוחות קבועים. אני ניגש לעמוד מאחורי הדלפק בבר, ופונה ללקוח הראשון שמתיישב. "מה בשבילך?"
הוא בוחן אותי. "אתה חדש פה. אתה בכלל יודע לערבב משקאות?" הוא שואל בלעג.
"אני יודע מה שלמדתי בקורס לברמנים," אני ממציא תשובה על המקום.
"אני מעדיף לא להיות שפן הניסיונות שלך. אני מקווה שאתה יודע איך למזוג בירה מהחבית, ושתהיה יותר בירה מקצף."
"אם לא תהיה מרוצה, אני אשלם עבורה," אני אומר. כמה שאני מתעב שחצנים כמוהו.
אני מוזג בפנים חתומות את הבירה הקרה לתוך כוס, ומניח אותה לפניו.
"מה בשבילך?" אני פונה לגבר צעיר שבוחר לשבת בקצה השני של הבר, לאחר שבחן כל כיסא לאורכו.
בזוית עיני אני רואה את ההנאה על פניו של הגבר ששותה את הבירה שהגשתי לו. "סביר," הוא פולט. אני מחניק חיוך.
"מה מצחיק אותך?" הוא מסנן.
"מראה פניך לא משקר," אני עונה לו והוא מביט עליי מופתע.
"הבירה עליי, תהנה ממנה," אני אומר וחוזר לשרת את שאר הלקוחות.
הערב הזה מעורר בי זכרונות של ימים אחרים.
*
"איך אתה לא מבין שהגורל שלך נקבע מיום שנולדת למשפחה הזאת?" שאל אותי אבי כאשר הודעתי לו שאין לי כוונה ללכת בדרכיו.
"נראה אותך מסתדר בלעדיי," טון דיבורו שידר כעס, "מהיום אתה אדון לגורלך."
"אתה לא רוצה שאני אהיה מאושר?" שאלתי אותו.
"הדרך בה אתה בוחר ללכת לא תהפוך אותך למאושר," הוא קבע בתוקף.
המילים שלו כאבו לי, העובדה שאיננו מאמין בי אלא אם כן אלך בדרכו.
למחרת נרשמתי לקורס ברמנים כדי שאוכל לפרנס את עצמי, והתיישבתי למלא טפסים לאוניברסיטה כדי ללמוד את הנושא אותו אני אוהב.
*
דווקא היום מכל הימים, כאשר אני מאחורי הבר, נכנסת לבר מישהי שאיני יכול להסיר מבטי ממנה. שוב הגורל צוחק עליי.
אני נושם עמוק ומסיט מבטי ממנה. אסור לי לשגות בחלומות. אני מאחורי הבר, וגם אם היא תסתכל עליי זה מי שהיא תראה.
אני ממשיך לשרת את הלקוחות אבל לא מצליח להוציא אותה מהראש.
אני כועס על כך שדווקא היום אני נאלץ לעבוד כאן. אבל אז חולפת בי המחשבה שאולי עדיף שכך. זו לה הפעם הראשונה שהיא כאן. הייתי זוכר אותה אם הייתה באה לכאן בעבר. פרושו של דבר, שהיא לא יודעת מי אני, וזו הזדמנות נדירה לבחון איך היא תגיב אם תשים לב אליי.
לשמחתי היא מתקרבת לבר עם חברה ומתיישבת מולי.
אני עוטה על פניי מסכת אדישות, כאילו שאיני רואה כמה מהממת היא.
"מה בשבילכן בנות?" אני שואל.
היא מביטה עליי בסקרנות, מחייכת לעצמה, ולוקחת בידה את התפריט.
"על מה את ממליצה מארי?" היא פונה לחברתה.
"למה שלא תשאלי את היפיוף הזה מה יש לו להציע?" עונה לה מארי.
"חשבתי שאת קבועה פה," היא מתעלמת ממה שמארי אמרה. "מצד אחד אני יכולה לטרוף תרנגולת שלמה, טוב לא באמת, מצד שני אני לא מסוגלת לאכול. מה יהיה איתי?" היא חוזרת לקרוא בעיון את התפריט.
