אם תשאלו אותי, כל הנשים בעולם זונות.
זאת לא מסקנה שהגעתי אליה מניסיוני, אלא משהו שהבנתי בראשית שנות נעוריי.
כדי שתבינו אותי אני צריך לחזור בזמן מעל לעשור, אבל נעזוב את זה כעת.
אני לא מעריך נשים, הן קיימות בעיניי רק כדי לספק את תשוקותיי בכל אופן בו אני חפץ בו.
כבר אמרו לי לא פעם שיום אחד תבוא האחת שתגרום לי להתאהב בה עד כלותי.
אני מוכן לשים את כל מה שיש לי, ויש לי הרבה, שזה לא יקרה.
*
"אמרתי לך," אמרה לי בת', שליבה נשרט ממני לא פעם, בתחושת נצחון כשראתה את עיניי מקובעות על אישה שישבה על הדלפק בבר.
"את הוזה," אמרתי לה ואילצתי את עצמי להפנות את מבטי מהרגליים הבלתי נגמרות של האישה הזרה הלבושה בחצאית עור קצרה, כזאת שאם תתכופף מעט כל עולמה הקסום יהיה גלוי לפניך.
מייקל מיהר אליה בצעדים מהירים ונעמד לידה בתנוחה הזאת שתמיד משפיעה על נשים. היבטתי בו בשעשוע, אך גם בסקרנות. הוא מתחרה רציני שלי. כמוני גם הוא משתמש בנשים ולא ניקשר אליהן.
הזרה הפנתה אליו את מבטה, סרקה אותו בזריזות ומשכה בכתפיה.
מייקל כמובן לא יכול להרשות לעצמו להדחות על ידה. זה עלול לפגוע במוניטין שלו.
"אז מה, משחקת אותך קשוחה? אני מתערב איתך שאת הלילה את מסיימת במיטתי, גונחת תחתיי," הוא אומר בטון השחצני הכה מזוהה איתו, את המילים שהשמיע כבר לאין ספור נשים.
היא המשיכה לאכול באדישות ולא מזכה אותו במבט נוסף.
אני מודה שהאדישות שלה היא שעודדה אותי לפעול, לא הגוף המושלם שלה.
ריחמתי על מייקל. הוא הפעיל את כל התכסיסים שהוא מכיר, אבל לא זכה למבט נוסף ממנה.
*
"מה אתה מחפש פה?" הוא נובח לעברי בראותו אותי מתקרב לכיוונה.
"מה מחפש אדם שתוקף אותו רעב?" אני עוטה על פני מבט של פליאה.
"רעב למה בדיוק?" הוא מרים את ראשו בתנועה חדה כלפי מעלה ומעוות את פיו בלעג.
אני מרים את מבטי לעבר הלוח על הקיר ובו התפריט. "מרק היום נראה לי מפתה. מרק בשר בקר פיקנטי ברוטב עגבניות," אני קורא בקול, "מה דעתך?"
"אתה חושב שאני טיפש?" הוא שואל ונד בראשו לשלילה.
בא לי לענות לו שאני חושב שכן. "מה פתאום, אני מאד מעריך אותך," אני עונה לו בטון שגורם לו להתבלבל.
אבל הוא לא מרפה. "וזה לא קשור במקרה למישהי שיושבת ואוכלת כאן מרק?"
אני חושב לעצמי כמה טיפש הוא יכול להיות.
"לימדו אותי שזה לא מנומס להציץ לצלחת של מי שאוכל. זה נכון גם לגבי נשים," אני אומר וגורם לה להחניק חיוך, מה שמעלה את חמתו של מייקל.
אף פעם לא יחסתי חשיבות לשיטחיות שבה הוא פועל. אני לא יודע איך זה שעד היום לא שמתי לב לכך.
"את נראית טוב," אומר לי ברוקלין שיוצא מאחורי הבר לחבק אותי.
"אני שמח שבאת. מה בא לך לשתות? אני מבין שמשקה אלכוהולי הוא מחוץ לתחום," אומר ברוקלין באגביות, חוזר למקומו ומעביר מיד ליד את השייקר בוהוא מפליא להכין קוקטיילים.]
