לונג איילנד, ניו יורק
הראשון שעולה לי בראש כשנודע לי על מה שקרה בארץ, הוא דיוויד.
אני מתקשרת אליו. "מה את רוצה ממני גייל?" הוא אומר במכוון את שמי האנגלי למרות שביקשתי ממנו שלא יקרא לי כך אף פעם, "יש לי חברה."
אני רוצה לענות, אבל לפני שאני מספיקה להשחיל מילה הוא מנתק את השיחה.
"הוא סתם אידיוט," אומרת אחותי שרון, "אל תיקחי ללב."
"הוא צדק כשאמר לי פעם שאני לא רגילה למנטליות הישראלית," אני מושכת בכתפיי, "הוא אפילו לא שאל למה התקשרתי. זה באמת לא ענייני מה קורה איתו."
אני נזכרת ביום שהיכרנו.
*
"מה שלומך ילדה יפה?" הוא שאל אותי במבטא אמריקאי מושלם, והגיש לי בקבוק בירה.
"אני לא שותה," עניתי לו.
"למה? הילדה עוד לא חוקית?" הוא גיחך.
"עשרים ושלוש זה מספיק מבוגר בעיניך?" שאלתי.
"במדינה שלי מותר לשתות מגיל שמונה עשרה, זה הגיל שמגייסים אותנו לצבא," הוא אמר בשחצנות.
"ישראלי," אמרתי לו בהבנה.
"שמעת על הארץ המדברית שלנו?" הוא שואל עדיין באותו טון מתנשא.
"שמעתי שלעשירים יש עדר גמלים עם דבשת כפולה, ולמי שפחות, במקרה הטוב יש בייבי גמל שמשרת את כל המשפחה," אני עונה לו ברצינות.
"את לא רצינית נכון?" הוא הביט בי כיווץ את מצחו.
"זה לא נכון מה שסיפרו לי?" המשכתי לשחק איתו.
"איזה שטויות," הוא מגחך.
"ישראל היא מדינה יפיפיה," אני אומרת לו בעברית וגורמת לו לפעור את פיו בתימהון. "אימי נולדה בארץ, הוריה עברו לאמריקה אחרי אחת המלחמות."
עברו לא מעט שבועות מהפגישה ההיא עד שהסכמתי לצאת איתו. מה שגרם לכך היא העובדה שהוא הבין שטון שחצני לא מדבר אליי, והוא התרכך.
"אתה מבין שהבחירה האם לחיות בלונג איילנד ולא בארץ, לא נתונה בידי," אמרתי לו.
"יכולת לחזור לו רצית," הוא ענה לי. לא רציתי לספר לו מה גרם לי לא לעשות זאת.
"ולמה אתה כאן?" שאלתי לבסוף.
"טוב, את יודעת איך זה. קל לי יותר ללמוד באנגלית," הוא ענה ומייד המשיך, "אז מה בא לך לעשות כעת?"
מה שאיחד בינינו היה הרקע הישראלי של שנינו. זה גם מה שהפריד בינינו, כשהוא החליט שלא הייתי ישראלית מספיק עבורו.
*
"את בטוחה שאת רוצה לנסוע כעת לארץ דארלינג?" שואל אבי את אימי, "את זוכרת למה חזרת לניו יורק?"
"אתה מבין שיש הבדל בין להיות יהודי ובין להיות ישראלי? למרות שרוב חיי אני חיה כאן, הלב שלי שייך לארץ. תראה את גילי. למרות שהיא הייתה רק בביקורים קצרים בארץ, כשאמרתי לה שאני נוסעת, היא אמרה שהיא באה איתי ללא היסוס," ענה לו אימי.
"אבל גילי לא עברה אסון כמוך," הוא מנסה לשנות את דעתה של אימי.
"מיי לאב," אמרה אימי, "אתה מבין שהגורל בוחר לנו את מסלול חיינו. אין לנו שליטה על כך. הנה הגורל שלי לקח ממני אהוב אחד במלחמה, והביא לי אותך מלונדון כדי שאתאהב בך עד כלותי."
"גילי לא גדלה בצל המלחמות. זה יהיה לה קשוח מידי," הוא מסיט את השיחה אליי.
