אלמה
אני מביטה על המסמך מולי. גל קור עובר בגבי כשאני מגיעה המילים המסיימות אותו – בכבוד רב, עורך הדין דורון לויתן.
אני תוהה לעצמי האם יד הגורל מהתלת בי, והיא שאחראית לכך שלא כל דפי המסמך הונחו לפניי.
האם זה היה משנה את חוות הדעת שכתבתי? ממש לא.
העיתוי בו קרה המפגש שלי עם מילותיו של דורון, מרגיש לי יותר ממקרי. היום הוא היום הראשון בו חזרתי מחופשת הלידה, לכאורה מאורע משמח.
עמיתי ד"ר ארז גורדון ידע שאני רוצה להאריך את חופשת הלידה, אבל התחנן בפניי, אין דרך אחרת לתאר את השיחה שהתנהלה בינינו אלא תחינה, שאחזור לעבודה מייד עם תום חופשת הלידה המוגדרת בחוק.
*
"אני הולך לאיבוד בלעדייך. כל כך השתדלתי לנהל את המחלקה כמוך, אבל את מכירה אותי, סדר הוא לא הצד החזק שלי," אמר ארז.
בלעתי את הרוק. איש לא ידע, גם לא ארז אותו לא שיתפתי מעולם בחיי הפרטיים, שהעובדה שהגעתי לחדר הלידה עדיין כאישה נשואה הייתה בגדר נס. הרוח הקרה שנשבה מכיוונו של יריב, מי שהיה בעלי, יכלה להקפיא אש לוהטת.
מה גרם לו לא לחתום עד ללידה על הסכם הגירושין שהעניק לי משמורת מלאה על הקטנה, נבצר מבינתי. בעיקר כשמבחינתו הערמתי עליו כשנכנסתי להריון, כאילו לא היה לו חלק בו.
"את סתם גנבת זרע עלובה," הוא קרא לעברי באחד הימים כשכבר הייתי בשליש השני להריוני, מה שלא איפשר לי להפסיק את ההריון, דבר שאני מברכת עליו היום כשאני מערסלת בזרועותיי את אמה הקטנה.
כשהוא בא עם רשימת דרישות, שכן אני הייתי זו שבאה ממשפחה עתירת ממון, הבהרתי לו מייד שהוא לא יקבל ממני דבר.
השינוי קרה מיד אחרי שאמה נולדה.
"ברור לך שאין לי בעיה להוכיח שטובת הילדה להיות איתי מכל סיבה שהיא. אבל אם אתה מעדיף מלחמה, יש לי זמן, סבלנות, ובעיקר מלא כסף.
רק תזכור שאז אדרוש ממך מזונות, עבור הילדה ועבורי. היא בת שבוע היום, מה שאומר שיש לך שמונה עשרה שנה פחות שבוע לפרנס אותנו."
המילים האלה שיכנעו אותו לחתום מייד.
באורח פלא, גם התור לרבנות ארע כחודש אחרי הלידה. מעולם לא שאלתי איך זה קרה, רק הודיתי על כך.
*
אני מתעשתת מייד. אני שמחה שכתבתי את חוות דעתי, בלי להכיר את המטופלת, שכן נעדרתי מבית החולים בתקופת אישפוזה.
אני מצרפת את תוצאות הבדיקות שנמצאות בתיק, ומאשרת שהטיפול שניתן לה לפי המסמכים שבידי, היה מדוייק ותאם את תוצאות הבדיקות שנערכו לה.
אני מצרפת גם את הדוח מהיום האחרון של אישפוזה בו נדרש בית החולים לשחרר אותה לאלתר.
יש שם פסקה שמושכת את תשומת ליבי. הצעתי למשפחה לקבלת חוות דעת נוספת לגבי אופן הטיפול, לאחר שהביעה את חוסר שביעות רצונה מהטיפול, אך היא סרבה.
אני מדגישה בעט זוהר את הפיסקה הזאת. אני מודה על כך שהאחיות נוהגות להחתים את התאריך על גבי כל מסמך, מה שמאמת את תאריך כתיבתו.
מחשבותיי נודדות לדורון.
*
"את מבינה ששמות המשפחה שלנו רק מעידים על כך שנועדנו להתאחד לנצח?" שאל אותי דורון כשרק היכרנו, כשעוד לא ידענו שזו עומדת באמת להיות מערכת יחסים רצינית.