"אני מניחה שאתה יודע," אני נאנחת, "אני מנועה מלשתות בחודשים אני צריכה עדיין להתחזק," אני עונה לו, "אז קפה אני מניחה?"
"וכמובן את הכריך האהוב עלייך," הוא אומר.
"דווקא בא לי היום מרק," אני עונה, "אני לא בטוחה אם זה כי באמת קר היום, או שקר לי בפנים."
"איך זה שלא שאלתי אותך. איך היה היום?" הוא אומר ועוטה על פניו מבט רציני.
"האמת היא שאני עייפה מכל הסיפורים האלה של 'את לא מבינה מה עברתי בילדותי,'" אני נאנחת.
"אני מבין אותך לגמרי," הוא עונה, "וטוב שכך."
"נכון?" אני עונה, "מי כמוך יודע כמה התרוץ הזה מוציא אותי מדעתי," אומרת,"אז מסתבר שהיא אישה מוחזקת כי 'יותר נוח שגבר יספק לך משכורת בלי שתצטרכי לעבוד,' היא אמרה לי, כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם.
אני לא יודעת אם אי פעם סיפרתי לך, אבל גם אני כמו כולן קיבלתי הצעה כזאת באוניברסיטה."
"לא סיפרת, אבל אני גם לא מתפלא. אם מראה כמו שלך, כל גבר היה מוכן לשלם הון רק כדי לזכות בתשומת ליבך," אומר ברוקלין. אנחנו חברים טובים ואני יודעת שהוא אינו מפלרטט איתי ולכן אני מרשה לו להתבטא כרצונו. "אין צורך שתספרי לי שאת סרבת. אני יודע שאת הכי רחוקה מלהיות כזאת."
"אני מתקשה להגיב באיפוק מול הסיפורים על שריטות הילדות כאשר שולפים אותן כתרוץ לכל דבר, 'אבל כשהייתי ילדה…'" אני ממשיכה להוציא ממני את מה שיושב לי על הלב, "אבל אני מודה שיותר קשה לי לשמוע זאת מפי גבר. זה לא שאין גברים שעברו סיפורים קשים בילדותם, אבל אני חושבת לעצמי שגבר בן שלושים, נאמר, חי מספיק שנים מחוץ לבית ילדותו וטווה את מסלול חייו לפי בחירתו, אז בבקשה על תטיל את הטעויות שאתה עושה, על מה שקרה לפני שני עשורים."
"את לא מסכימה ששריטות ילדות לא מטופלות יכולות להתפרץ בכל מיני מקומות, בזמן הכי לא צפוי?" מתעניין ברוקלין.
אני מביטה עליו וחושבת לעצמי האם יש בין האורחים בפאב שיודעים מיהו ברוקלין באמת? אני יודעת שלא מעט חושבים שזה מה שהוא בחר לעשות בחייו, להיות ברמן.
אני יכולה רק לנחש מהיכן באה השאלה הזו, ולכן אני שוקלת את מילותיי.
"אני לא מזלזלת בזה בכלל. לשם כך בחרתי במקצוע שבחרתי, כדי לעזור לאנשים לנקות את הנפש שלהם גם מכאבים ישנים. אין זה אומר שהם הסיבות לכל מה שלא הולך לך בחיים."
"ואיך את מתמודדת?" הוא גורם לי לקפוא.
אני נושמת עמוק, מרגיש את הגוש הזה שלוחץ עליי בחזה כל פעם שאני נמשכת לעברי.
"תראי אותי, עומד ומפטפטת כמו איזה תרנגולת. אני ניגש להביא לך מרק," הוא אומר. זה מה שאני אוהבת אצל ברוקלין. כשהוא מבין שעבר את הגבול הוא יודע לקחת צעד אחד לאחור.
ברוקלין מניח צלחת של מרק מהביל, שריחו מגרה לי את בלוטות הטעם. אני לוקחת את הכף בידי, טובלת אותה בקערת המרק, מעמיסה אותה עד סופה ומגישה את המרק לפי. "מממ…כמה שזה טעים," אני אומרת, ובוצעת חתיכה מכיכר הלחם שמונחת לפני בתוך סלסלה.
