בזמן שכולם יוצאים לחגוג את יום העצמאות, אני מתקשה לשמוח.
כל שנה שעוברת, יום הזיכרון קשה לי יותר.
אני לא יודע אם אלה רגשות האשם, או המראות שמתעוררים לחיים סמוך ליום הזה.
במשך השנה אני מצליח להשכיח ממני את המחשבות המטרידות, את התהיות מה יש בי שגרם לי להישאר בחיים, ולחבריי לא.
אני כבר לא מקדיש תשומת לב יתרה לשתית הקפה.
*
בשנה הראשונה הייתי עורך באדיקות טקס של שתיית קפה שהכיל חמישה ספלי קפה קטנים.
הייתי ממלא את הפינג'ן מים, מוזג קפה ומחכה שהוא ירתח. למרות שאני אוהב לשתות קפה מתוק, 'הענשתי' את עצמי ונמנעתי מלהוסיף סוכר לקפה המבעבע. כשהקפה רתח, הורדיתי את הפינג'ן מהאש, והחזרתי שוב לרתיחה נוספת. חזרתי על הפעולה הזאת עוד פעמיים.
רק אז מזגתי קפה בספלים, ולגמתי מכל אחד מהם. אחד בשביל שי, אחד בשביל הג'ינג'י, אחד בשביל יונתן, אחד בשביל אורן, והאחרון, כשכבר הייתי מלא בקפה המר, בשבילי.
הזיכרון של הטקס הזה מתעורר בי מידי שנה בסמוך ליום העצמאות, ואני נלחם בעצמי לא לערוך אותו.
'הם לא יחזרו,' אני מזכיר לעצמי, המוות שלהם הוא סופי.
לעיתים אני חולם בלילות על שדה הקרב, ומתעורר שטוף זיעה ממנו. מה הפלא שקיבלתי פטור משרות מילואים? עברו חודשים עד שנעתרו לבקשתי והוסיפו אותי למצבת המתנדבים.
"יש לך בעיה ספי," אמר לי יוחאי חברי ששרד איתי את התופת, "אתה צריך לדבר עם איש מקצוע."
העובדה שאני מתפקד רגיל לחלוטין במשך היום גרמה לי לגחך למשמע מילותיו.
רק במחשבה לאחור אני מבין שהסיבה שאני נמנע מלבלות לילה שלם בחברתה של אישה, נובעת מהפחד שמא אחלום בלילה על 'שם,' והיא לא תרצה להיות איתי.
*
"החברים נפגשים היום בבר על החוף. לבוא לאסוף אותך?" שואל יוחאי.
"אני לא בטוח שזה יום להסתובב בו עם רכב בעיר," אני עונה לו, "אני אגיע ברגל."
"אתה לא מנסה להתחמק ממני," הוא אומר ומביט עליי.
"מה עובר עליך? ברור שלא," אני עונה.
"וללכת ברגל בנהר של חוגגים זה נעים יותר?" הוא שואל.
"אתה שוכח היכן אני גר, וגם שאני תל אביבי מלידה ומכיר את כל הרחובות הצדדיים," אני עונה לו.
"איך זה שתמיד יש לך תשובה לכל דבר?" הוא רוטן, "נפגש על החוף."
*
אינני מרבה לשתות, וגם כשזה קורה אני מסתפק בבקבוק אחד. רק פעם בשנה, בתפר הבלתי הגיוני בעיניי, בין יום הזיכרון ליום העצמאות אני מרבה לשתות כדי לשכוח את היום הזה.
יוחאי שתמיד רגיש להתנהגות שלי, טען נגדי פעם שאני משתכר כדי לשכוח. כמובן שמיהרתי להכחיש, ואמרתי שאני חוגג את הקמת המדינה.
*
כשאני מגיע לבר, יוחאי והחברים כבר מוקפים נשים יפות, ומפטפטים איתן ללא הכרה.
אני מביט מסביבי. בכל מקום ניתן לראות קבוצה של צעירים שחוגגים עוד שנה למדינה.