"איך אתה לא מבין דאדי?" אמרתי לו, "הרי צפית בהפגנות בלונדון, וגם פה בניו יורק. אתה לא מבין שהעולם כולו נגדנו? זו חובתו של כל מי שיכול, לבוא ולעזור."
"ואיך בדיוק תעזרי?" הוא שואל אותי.
"אני אחות מוסמכת. אני מתכוונת להתנדב בבית חולים," אני עונה לו.
"ואיך תסדרי? איפה תגורי?" הוא מנסה להקשות עליי. אין לו מושג שאימי ואני כבר תכננו הכל לפרטי פרטים.
"אימא ואני נגור יחד," אני עונה, "אני יודעת שעברו כבר שנים מאז שעזבתי את הבית, אבל זה לא אומר שאני לא בקשר הדוק עם אימא גם היום. אתה יודע שאנחנו חברות טובות."
"הייתי רוצה להצטרף אליכן, אבל אתן יודעות שאני באמצע פרוייקט שאינני יכול לעזוב," הוא נאנח.
"אני מבטיחה לך שאשמור על גילי ועל עצמי, וגם שאהיה איתך בקשר מידי יום," אומרת אימי.
מכל הימים דווקא היום גילי הייתה צריכה להתקשר.
כאילו אין לי מספיק על הראש, שמיכל הייתה צריכה דווקא היום לפתוח בריב מספר מי יודע כמה איתי.
אני מודה שהתרגשתי לראות שגילי מתקשרת. אין לי ספק שהיא שמעה מה קורה בארץ וחשבה עליי.
"מה אתה מחייך כמו מטומטם?" שאלה אותי מיכל וחטפה ממני את הטלפון.
"האקסית שלך??" היא צרחה, "אל תאמר לי שאתה מדבר איתה."
"תחזירי לי את הטלפון מייד," אמרתי לה בטון קשוח שגרם לה לשמוט מידיה את הטלפון. רגע לפני שהוא התנפץ על הריצפה, הצלחתי לתפוס אותו ועניתי לשיחה.
הייתי עצבני על מיכל ואת הכעס שלי הוצאתי על גילי. ברור לי שעליי להתקשר אליה ולהתנצל, אבל קודם אני צריך לערוך שיחה רצינית עם מיכל. אני לא מוכן לסבול יותר את התקפות הזעם והקינאה שלה, למרות שבינינו יש לה סיבה לחשוש מגילי שהייתה, ועדיין אהבת חיי.
*
"את יכולה להרגע," אמרתי לה רק כדי שתפסיק לצרוח, "אמרתי לה שיש לי חברה."
"ומאין לי לדעת שאמרת זאת רק כי שמעתי את השיחה, ומי יודע כמה פעמים היא התקשרה כשלא הייתי כאן?" היא אומרת, ואני מרגיש שמיציתי את השיחה וגם את מערכת היחסים הזאת.
"את מוזמנת לעבור על רשימת השיחות שלי ולראות אם היא התקשרה אליי מתישהו בשנה האחרונה," אני אומר ומניח לפניה את הטלפון שלי.
היא חוטפת אותו וכמעט מפילה אותו שוב על הריצפה. "יש לך בעיה רצינית מיכל. אני תוהה אם זה רק אני שמוציא ממך את הכעסים האלה, או ש…" אני מתחיל לאמר, אבל היא קוטעת אותי.
"ברור שזה אתה. אתה בוגד בי איתה," היא לא מרפה. כזו היא, כשמשהו נכנס לה בראש, בולדוזר לא יעקור אותו משם.
"תראי לי שיחה אחת שלי איתה, מסרון, מייל," אני מרים עליה את הקול.
היא עדיין מחטטת בטלפון שלי, כאשר אני לוקח אותו מידה. "אני בא לכמה שעות הביתה וזה מה שאני מקבל ממך. המילואים האלה הם לא פיקניק את יודעת, זו מלחמה אכזרית שאולי לא אחזור ממנה בחיים. אני אשן היום אצל חבר ומשם אחזור לצבא. מה שהיה בינינו נגמר. ולמען הסר ספק, זה לא בגללה."
אני מתקשר לרם ושואל למעשיו. "אני יוצא עם חברים," הוא עונה לי.