גבר זר נעמד לידי ומתחיל לשלוף משפטי פתיחה מכובסים. אם היה לי דולר על כל פעם ששמעתי אחד כזה, הייתי יכולה להאכיל את כל עניי העיר.
הוא קופץ את אגרופיו כשהוא מבין שזאה לא עובד עליי. הוא בהחלט לא יודע להתמודד עם אחת כמוני שלא מתרגשת מהחיצוניות שלו. לא אשקר, הוא גבר יפה תואר שיודע להתלבש לפי מיטב האופנה. אי אפשר שלא לראות את הסמל של מיו מילאן שרקום על הז'קט שלו.
אבל כשמדובר בי, אני מחפשת הרבה מעבר.
כשהוא קופא פתאום אני מבינה שני דברים – האחד, שעוד גבר מתקרב לבר, השני, שהם מכירים.
לרגע חשבתי שלנגד עיניי עומדת להתנהל מלחמת תיישים, כשכל אחד נוגח בקרני השני בעוצמה כדי לכבוש את תשומת ליבה של הנקבה. מסתבר שטעיתי.
אני רואה שהגבר הנוסף נעמד בקירבתי, אבל הוא זורק לעברי שום משפט שיראה שהוא מעוניין בי, אלא מזמין מרק. כמובן שאני מבינה שזה בגללי, רק שהגבר הזר טוען שהוא סתם רעב.
דבר אחד הוא אינו יודע. שדווקא הוא משך את תשומת ליבי, מאחר שראיתי אותו כשנכנסתי לפאב. הוא היה מוקף בחבורה של גברים שהקשיבו בשקיקה לכל מה שיש לו לאמר, ואילו הנשים הביטו בו בהערצה במטרתה שישים ליבו אליהן.
אני רוצה לאמר לו משהו על המרק, אבל נמנעת כיוון שהוא אמר שאין זה ראוי להסתכל בצלחת של האחר.
הוא מתיישב לידי ומתחיל לאכול בשתיקה. "תמסור למי שהכין את המרק, שהוא בהחלט יודע לבשל. מזמן לא טעמתי מרק כל כך טעים," הוא אומר לברוקלין.
אני מקרבת אליו את סלסלת הלחם. "תטבול את פרוסת הלחם במרק, זה משבח את טעמו," אני אומרת לו, לוקחת פרוסת לחם וטובלת אותה במרק שלי.
אני מגניבה לעברו מבט ורואה את ההנאה על פניו.
אני מפנה מבטי ממנו ומחניקה את מבטי. אין ספק שהוא רווק, אלא אם כן הוא בזוגיות עם אישה שלא אוהבת לבשל.
"אני מתוודה בפנייך שהרבה זמן לא אכלתי אוכל ביתי," הוא אומר כאילו קרא את מחשבותיי, "אני מניח שזה ניכר. זו הסיבה שאת מחניקה חיוך?"
אני מופתעת שהוא שם לב. אז מסתבר שגם הא הגניב אליי מבטים בזמן שאכלתי.
"אני מניח שאפשר ללמוד מכך הרבה עליי," הוא אומר ומשתתק.
כמה שאנסה, היצר הטיפולי שטבוע בי מתעורר לחיים. אני כבר יכולה לדמיין מאיפה הוא מגיע.
הוא ממשיך לאכול בשתיקה, מסיים, ומבקש את החשבון.
הוא קם ללכת, אבל פתאום מסתובב אליי. זו הפעם הראשונה שהוא מישיר אליי מבט. "אני אוכיח לך שבשביל האישה הנכונה, אני מוכן לעשות הכל. מה שאמור לקרות יקרה, ואני יודע שיקרה."
אני מביטה בו במבט משועמם. "אני מאחלת לך בהצלחה," אני אומרת ולוגמת מכוס המשקה שלפניי.
"לנו, שיהיה לנו בהצלחה," הוא אומר בפנים רציניות, ועוזב.
"מה זה היה?" שואל ברוקלין.
