זו הייתה החלטה קשה ביותר, ועדיין לא היססתי לבצע אותה.
כאחת שלומדת בבית הספר לרפואה, היה ברור שאת הדברים אני מנתחת בעזרת ההיגיון ולא הרגש.
זה לא שחסר לי רגש, יש לי בשפע ממנו, ואני אפילו כותבת אותו למגירה.
אני גם לא חנונית שהעולם שלה סובב רק סביב העולם המדעי. יש הרבה דברים אחרים שמרגשים אותי, ועדיין כשמדובר, יש רק אופן אחד בו אני שוקלת את הדברים.
אני חושבת עליו וניזכרת ביום שהכל התחיל בינינו.
*
את איתן היכרתי עוד בתיכון. לא למדנו באותה שכבה, אבל ידעתי מיהו, שכן הוא היה הכוכב הנערץ של נבחרת הכדורסל.
אני לעומתו הייתי התלמידה השקדנית,שעולמה סבב סביב חברותיה. אם חשבתם שבנים לא עניינו אותי, ובעיקר לא התעניינו בי, אתם טועים טעות גדולה.
ידעתי מה אני שווה, והייתי מאד בררנית בבחירת בן זוג. שמו של איתן לא עלה אף פעם במוחי. אולי בגלל שהוא תמיד היה מוקף מעריצות.
כשנפגשנו יום אחד באוניברסיטה, הופתעתי לגלות שהוא ידע מי אני, ולא רק, אלא שהוא היסס לגשת אליי עד היום, שכן הייתי תמיד מוקפת במי שהוא כינה 'מתחריו.'
איתן כבר היה קרוב לסיום לימודיו, ואת רוב זמנו העביר בבית החולים בו עשה את ההתמחות שלו כרופא לב.
אני רק התחלתי את ההתמחות שלי ועדיין לא ידעתי באיזה תחום ארצה לעסוק. אם לדייק, ידעתי למה אני לא מתחברת, שזו כבר הייתה התחלה טובה.
עוד באותו ערב נפגשנו לדייט לא מחייב, שהיה התחלה של סיפור אהבה גדול.
כמה קשה לנשוף בלהבות הבוערות של האהבה הזו ולכבותם.
ידעתי שככל שאתמהמה, אתקשה לעשות זאת.
קבעתי להיפגש עם איתן בסוף המשמרת שלו. ידעתי שהוא יהיה מותש, וחשבתי שזה דווקא יפעל לטובתי.
*
אני עורכת סיבוב אחרון בדירה שהייתה לי קן חם בשנים האחרונות, לראות שלא השארתי דבר מאחור.
ספרי הלימוד שלי כבר מאופסנים בארגזים ברכב שלי, והבגדים שלי ארוזים במזוודות.
בחדר האמבטיה אין סימן לכך שהייתי פה. הריחות שהיפצתי מידי ערב כבר לא מורגשים פה, כיוון שדאגתי לפתוח את החלון ולתת להם להעלם עם הרוח.
אני לא מרשה לעצמי לחשוב על האופן בו איתן אהב להיכנס למקלחת ולשאוף את 'הריח שלי,' כך הוא כינה את הריח של הסבון, השמפו והבושם ששביליהם נשארו אחריי.
'אני בטוחה שלא יעבור זמן רב ותתמכר לריח של אישה אחרת,' אני ממלמלת.
גם את כלי המיטה כיבסתי , וגם מהם לא נשאר זכר ממני.
אני מעיפה מבט אחרון מסביב וטורקת את הדלת כשהמפתח שלי נשאר בפנים.
רק אז אני ניזכרת שהמעדנים שאני אוהבת נשארו במקרר, אבל זה כבר מאוחר מידי. מצידי שיזרוק אותם לפח.
*
ברגע של חולשה אני מדמיינת את איתן חוזר לדירה הריקה אחרי שדיברתי איתו, פותח את המקרר, מטיח בזעם את המעדנים שלי על השיש, ולא טורח לנקות אחריו.
אני מוחקת מייד את מראה פניו המיוסר.