"תאסוף אותי," אני מבקש ממנו, ואורז את הדברים שלי לתיק. אני מודה על כך שהספקתי לעשות כביסה, מה שיאפשר לי לנסוע ישר לבסיס חזרה.
אין ספק שמדים ודרגות של קצין עושות את שלהן, ביחוד בימים אלה של מלחמה. לא לוקח זמן רב מאז שאנחנו מגיעים למקום, עד שהשולחן שלנו מתמלא עם צעירות שצמאות לשמוע את סיפורי הקרב שלנו.
רם, כדרכו, מפליג עם הדימיון ומספק להם הצגה טובה. אני מסתכל עליו בחיוך, שכן ברור לי שהתסריט שלו נכתב למענן בלבד. כמובן שהוא לא ייספר להן שהתפקיד שלו רחוק ממה שהוא מספר. אני משתף איתו פעולה ומהנהן בראשו, כדי לאשר את אמיתות הסיפור.
"ואתה?" שואלת אותי אחת הצעירות, "רגע, מה זה שלושה פסים?"
"זה אומר שהוא עובד קשה," עונה רם במקומי, מה שנכון.
אנחנו פורשים למיטה מוקדם מהרגיל. השינה היא מצטרך הרבה יותר חשוב מכל דבר אחר, ביחוד כשהשעות נספרות לאחור עד לזמן החזרה לבסיס.
אנחנו חוזרים לדירתו של רם. "אני אשן בסלון. אין צורך שתארגן לי מקום בחדר השני," אני אומר לו, כשאני רואה שבחדר יש בלאגן גדול. זה בדיוק מה שחסר לי כעת, לעמוד ולסדר את החדר.
אני חולץ את נעליי, ונשאר במדיי. גם את הגרביים אני לא טורח להוריד. עיניי נעצמות ושוב המחשבות על גילי מציפות אותי. אני מנסה שלא לחשוב עליה, אבל שום דבר לא עוזר. אני מוציא את הנייד ומחייג אליה.הטלפון שלה כבוי.
'לפחות היא לא מסננת אותי,' אני חושב במרירות. אני לגמרי לא בטוח אם היא הייתה עונה לו הטלפון שלה היה זמין.
אני מתעורר אחרי כמה שעות, ומנסה שוב. היא עדיין לא זמינה. רגע לפני שאני נכנס שוב לפאתי עזה ועליי להפקיד את הטלפון שלי, אני מנסה שוב ללא הצלחה. אני נכנס לדף לה ברשת החברתית.
ליבי שותת דם
עם המדינה שלי המדממת שלי,
והעולם כולו שותק.
יחד ננצח!
גילי
'כמה קל לך לכתוב את המילים הגדולות האלה מהוילה המפוארת של בית הורייך. מה את באמת מבינה מה קורה פה?' אני חושב בכעס, 'סתם נסיכה אמריקאית שמחפשת תשומת לב. למה בכלל חשבתי להתנצל בפנייך.'
"מה עובר עליך?" שואל רם, "יש לך מבט של רצח בעיניים."
"מה אתה מתפלא? לך אני צריך להסביר מה קורה פה? נמאס לי מיפיי הנפש בעולם שמדברים על ארצנו האהובה מתוך הכורסה הנוחה שלהם תוצרת גוצ'י," אני אומר לו בכעס.
"לא ידעתי שגוצ'י מייצר רהיטים. חשבתי שזו חברת אופנה," אומר רם ומושך בכתפיו.
"מה זה משנה? אז אולי לא גוצ'י, השם הוא לא העיקר," אני רוטן, "העיקר הכוונה."
"למה יש לי הרגשה שמשהו אוכל אותך, ולא נראה לי שזו מיכל," הוא מלכסן מבטו אליי.
"ברור שלא. זה הבני זונות שדרדרו אותנו למלחמה בעזה," אני עונה לו.
"כתבת מכתב למיכל?" הוא שואל.
"נראה לך? כתבתי כמה מילים להוריי, למרות שאני יודע שלא יקרה לי כלום."
"וזהו, כתבת רק להם?" הוא שואל הוא לא מרפה מנסיונו להבין למה אני כל כך חסר מנוחה, כאילו שצריך סיבה להיות כזה באמצע מלחמה.