"תגיד לי אתה," אני עונה ומושכת בכתפיי.
"אף פעם לא ראיתי את גיא פטרסון כפי שהוא נראה היום. היה בו משהו מרוכך."
אני מעמידה פנים שלא מבינה למה ברוקלין רומז כאשר הוא אומר באגביות את שמו.
'מה שאמור לקרות יקרה,' אני חושבת על מילותיו של גיא.
אני לא יודעת אם הוא קלט מי אני, או לרגע הוריד את המסכות שלו בלי לשים לב, ואולי כן.
אני מוצאת את עצמי מקדישה למילותיו תשומת לב יתרה, בזמן שברוקלין ממשיך לדבר אליי.
"אני מצטערת ברוקלין, אני מאד עייפה ולא מרוכזת. לפחות לא אלך לישון רעבה," אני מחייכת אליו.
אני יוצא מהפאב ולוגם אוויר צח מלוא ריאותיי. אני מבין לראשונה למה בת' התכוונה. אני לא מכיר את עצמי. ממתי אני שוקל כל מילה שאני מוציא מפי בעומדי ליד אישה?
אני משתעשע לרגע עם המחשבה שאחכה לה בחוץ. היא נראתה עייפה, ואני מניח שהיא תעזוב בקרוב את הפאב, מה גם שהיא לא נראית לי כמו הנשים האלה שמחפשות גבר ללילה.
אני מבין שאם אני רוצה לחזר אחריה, זה הדבר האחרון שעליי לעשות. אני צריך להאמין במה שאמרתי לה. מה שאמור לקרות יקרה.
אני חוזר הביתה אבל לא מוצא בו מנוחה. אני מרגיש שמשהו חסר לי. אף פעם לא הרגשתי בדידות בביתי, להיפך, תמיד זה היה המקום בו הייתי נרגע מייד עם היכנסי אליו.
'תראי מה עשית לי,' אני מדבר אליה בליבי.
אני נחוש בליבי להביא אותה אליי. השאלה איך מוצאים אישה שאינך יודע את שמה? כבר ברור לי שאעשה הכל כדי למצוא אותה.
אני נוהג להגיע לפאב מידי יום חמישי. לעיתים אני בא גם בסוף השבוע. כיוון שפגשתי אותה ביום חמישי, אני מחליט לחכות שבוע.
הרבה יכול לקרות במשך שבוע. ויכול להיות שזה הזמן שאני זקוק לו כדי לשכוח ממנה.
את סוף השבוע אני מבלה עם חברים מחוץ לעיר. הרעיון לנסוע היה שלי. ביקשתי שיכינו לי את היאכטה, והודעתי למי שרוצה להצטרף שנעזוב עם שחר את המעגן. כמובן שלא רציתי לספר להם שאני עושה זאת כדי לקרר את הרגשות שסוערים בי.
"מה עובר עליך?" שואל אותי מייקל, כשהוא שם לב שאני מתעלם מקיומן של הנשים. זה לא שהן לא יפות, רק שאני מרגיש צורך להתרחק מכולן כעת.
"עבר עליי שבוע מאד מתיש בעבודה. אני לא במצב רוח לצאת לצייד. תן לי להנות מהשמש החמימה, מהמים הנעימים, בלי צורך להשתתף במשחק הזה בין המינים. דווקא אתה מכולן צריך לשמוח, כולן לשרותך," אני עונה לו ומחייך. אני כבר יודע מה עובר לו בראש. לא פעם הוא אמר לי שבלעדיי, הרדיפה אחריהן היא לא אותו דבר.
"יודע מה? גם לי בא היום סתם לשכב על הסיפון ולנוח," הוא עונה להפתעתי.
"מה קרה, רק כשאתה בתחרות איתי אתה…" אני מתחיל לאמר אבל מבין שזה לא יפה לדבר כך, "אני מצטער."
"לפעמים לא בא לי לשחק את הצייד. הייתי מעדיף מערכת יחסים שמתפתחת באופן טבעי, לא כזו מאולצת. אני לא יודע אם זה אנחנו הגברים שטבוע בנו הצורך לכבוש את הנשים. לפעמים אני חושב שאנחנו בובות משחק שעושות מה שמצופה מאתנו לעשות," הוא אומר ונאנח, "אתה מבין אותי?"