אני לא אומר לו זאת, אבל מה שאני עומדת לעשות ללא היסוס הוא דווקא מתוך אהבה גדולה אליו.
*
אני נושמת עמוק ומזמינה את המעלית. ברגע האחרון אני בוחרת לרדת במדרגות, למרות שקשה לי כעת.
'עדיף שהשומר לא יראה אותך בעזיבתך,' אני משכנעת את עצמי לעשות את המאמץ.
אמנם אני יודעת מה עומד לקרות כעת, אבל המחשבות צצות שוב ומטרידות אותי.
*
"אני כל כך מתרגש," אמר לי איתן, "את עומדת לסיים את הלימודים שלך בקרוב. את יודעת מה זה אומר, נכון מתוקה שלי?"
הוא אחז בידי ומשך אותי למיטתנו הגדולה. "אני מת לילד ממך. כלומר ליותר מאחד, אבל צריך להתחיל מתישהו," הוא אמר והתחיל להפשיט אותי באיטיות מטריפה, תוך שהוא בוחן את רמת האיפוק שלי. הוא הכיר אותי וידע שאני חסרת סבלנות ברגע שידיו מלטפות את גופי, ושפתיו מונחות על עורי.
השיחה הזאת נראית לי כל כך רחוקה ולא מציאותית, למרות שהיא התרחשה לפני כחודש בלבד.
*
אני מחנה את הרכב בחניון של בית החולים בו הוא עובד ועולה למחלקה שלו.
אני מביטה עליו מרחוק. הוא נראה מותש. אמנם עמידתו זקופה, אבל העייפות חרוטה לו על הפנים.
הוא רואה אותי ומעלה חיוך על פניו.
"אני זקוקה לשתי דקות בלבד," אני אומרת לו והוא מביט בי מבולבל.
"אני לא רוצה להיות איתך יותר. זה נגמר. פניתי את הדברים שלי מדירתך, והשארתי את המפתח על הדלפק במטבח," אני אומרת בנשימה אחת.
"ומה אני אמור לעשות עם המידע הזה?" הוא שואל.
"להמשיך לחיות את חייך בלעדיי," אני אומרת. לכמה אומץ אני זקוקה כדי לומר לו זאת.
"בואי נדבר על זה," הוא מבקש.
"אין על מה," אני עונה לו בטון חסר רגש. אני מרגישה שעוד רגע אשבר.
"יש לך גבר אחר. אין לזה הסבר," הוא אומר בקול שבור.
"ממש לא," אני עונה, סבה על עקביי ומתרחקת ממנו במהירות. אני לא מסוגלת להסתכל על האהוב שלי כשאני יודעת שאני זו ששברה את ליבו.
אני מרגיש שאני לא נושם. אני לא מבין מה איילת אומרת לי. אני מרגיש שאני חי בתוך סיוט.
אני לא יודע מה גרם לי לעשות זאת, אבל העפתי מבט על ידה וראיתי שטבעת היהלום שהיא כל כך התרגשה לקבל ממני, לא על אצבעה.
אין לזה הסבר פרט לכך שהיא התאהבה בגבר אחר. 'איך קרה שהייתי כזה עיוור שלא הבחנתי בכך שהיא בוגדת בי?'
אמנם היא מכחישה זאת, אבל אני לא יכול להעלות על דעתי דבר אחד שלא היה מושלם ביחסים בינינו.
אני ניזכר שהזמנתי לנו הערב מקומות במסעדה התאילנדית האהובה עליה. התכוונתי לספר לה על הקידום שהוצע לי. יכולתי לדמיין את ההתרגשות שלה למשמע הבשורה. 'האם כל המילים שאמרה לי היו הצגה אחת גדולה?'
אני מרגיש שהלב שלי נשבר, מה שלא קרה לי מעולם עם אף אחת. מעולם לא אהבתי מישהי בכזו עוצמה.
אני יודע שאני אמור לכעוס עליה, אבל אני לא מסוגל לכבות את הרגשות העזים שלי כלפיה.
אני מרגיש שאני מתנתק מהמציאות. אמנם אני מסיים את המשמרת, ומעביר את המחלקה לתורן הלילה, אבל הראש שלי מפוצץ ממחשבות.