"הכל נראה פה ממש טעים. אז מה בא לך?" שואלת מארי.
"מה את מזמינה?" היא שואלת.
"בשבילו הייתי מזמינה את המנה היקרה ביותר," לוחשת מארי שחושבת שאיני שומע את השיחה.
"יופי. ובשבילך?" עונה לה היפיפיה וממשיכה להתעלם מקיומי.
"נויה, את כזאת מעצבנת!" היא מסננת לעברה.
'אז קוראים לך נויה,' אני מתייק את שמה בזיכרוני.
"אני אשתה בירה," היא אומרת ומרימה עיניה אליי.
"ובשבילך?" אני פונה למארי שמסמיקה מעצם הזכרת שמה.
"תבחר אתה," היא עונה כולה אדומה.
"אני לא מכיר אותך, איך אני יכול לדעת מה את אוהבת?" אני עונה לה, "תתני לי כיוון מה את רוצה."
היא מחייכת ונושכת את שפתיה.
*
"תסתכל על הנשים כאן ליד הבר. אין להן בושה. הן טורפות אותך במבטים, משחקות עם גופן באופן פתייני. לפעמים זה ממש לא מובן לי. הן לא אמורות לשבת ליד אחד השולחנות ולהפעיל את קסמיהן על הגברים שמסביבן?" שאל אותי פעם עידו הברמן.
חשבתי שהוא מגזים, שהוא רק רוצה להתרבב על כך שנשים מחזרות אחריו. היום אני כבר מבין שהוא צדק. רק מסתבר שלא כולן כאלה, ביחוד לא זו שדווקא בה אני מתעניין.
*
"את לא עוזרת לי," מסננת מארי, אבל מבטה של נויה מקובע על הנייד שלה. "את מעצבנת. את לא יכולה להתנתק מהעבודה?"
"זו העבודה שלא יכולה להתנתק ממני. סיימתי כעת שתי משמרות רצוף, והם שואלים אם אני יכולה לחזור לעבודה," אומר נויה ומראה לה את ההודעה.
"תעני להם שהם חצופים!" אומרת מארי בכעס.
"עניתי להם שיחפשו מישהו אחר," עונה נויה והעייפות ניכרת על פניה היפות.
"את צריכה להחליף מקום עבודה," עידו לא מתאפק ואומר לה, "אולי תעבדי אצלנו? יש פה בוס מאד הוגן, והוא לעולם לא ייתן לך ליפול כך מהרגליים."
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב," אומרת נויה, " אני אהיה מלצרית גרועה. הניסיון היחיד שיש לי הוא במרכז רפואי."
"החלטתי, אני רוצה פסטה אלפרדו," אומרת מארי מבלי לבדוק בתפריט אם אנחנו מגישים מנה כזאת.
"זה פאב מאמי," אומר לה עידו במתיקות, "לא מסעדה איטלקית."
"אבל הוא לא עוזר לי מה לבחור," היא אומרת ומצביעה עליי.
"תביא לה סלט," אומרת נויה, "בסופו של דבר זה מה שהיא תבחר."
"יש לי פה, את יודעת?" נעלבת מארי.
"צודקת, סליחה," אומרת נויה, מניחה את מרפקיה על הדלפק, ומשעינה את ראשה על כפות ידיה.
אני נכנס למטבח. "יש לנו אפשרות להכין פסטה אלפרדו?" אני שואל את הטבח.
"מישהי מיוחדת?" הוא שואל.
אני מגחך. "מישהי שלא יודעת להחליט מה שהיא רוצה. היא עוד תוציא אותנו מדעתנו עם ההתלבטות שלה, ולכן הייתי מעדיף לתת לה מה שביקשה.
וגם, תכין לי מגש עם דגימות, משהו שהולך טוב עם בירה," אני מבקש.