"אם כך אתה מבין אותי," אני עונה לו ומתרווח על כיסא נוח שבסיפון העליון, הרחק מכולם. פתאום כל החגיגה שמתרחשת בסיפון העליון מעצבנת אותי, ומחשבותיי נודדות לאישה האחת שממנה אני בורח.
*
שבוע חדש מתחיל
הטלפון הנייד מעיר אותי משנתי. אני מביט מסביבי, בחוץ עדיין חושך, ואני מנסה להבין איזה יום היום. אני מושך בכתפיי ומסתובב לצד השני.
התראת הודעה נכנסת נשמעת ואני לוקח בחוסר חשק את הטלפון כדי לקרוא אותה. 'מי לעזאזל שולח הודעה בשעה מוקדמת כל כך?' אני חושב.
אדם כהן:
מתנצל על השעה המוקדמת.
חזרתי לפני כמה ימים מישראל, או אם לדייק מעזה.
הלכתי לאיבוד שם.
יש לי פגישה בתשע ורציתי לשאול האם תוכל להסיע אותי,
ולהחזיר אותי הביתה בתום הפגישה.
אבין אם תאמר שאתה עסוק.
ההודעה הזאת מעירה אותי מייד. חמישה חודשים לא שמעתי מילה מאדם. ידעתי שהוא עלה על הטיסה הראשונה כשנודע לו מה קרה במולדתו. כל אותם חודשים עקבתי בחרדה אחרי החדשות מהמזרח התיכון. סוף סוף אני יכול לנשום לרווחה. הוא חזר הביתה.
גיא פיטרסון:
זו שאלה בכלל?
אפנה עבורך את היום.
תשלח לי את הכתובת מהיכן לאסוף אותך.
שמח שחזרת.
אני שולח הודעה למשרד, ומבקש שיבטלו את כל הפגישות שלי. 'מקרה חירום משפחתי,' כך אני מתרץ את בקשתי.
כאשר אני אוסף את אדם כבקשתו בשמונה וחצי, אני נחרד. הוא נראה צל של עצמו. אני מאלץ את עצמי לחייך.
"אני יודע שאני נראה נורא", הוא אומר. "אתה לא צריך להעמיד פנים שאני נראה נפלא. אני מבולבל. אני לא יכול להבין מה קורה בחוץ. אני מתקשה להבין איך העולם לא מבין מה קורה שם. אני רואה את ההפגנות ובא לי לצרוח, איך כולם עיוורים?" אומר אדם והמראה בעיניו משדר מצוקה גדולה.
"אין לי מילים לאמר לך. אני מרגיש לאחרונה שאנחנו חיים בעולם ריקני. אנחנו רודפים אחרי כסף, אחרי דברים חומריים שמספקים ריגוש רגע, וגם אחרי . . . נשים," אני עונה לו.
אדם מחייך. "אני לא מכיר אותך," הוא אומר.
"מסתבר שגם אני השתניתי. אני יכול לספר לך כעת, שדאגתי לך מאד. הייתי צמוד לחדשות כל הזמן. כשפרסמו תמונות של הנופלים התפללתי שלא אראה את הפרצוף היפה שלך," אני אומר לו.
"אולי גם אתה צריך טיפול," הוא אומר.
"טיפול?" אני שואל.
"לשם אני הולך כעת," מסביר אדם, "קיבלתי המלצה על רופא נפש שבעצמו שירת בצבא בארץ. שמעתי שהוא רופא מעולה."
אדם מכניס את הכתובת למכשיר הניווט ואנחנו יוצאים לדרך.
"אתה לא מבין כמה מוזר לי לראות עיר שוקקת, חסרת דאגות," אומר אדם.
"שוקקת כן, אבל חסרת דאגות, זה לא מה שהייתי מכנה את העיר הזאת," אני עונה לו.