"יש לנו בהחלט נשים יפות בארץ," אני חושב לעצמי, "בהחלט יש בעבור מה לחיות." עדיין לא החלטתי אם אחפש לי דייט להערב. אני משאיר את זה ליד הגורל.
אני מודה שבאיזשהו מקום אני כבר שחוק מהנושא של הכרויות.
*
אסף רוטשילד.
כן, מהמשפחה ההיא של הבנקאים.
מנכ"ל בכיר בחברת הייטק.
(את העובדה שאני הבעלים אני משמיט,)
איך ניחשת? רואים אליי שאנחנו בדרך לאקזיט?
גר לבד, בדירה שלי, דופלקס מול הים.
רווק, ברור, אחרת מה אני מחפש איתך?
בן כמה? שלושים, אני מבוגר מידי?
מה אני מחפש?
אני לא בטוח שאני מחפש,
אבל בטוח שאמצא.
*
כשאני נזכר בשיחות המתישות האלה, יוצא לי כל החשק לדייט הערב. לא בא לענות על שאלון, אלא רק לבלות ולשכוח.
אני עדיין מותשת מהטיסה. כמה עוד אפשר לחיות על הקו תל-אביב-ניו יורק-הונג קונג?
החברות שלי מסתכלות עליי בהערצה. "את פשוט לא מעריכה את החיים שלך," אומרת לי ספיר, "הלוואי עליי חיים כאלה. על מה בדיוק את מתלוננת? מה קרה הקוויאר במחלקת עסקים לא היה טרי מספיק לטעמך? או שהמשקפים של גוצ'י שרצית בדיוק אזלו מהמלאי?"
"יפה לך שזה מה שאת רואה מהחיים שלי," אני עונה לה ולא מוסיפה.
*
בגיל עשרים ושמונה, ולא בגלל השעון הביולוגי המתקתק שלא מטריד אותי, אני רוצה חיים רגועים יותר. מה הטעם שיש לך הון כדי לרכוש לעצמך כל מה שמתחשק לך כולל דירת יוקרה, כשאינך נמצאת מספיק זמן בארץ כי להנות ממנה? שלא לדבר על זוגיות שלא יכולה להחזיק מעמד כשאת רוב חייך את מבלה בטיסות בין לבין.
המנכ"ל היה המום כשאמרתי לו שאני עוזבת. "תנקבי בסכום," הוא אמר לי.
"אין סכום בעולם שיפצה אותי על הרגשת האי שייכות," עניתי לו, מה שגרם לו לצמצם את עיניו ולהביט בי בבלבול.
אז היום זה יום העצמאות שלי. היום הראשון של החופש שעדיין אני לא יודעת איך מתנהלים בו.
*
השתיה הפכה לחלק מתרבות המפגשים בארוחת ערב משפחתית, במסעדה, אחרי פגישה עיסקית, וגם עם השגת יעד חשוב. למרות זאת, אני שותה רק כוס אחת של יין או בקבוק בירה אחד. לכן כשלין שואלת מה אני רוצה לשתות, אני עונה לה שאשתה כשנאכל.
"בא לי על האש," אומרת ספיר.
"אם כך באת למקום הלא נכון. המטבח מתמחה בארוחות דגים," אומרת לין.
"סלומון עם עשבי תיבול?" אני שואלת.
"אולי סושי?" מנסה ספיר.
"אולי תקראי את התפריט?" מציעה באיפוק דורית.
"אני אוכל רק טוגנים ובירה," אומרת ספיר לבסוף.
"יין לבן?" שואלת אותי לין.
"נשמע מעולה," אני אומרת.
פתאום לין מפנה מבטה ממני, ומבטה קופא. אני מכירה אותה כל כך טוב ויכולה להמר ביני לבין עצמי ש'גבר מעלף,' כך היא מגדירה את סוג הגברים שהיא נמשכת אליהם, נכנס למקום.
שפת הגוף שלה משתנה, היא מסדרת את החולצה שעליה, והעיניים שלה מפלרטטות איתו.