לו היה יודע שדווקא הבקשה הזו היא עבור האחת שמעניינת אותי.
אני ממתין למגש. ראיתי איך עידו מסתכל על נויה, ואני לא אתן לזה לקרות. אני לא זוכר מתי הרגשתי בתחרות עם גבר אחר, אם בכלל, ברור לי שכך אני מרגיש כעת.
המבט האדיש על פניי לא מסגיר את מה שמתחולל בתוכי.
אני אוהב את הטבח שלנו. הוא עובד בזריזות, ומשקיע את הלב בכל צלחת שהוא מגיש. "הנה המגש שביקשת," הוא אומר ומניח אותו לפניי.
"אין ספק שהיא מעוררת תיאבון, חבל שאני במשמרת כעת," אני מחמיא לו.
"הפסטה תהיה מוכנה עוד כמה דקות. אני מקווה שברור לך שהשתמשתי בחומרים קנויים, ולא טרחתי להכין את הבצק בעצמי. שכיוון שאנחנו לא מסעדה איטלקית," הוא אומר ובוחן את תגובתי.
"ברור שאני מבין," אני עונה לו בחיוך ויוצא מהמטבח.
אני מניח את המגש לפני נויה. אני שמח לראות שעידו לא מזג לה עדיין בירה.
"הפסטה אלפרדו שלך תהיה מוכנה עוד כמה דקות," אני אומר באגביות למארי.
"עוד משהו בשבילך?" אני פונה לנויה.
יש משהו במבט שלו שגורם לי להחסיר פעימה. כל האדישות שלו נעלמת כשהוא מישיר מבט לעיניי.
"בחרת את המנה המושלמת עבורי," אני עונה לו בשקט.
"אני מוכן תמיד לבחור עבורך," הוא אומר. אין שום דבר פלרטטני באופן שהוא אומר זאת. הוא לא מתנהג כמו אחד שמחפש הרפתקאה ללילה.
אני אוכלת בשתיקה, ולוגמת מהבירה.
"לא ראיתי אותך כאן אף פעם," הוא מנסה לדובב אותי.
"אני חדשה בעיר. הגעתי לפני כמה ימים וכל מה שהספקתי לעשות זה לעבוד," אני מאשרת לו שלא ביקרה כאן עדיין.
"שמעתי שאמרת שעשית משמרת כפולה," הוא מפתיע אותי. זה רק מראה שלמרות שהעמיד פנים שהוא לא מקשיב, הוא שמע כל מילה.
"כן. לא נתנו לי אפילו יום אחד להתארגן. אני גרה עדיין במלון," אני עונה, סקרנית לראות לאן תתגלגל השיחה.
"אני אשמח להגיש לך עזרה בכל נושא. יש לי קשרים בעיר הזאת," הוא מחייך אליי, רושם את מספר הטלפון הנייד שלו על מפית, ומניח אותה לפניי.
"אני לא נוהגת להתקשר לגברים. בטח לא לכאלה שאיני מכירה," אני אומרת, למרות שהוא מאד מוצא חן בעיניי.
"אם כך תתני לי את שלך. אני לא אתן לך ללכת אם לא אדע איך ליצור קשר איתך."
כך זה התחיל בינינו…
אני מודה שהתאהבתי בנויה מייד. העדינות שלה כבשה אותי כליל. שמחתי שהיא לא יודעת מי אני. אני מחליט להעמיד אותה בניסיון. למה? דווקא יש לי תשובה על כך. אני רוצה לדעת שהיא אמת רוצה אותי כפי שאני, בלי התפאורה מסביב.
עברו כבר כמה שבועות מאז שהתחיל הקשר בינינו. אני עושה צעדים קטנים לקראתה, למרות שאני רוצה להציף אותה באהבה שלי כלפיה. כבר ברור לי שהיא האחת שאני רוצה לחלוק איתה את חיי.