העולמות השונים מהם באנו הם שגרמו לקרע בינינו.
דורון טען שאני נסיכה מפונקת, כאשר נודע לו אחרי חודשים רבים שאני באה ממשפחה מאד עשירה, בניגוד לו שגדל בשכונת בדרום העיר.
בהתחלה חשבתי שהוא מתבדח איתי, אבל כשהמשיך להחזיק בדעתו, החלו להווצר סדקים בינינו, עד שלא יכולתי לשאת זאת יותר.
אבי ירש את הונו מהדור לפניו, ועבד קשה כל חייו כדי לשמר אותו ולהגדיל אותו.
הוא זה שלימד אותי מה החשיבות של מתן בסתר. "העובדה שאני בר מזל ויש לי כיסים מלאים, זה לא הופך אותי לאדם חשוב יותר ממי שאין לו.
אדם שפונה לעזרה, לא צריך לדעת מהיכן מגיע הכסף. לא פעם זה גורם לו להרגשת השפלה, וזו לא המטרה בעזרה.
שלא כמשפחות אחרות, לא תראו את שם משפחתנו מתנוסס על מוסדות להם תרמו בני משפחתי כספים. "מספיק לי שאני יודע שעזרתי, זו התמורה הגדולה ביותר," אמר לי אבי.
כשהיכרתי את יריב, העובדה שאני בת למשפחת ים, הילכה עליו קסם. אני פירשתי זאת כאחד שמעריך את המשפחה, ולא ראיתי את תאוות הבצע שבעיניו.
"אני נשוי למשפחת ים," נהג להצהיר מתי שרק יכול היה.
*
כיוון שאת חוות הדעת נתבקשתי לתת לבקשת ד"ר ארז גורדון, אני מעבירה לו את הדו"ח ולא לדורון ישירות. אני מדגישה שתשובתי באה כתגובה לנאמר בעמודים שלוש עד חמש. חשוב לי שיובן שלא קראתי את המכתב כולו.
אני שולחת את הדוח וניגשת לקרוא את התיקים של המאושפזים במחלקה. אני שמחה לראות שאינני מכירה איש מהם, מה שמראה שכל מי שטיפלתי בו טרם הלידה כבר השתחרר.
ובכל זאת כשאני מסיימת אני עוברת על השחרורים ומשחררת אנחת רווחה שאכן כולם החלימו.
עכשיו כשאני אימא, קשה לי יותר מתמיד לראות את הילדים הקטנים שמאושפזים כאן.
אני מצטרפת לסיור הבוקר של השעה תשע.
"חזרת ד"ר ים," אומרת לי דנית בשמחה האחות הראשית, "אין לך מושג כמה היית חסרה."
אנשי הצוות האחרים מקבלים אותי בשמחה, ואני נשאבת מייד לעבודה. המייל שכתבתי נשכח ממני. גם כאשר יום עבודתי מסתיים אני לא שואלת את ד"ר גורדון אם היו הערות לדוח שהעברתי.
דורון
חמישי בבוקר
אני אוחז בידי את התוצאות. "יש לך משהו לומר לי?" אני אומר ומניח שתי מזוודות גדולות על המיטה בחדר השינה.
טיטיאנה שותקת.
"ברור לי שאת ידעת שיש סיכוי שהיא לא ממני, אבל ניצלת את העבודה שעדי דומה לך שתי טיפות מים, מה שלא עורר בי חשד שהיא לא שלי.
העובדה שאני משקיע שעות עבודה רבות כדי לפתח את הקריירה שלי, זו שעד היום נהנית מפירותיה ואיפשרה לך חיי רווחה, איננה תרוץ לקחת מאהב.
אם לא היה לך טוב, יכולת לעזוב. ואולי נשארת כי הפכת אותי לשוגר דדי שלך, בלי שאדע כמובן." אין בי טיפת רגש כשאני מדבר איתה. הרגשות שלי כלפיה מתו כבר מזמן. זו רק הקטנה שהשאירה אותנו יחד.
אני מביט על עדי שישנה בזרועותיה.
"את מבינה שאם עדי לא הייתה נתקפת בנגיף, ולא הייתה נערכת לה בדיקת דם למקרה שתצטרך עירוי, יש סיכוי שלעולם לא הייתי יודע זאת.