"הוא דווקא הטיפוס שלך,"היא אומרת ומחזירה מבטה אליי. "שיער קצר ועור שזוף מהשמש. בטח אחד שרובץ כל היום בים. אני כנראה לא הטיפוס שלו. קסמיי לא עבדו עליו."
ולמרות שהוא 'הטיפוס שלי, יהיה אשר יהיה, אני לא טורחת להסתובב לאחור.
"קורל שלנו מאמינה בקרמה," אומר ספיר, "אם הוא צריך להיות שלה, הוא יגיע אליה בלי שתתאמץ."
"זה מדהים כמה אתן יודעות עליי, אפילו יותר ממה שאני יודעת על עצמי," אני אומרת.
"אפשר להצטרף אליכן?" אני שומעת קול של גבר. ספיר מסמיקה, ולין נעה בחוסר שקט על כיסאה. אני לא טורחת להסתובב.
"אתן ארבע, אנחנו ארבעה, נשמע לי מושלם," הוא ממשיך לדבר. אני מסכמת ביני לבין עצמי שהקול שלו לא עושה לי את זה.
"מה קרה, היפיפיות שהיו איתכן משעממות אתכן?" שואלת דורית ומביטה בו בהתרסה.
הוא פורץ בצחוק. "כך את מעריכה את עצמך, ברירת מחדל?" הוא שואל.
"תוכיח שלא," היא אומרת משאירה אותי המומה. זה רק מוכיח שבאמת לא הייתי כאן הרבה זמן, אם השקטה שבחבורה הפכה להיות כזאת פלרטטנית.
הגברים מצרפים שולחן לשלנו בדיוק כשמוגש האוכל. המלצרית שואלת מה להזמין להם.
"בירות ומשהו לנשנש ליד," אומר הגבר שיזם את החיבור ביננו. אני מעיפה עליו מבט מהיר. ברור לי שהוא לא האחד שמשך את תשומת ליבה של לין, כיוון שעל ראשו רעמת תלתלים. אמנם הוא גבר יפיפה, אבל לא 'הטעם שלי,' כפי שהיא מכנה זאת.
להפתעתי השיחה קולחת, ומישהו מהצד לא יכול לנחש שזה עתה הכרנו.
אני נהנית מהשיחה, אבל מרגישה כמה התרחקתי מהמפגשים החברתיים האלה. אני לא זוכרת מתי נפגשתי לא למטרת עסקים. גם היציאות עם עמיתיי לעבודה נגעו תמיד בפרוייקטים עליהם עבדנו ולא על נושאים קלילים כמו אלה שבהם עוסקים הלילה.
אני לא רעבה, ומכרסמת מעט מהסלמון, למרות שהוא עשוי בדיוק לטעמי. היין הלבן שלין בחרה משתלב איתו בצורה מושלמת בארוחה.
אני לא יודעת אם זה בגלל שאני עייפה ולכן אני שותקת יותר מתמיד, או בגלל שאני לא מוצאת את עצמי בנושאי השיחה. זה רק מוכיח כמה צדקתי שביקשה לעזוב את העבודה שגרמה לי לאבד את זהותי.
"את נראית קצת אבודה," פונה אלי גבר שיושב מולי. הוא משחק איתי עם העיניים שלו , מנסה לתהות על קנקני.
"קורל חזרה מטיסה מספר…מי סופר. היא עדיין לא מאופסת על השעון," מנדבת דורית את המידע עליי.
אני עוצמת עיניים ומחייכת. 'ממתי אני צריכה שידברו במקומי?'
"דיילת?" הוא שואל, מקמץ במילים.
"נראה לך?" נוחרת בבוז דורית, כאילו להיות דיילת זה מקצוע בזוי, "קורל היא אשת העולם הגדול. היא הייטקיסטית."'
"דורית מומחית ל'קורל,' נא להפנות את השאלות עליי אליה," אני אומרת בחיוך.
הוא מניח את הטלפון שלו מול דורית. "את יכולה לרשום לי את מספר הטלפון של קורל?" הוא אומר והיא מביטה עליו ועליי לחילופין ולא יודעת איך להגיב.