כיוון שהיא עובדת במשמרות וכן גם אני, אנחנו מנצלים את זמן האיכות שלנו כדי ליצור חוויות משותפות. אני שמח שהיא לא שואלת הרבה שאלות עליי, אלא לומדת אותי דרך מקומות הבילוי אליהם אני לוקח אותה. מאותה סיבה גם אני נמנע לחקור אותה על עבודתה. אני מסתפק בכך שהיא מתפרנסת ולא מחפשת להסתמך עליי. זה חשוב לי מאד, אחרי שלא מעט נשים ניסו לנצל אותי.
אנחנו יושבים במסעדה המשקיפה על הים. "נראה לי שמצאתי דירה עם שתי שותפות," היא אומרת לי, "אני כבר משתוקקת לעזוב את המלון ולהתחיל להרגיש בבית."
אני מחליט לקחת צעד אחד קדימה. "למה שלא תעברי לגור איתי? אמנם יש לי דירת חדר, אבל אני חושב שתאהבי אותה."
"אני לא רוצה שתחשוב שזו הסיבה שסיפרתי לך על כך," היא מגיבה מייד.
"ואני לא רוצה שתחשבי שאני מציע לך לעבור לגור איתי בגלל שסיפרת לי, אלא כי אני מתגעגע אלייך כל פעם שאנחנו נפרדים," אני עונה לה.
"אתה מתכוון לזה ברצינות?" שואלת נויה וכורכת את זרועותיה סביב צווארי, "כי זה בדיוק מה שאני מרגישה."
אני מנשק אותה ארוכות, והיא מתמסרת אליי בהנאה. "כל כך טוב לי איתך," היא אומרת ומביטה עליי באהבה.
"בואי," אני אומר ואוחז בידה, ניגש לשלם את החשבון, מקפיד לשלם אותו במזומן. כשאנחנו מחוץ למסעדה אני מושיט יד ומסמן לנהג מונית שעובר לעצור. אני מוסר לו את הכתובת של הדירה, ותוך זמן קצר אנחנו מגיעים אליה.
הדירה נמצאת בבניין ישן, אבל לא מוזנח.
שלוש מדרגות בלבד מובילות אותנו לדלת הדירה. אני מוציא את המפתח מכיסי, ונועץ אותו במנעול. "אני מתרגשת," היא אומרת לי בשקט, כאשר הדלת נפתחת.
אני מסתכלת על הסלון של דירת הקרקע של שחר, ומרגישה בו מייד בבית. אני אוהבת דירות שלא עמוסות ברהיטים, אלא מרוהטות באופן מינימליסטי. ניכר כי הוא השקיע מחשבה בכל פינה והפך את הדירה שלו לפנינה של ממש.
"זה המטבח," הוא ממשיך בסיור, וגם פה אני רואה שלמרות שאינו גדול, יש בו הכל.
הוא מוביל אותי דרך מסדרון מואר לחדר השינה. "וזה.." הוא מתחיל לאמר.
"מקדש האהבה," אני מסיימת את המשפט. עדיין לא הלכנו עד הסוף, ואני יודעת שזה יקרה בקרוב.
"צדקת. יש לך דירה מקסימה, ויש בה בהחלט הרגשה של בית," אני אומרת לו.
"ובכל זאת מה היית משנה בה?" הוא שואל ומביט בי בסקרנות.
"משנה…" אני עונה מהורהרת, "מה שחסר בה לדעתי זה רק הריח של הסבון שלי."
"הסבון שלך?" הוא צוחק.
"אחרי שאתקלח פה, אתה תבין," אני אומרת. הוא מקמט את מצחו ומנסה להבין.
"זו הייתה הדרך שלי לאמר לך שלא חסר בה דבר. היא מושלמת בעיניי," אני מסבירה לו.
הוא נד בראשו. "תודה. אני שמח שאת מרגישה כך."
הוא חולץ את נעליו, ומתחיל לפשוט את ז'קט הג'ינס מעליו.