אני עוזב את בית החולים ונוסע מעל המהירות המותרת לדירה שלי. אולי כי אני דווקא רוצה שיתפוס אותי שוטר, אבל זה לא קורה גם כשאני נוהג בפראות וכמעט נכנס לתוך הקיר בפניה לחניה במגדל הדירות בו אני מתגורר.
אני עובר בין החדרים ורואה שאיילת עשתה עבודה יסודית, ניקתה כל זכר מהמצאותה כאן. גם כשאני שואף מלוא ריאותיי את הריח, אין בו אפילו רסיס ממנה.
אני ניגש למטבח למזוג מים קרים. אני רואה את המפתחות ולצידן טבעת האירוסים שהענקתי לה. אני פותח בכעס את המקרר ורואה בו את המעדנים שהיא אוהבת. למרות שגם אני אוהב לאכול אותם, אני מוציא אותם ומשליך אותם בזעם על השיש. הם נפתחים ותכולתם נשפכת עליו. 'זה יחכה למנקה שבאה מחר? מחרתיים?' אני לא מסוגל לחשוב.
אני מוציא את הנייד ומתקשר לחלי אימה של איילת.
"את יכולה להסביר לי למה הבת שלך עזבה אותי?" אני יורה מייד כשהיא עונה.
"אז היא דיברה איתך," היא אומרת ונאנחת, "אני מציעה לך שתמשיך בחייך."
"בדיוק כפי שהיא עשתה, רק שעם גבר אחר," אני מסנן.
"אתה כל כך טועה," אומרת חלי. 'האם אני מדמיין שקולה רועד?'
"אני מצטערת," היא אומרת, ועכשיו אני יודע בוודאות שקולה רועד. השאלה היא למה.
אני נזכר בהזמנה למסעדה ומתקשר לבטל אותה. "אני מצטער אבל המשמרת שלי התארכה מעבר למצופה," אני משקר לבחורה שעונה לטלפון.
"תודה שהודעת דוקטור," היא אומרת לי בהבנה.
אני ניגש לחדר השינה ורואה שאיילת הורידה את כל התמונות המשותפות שלנו, אלה שמספרות על הטיולים והאירועים שחווינו יחד.
'זה מה שאת רוצה? זה מה שתקבלי," אני עונה לה.
אני נכנס לרשת החברתית שלה. אני מופתע לראות שלא רק שהחשבון שלה לא פעיל, אלא לא קיים. 'כל כך רצית למחוק אותי מחייך שהעדיף להעלם גם לאחרים? ואולי בעצם את מופיעה בשם בדוי כעת?
אני נכנס לחשבון שלי, מסתיר את כל התמונות שבו. אני עוד אחזור אליו ואמחוק כל זכר ממנה. אני משנה את הסטטוס ל:רווק, החל מהיום.
אחר כך אני נכנס לנייד שלי וחוסם כל גישה שלה אליי, ואת שמה מרשימת הכתובות שלי.
אני מתקשר לרפאל חברי הטוב ביותר. "מה קראתי??" הוא שואל מייד.
"אתה בא לראות איתי את המשחק?" אני שואל.
"בטח," הוא עונה ומתייצב בדירה תוך שתי דקות. זה הזמן שדרוש לו לעלות מהקומה השביעית לדירת הגג שלי.
"אין לי מה לספר לך," אני אומר לו כשאני פותח לו את הדלת וניתקל במבט ההמום שלו. "היא הודיעה לי הערב שזה נגמר בלי שום הסבר."
"אני לא מבין, אתה כל העולם שלה," הוא לא מרפה.
"יש לה מישהו אחר, אחרת אין לכך הסבר," אני אומר וניגש לחמם פיצה קפואה למשחק.
"אתה השתגעת," הוא אומר בכעס.
"היא שייכת לעבר. תשכח ממנה," אני אומר ומקלל בשקט.
את התנור הזה היא קנתה אחרי שעברה לגור איתי. 'איך לעזאזל מפעילים אותו? בשביל מה היא הייתה צריכה תנור כל כך משוכלל שצריך לעבור קורס להבין איך הוא פועל?