"למה? אתה כתבת לכל אחד מהחברים שהיו לך בחיים?" אני זורק לעברו. הוא מהנהן בראשו ושותק.
המפקד אוסף את כל הקצינים ומעביר תדרוך קצר .פניו חמורות הסבר, מספרות את מה שעומד לפנינו. "ותשמרו על עצמכם," הוא מסיים את התדרוך.
'ממש,' ממלמל רם. זו פעם ראשונה שאני רואה את חוסר השקט בעיניו.
"אתה בסדר?" אני שואל אותו, מניח את ידי על זרועו.
"היא חושבת שהיא בהיריון. מה יקרה אם אמות ולא אדע את התשובה?" הוא אומר, ואני חושב איך זה שמכל הדברים בעולם, זה מה שמטריד אותו.
"ראשית, אתה לא תמות כי אתה איתי. וגם אם, אני אספר לך," אני עונה לו.
"תודה," הוא אומר נרגש, "אתה חבר טוב."
בכל יום אחר הייתי אוסר עליו לצאת לפעולה. אני מבין כבר שהוא רחוק מלהיות מרוכז במשימה. אני שמח שהמילים שלי, למרות שלא היה בהן שום היגיון, עזרו לו.
'יוצאים לדרך' מתקבלת הפקודה. אני מסמן בראשי לרם שילך להתניע את הכלי, בזמן שהחיילים מתחילים להכנס אליו.
ברגע אחד הכל משתנה. כולם דרוכים, מביטים במסך במבט מרוכז. אני כבר מבין שצפוי לנו לילה קשה. מה שמועבר אליי בהצפנה, גורם לי להיות דרוך עוד יותר.
רעש הארטילריה של כוחותינו מתחזקת ככל שאנחנו נכנסים לעומק. אנחנו חומקים מהכלי וממשיכים ללכת ברגל עם נשק מוכן לכל תרחיש.
"הם עולים ממעמקי האדמה," אומר לי בטון קר רם שצועד בקירבתי, רגע לפני שאש נפתחת עלינו.
"חובש!" צועק רם פתאום. אני מביט עליו מופתע. הוא עומד זקוף וצועק.
"זה נגמר." הוא אומר ומתקפל. אני מביט על עצמי, ועדיין לא מבין מה קורה מסביבי.
*
תל השומר
אני פוקח עיניים. כאב מפלח את החזה שלי. "חתיכת מטומטם!" צועק עליי רם, "כמעט מתתי בגללך."
אני מביט עליו, מתקשה להבין על מה הוא מדבר. 'אתה חי,' אני ממלמל.
"אני כן, אבל אתה כבר היית בדרך לעולם אחר," הוא עונה לי.
"אני פה," אני עונה לו בקושי, "אז מה הפסדתי את הבתולות, כמה זה שבעים ומשהו?"
"זה רק בשביל הבני זונות. כנראה לכן חזרת לפה," הוא אומר, "כל כך נבהלתי בגללך. לא יכולתי לנשום. מה הייתי עושה אם היית מת לי?"
"אם היית מת, זה היה לי, לא לך," אני מנסה להתלוצץ ומרגיש שוב את הכאב בחזה.
"עדיף שתשתוק. אתה אחרי ניתוח וצריך לנוח," הוא אומר לי ואני מבחין שידו חבושה.
הוא רואה שאני בוחן אותו. "זה כלום. רק כמה שברים. אתה זוכר מה קרה?"
"אני רק זוכר אותך צועק שיקראו לחובש," אני אומר אחרי דקה ארוכה של ניסיון להעלות בזכרוני מה קרה.
"זה לא היה בגללך," הוא אומר ומתבצר בשתיקתו.
אני נמצא בין ערות לעלפון. אני לא מבין בדיוק איפה אני, ומנסה לחזור למציאות.
קבוצות של רופאים עוברות לידי מיטתי, מדברים עליי, אבל דבר ממה שהם אומרים לא נקלט במוחי. יש רק קול אחד שגורם לי לעשות מאמץ ולהלחם לפקוח את עיניי.
"אתה נראה טוב יותר היום," אני שומע את קולה, "למרות שאתה מתקשה להתעורר. אולי תנסה בשבילי?"