"אני מבין," הוא אומר וקם. הוא מקיף את השולחן ומושיט לי יד. "בואי נרד למים. מגעם חמים ונעים בשעה זו של הלילה."
הוא מתכופף, לוקח את כוס היין ממנה לגמתי רק מעט, ומגיש לי אותה. בידו האחת הוא אוחז בידי ובשניה בבקבוק בירה.
"הייתי אומרת ששתית לא מעט," אני אומרת כשריח של בירה עולה מפיו.
"אני חייב," הוא ממלמל.
"למה?" אני שואלת.
"אני לעולם לא אוכל להבין איך אני אמור לשמוח, כשהדמעות עדיין לא יבשו מעיניי," הוא אומר.
אני נושמת עמוק. אולי הגיע הזמן להוציא גם את הכאב שלי החוצה.
*
עבר זמן רב עד שיכולתי לשמוע שוב נקישה על דלת בית הוריי, ולא לקפוא.
אני יכולה לשמוע עדיין את הבכי קורע הלב של אימי שמילמלה שמיום שילדה אותו ידעה שימיו קצובים. "אתה לא מבין," היא אמרה לאבי, "כמוהו לא יהיה לי יותר."
לסתותיו של אבי ננעלו, והוא הסתגר בשתיקתו.
מאז השתנו חיינו לנצח. היו אלה אימי ואחי המת מבעלה הראשון כנגד אבי , שני אחיי, ואני שחדלנו להתקיים עבורה החל מאותו יום.
אמנם הבית חזר לאט לאט לתיפקוד רגיל, אבל הייתה מחיצה בלתי נראה בינינו. לאיש ממכריה של אשת האקדמיה הנערצת לא היה מושג על חייה החצויים, שכן הם הכירו אישה אחרת מהאימא שהייתה לנו בבית.
בלי לדעת הוא נגע בנקודה הכי רגישה שלי, וחשף את ליבי אליו.
*
"יש בך משהו שמשקיט אותי," אומר אסף, "אני לא יכול להסביר לך את זה. עם זאת את מסעירה אותי בטרוף. אני רוצה אותך כאן ועכשיו."
כשהוא אומר את המילים שלו המבט שלו הופך להיות ממוקד וצלול, כל כך מנוגד לריח של הבירה שעולה ממנו.
"בואי," הוא אומר לי ופושט את בגדיו, ועומד מולי ערום. המראה הזה עושה את שלו ומעורר אותי לגעת בו. "נו, אנחנו פה לבד, איש לא בא לפינה החשוכה הזאת. תאמיני לי שאני מכיר את הים ככף ידי."
אני רוצה לומר לו שרואים זאת, כשהוא מוסיף שאת הפסקת הצהריים שלו הוא מבלה בגלישה על הגלים.
התשוקה שבוערת בעיניו, אש ההשרדות, עושה שמות בתוכי. אני פושטת את בגדיי ונכנסת אחריו למים.
המים החמימים מלטפים את עורי שבוער ממגע עורו על עורי. הוא נוגע כי בהזדקקות וגורם לי להצמד אליו. דבר מוביל לדבר ואני מרגישה אותו מגשש את דרכו לתוכי.
"אני לא מוגנת,"אני לוחשת לו.
"אנחנו בתוך המים, ומבטיח לך שאצא בזמן."
שני פסים כחולים לא משאירים מקום לספק. קורל בהריון ממני.
"יהיה בסדר," אני אומרת לה, ומסתיר את הצונמי שסוחף אותי בתוכי.
כל הלילות שעברתי איתה מאותו לילה בו נפגשנו, הם מבחינת נס עבורי. את כולם העברתי בשינה שקטה.
לא פעם עמדתי לספר לה שמידי פעם קמים עליי שדי הלילה ומאיימים לטרוף את דעתי, דווקא בגלל שהלילות שלי איתה היו שקטים.