"יש משהו שקצת מציק לי," אני אומרת לו, "אתה אף פעם לא נותן לי לשלם כאשר אנחנו מבלים יחד, או לפחות מאפשר לי לחלוק את ההוצאות איתך."
"את רואה היכן איך אני חי. אני לא…כלומר יש לי מספיק לכל מה שאני צריך. אני רוצה להיות זה ש…כלומר חשוב לי להרגיש שאני מי שמשלם את ההוצאות. מין צורך גברי כזה." אני מרגישה שהוא שוקל כל מילה.
"בסדר," אני אומרת ומשתתקת.
*
כשרק היכרתי אותו, הבטחתי לעצמי שלא אספר לו מה אני באמת עושה. רציתי שיאהב אותי כמו שאני, ולא בגלל תואר זה או אחר. לשמחתי שחר מעולם לא שאל שאלות, וכל רגע שבילינו יחד, היה מוקדש להנאה צרופה.
אני מחליטה לאפשר לו להיות המפרנס, כמובן שאהיה עם יד על הדופק. אני לא רוצה להערים עליו קשיים.
אני מאוהבת בו לגמרי, ובכלל לא מעניין אותי מה הוא בוחר לעשות עם חייו. אני יודעת שהוא עובד ומפרנס את עצמו, וזה מאד חשוב לי. הידיעה שהוא מוכן לעשות הכל כדי להתפרנס, חשובה בעיניי יותר מהמשכורת שהוא מרוויח.
הגבר שהוא, זה מה ששבה אותי בקסמיו. הוא מתנהג באופן ג'נטלמנית כלפיי, שזה די נדיר בימינו. גבר אחר כבר היה מאיץ בי לשכב איתו. אני מכירה אותו מספיק כדי לדעת שאין לו בעיה של בטחון עצמי בעצמו ובגבריות שלו, ולכן מאמינה שהאופן בו נוהג כלפיי נובע באמת מהרצון להכיר אותי לעומק.
"אז את ישנה פה מהיום," הוא קובע.
*
החיים המשותפים שלנו נכנסים לשיגרה מבורכת. אני משנה את לוח הזמנים שלי למשמרות בוקר בלבד, וכך גם הוא, מה שמאפשר לנו לאכול יחד את ארוחת הערב.
לא פעם אני עוברת בסופר המקומי בדרכי הביתה ועורכת קניות. שחר מעלים עין מכך שאני משלמת על הקניות בעצמי, מה שגורם לי להרגיש נוח יותר.
"את בשלנית מעולה," הוא מחמיא לי בזמן שהוא מתענג על התבשיל שהגשתי לו, "העובדה שכל יום את מבשלת משהו שעוד לא טעמתי, מופלאה בעיניי."
אנחנו מרבים לבלות בבית. אני מגלה שיש לנו טעם דומה, ושנינו אוהבים לצפות באותן הסדרות בטלוויזיה.
אנחנו מרבים לעשות אהבה. הוא בהחלט יודע לפרוט על מיתרי גופי ולגרום לי להמריא לשחקים.
אנחנו הופכים לאחד. אין דבר בעולם שיוכל להפריד בינינו. לפחות כך חשבתי, עד שקורה הבלתי יאומן.
שבת
"קיבלתי צו להתייצב למילואים," הוא אומר לי בפנים רציניות בסופה של השבת בה היינו היינו דבוקים למסך ללא הפסקה.
"אני רוצה שתשארי כאן. בבניין הזה יש אבטחה סביב לשעון, ויש לנו בדירה ממ"ד. תבטיחי לי שתשמרי על עצמך. אל תסובבי כעת בחוץ, אלא אם כן את חייבת," אומר לי שחר
"תן לי לעזור לך עם האריזה," אני מבקשת.
"המדים בבית של הוריי," הוא אומר, "אני אסע אליהם לקחת אותם." בסך הכל זה נשמע הגיוני.
"אני מרגיש שהפעם זה יהיה אחרת. אני אשתדל להיות בקשר מתי שאוכל," הוא אומר לי, "תבטיחי לי שתשמרי על עצמך."