'בשבילך,' אני ממלמל.
"נראה לי שהוא מנסה לדבר," אני שומע אותה אומרת.
'בשבילך,' אני אומר שוב.
אני חייב לראות אותה. אני יודע שאעשה הכל כדי להתעורר בשבילה. אני מנסה לדמיין אותה אבל לא מצליח. ואז אני שומע את קולה של אימי.
"את מירב?" היא שואלת אותה.
"אני גילי," היא עונה לה.
'גילי,' אני ממלמל את שמה.
"את חברה של יפתח שלי?" היא שואלת אותה.
אני מצפה לשמוע את תשובתה, אבל רק שומע קולות מתרחקים ודלת נסגרת.
עיניי שוב כבדות. אני נכנע ונרדם.
*
אין לי מושג כמה זמן ישנתי. אני מרגיש שעברו יובלות. אני פוקח את עיניי ומסתכל סביבי.
חדר לבן, מריח מריח ניקוי חריף. מכשירים מצפצפים לידי, צינורות מחוברים אליי. לוקח לי זמן להבין שאני בבית חולים. 'בשבילך,' אני ממלמל ומתחיל להעלות ממוחי תמונות קטועות.
"גילי," אני מנסה לקרוא בשמה.
"גילי?" מגחכת מישהי, "מה פתאום גילי? אני מיכל."
"מי את?" אני שואל ומביט באישה הזרה.
"ימים ולילות אני ליד מיטתך, מטפלת בך במסירות ואתה לא זוכר?" היא אומרת בקול רך, מתחנחן משהו, "אתה לא זוכר את מיכל שלך?" היא עמידה פנים שהיא פגועה.
אני מביט עליה. היא נראית לי מוכרית, אבל אני יודע בוודאות שלא היה בינינו כלום. אני לא אוהב בלונדיניות, ועוד יותר לא נשים שמרבות למרוח שלל צבעים על פניהן, ולענוד תכשיטים איפה שרק אפשר.
ואז אני ניזכר. היא חברה של דיוויד. או בעצם שמעתי שהם נפרדו.
"את לא, ואני מבקש שתעזבי," אני אומר לה בתקיפות.
"אני ממש מודאגת שהזיכרון שלך נפגע," היא ממשיכה לשחק נעלבת. אין לה מושג שאני דווקא יודע בדיוק מה קורה.
"אני רוצה את גילי," אני אומר בהחלטיות.
"אתה באמת חושב שהמתנדבת האמריקאית הזאת נאמנה לך? היא מחייכת לכל פצוע, ונותנת לו להרגיש שרק הוא קיים בשבילה," היא אומרת בלעג.
המילים שלה מכאיבות לי. אני מתקשה להאמין שהקול המתוק והמלטף שגרם לי לרצות להילחם כדי לחזור, שייך לאחת כזו.
"שלא תגיד שלא הזהרתי אותך," פולטת מיכל ויוצאת בהפגנתיות מהחדר.
"סיפרתי לו את כל האמת עלייך," מסננת לעברי מישהי. אין לי מושג מי היא ועל מה היא מדברת.
"למי סיפרת מה?" אני שואלת.
"דיברתי עם יפתח…." היא מתחילה לומר, אבל אני לא נשארת להקשיב למה שיש לה לומר. המחשבה שיפתח התעורר גורמת לי להגיע בריצה לחדרו.
"קיימת את הבטחתך, התעוררת בשבילי," אני אומרת לו.
הוא מביט בי בעוינות. "את באמת חושבת שתצליחי לעבוד עליי? שתתני לי להרגיש שאני היחיד עבורך בעולם רק כדי שאתעורר? אני לא רוצה לראות אותך."
אני משפילה את עיניי. אני לא רוצה שהוא יראה את הכאב שמילותיו גורמות לי. 'הייתי צריכה להקשיב למילים של האישה הזרה הזאת. איזה אמת היא סיפרה לו עליי שגורמת לו להתייחס אליי כך?"
אין לי כוח לעמוד על הרגליים, ואני מתיישבת בתחנת האחיות. אני בוהה בצג, אבל דבר לא נקלט במוחי. מי זאת האישה הזאת ומי היא רוצה ממני.