כל פעם שאזרתי אומץ לספר לה, הבטתי על עצמי בראי וחשבתי מה היא תאמר, איך תגיב כשתבין שהגבר שהיא מכירה, שונה ממי שאני באמת.
האם שיקרתי לה? לא. ועדיין, איני יודע מה זה יעשה למערכת היחסים השקטה שבינינו.
קורל מניחה את ראשה עליי, כמו חתלתולה מפוחדת שמחפשת הגנה. זה הזמן שלי להיות חזק בשבילה. 'האם אני באמת חזק? האם אני יכול להיות אבא טוב כשאני מי שאני?'
ככל שעוברים הימים אנחנו נכנסים לשיגרה נעימה, רק שבפנים מכרסם בי הספק האם אני באמת מוכן לזה.
"אני מתחילה היום את החודש הרביעי," אומרת קורל ומתמתחת במיטה לצידי. "אני חייבת לסיים היום את הפרוייקט. הלקוח בהונג קונג מחכה למייל ממני. אם אני לא מגיעה אליו, לפחות שאתן לו תשובה במייל," היא ממשיכה כשהיא נכנסת לחדר האמבטיה לצחצח את שיניה.
"יש לי פגישה עם סוכנת הנדל"ן בקשר לדירת גג שראיתי," היא ממשיכה לשתף אותי.
פתאום הכל ברור לי. מעולם לא שיתפתי את קורל שיש לי דירה דופלקס שחולשת על כל הגג באחד המגדלים הנחשקים בלב העיר. זה לא שלא סיפרתי לה שיש לי דירת גג, אבל לא בדיוק סיפרתי לה היכן, והיא לא שאלה. כבר למדתי ממנה שלא קונים אותה בכסף.
"אני לא יכול לעשות את זה," אני יורה לעברה.
"על מה אתה מדבר אספי?" היא שואלת וממשיכה לצחצח את שיניה.
"את זה. את הזוגיות הזו, ההריון הזה. אני נחנק," אני אומר, קם מהמיטה ומתלבש.
"זה בסדר," היא אומרת, "אתה משוחרר ממני ומהתינוק."
היא לא נלחמת עליי, אלא עוטה על פניה פני פוקר שאינני מצליח לפענח. "אני האחרונה שמבקשת לחנוק אותך. אני ממהרת למשרד," היא אומרת, לובשת במהירות שמלה, ופונה לדלת. "כל מה שאני רוצה עבורך, זה שתהיה מאושר."
*
המילים שלי נשארו תלויות באוויר. אני מרגיש שהשיחה הזאת לא הסתיימה. בלית ברירה אני מתלבש ונוסע למשרד. יש לי כמה ישיבות חשובות ואני מרוכז כולי בהן.
בערב אני נוסע לדירתה של קורל. בבוקר מיהרתי לעבודה ולא דאגתי לאסוף את חפציי.
אני נוקש על הדלת. מרגיש לי לא בנוח להיכנס לדירה סתם כך. אני לא גר כאן יותר. היא הבהירה זאת באופן שלא משתמע לשתי פנים. אני ממתין ונוקש שוב, אבל אין תשובה.
בלית ברירה אני מוציא את המפתח ופותח את הדלת. הבית חשוך, וברור לי שהיא לא נמצאת כעת. בכל זאת אני קורא בשמה, אבל היא לא עונה. אני מדליק את האור וניגש לחדר השינה. המיטה נשארה סתורה כפי שהייתה בבוקר.
"מישהו בבית?" אני שומע קול של אישה. אני יוצא בעקבות הקול. "קורל אמרה שאתה עובד עד מאוחר ואני יכולה להראות כעת את הדירה."
"תכנסי," אני מנסה לעכל את מה שסוכנת הנדל"ן אמרה. אני פותח את הארון בצד של קורל. הוא ריק לגמרי. גם הארון באמבטיה ריק, פרט למוצרי הטיפוח שלי.
"לא יצא לי לדבר איתה," אני מעמיד פנים שאני יודע שהיא אמורה לבוא, "היא ראתה היום את דירת הגג?"