אבל זה קרה, ועכשיו אני יודע שאין סיכוי שאני אביה. פתאום המון דברים מסתדרים לי בראש, דברים שהדחקתי עד היום.
שכרתי דירה עבורך ברמת גן. תמיד אמרת שלשם את רוצה שנעבור. שילמתי מראש עבור שנת שכירות אחת. זה כל מה שתקבלי ממני."
אני מגיש לה מעטפה ובה החוזה החתום והמפתחות.
"אני יוצא כעת למשרד. כשאחזור בלילה אני דורש שלא יהיה כאן זכר ממך.
שכחתי לציין שהזמנתי מובילים לשעה אחת עשרה בצהריים, כך שיש לך מספיק זמן לארוז, ולפנות את החדר של הילדה שלך. העוזרת תגיע בשתיים לנקות את הבית, תמסרי לה את המפתחות."
אני עוזב את הדירה. מבחינתי העניין הזה סגור.
כעבור עשרים דקות אני עולה למשרדי בקומה הארבעים. דיתה מזכירתי מברכת אותי בברכת בוקר טוב ואוחזת בידה ערימה של תיקים.
אני מסמן לה בראשי לבוא בעקבותיי ופונה לחדרי.
דיתה מניחה את ערימת התיקים ועליהם תדפיס עם לוח הפגישות שלי להיום, לצד ההודעות שלקחה עבורי.
אני מעיף מבט ומציין לעצמי בשביעות רצון שהיום שלי מלא עד אפס מקום. בדיוק מה שאני זקוק לו היום.
לפני כל פגישה אני קורא את התיק, רושם הערות, מקליד שאלות במחשב, ועובר לתיק הבא.
בין לבין נכנסת דיתה, מניחה על שולחני ספל קפה, ולעיתים מוסיפה לידו כריך.
*
את דיתה היכרתי בשרותי הצבאי בסיירת. היא הייתה הפקידה הפלוגתית שלנו שדאגה לכולם. למרות שהייתה שמנמנה וחסרת חן, כולם אהבו אותה.
כאשר סיימתי את התואר ועמדתי לפתוח את המשרד, היא נענתה למודעה שפירסמתי. היה לי ברור שהמשרה שלה.
כשבאה לראיון אצלי, נדהמתי לראות את השינוי שחל בה. היא רזתה, ונראתה מטופחת להפליא. מקורות חייה כבר למדתי שהיא נישאה, מה שלא מונע ממנה להענות לבקשתי להישאר שעות נוספות במקרים דחופים.
היא הכירה את אופן עבודתי וההרגלים שלי, מה שמזכיר לי לא פעם אני את ימים ההם ששרתנו יחד.
כל מי שנכנס למשרדי מציין את קבלת הפנים הנעימה לה הוא זוכה ממנה.
יש רק דבר אחד שמעיב על השמחה שלה, והיא העובדה שעדיין אין לה ילד.
היא מעולם לא שאלה אותי על חיי הפרטיים. היא יודעת שלא נישאתי, אבל לא יודעת על החיים המשותפים שניהלתי עם טיטיאנה, ואין לי כוונה לספר לה על מה שקרה הבוקר.
*
העבודה הרבה שנערמה על שולחני לא הסתיימה למרות שנישארתי במשרד עד שעה מאוחר.
אני חוזר לדירתי ושמח לראות שהיא חשוכה, ומריחה מריח של ניקיון. אני פונה לחדר השינה שלי כדי להתקלח, מציץ בדרך לחדר של הילדה, ומציין בסיפוק שהוא ריק. נשארה בו רק הספה שנפתחת למיטה, שרכשתי ביום שעברתי לדירה.
חדר הארונות מלא רק בבגדיי, וכך גם הארון בחדר האמבטיה. אף זכר לא נשאר ממה שקרה פה בשנה וחצי האחרונות.
יום שישי הוא יום קצר ולכן אני מעדיף לעבוד מהבית.
דיתה שיודעת זאת, דאגה להעלות את כל החומר למחשב, כך שאוכל לסיים את התיקים תוך שעות ספורות.
אני שוב לבד ואין מי שיכתיב לי את קצב חיי.