אני נשען על השיש, ונכנס לאפליקציה להזמין פיצה ושתייה. כשאני עושה זאת החולצה שלי מתלכלכת מהמעדן שמרוח על השיש ונוזל על הארון. בלית ברירה אני לוקח שמרטוט ומנקה הכל, וזורק את המיכלים הריקים לפח.
"אני נכנס לשטוף את עצמי," אני אומר לרפאל, "הזמנתי לנו פיצה ושתייה."
המחשבות לא מרפות ממני, גם כשאני שוטף את עצמי מתחת לזרם המים החמים במקלחת.
אני פותח את ארון השרות להוציא מגבת ורואה שכל המגבות שבו הן רק שלי, וכך גם מוצרי הטיפוח.
'חשבת על כל פרט, יפה לך. לפחות לא אצטרך לפגוש בך כי שכחת איזה קרם פנים, או קרם לתחת,' הכעס שוב משתלט עליי.
אני מודה על כך שהיא העדיפה להענות למשרה בבית חולים אחר. לפחות כך לא אצטרך לראות אותה יותר לעולם.
אני נכנס לסלון. ריח של פיצה נישא באוויר, ורפאל כבר שרוע מול הטלוויזיה ובוהה במסך.
"הירשתי לעצמי לקחת בירה," הוא אומר ובוחן את תגובתי.
"ברור, זה הולך מעולה עם הפיצה. אני אקח לעצמי גם אחת. אני לא תורן מחר כך שאני יכול להרשות לעצמי לשתות. אני מניח שגם אתה לא עובד," אני מפטפט.
*
את רפאל היכרתי בבית ספר לרפואה. כשהוא אמר לי שהוא רוצה פלסטיקאי, מייד דימיינתי אותו מגדיל חזה לסלבריטאיות.
הופתעתי כשהוא סיפר לי שהרצון לכך נבע מהפציעה של חברו הטוב במלחמה. 'ראיתי איזה ניסים יכולים להתרחש כשאתה מטופל על ידי פלסטיקאי. לחברי אין כמעט צלקות,' הוא אמר בעיניים נוצצות.
מאז הוא מקבל מידי פעם הצעה להצטרף למכון קוסמטי זה או אחר, אבל הוא תמיד דוחה אותה בנימוס. השליחות שלו היא בתל השומר, 'בית החולים של החיילים,' שהפך להיות גם הבית של איילת, ואת זה אני מנסה לשכוח.
אני תוהה האם הוא נתקל בה בבית החולים, אבל יודע שלא אשאל אותו זאת.
*
אנחנו צופים במשחק ורפאל כבר לוגם את הבירה השלישית שלו.
"הכל בסדר?" אני שואל אותו.
"כן למה?" הוא מתפלא.
"זאת הבירה השלישית שלך," אני עונה לו, אוחז בידי עדיין את הראשונה.
"עבר עליי יום קשה בעבודה. ההזמנה שלך באה בזמן," הוא אומר, מתעלם לגמרי מהיום שעבר עליי.
אנחנו מסיימים לצפות במשחק כשרפאל מחוק לגמרי ונרדם על הספה.
למחרת בבוקר הטלפון מעיר אותי מוקדם. אני בטוח שזה השעון המעורר וקולט שמישהו באמת מתקשר אליי.
המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא שטוב שאני כבר לא עם איילת. אני יודע שגם אם היא תשמע שנקראתי להתייצב למילואים, אני לא ארצה לדבר איתה.
"אנחנו כבר מעל חודש במלחמה, ומי יודע כמה זמן זה עוד יקח. אני לא מתכוון לדחות את הניתוח שלך איילת," אומר לי ד"ר בנימין, " אני לא יודע מה מצבך, ואיני רוצה שמצבך יתדרדר עוד יותר."
"מעבר לעובדה שאני רופאה, כבר דיברנו על כך. אם יש צורך בכך, אני מאשרת לך לכרות את מערכת הרביה שלי. חתמתי לך כבר על כך.