"היא רק נתנה לי יפוי כח למכור את הדירה שלה," היא אומרת ומביטה בי במבט חשדני.
אני מחכה שסוכנת הנדל"ן תסיים את הסיור בדירה, ומתקשר לקורל. המנוי אליו התקשרת לא קיים.
אני מתקשר ללין. "מה אתה רוצה אסף? ביקשת את החופש שלך וקיבלת אותו. אין לך מה לחפש אותה היא לא בארץ," היא אומרת לי בקור.
"מתי היא חוזרת?" אני שואל באיפוק.
"מתי? השאלה היא אם היא תחזור בכלל," היא עונה.
*
אוקטובר 2023
לרגע לא עוברת בי המחשבה לא להתגייס. יוחאי שבא לאסוף אותי מביט בי בחשש.
"מה אתה מסתכל עליי כך כאילו אני חולה נפש," אני אומר לו בכעס.
"אני מודה שאני כבר לא מכיר אותך. עברת כאלה שינויים קיצוניים בחודשים האחרונים. חשבתי שמצאת את השלווה שלך עם קורל, ופתאום זה נגמר, והפכת ליצור מריר. אתה תמיד מסרב לדבר על מה שקרה איתה," הוא אומר לי.
"מה יש להבין. זה לא התאים לי יותר. זה לא שחיפשתי להתחתן," אני עונה לו.
"היא לחצה עלייך להתחתן? " הוא מתפלא.
"אתה מתכונן לשגע אותי עם השאלות שלך עד שנגיע לבסיס? כי אם כן אני יורד כעת מהרכב ותופס טרמפ," אני עונה לו.
"לא ענית לי," הוא לא מוותר, "כי משום מה היא לא נראית כזו."
"הרגשתי שמיציתי את מערכת היחסים איתה," אני עונה כמעט בצעקה.
לשמחתי קובי מצטרף לנסיעה ואני כבר לא במרכז תשומת הלב, אלא החברה הצרפתייה של קובי.
"אין כמו הידיעה שמישהי שאוהבת אותך מחכה לך כשאתה נלחם בבני זונות האלה," אומר קובי.
לשניהם אין מושג כמה המילים האלה מכאיבות לי. לו ידעו כמה פעמים אני מתקשר ללין לשאול עליה, שנאמנותה לקורל מונעת ממנה למסור לי פרטים עליה. "כמה פעמים אני צריכה לומר לך שהיא בחו"ל," היא נאנחת כל פעם.
"זה לא יעזור לך. אני לא אפסיק להתקשר. אני מקווה שאת מוסרת לה שאני מתקשר," אני אומר לה כל פעם לפני שאני מנתק את השיחה מאוכזב.
אנחנו מגיעים לנקודת האיסוף, משלימים את הגיוס, מצטיידים בנשקים ומתכוננים, אבל הפקודה לחצות את הגבול. אני רואה את המבטים שמגניב לעברי יוחאי, אבל מעמיד פנים שלא ראיתי.
הצפיה מאד לא פשוטה, נראה שהזמן עומד מלכת. יש מי משמנהל שיחות ערות על המצב, יש מי שמתלהב ורוצה כבר לצאת לשטח ולחסל כל מי שנקרה בדרכו, ויש, כמוני, מי ששוקע בהירהורים.
כאשר מתקבלת ההודעה להתכונן לצאת לדרך, אני שומע את קובי ממלמל שהוא חייב לכתוב מכתב פרידה.
'תנשום,' אני מצווה על עצמי. 'אתה לא תכתוב שוב מכתב, כיוון שאתה חייב לחזור חי בשבילה,'
אני מוציא את הנייד מכיסי. עוד מעט אדרש להפקיד אותו, ויש לי רק דקות מועטות לדייק את הרגשות שלי ולשלוח לה אותם.
קורל,
עוד כמה דקות אני נכנס לדממת קשר.
אני יודע שטעיתי, ולא מפסיק לחשוב עלייך.
אני זקוק לך כאוויר לנשימה.