אני אוכל את ארוחת הצהריים במסעדה ברחוב הסמוך, עובר דרך המכולת, קונה מצרכים בסיסיים, ושב לסיים את עבודתי.
אני מביט מרוצה על ערימת התיקים שבכולם הספקתי לטפל, וכעת הם מתוייקים שוב בתיקיות במחשב. אני מתחיל לסגור את המערכת של המשרד, כאשר עולה הודעה: עשרים מיילים ממתינים בתיבת הדואר שלך.
אני שמח לראות שכולם עוסקים בנושאים שכבר פתרתי. כולם, פרט לאחד.
הייתי שקוע בעבודה ששכחתי לגמרי מזה.
מאת: ד"ר ארז גורדון
בעניין : עדי בת טיטיאנה רוזובסקי
אני מחייך במרירות. אני מרגיש כל כך מטומטם. עכשיו הכל ברור לי.
*
"המצב מאד לא פשוט," אמר לנו ד"ר גורדון, "יתכן ונאלץ לבצע החלפת דם כדי להתגבר על הנגיף של עדי. אני מבקש לדעת מה סוג הדם שלכם."
"סוג הדם שלי הוא A," ענתה טיטיאנה.
"ושלך?" שאל אותי ד"ר גורדון.
"O," עניתי בלי לחשוב.
טיטיאנה החווירה והתחילה להשתולל. "אני לא מוכנה שתעשו ניסויים בבת שלי. היא באה לפה עם שעול וחום גבוה. אני לוקחת אותה מכאן."
"לא נעשה דבר שאיננו הכרחי, רק שאלתי למקרה שנזקק לפעול," אמר לה בקול רגוע ד"ר גורדון, "כפי שכבר הסברתי לך בהתחלת שיחתנו, אנחנו מתכננים כמה צעדים קדימה. אני עדיין מקווה שהיא בשיא המשבר, ומחר כבר תרגיש טוב יותר."
למרות שעדי עברה את המשבר באותו לילה והחלימה, דרשה טיטיאנה שאכתוב מכתב לבית החולים. בהתחלה חשבתי שהיא לא רצינית, אבל המבט שתקעה בי הבהיר לי שעדיף שאעשה זאת.
רק לאחר ששלחתי את המכתב, הבנתי שכל ההצגה שלה הייתה כדי להסיט את תשומת ליבי מכך שסוג הדם של עדי שונה משל שנינו, מה שגרם לי לעשות בדיקת אבהות. כמובן שאת הבדיקה עשיתי ללא ידיעתה, ורק לאחר שנודע לי שאין סיכוי שאני אבי הילדה, חשפתי זאת בפניה.
*
ובכל זאת אני קורא את תשובתו של ד"ר גורדון.
העברתי את דרישתך לעמיתתי ד"ר אלמה ים. כידוע לך ד"ר ים לא הייתה מעורבת בטיפולה.
אני מצרף למייל את חוות דעתה, הנסמכת על מסמכים מתיקה האישי של הילדה.
'אז עכשיו את חושבת שזו הילדה שלי. זה הזמן שלך להתנקם בי נסיכה,' אני אומר ונכנס לקרוא את הדו"ח. אני נדהם לראות שהוא כתוב עניינית. אין בו שום דבר שיש בו כדי לטייח דברים שקרו, להגן על בית החולים בו מסתבר היא עובדת. היא מטיבה להסביר את ההחלטה שלקח ד"ר גורדון בכל שלב.
למרות שבידינו כרופאים ידע נרחב, ואנו דואגים להתעדכן כל הזמן בדרכי טיפול חדשות, אין אנו יכולים לדעת איך הגוף יגיב לטיפול, ולכן פועלים בהתאם לאופן בו החולה מגיב לטיפול.
בכבוד רב,
ד"ר אלמה ים
מחלקת ילדים,
בית החולים סורוקה
אני בוהה במילים שכתבה אלמה. אין בהן שום דבר שיכול להראות לי מה היא חשבה כשראתה שאני חתום על המכתב. אני שם לב גם שלא מצויין בו מספר הטלפון שלה, או כתובת המייל שלה. את הפרטים האלה השמיט ד"ר גורדון מהמייל שהעביר לי.