אנחנו מתקשים להיפרד.
אני עוקבת במבטי אחריו כשהוא הולך לאורך השביל המוביל לרחוב. 'תשמור על עצמך בשבילי,' אני ממלמלת.
רק כאשר הוא נעלם מעיניי, אני ניגשת לתיק שלי, מוציאה את האיתורית ופותחת אותה. אינני מופתעת לראות שמחכה לי הודעה.
ד"ר נויה שילון, הינך נדרשת להגיע לבית החולים בדחיפות.
אני מכניסה לתיקי כמה בגדים להחלפה. מי יודע כמה שעות אאלץ להשאר בבית החולים.
למרות שבית החולים כעת בנוהל חירום, הטלפון הנייד שלי כל הזמן עליי. כשאני נכנסת לחדר ניתוח אני משאירה אותו פועל, אבל על רטט. אני לא רוצה לפספס אף שיחה משחר, בעיקר כשאני מבינה שהשיחות איתו יהיו נדירות.
אני שמחה שלא שאלתי מה תפקידו בצבא, ולאיזה חיל הוא שייך. הידיעות על מה שקורה בשדה הקרב זורמות ללא הפסק לבית החולים, בעיקר כיוון שמגיעים אלינו חיילים שנפגעו בקרב.
לא תמיד ההודעות שמגיעות ממנו הן אישיות. לא פעם אני מקבלת הודעה דרך הפקידה הפלוגתית. שחר מוסר שהוא בסדר, ושהוא אוהב אותך.
הימים חולפים ואני מוטרפת מדאגה ומגעגועים. אני כבר יודעת שיעברו ימים רבים עד שניפגש שוב.
הראשון לחודש מגיע ואני ניגשת לדבורה בעלת הדירה, שגרה דלת מולנו. בהעדרו של שחר, אני רוצה לשלם את שכר הדירה בעצמי. "איזה מתוקה את," היא אומרת לי, "אני מתרגשת לראות שאת חושבת על שכר הדירה בימים לא פשוטים אלה. שחר מעביר לי כל חודש את הכסף לבנק בהוראת קבע," היא אומרת לי, "כל ההוצאות כלולות במחיר."
"אבל עכשיו אני פה לבד," אני אומרת לה, "זה לא הוגן שהוא ישלם עבורי."
"את לא מכירה את שחר. הוא לא ייתן לך לשלם," היא אומרת. האופן שהיא מדבר עליו מלמד אותי שיש לה חיבה מיוחדת אליו.
"אני לא נמצאת פה הרבה," אני אומרת לה, "אני בעבודה רוב הזמן, אבל אם את צריכה עזרה במשהו, אשמח לעזור."
"הדבר היחיד שאני זקוקה לו כעת, אלה הויטמינים, אבל אני לא רוצה להטריח אותך," היא אומרת.
"אם תתני לי את הרשימה, אדאג להביא לך אותם. יש תרופות שאת צריכה?" אני שואלת.
אני נפרדת ממנה ונוסעת לעבודה. לפני שאני נכנסת למחלקה, אני ניגשת לבית המרקחת ורוכשת עבורה את הויטמינים שביקשה. אני נכנסת למחלקה ושואלת מי מסיים כעת לעבוד.
מירית שעורכת איתי סיור במחלקה מתנדבת למסור לדבורה את השקית עם הויטמינים בדרכה הביתה. אני לא משתפת אותה שאני גרה בדירה מול דבורה, אבל לומדת ממירית שאנחנו גרות מאד קרוב אחת לשניה.
חודשיים לא הייתי בבית.
אני מותש ומוצף געגועים לאישה שליבי מלא אהבה אליה.
סוף סוף אני ימשתחרר מהמילואים ויוצא הביתה. ברגע שאנחנו עוברים את הגבול ונמצאים שוב בארץ, אני מרשה לעצמי להרפות. עכשיו מחשבותיי מרוכזות כולן רק בה.