אני לא בזוגיות. השלמתי עם כך שלא יהיו לי ילדים. אסתפק בכך שיש סיכוי שאשרוד, גם אם לא תהיה לי רחם," אני עונה לו בטון חסר רגש.
"חשבתי שאת מאורסת לד"ר איתן מרום." הלב שלי קופא. 'למה הוא היה חייב להזכיר אותו?'
"אני לא יכולה לשלול ממנו את הסיכוי להיות אבא. ניתקתי איתו את היחסים," אני אומרת.
"למה יש לי הרגשה שהוא לא יודע על מצבך?" הוא שואל.
"והוא גם לא ידע," אני קובעת.
"ברור. אני אכבד את בקשתך," הוא עונה לי והצער ניכר בקולו. אין לי ספק שהוא לוקח מאד ללב את העובדה שחליתי.
"יש שני דברים ששכחתי לשאול אותך. "האחד הוא האם יש אלרגיה לתרופות? את זה אני חייב לציין לשם הרכבת ה'קוקטייל' של הכימו."
"לא ידוע לי," אני עונה, מתעלמת מההערה שלו. אסור לי להיות רגשנית כעת.
"השאלה השניה, שכחו לציין כאן מה סוג הדם שלך. את יודעת?" הוא שואל במבט רציני. הפעם הוא לא מסביר מדוע.
"או פלוס," אני עונה. הוא ממהר לרשום זאת.
"נחכה לתוצאות בדיקות שלקחו ממך הבוקר, וכיוון שאת בצום אני רוצה לנתח אותך עוד היום," הוא אומר, "תודיעי למשפחה שלך."
"אימי מחכה בחוץ," אני אומרת.
"אם כך תשארי כאן ותנוחי. אני אודיע לאחיות שאת נשארת בצום, ואעדכן את אימך על כך שהניתוח יהיה היום."
'את לא נשברת,' אני מדברת אל עצמי, 'אם את רוצה לחיות, להרגיש טוב יותר ולהחלים, אין לך ברירה. לפחות לא את לא מונעת את האבהות מהגבר שאת אוהבת.'
גילי ומיטל אחיותיי נכנסות לחדר ומביטות בי בעיניים דומעות.
"נו באמת!" אני גוערת בהן, "אתן מעדיפות אותי מתה אבל עם רחם?"
הן משפילות את המבט. "הייתי רוצה שזה לא יקרה," אומרת לבסוף גילי.
אני לא שואלת אותה למה בדיוק היא מתכוונת.
"כל אחת וגורלה," אני עונה לה, "אני עוסקת במקצוע שאני אוהבת, ידעתי אהבה גדולה בחיים, אני לא מתלוננת."
"אני עדיין לא מבינה למה לא סיפרת לאיתן על מחלתך," אומרת מיטל.
"כי הוא לא היה עוזב אותי בחיים, וגם הוא היה נענש ולא היו לו ילדים," אני עונה לה באיפוק.
"אז לפחות את מסכימה איתי שזה עונש," היא אומרת בחיוך, כאילו נצחה אותי בתחרות. 'לפחות היא מחייכת,' אני חושבת לעצמי.
"אני עייפה. אל תכעסנה עליי, אני רוצה לנוח," אני אומרת להן. אני מותשת נפשית יותר מפיזית. אני יודעת שהן מתכוונות רק לטוב, ודואגות לי מאד, אבל כרגע אין לי כוחות לעודד אותן, כשבפנים הלב שלי שבור.
אמנם נפרדתי מאיתן ללא היסוס, אבל הלב שלי מרוסק לאלפי רסיסים, והגוף שלי מתגעגע למגע שלו, לחום גופו, לנוכחות שלו, לשטויות שהייתי גורמת לו לעשות איתי.
אני משתדלת לא לחשוב עליו עם אחרת. ואולי הוא עדיין לבד. בסופו של דבר יש סיכוי שהוא כעת בשדה הקרב. אסור לי להגרר למחשבות עליו כעת. עכשיו זו אני ומלחמת ההשרדות הפרטית שלי.
בחופשה הקצרה שהייתה לי בבית, הבנתי שלא הרבה ממה שקורה בשדה הקרב מגיע לאוזני הציבור.