תשמרי טוב על המזכרת שהפקדתי בך,
היא ניתנה לך באהבה גדולה.
לעולם לא אוותר עלייך,
בבקשה אל תוותרי עליי.
שלך,
אסף
מתי שרק מתאפשר לי אני שולח לה הודעות. לעיתים משתפכות, לעיתים רק כמה מילים.
הלחימה הפעם שונה עבורי. אני מרגיש שאני נלחם עבורה ועבור הילד שלנו. המלחמה הזאת לא פשוטה, וכמה מחבריי נפגעים, אלא שהפעם אני ממשיך להסתער קדימה, ולא נותן לזה לשבור אותי. המחשבה של למה הם ולא אני לא קיימת יותר. אם יקרה לי משהו , זה לא יהיה הלב שלי שיישבר, ולכן עליי לעשות הכל לא לשבור את הלב שלה, ואני יודע שהוא ישבר.
מכל התרחישים שבעולם, הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו הוא אחזור הביתה בגלל המלחמה.
המרחק מהארץ איפשר לי להעמיד פנים שהעובדה שאסף מרבה להתקשר ללין, לא משפיעה עליי.
*
"תפסיקי לדבר עליו כל הזמן," אמרתי ללין, "אם זו הסיבה שאת מתקשרת, אז את יכולה להפסיק להתקשר."
אני יודעת שדיברתי אליה בחריפות. הייתי חייבת להגן על הלב שלי. הדבר האחרון שאני צריכה כעת זה להסחף אחריה. הרגשתי שאני קרובה לנקודת השבירה, ועם כל אהבתי ללין, היא לא האחת שאני מוכנה לחשוף בפניה את רגשותיי הסוערים.
לכן החלטתי שאני חייבת שהיא תבין שהוא לא מעניין אותי.
*
אני מתקשרת לאימי ומודיעה לה שאני חוזרת לארץ, אחרי שסוף סוף הצלחתי למצוא טיסה מלונדון לארץ.
"אני רוצה שתדעי שאני בהריון מתקדם," אני אומרת לה.
"את נשואה?" הי יורה לעברי.
"לא, ואני מתכוונת לגדל את הילד שלי לבד," אני עונה לה.
"מטומטמת!" היא יורה לעברי.
אני מודה שאני המומה.
"ואם זה בן שלא תעזי לקרוא לו שי!" היא מרימה את קולה.
"את שוכחת פרט אחד קטן. שי היה אח שלי. חצי אח אמנם, אבל בלב הוא היה אח שלם שלי. אני יודעת שאין כמו אובדן בן לאימא, הרי אין לזה תחליף," אני עוקצת אותה, "אבל גם לאח אין. כמה חבל שזה מה שיש לך לומר לי."
אני עולה לטיסה. היא שונה מכל הטיסות שעברתי עד היום. עצבות גדולה שורה עליי. על הארץ, ועל עצמי. אין לי ספק שאסף התגייס, ועשיו אני דואגת גם לו.
אני מבינה שאין טעם אסע לבית הוריי. שני האחים שלי מגוייסים, ואין לי חשק לראות עדיין את חברותיי. לכן אני מזמינה מקום בבית מלון בתל אביב הסמוך לים. אני לא רואה טעם להחליף את כרטיס הסים שלי הנושא את מספר הטלפון הלונדוני שלי.
"איפה את? את בכלל יודעת מה קורה בארץ?" שולחת לי הודעה בווצאפ לין. אני מבינה שלא אוכל להתחמק מכך, ועליי להתחבר שוב למספר של הארץ. הדבר האחרון שאני רוצה זה שהלין תתקשר לאימי.
אני מחליפה את כרטיס הסים ומייד מתחיל הווצאפ להתריע על הודעות נכנסות. אני שוקלת להחזיר שוב את המספר הלונדוני שלי, כשאני רואה שכולן מאסף. אני מתלבטת באיזה סדר לקרוא אותן ומחליטה להתחיל מהאחרונה שנשלחה לפני מספר שעות.