את התשובה לכך אני מקבלת מייד. "מיכל מה את עושה פה?" אני שומעת את קולו של דיוויד. ידעתי שהוא מאושפז פה, אבל נמנעתי מלגשת לאגף שלו, "אמרתי לך שהכל נגמר ביננו."
"צדקתי. אתה בוגד בי עם האקסית שלך," היא מרימה עליו את קולה.
"ירדת לגמרי מהפסים עם הקינאה המטורפת שלך. היא גרה בניו יורק, את יודעת איפה זה ניו יורק? מעבר לאוקיינוס, "הוא יורה לעברה.
"באמת?" היא עונה לו ומרימה את קולה עוד יותר, "כי לא ידעתי שתחנת האחיות נמצאת מעבר לאוקיינוס."
הוא מסתובב בחדות לעבר התחנה וקופא. "מה את עושה פה?!"
"יש שתי אפשרויות. או שאני חיילת פצועה, או שאני שייכת לצוות המטפל. אני חושבת שאתה צריך להבין מה אחות מוסמכת עושה בתחנת אחיות," אני עונה לו בטון חסר רגש.
אני רוצה לבקש מהם שלא יצעקו אבל לא מספיקה להוציא מילה מהפה."גילי שלך היא של יפתח," אומרת מיכל בקול רם שגורם לכולם להסתובב ולהביט עליה ועליי לחילופין.
ואז אני רואה את אורית, אימו של יפתח. "הוא מבקש שתכנסי אליו כשתתפני."
אני ניגשת לחדרו של יפתח שצמוד לתחנת האחיות. אני מתפלאת לראות שהוא יושב.
"אז מה גילי, עכשיו כשכולם יודעים, זה רישמי, את שלי," הוא מחייך אליי ומושיט את ידו בריאה לעברי, כשהשניה שחבושה מונחת על החזה שלו.
"אני מצטער. אני לא יודע איך נתתי לה לטעת בי ספקות לגבייך. את המלאך השומר שלי. אני זוכר את הקול שלך, את המילים אמרת לי כשביקשת שאחזור. אני יודע שנלחמת עליי, ולא נתת לי לוותר גם שכבר רציתי. אני לא מכיר אותך ועדיין מכיר אותך כל כך טוב. בשבילך חזרתי."
"אני לא יודעת מה בך גרם לי להלחם כך עליך. אתה חבוש כמעט כולך, ואין לי מושג איך אתה נראה, ומי אתה. הרי לא דיברנו פרט לכך שמילמלת כל הזמן 'בשבילך.' אני מטפלת במחלקה שלמה של חיילים פצועים, ולאיש מהם לא ניקשרתי כמו אליך.יש בך משהו שמשך אותי אליך כל הזמן.
אולי זה הגורל שבחר אותך עבורי, אני לא יודעת. בכל מקרה אני שמחה התעוררת וסוף סוף אוכל באמת להכיר אותך, אם תרשה לי."
"אני לא יכול להסביר לך איפה הייתי. מין מקום כזה שאתה לא שם ולא כאן. שמעתי כל מילה שלך, את הדאגה, את העידוד, הכל. למדתי להכיר אותך. כל פעם שנכנסת לחדר התרגשתי, ולא יכולתי לומר לך זאת, פרט למנטרה היחידה שהצלחתי למלמל."
הוא זז מעט ממקומו. הקושי בכל תנועה ניכר על פניו, הוא חושק שפתיים ומסמן לי להתקרב אליו.
פתאום אני קולטת שחלק מהצינורות הוצאו ממנו. "מתי זה קרה?" אני שואלת.
"כשלא היית פה," הוא מחייך, "את לא יודעת כמה קשה לחשוב שכל כך הרבה צינורות תקועים בך. עכשיו כשהוסרו אני יכול להתרכז רק בך."
אני מתיישבת לידו ומניחה את ראשי על מיטתו. "את רחוקה מידי," הוא אומר.
בלי לחשוב אפילו רגע , אני מסירה את נעליי, ונשכבת לידו.
ידו מקיפה אותי. "ככה בדיוק," הוא אומר, "קבע עבורינו הגורל. את פה ואני לא אתן לך ללכת לשום מקום."
בר אבידן
מאמינה באהבה