יום שישי בערב כעת, ולא נותר לי אלא לחכות ליום ראשון כדי לנסות לדבר איתה. המחשבות עליה לא מניחות לי, ואני נכנס לרשת החברתית לחפש האם יש לה חשבון בה. עשיתי זאת בעבר ולא מצאתי, אולי היום יתמזל מזלי.
אלמה
יום שבת היום, אבל את אמה זה לא מעניין. היא דורשת את ארוחת הבוקר שלה בשש בדיוק.
אני שמחה שאתמול היה יום עבודה קצר, והצלחתי להתאושש משבוע העבודה הראשון, ומהפרידה מאמה.
אני שמחה שאני יכולה להניק אותה, ואין לי צורך לשאוב עבורה. אין ספק שהיא מעדיפה את המגע הישיר איתי ולא את ההאכלה מהבקבוק.
אני מסיימת להניק אותה, ולמרות שהיא נרדמת מייד, אני לא מסוגלת לחזור לישון.
במשך השבוע אין לי זמן לקרוא הודעות שנשלחות אליי ברשת החברתית. בין העבודה בבית החולים, הטיפול באמה הקטנה, והטיפול במטלות הבית, לא נשאר לי זמן. עדיין לא למדתי לשלב ביניהם. אני מתנחמת בכך שזה השבוע הראשון שלי, ובטוחה שאלמד מהר מאד להסתדר.
אני פותחת את האפליקציה של הרשת החברתית ומגלה שיש לי לא מעט תגובות.
אני עוברת על כולן, מסמנת לבבות, אבל ממעיטה במילים.
ואז אני רואה את ההודעה הבאה – דורון לויתן עקב אחרייך. ברור לי כבר שהוא קרא את חוות הדעת שהעברתי לד"ר גורדון.
חבריי יודעים שחזרתי לעבודה, וביקשתי מהם שלא ישלחו לי הודעה במסנג'ר, ובכל זאת יש בו הודעה אחת.
דורון לויתן:
התרגשתי לראות אותך.
את נראית נפלא!
מזל טוב להולדת הקטנה.
אני תוהה ביני לבין עצמי, האם הוא נוקט בלשון חלקלקה כיוון שהוא זקוק לשיתוף פעולה שלי בנושא התביעה, או שפתאום אני כבר לא כזאת…מה בדיוק הוא אמר לי אז?
את החשבון הזה פתחתי מייד אחרי גירושיי מיריב, כך שמצויין בו שמצבי המשפחתי גרושה. 'האם זה מה שעודד אותו לדבר אליי כך?'
אני רוצה לענות לו, אבל מחליטה קודם להיכנס לחשבון שלו. מסתבר שהוא גר בתל אביב, והוא עדיין רווק.
אני נכנסת לראות מה הוא מפרסם ומחסירה פעימה.
הכי קלישאתי שיש. יוצא להגן על המולדת. עם ישראל חי.
אני יוצאת מהחשבון שלו. כבר ברור לי שיראה שביקרתי בו.
דורון לויתן:
אני יכול לדבר איתך?
השאלה שלו מפתיעה אותי, ואני מתלבטת איך להגיב. יש לי הרבה סימני שאלה בקשר לכוונות שלו, ובכל זאת מה יש לי להפסיד? אם אראה שכוונותיו לא טהורות, אני תמיד יכולה לחסום אותו.
אלמה ים:
תשלח לי את הנייד שלך ואצור איתך קשר בווצאפ.
דורון שולח לי את המספר מייד ואני מתחברת אליו. ההודעה ממנו מגיעה מייד.
דורון: אני יכול להתקשר בוידאו?
אלמה: כן.
הוא מתקשר מייד ופניו ממלאות את הצג שלי.
"יש לי כל כך הרבה מה לומר לך. הרצתי את השיחה הזאת במוחי הרבה פעמים. למדתי בדרך הקשה כמה גאווה הורסת.
אין יום שאני לא חושב על הטעות שעשיתי איתך. עצם העובדה שפיתחתי קריירה כזאת, הייתה כדי להוכיח לך שאני מסוגל, שאני שווה," הוא אומר ומצפה לתגובתי.
"כבר הבנתי מזמן שהבעיה היא שלך עם עצמך. אני אף פעם לא הסתכלתי עליך בתור אחד שנחות ממני. בסופו של דבר את ההון של משפחתי לא אני עשיתי. גם אני עבדתי קשה כדי להגיע לאן שהגעתי," אני אומרת לו.