מסתבר שהמקום אליו אנחנו נוסעים נמצא בשכונה מרוחקת. אנחנו מגיעים לבניין שצבוע כולו לבן. בחזיתו על המרפסת יש שלושה כסאות, שניים בצבע כחול, ואחד בצבע צהוב.
אני מחנה את הרכב בחצר האחורית שלו וממתין.
"אני צריך אותך איתי," מבקש אדם כשעל פניו ניכר שהוא חושש מהמפגש.
אנחנו נכנסים לבניין ואת פנינו מקבלת בחיוך בחורה יפיפיה. "בוקר טוב לכם," היא אומרת, "יש לכם פגישה?"
"אני לד"ר בילי האם הוא הגיע כבר?" שואל בחשש אדם. נראה לי שהוא מקווה לשמוע שהוא עדיין לא הגיע.
"אני מישל, מי אתה?" היא שואלת.
"אדם כהן," הוא עונה לה.
"בוא איתי," היא מבקשת.
"החבר שלי יכול להכנס איתי?" הוא שואל אותה.
"תמתין, אני אברר עם ד"ר בילי," היא אומרת, ונעלמת באחד מהסדרונות.
קול עקבי נעליה מהדהדים במסדרון, מפסיקים לרגע, ושוב הם נשמעים מתקרבים אלינו. "בואו איתי," היא אומרת בחיוך.
אנחנו מגיעים לדלת שצבועה בלבן ועליה שלט שעליו כתוב בצבע ורוד ד"ר בילי לוין.
'ראית את השלט?' שואל אדם שמרגיש מבוכה פתאום.
"ורוד היום זה צבע אוניברסלי," אני מנסה לגרש את חששו של אדם.
אני מקיש על הדלת ושומע קול טיפוף עקבים מתקרב לדלת. "אולי זה לא המקום עבורך," אני אומר לו.
אבל אז נפתחת הדלת ואני לא נושם.
"גיא, מה אתה עושה פה?" היא שואלת אותי.
'אז היא יודעת את שמי,' עוברת המחשבה במוחי.
"אני פה עם אדם," אני עונה לה.
"אתה מדבר עברית?" היא שואלת.
"אני מבין," אני עונה לה.
"אם כך, אני אדבר איתך אדם בעברית, אלא אם כן אתה מעדיף שנשוחח באנגלית," היא פונה לאדם בטון רך ומובילה אותו לתוך החדר.
"אני אמור לשכב על הספה?" שואל אדם שבוחן את החדר.
"אתה יכול לעשות מה שמרגיש לך נוח. אני פה להקשיב לך," היא אומרת.
"כלומר אני אדבר ואת תעשי סימן עם הראש שאת מקשיבה," הוא ממלמל ספק לה, ספק לעצמו.
"נראה לי שראיתי יותר מידי סרטים," היא עונה לו, "אני פה כדי להקשיב, לזהות מה כואב לך, ולעזור לך להתמודד."
"להתמודד?? איך אני יכול להתמודד עם מה ראיתי?" הוא אומר ומתיישב בכבדות על הספה.
"אני חושבת גיא," היא פונה אליי, "שכדאי שתמתין בחוץ."
היא מלווה אותי לדלת. "אני רוצה לקחת אותך לדייט," אני אומר לה בלי לחשוב.
"אני חייבת לחזור לאדם," היא אומרת.
"תבטיחי לי," אני לא מרפה.
היא מחייכת וסוגרת את הדלת.
שוב אני חסר מנוחה. מהתשובה שלה אני כבר מבין שהיא לא מעוניינת.
מה אמר לי אדם איני יכולה לספר. גם בגלל שמירת הסודיות, אבל יותר מכך, בגלל שאינני יכולה לאמר בקול את מה ששמעתי. אני רק יודעת שאעשה הכל כדי לרפא את נפשו הפצועה.
"אני מעדיפה שתמנע מכדורים," אני אומרת לו לפני שאנחנו נפרדים, "אני מאמינה שבעזרת השיחות שלנו נמצא את הדרך. כפי שאמרתי לך, אל תדאג למחיר של הפגישות כיוון שאינני מתכוונת לגבות ממך כסף."
"בגלל גיא?" הוא שואל.