'הגיע הזמן שתספר לה את האמת,' אני מנהל שיחה עם עצמי.
הנסיעה לתל אביב אורכת בעיניי נצח. אני כל כך רוצה כבר לראות אותה. לחבק אותה, לנשק אותה, לאמר לה כמה היא חסרה לי.
כשאני מגיע הביתה, אני מגלה שהיא לא נמצאת בו. הבית מסודר, המקרר מלא, אבל היא לא כאן. אני נכנס להתקלח וריח של מבשם הסבון שלה מקבל את פניי. 'את בהחלט נוכחת פה,' אני מחייך לעצמי.
כשאני מסיים להתקלח ולהתלבש, אני ניגש לדלת מולי ונוקש עליה.
"שחר, איזה הפתעה!" אומרת סבתי דבורה, "יש לי כל כך הרבה מה לספר לך. האישה שלך מיוחדת במינה. היא כל כך דואגת לי. כשהיא בבית אנחנו אוכלות יחד ארוחת ערב.
אני טועה, או שהיא לא באמת יודעת מי אתה? היא רצתה לשלם לי את שכר הדירה, אבל אמרתי לה שאתה כבר שילמת."
"אני אספר לה הכל היום סבתא. לא התכוונתי להסתיר זאת ממנה תקופה כל כך ארוכה, אבל קרה מה שקרה וחשבתי שאני חייב שהיא תדע," אני עונה לה. כמובן שאני לא מוסיף באיזה נסיבות עלתה המחשבוה הזאת שלי בראשי.
*
אני קצין בקומנדו. על הפעולות בהן אני משתתף אינני יכול לספר, רק יכול לאמר שאנחנו במתח תמידי.
המחשבה שיקרה לי משהו, והיא תשמע על כך רק אחרי שלא אהיה, הציקה לי מאד. ידעתי שאני חייב לה את האמת.
אני רוצה שהיא תדע שהעושר האמיתי הוא לא חשבון הבנק הגדול שלי, אלא היא שמקבלת אותי כמו שאני, בזמן שהיא חושבת שאני אדם קשה יום. היא האוצר האמיתי של חיי.
'הדבר הראשון שאעשה כשנפגש,' אני מבטיח לעצמי, 'הוא להוריד בפניה את המסכה.' אני רק מקווה שהיא לא תכעס עליי. איך שאני מכיר אותה, אני מאמין שהיא תקבל זאת בהבנה.
*
"את יודעת היכן היא עובדת?" אני שואל את סבתא דבורה.
"בבית החולים איכילוב," אומרת סבתא ומביטה בי בפליאה.
"אם כך אסע אליה," אני אומר, נושק לסבתא ויוצא מדירתה.
אני עוצר בחנות הפרחים, קונה זר פרחים צבעוני, והולך ברגל לבית החולים. אני זקוק לאוויר הצח כדי לארגן את מחשבותיי.
כאשר אני מגיע ללובי של בית החולים אני מתקשר אליה. היא עונה מייד.
"שחר?" היא שואלת בחשש.
"כן אהובתי זה אני," אני עונה לה.
"איך אתה?" היא אומרת בקול חנוק,
"אני רוצה לראות אותך," אני אומר לה באיפוק.
"אני כל כך מתגעגעת אליך. מתי תחזור כבר?" היא לא מתאפקת ושואלת.
"אני פה," אני עונה לה, "בבית החולים."
"איפה בדיוק," היא שואלת בקול רועד.
"אהובה שלי אני פה בגללך. לא יכולתי לחכות עד שתחזרי הביתה. אני חייב להרגיש אותך, לחבק אותך, לנשום אותך לתוכי," המילים יוצאות ממני בשטף, "את הדבר הכי יקר לי."
"אתה פה באיכילוב?" היא שואלת כלא מאמינה.
"כן," אני עונה לה, "את יכולה להיפגש איתי לכמה דקות?"
" אני אבוא לקחת אותך," היא עונה.