'קרבות עזים מתנהלים,' כך מדווח לעיתים. זו ההגדרה של העיתונאים לתופת שאנחנו עוברים. כמה קשה לראות את החברים הכי טובים של, צונחים לידך ללא רוח חיים, ועם כל הרצון שלך להחיותם, אתה לא יכול.
כשאני רואה את סוג הפציעות של חבריי אני מבין את הרגשת השליחות של רפאל שלא גוייס, אלא נתבקש להישאר כגיבוי מאחור.
"דור נפצע," אומר לי אחד הקצינים, "ביקשו שאביא אותך."
אני הולך איתו למקום הארוע ומבין שיש להבהילו מייד לבית החולים. לשמחתי יש מסוק באזור והוא בא לאסוף אותו מייד. "תצטרף אליו, כל החובשים עסוקים," אומר לי המפקד.
אני עוזר להעלות אותו למסוק, ומתחיל מייד לטפל בו. אני מחבר אותו לעירוי ועוקב כל הזמן אחרי המדדים שלו.
"לאן אתה לוקח אותנו?" אני שואל את הטייס.
"בגלל הכוויות הפנו אותנו לבית החולים תל השומר," הוא עונה לי, "שמעתי שיש שם מנתח מעולה שמתמחה בפציעות כאלה."
"אני מכיר אותו, הוא חבר שלי," אני אומר ולא מוריד את עיניי מהפצוע, "אתה בר מזל. יש לך את אחד מנתחים הטובים בארץ. הוא פלסטיקאי וזו ההזדמנות שלך לבקש ממנו שיערוך לך שיפוץ היכן שתבחר," אני מאלץ את עצמי להתלוצץ איתו כדי להשאיר אותו ער.
"דווקא זה יהיה נחמד אם יוכל להוסיף עוד כמה סנטימטרים, אתה יודע איפה," הוא אומר ומנסה לחייך אבל במקום זה גונח מכאב.
"יש לך חברה?" אני שואל.
"כן, נסיכה שלי," הוא אומר ואני רואה בעיניו את הגעגועים אליה.
"היא התלוננה פעם על הגודל?" אני שואל.
"טוב, אז אני אוותר על זה," הוא אומר, "רק שיוציאו אותי מהסיוט הזה. אני מרגיש שאני נשרף מבפנים. אתה יכול להוריד ממני את החולצה?"
"זה הדבר היחיד שאסור לי לעשות בשל הפציעה שלך. אני עלול… כשנגיע לבית החולים הם יפשיטו אותך. הם יודעים איך לעשות את זה נכון," אני אומר לו.
אנחנו נוחתים בבית החולים. "המפקד ביקש שתשאר איתו. הוא כבר יהיה בקשר איתך," אומר לי הטייס וממתין שנרד מהמסוק, לפני שהוא מתרומם והופך לנקודה זעירה בשמים.
אני מחכה לפגוש את רפאל, שמקבל את פניו של הפצוע. "שמעתי שאתה המלווה אותו. תמתין כאן ואעדכן אותך," הוא מצביע על הספסל ליד תחנת האחיות.
אני ניגש ומוזג לי מים קרים מהמתקן. בזווית עיני אני רואה את חלי, ואחיותיה של איילת. אני מתרחק שלא תראנה אותי. אני מניח שעוד רגע תגיע גם איילת, ואותה אני ממש לא רוצה לראות.
אני יושב בצד ורואה רופא מתקרב בריצה לתחנת האחיות. "את יכולה לומר לי מה סוג הדם של ד"ר איילת פז? קיבלנו קריאה דחופה לבוא לתרום דם עבורה."
"סוג הדם שלה הוא או פלוס," היא אומרת.
"אז אני לא מתאים," הוא עונה לה וסב על עקבותיו.
אני מרגיש שאני לא מסוגל לנשום. אני קם בקושי וניגש לתחנת האחיות.
"שמעתי נכון? אתם זקוקים למנת דם או פלוס?" אני שואל בקושי רב.
"כן," היא עונה, "ואיזה יש לך?"