"זה לא קשור אליו. בגלל מה שעשית למען המולדת שלנו," אני עונה לו.
"למה הוצאת אותו?" הוא מפתיע אותי, רגע לפני שהוא עוזב.
"אני חושבת שאתה צריך קודם לעכל את הדברים בעצמך, לפני שאתה יכול לדבר עליהם עם מישהו אחר, גם אם הוא חברך הטוב," אני אומרת לו.
"את מתכוונת לספר לו?" הוא שואל.
"מה שנאמר כאן בחדר, נשאר פה. אין לי זכות לספר לאיש מה שאת מספר לי," אני עונה.
"אני מרגיש שאת באמת מקשיבה לי. את לא מתייחסת אליי כאל משוגע, לא מנסה לכסות את הפצעים שלי במילים נבובות," אומר אדם.
"תבקש מגיא שיכנס לרגע. הוא ביקש ממני משהו אישי, זה לא קשור אליך," אני אומרת לו.
"הוא מטופל שלך?" מתפלא אדם.
"לא," אני מחניקה חיוך.
אני מלווה אותו לדלת ומשאירה אותה מעט פתוחה.
"איך הוא?" שואל גיא מייד שהוא נכנס.
"אסור לי לענות על השאלה הזו. אבל בקשר לשאלה שלך…" אני משתתקת.
"כבר הבנתי שאת לא מעוניינת," הוא עונה, "תודה שאת מטפלת בו. הוא נראה לי מאושש מעט."
"הייתי מעדיפה שלא נפגש בפאב," אני אומרת לו.
"אני מבין," הוא אומר והמתח ניכר על פניו.
"דווקא פה בשכונה המרוחקת ממרכז העיר יש מסעדות ממש טובות," אני אומרת בחיוך.
"המספר הזה הוא לעיניך בלבד. אין לי שום רצון שאחד מהמטופלים שלי יתקשר אלי באמצע הלילה, לשם כך יש לנו שרות שמקבל הודעות." אני מגישה לו פיסת נייר עליה רשמתי את מספר הנייד האישי שלי. "יש לי יום ממש ארוך היום. אני מסיימת בשש."
כמה דקות לפני השעה שש אני מכבה את האור במשרד שלי. כל הדוחות שהיה עליי להגיש כבר נשלחו ליעדם.
"את תמיד הולכת אחרונה," אומרת לי בחביבות המנקה שמחכה שאצא מהחדר כדי שתוכל לסיים את עבודתה. אני מוציאה מתיקי מעטפה ובה התשלום הדו שבועי שלה.
מבט זריז על הנייד שלי מראה שאין שום הודעה מגיא.
אני יוצאת מהמשרד ורואה את גיא יושב בחוץ על הכיסא הצהוב ומדבר בטלפון הנייד. "אתה יודע דניאל, ישנם דברים יותר חשובים מכסף בעולם. כשחבר שלך זקוק לך ראוי שתעזוב הכל ותהיה איתו. אם אתה לא מבין על מה אני מדבר, אתה באמת בבעיה גדולה."
הוא עדיין לא מבחין בי וממשיך לדבר. אני סוקרת אותו ביסודיות ומרגישה את הלב שלי מתרחב. המילים שהוא אומר מלטפות לי את הלב.
"תגיד לי שאתה לא רציני. אתה חושב שאני עושה הרבה כסף כדי להשיג נשים? אני לא רוצה להגיד לך מה אני חושב על נשים שזה כל מה שמעניין אותן.
בכל מקרה אני כבר לא שם. אני רוצה להיות רק עם האחת, זו שגורמת ללב שלי להגביר פעימות, זו שתדע לטפל בו באהבה.
אז מסתבר שלא כל הנשים…" הוא מרגיש פתאום בנוכחותי, "אני חייב לסגור."
"סוף סוף באת," הוא אומר לי.
"עכשיו שש ודקה," אני אומרת לו, "זה אתה שהיית עסוק בשיחת טלפון."
"את לא מבינה," הוא אומר ועוטף אותי לחיבוק, "סוף סוף הגעת לחיי, ואני לא מתכוון לתת לך ללכת."