קורל,
נשבעתי שלא אכתוב מכתב פרידה כנהוג לפני יציאה לקרב.
אין מצב שאני לא חוזר חי אלייך.
בלי שום קשר, נתתי לעורך הדין שלי הוראה לתת לך גישה מלאה
לנכסים שלי, לחברה ולכספים שבבעלותי.
אני יודע שלא קראת אף אחת מההודעות שלי.
אני מבקש שתתני לי סימן חיים,
אני זקוק לך כל כך.
אוהב אותך,
אסף.
אני יושבת בחדר בבית המלון המשקיף על הים וקוראת כל מילה שאסף כתב לי. הדמעות זולגות ממני ללא הפסקה. אני לא טורחת לנגב אותן, כיוון שאני יודעת שיקח זמן עד שמאגר הדמעות שאגרתי בתוכי ייפסק.
אחרי שגמעתי כל מילה, אני קמה ממקומי, ניגשת למראה ומצלמת תמונת שלי בפרופיל.
אני שולחת את התמונה לאסף בצירוף המילים-
אספי,
שמור על עצמך למעננו.
קורל
אחרי חצי שעה הטלפון מצלצל. שמו של אסף ותמונתו ממלאים את המסך. אז מסתבר שלא מחקתי אותו. אני נושמת עמוק ועונה.
"איזה יפה את!" הוא קורא בהתרגשות, "את נראית מותשת. איפה את?"
אין ספק שהוא מאד מתרגש. הוא לא אחד כזה שמחצין את רגשותיו בקלות.
אני מוסרת לו את שמו של בית המלון.
"איזה יופי, את פה! אני יוצא ממשרדו של עורך הדין שלי שנמצא מספר דקות ממך. אני מבקש שתסכימי לראות אותי. אני אעשה הכל כדי להחזירך אליי," אומר אסף, "אני אהפוך עולמות כדי להוכיח לך שאני ראוי לך."
"אין צורך," אני עונה.
הוא לא נותן לי לסיים את המשפט, "זו בכלל לא אפשרות מבחינתי, שלא נחזור להיות יחד."
"אני מבינה," אני אומרת.
"אני לא מוכן לשמוע ש…" הוא מתחיל לומר.
הפעם זו אני שקוטעת אותו. "קראתי כל מילה שלך. הערת בי את הפרפרים הרדומים שחשבתי שלעולם לא יבעטו בי. כולי שלך אספי. תבוא כבר."
*
*
אסף
אני מגיע לחדרה של קורל בבית המלון. היא יושבת קפואה על הספה והלב שלי קופא.
"אני מפחדת," היא לוחשת לי, "יש לי צירים. זה מוקדם מידי זה, לא אמור לקרות."
"אני פה, הכל יהיה בסדר," אני אומר לה. אני יודע שאת המלחמה עם עצמי ניצחתי.
אני ניזכר בדבריו של סבי.
*
"אתה יודע ילד," אמר לי סבי, "אנחנו מין עם כזה שלא כולם אוהבים אותו. דווקא בגלל שאנחנו כאלה מוצלחים, דווקא בגלל שאנחנו לא ניתנים לשבירה. כל כך הרבה פעמים ניסו לשבור אותנו, וגם כאשר התכופפנו, תמיד חזרנו לעמוד זקופים. בדיוק כמו העצים בעיר הולדתי באירופה, שסבלנו קור קיצוני בחורף, וחזרו ללבלב באביב. נכון שנותרו בהם צלקות מימי הכפור, אבל עדיין הם הצליחו להצמיח פירות מתוקים.
תראה אותך, אתה ענף מעץ המשפחה שלנו, שממשיך להתפתח. יום אחד גם אתה תצמיח ענפים טריים והעץ שלנו ימשיך להתקיים לנצח.
*
אני מביט על בני ששוכב רגוע באינקובטור, ומבטי נודד אליה, אל קורל, האישה שהחזירה אותי לחיים, לשפיות שאבדה לי, וממלאת את ליבי אהבה גדולה.
בר אבידן,
מאמינה באהבה