"אני רוצה לתרום לה דם," אני אומר.
האחות מובילה אותי לחדר סמוך ומורה לי לשכב.
אני עוצם עיניי ומנתק קשר עם הסביבה. 'איילת בסכנת חיים ואני אעשה הכל כדי להציל אותה. אז זה מה שהיא הסתירה ממני.'
אני ניזכר בשיחה שהייתה לנו בארוחה משפחתית בבית הוריה.
*
"סבא איך זה שאתה אוהב את איילת יותר מכל נכדיך?" שאלה אותו גילי.
הסב הביט בה לרגע בעיניים מצומצמות. "זה ברור לגמרי. מכל המשפחה איילת היחידה שקיבלה את סוג הדם שלי או פלוס. את לא יודעת שקשר דם הוא קשר חזק מאד?"
גילי הסתכלה בו לרגע וניסתה לעכל את תשובתו.
"נו באמת גילי, אני אוהב את כולכן באותה מידה. וזה שלאיילת יש את סוג הדם שלי זה עניין של גנטיקה.
למרות ש.." הוא הביט בה במבט שובב, "אני עדיין בדעתי שבין אנשים שחולקים את אותו סוג דם, יש קשר מיוחד."
"גם לי יש סוג דם או פלוס," אמרתי.
"נו, וזו בדיוק הסיבה שנועדתם זה לזו," אומר הסבא.
מילותיו מהדהדות במוחי כעת.
'השם שלך חרוט לי על הלב. אין בו מקום לאישה אחרת. עכשיו גם דמי יזרום בגופך.'
*
אני רואה את רפאל יוצא מחדר הניתוח. "תדע לך שהפעולות שעשית בדרך הצילו את חייו. לפניו עוד שיקום ארוך, אבל הוא יהיה בסדר," הוא אומר לי.
"אתה ידעת שאיילת עוברת ניתוח?" אני שואל אותו.
"מה אתה אומר, מאיפה אתה יודע?" הוא שואל.
"אני רוצה שתברר לי מה קורה איתה," אני מבקש מתעלם משאלתו.
הוא ניגש לאחות וחוזר אליי. "כל מה שאני יודע זה שמדובר בכריתת רחם, אבל לא בטוח."
"אני לא מבין את התשובה שלך," אני יורה מייד.
"יש חשד לסרטן ברחם, זה כל מה שאני יודע."
אני ניגש לחלי. "אני יכול להביא לך משהו, קפה? משהו לאכול?"
היא מביטה בי בהפתעה. "מאיפה? כלומר…" היא לא יודעת איך להגיב.
אבל אז יוצא ד"ר בנימין. הוא ניגש אליהן, אבל אז מבחין בי.
"אתה יכול לנשום," הוא אומר לי, "נראה שלמרות הכל תהיה אבא."
"תסביר," אני מבקש.
"הרחם נשארה במקומה. הורדנו ציסטה מהשחלה, אבל השאר נראה נקי. כמובן שזה נשלח לבדיקה, ותשובה ראשונית הייתה שהכל בסדר."
"אני מאחל לה הרבה בריאות," אני אומר לחלי ועוזב את המקום.
אני מקבל הודעה שהמסוק שוב נוחת ואני נשאל אם אני רוצה לחזור איתו.
"אני ממתין לו בחוץ," אני עונה.
*
מידי ערב אני מתקשר למחלקה לשאול לשלומה, אבל כשאני נשאל אם אני רוצה למסור לה הודעה, אני מבקש שלא יאמרו לה שהתקשרתי.
כעבור שבועיים, כשאני יוצא להתרעננות בבסיס הנייד שלי מצלצל.
אמנן מחקתי את שמה מספר הטלפונים שלי, אבל את המספר הזה אני יכול לזהות מתוך שינה. אני מתלבט אם לענות. מה יש לי כבר לומר לה?
"היי," היא אומרת בהיסוס.
"מה את רוצה," אני עונה לה בגסות.