אני ממתין ליד המעליות, מצפה לראות אותה יוצאת מאחת מהן. אני מופתע לראות את נויה מגיעה מאחד הפרוזדורים בקומת הקרקע, שולי החלוק שלה מתנופפים בשל צעדיה המהירים לקראתי. רגע לפני שהיא מזנקת עליי, אני מספיק לראות את הכיתוב עלי החלוק – ד"ר נויה שילון, כירורגית.
נויה כורכת את זרועותיה סביב צווארי, ואת רגליה סביב מותניי. אני מת מעייפות ועדיין אוחז בה בצורה יציבה, ונענה לנשיקה הסוערת שלה.
לבסוף היא נתתקת ממני, אוחזת בי בידי ומובילה אותי למחלקה. "שאף אחד לא יפריע לי כעת," היא אומרת ונכנסת איתי לחדר שעל דלתו מופיעה שמה.
"אנחנו צריכים לדבר," אני אומר לה מייד.
היא מתיישבת ופניה מחווירות. היא עוצמת עיניים ודמעה נושרת על חיה.
"לא מתוקה שלי. זה ממש לא מה שאת חושבת," אני אומרת לה ומנגב את הדמעה בכף ידי.
"כשרק היכרנו, החלטתי לא לספר לך מי אני…" אני מתחיל דבר. נויה קוטעת אותי.
"אתה נשוי," היא אומרת ומסיטה את מבטה ממני.
"אני מקווה להיות בקרוב נשוי לך. אבל לא, אני לא נשוי," אני עונה לה, "את הגעת לכאן מחיפה, ולא ידעת מי אני. החלטתי לבחון אם תתאהבי בי בלי לדעת שאני גבר מאד עשיר. הפאב הוא רק הבייבי שלי. אני הבעלים שלו. פרט לו יש לי חברת הייטק מאד מצליחה.
קיוויתי שתבחרי בגבר שאני, ואת הוכחת לי שאכן בחרת. את העושר האמיתי שלי, את מעשירה את חיי יותר ממה שכסף יכול להעשיר אותי."
אני מביט בה ומצפה לתגובתה.
"תקופה ארוכה אני מרגישה יסוריי מצפון על ההתעקשות שלך לפרנס אותי. אני שמחה שאני לא באמת גוזלת ממך את הפרוטות שאתה מרוויח.
אני מבינה אותך לגמרי. גם אני לא סיפרתי לך מי אני באמת. רציתי לדעת את אותו הדבר בדיוק, שאתה אוהב אותי בזכות האופי שלי, ולא המעמד שלי. ואז פרצה המלחמה, וכבר לא היה טעם לדון בזה. אתה הפכת אותי להיות מאושרת, ולזה אין מחיר." היא קמה, מקיפה את מותניי בזרועותיה, ומניחה את ראשה על חזי.
אחרי דקות ארוכות היא ניתקת ממני. "כמה זמן תארך החופשה שלך?" היא שואלת.
"שוחררתי הבוקר. חזרתי אלייך לתמיד," אני אומר, "מתי את מסיימת את המשמרת?"
"האמת היא שסיימה אותי כבר לפני שעה, אבל לא מהרתי לעזוב. קשה לי לחזור לבית שריק מנוכחותך," היא עונה לי.
"אם כך בואי נלך לדירה שלי, זו שגרתי בה עד שהיכרתי אותך," אני אומר לה. אני בטוח שתאהבי אותה. מהמרפסת שמקיפה אותה אפשר להשקיף על הים מצד אחד, ועל העיר כולה מצידה האחר."
"אני בטוחה שהיא מהממת, אבל אני מעדיפה את הקן החם שלנו," היא אומרת לי.
ליבי מתרחב למשמע מילותיה.
'אתה מבין אבא?' אני מדבר אל אבי בליבי, 'זה העושר האמיתי, זה מה שעושה אותי מאושר.'
https://www.youtube.com/results?search_query=solo+matteo+bocelli
בר אבידן