"בקשר לתביעה…" הוא משתתק לרגע, חושב איך לומר את הדברים נכון.
ההתרגשות שהרגשתי למראהו קופאת. 'אז זו הסיבה שרצית לדבר איתי.'
"אני חייב להוריד את האבן הזאת ממני לפני שנמשיך לדבר. הילדה היא של מי שהייתה בת זוגי. לא היינו נשואים, אבל גידלנו אותה יחד כיוון שהייתי בטוח שהיא הילדה שלי.
הסיבה שהיא שיחררה את הילדה מבית החולים הייתה כדי למנוע ממני את המידע שסוג הדם של הילדה לא תואם את זה של אימה ושלי, מה שאומר שאני לא אביה. לכן היא דחקה בי להגיש את התביעה.
כאשר כתבתי למחלקה את המכתב לא הייתי מודע לכך. קיבלתי לפני כמה ימים את בדיקת הדי.אן.איי. שמוכיחה שאכן אין לי קשר דם לילדה. שלחתי לד"ר גורדון מייל שמושך את התביעה.
קיבלתי צו להתייצב למילואים. אף פעם מלחמה לא באה בזמן, אני כל כך רוצה לראות אותך, לבקש את סליחתך על האופן בו נהגתי כלפייך. היום אני מבין כמה טעיתי. אם תסכימי אהיה איתך בקשר כשאוכל."
אני לא שולטת בדמעותיי, ונותנת להן לזרום ללא שליטה.
אינני מסוגלת להוציא מילה מפי, ורק מהנהנת בראשי להסכמה.
"בבקשה אל תבכי יפה שלי," הוא אומר בקול מלא רגש.
"אני מפחדת," אני אומרת לבסוף.
"ממה?" הוא שואל והקול שלו עושה לי מהפיכה בבטן.
"מהמלחמה. אני אצא מדעתי אם…" אני אומרת ומשתתקת. אני לא מסוגלת להוציא את הפחדים שלי במילים.
"אני אעשה הכל כדי לחזור אלייך ולבנות לך את הבית המוגן לו את ראויה," הוא אומר.
בשבועות הבאים הוא מוכיח לי שהוא התכוון לכל מילה. הוא מתקשר מתי שהוא רק יכול, תמיד שואל על אמה, מבקש שאשלח לו תמונות שלה.
לאט לאט הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מחייה ומחיי.
דורון
"אני לא מבין," אומר לי יום אחד עודד שנלחם לצידי, "חשבתי שלבת שלך קוראים עדי."
"עדי היא הבת של טיטיאנה, לא שלי," אני מתיר לו את הסבך ביחסיי, "אמה היא הבת של אלמה האהבה הראשונה שלי. חיים שלמים הייתי צריך לעבור כדי להבין שהיא האחרונה שלי, הנצח שלי. אמה היא כעת גם שלי. אני לגמרי מאוהב בשתיהן. תמונתן נמצאת איתי כל הזמן," אני אומר לו, מושיט יד להוציא את התמונה מהמקום בו היא שמורה סמוך לליבי, כאשר מטח נורה עלינו.
קרב קשה מתנהל בינינו לבין האויב, בסיומו אוסף אותנו המפקד ומשבח אותנו.
הוא מבקש ממני לדבר איתי ביחידות.
"הגיע הזמן שתצא הביתה," הוא אומר לי, "יותר מחודשיים אתה כאן. אני בטוח שמחכים לך בבית."
הדבר הראשון שאני עושה כאשר אנחנו שוב בשטח ישראל, הוא לשלוח הודעה לאלמה. אני יודע שהיא ישנה ואינני רוצה להעיר אותה. אם לא די במשמרות בבית החולים, ובאמה שמעירה אותה כל שלוש שעות, היא מתקשה לישון בגללי.
דורון לויתן:
אהובה שלי,
אני בארץ ובדרך הביתה.
היא מתקשרת כעבור כמה דקות. "אני לא מאמינה שזה אמיתי," היא אומרת, "קראתי את ההודעה מספר פעמים כדי להיות בטוחה שאני לא חולמת."
"אני בדרך אליכן. יש לי המון מה לספר לך, אבל החשוב מכל הוא לומר לך שאת היא הנצח שלי."
בר אבידן
מאמינה באהבה