"רציתי לומר לך שהדם שלך נעים לי בגוף. ולמרות שאתה יודע למה עשיתי מה שעשיתי, אני חייבת לך התנצלות. אני מקווה שיום אחד תבין שהמעשה לא נעשה מתוך אנוכיות, אלא מתוך אהבה גדולה," היא אומרת בשקט.
"ממש אצילי מצידך. כל כך אהבת אותי שלא חשבת לספר לי, לתת לי להחליט מה אני רוצה לעשות. איזה מזל שפרצה המלחמה והיא עזרה לי לשכוח אותך," אני אומר לה. יש בי צורך להכאיב לה.
"אני מאחלת לך שתחזור הביתה במהרה, ושיהיה לך רק טוב," היא אומרת ומנתקת.
אני כל כך כועס שאני משאיר את המילים שלה תלויות באוויר. 'אני לא זקוק לך יותר.'
היומים הבאים עוברים עליי בלחימה קשה. לשמחתי אין הפעם נפגעים לצידי. ואנחנו שוב יוצאים להרעננות.
מייד כשאני מקבל את הנייד חזרה אני מתקשר אליה. "את מבינה שאם את רוצה שיהיה לי טוב, זה חייב להיות איתך," אני יורה לפני שהיא אומרת מילה.
היא שותקת.
"אני… לא משנה," אני משמחרר אנחה גדולה. זו הייתה טעות להתקשר.
"תודה על מה שאמרת," היא אומרת לבסוף.
"אבל…" אני אומר במרמור.
"אני יודעת שאתה לא במצב," היא מתחילה לומר אבל אני קוטע אותה.
"באיזה מצב אני?" אני שוב מתמלא בעס.
"אני יודעת שאתה לא יכול להתקשר מתי שבא לך, או יותר נכון מתי שבא לי שתתקשר, אבל אני אשמח אם תודיע לי שאתה בסדר. הנייד שלי יישאר פתוח כל הזמן," היא אומרת.
"ואת תחכי לטלפון ממני?" אני שואל.
"אלא ממי? רק ממך. אמרו לי שיש לי סרטן, לא ידעו באיזה שלב זה, רק הכינו אותי שיאלצו לכרות את הרחם. חשבתי שזה לא יהיה הוגן כלפיך כשאני יודעת כמה אתה משתוקק לילד," היא מנסה להצדיק את מעשיה.
"את כנראה לו מבינה כלום. אני משתוקק לילד ממך. וגם אם זה לא יקרה, זה לא אומר שאפסיק לאהוב אותך," אני אומר לה, "בכל מקרה אני מבין זה כבר לא רלוונטי, כיוון ששמעתי שאת בסדר כעת, כך שעכשיו נגמרו לך התרוצים."
"ד"ר, היציאה עוד חמש דקות," אומר לי אחד החיילים.
"זה כל מה שאני צריך," אני עונה לו.
"אני אוהב אותך מתוקה שלי," אני אומר לה ומרגיש ששוב אני נושם.
"אני יותר," היא עונה.
"את שוב מתחילה איתי?" אני אומר, "אני אוותר לך הפעם, העיקר שחזרת אליי. אין לך מושג כמה קשה היה לי כאן כשידעתי שאת לא מחכה לי בבית."
"המפקד קורא לך," אומרת לי הפקידה.
"אני כבר חוזר אלייך," אני אומר לה, "תחכי לי."
אני ניגש אליו תוך שאני מחפש היכן הפצוע.
"אתה משוחרר," הוא אומר לי.
אני מביט בו בחוסר הבנה. "אם כן למה קראת לי?" אני שואל.
"כדי לומר לך שאתה משוחרר מהמילואים. תאסוף את הדברים שלך, ולך להסעה."
אני מתקשר מייד לאיילת. "אני חוזר אלייך."
"אמרתי לך שהנייד שלי פתוח כל הזמן עבורך," היא אומרת לי.
"את לא מבינה, אני חוזר אלייך הביתה," אני אומר, "לתמיד."
"אני מוכנה," היא עונה לי.
"מוכנה? זו לא הייתה שאלה," אני עונה לה.
"אני מוכנה למלא את בקשתך," היא אומרת, "להפוך אותך לאבא."
בר אבידן
מאמינה באהבה
