אלה ג’יינפילד
אני מביטה על אית’ן. הוא שוכב על הגב, זרועותיו משני צידי גופו. פניו נראות חלקות מכל מתח, לא מוטרדות משום דבר. אני תוהה איך אני נראית כשאני ישנה.
"את נושמת כל כך בשקט, פנייך כל כך שלוות שלעיתים אני בודק אם את בכלל נושמת," הוא אמר לי, "אני מקנא בשלווה שנופלת עלייך כשאת ישנה."
המילים האלה נראות לי רחוקות כל כך היום. נראה לי שהוא לקח ממני את השלווה והשאיר לי את השדים ששכנו בו.
כמה הייתי רוצה ללטף כעת את פניו, לגעת בו פעם אחרונה. זה הוא שהפסיק לאהוב אותי, לא אני אותו.
אני יוצאת מחדר השינה המשותף שלנו, ויורדת לקומת הכניסה. אני עוברת שוב על הרשימה שרשומה באפליקציית המזכרים בטלפון שלי. כאשר גמלה בי ההבנה שאין לי מה להישאר פה, ידעתי שכשתגיע שעת העזיבה לא אוכל לחשוב באופן צלול ולשם כך נועדה הרשימה.
הקול של הדלת הנסגרת מאחוריי מסמנת את סיום נישואיי לאהבה חיי, הגבר שמעדיף נשים אחרות על פניי.
הדמעות שוטפות את פניי. אני יודעת שאין מי שינגב לי אותן. זו רק אני עכשיו.
*
חצי שנה אחרי
אני מסיימת עוד ניתוח מוצלח. אני יכולה לרשום לעצמי בסיפוק גם ששיינה הקטנה, זו שלא נתנו לה אחוז אחד של סיכוי לחיות ואני התעקשתי לנתח אותה, יוצאת היום הביתה אחרי חודשיים אשפוז בלבד. אני עייפה אבל מאושרת. שום דבר לא יצליח לקלקל לי את מצב הרוח. אני יורדת לחנות למטה וקונה לה מתנות. דובי ורוד, ספר של נסיכות וחבילה של שוקולדים.
אני עולה למחלקה להיפרד ממנה. "אין לי מילים להודות לך פרופ' ג’יינפילד," אומרת לי אימה של שיינה, "אני לא יודעת אם מותר לי לתת לך מתנה אישית." היא אומרת מושיטה לי מעטפה, "זו תרומה לבית החולים וברכה ממני שתמצאי את הבראשית שלך, הגבר שיאהב אותך ויביא איתך לעולם ילדים."
אני עוברת בדירה השכורה שלי, פושטת מעלי את המדים, משפשפת מעליהם את כתמי הדם. כבר נעשיתי מומחית בהסרת כתמים. משם אני הולכת לאסוף את הבגדים שהשארתי בחופזה על הריצפה כאשר הגיעה קריאת החירום לניתוח הלילה. אני מפעילה את מכונת הכביסה והולכת לשטוף מעליי את ריחות חדר הניתוח.
אני לוקחת את הזמן, מרוקנת את הראש שלי ממחשבות.
אסתר ובארי הזמינו אותי למסיבת חנוכה המסורתית. או אם לדייק זו אסתר שהזמינה אותי. בין שניהם היא החברה שלי עוד מימי התיכון. זו פעם ראשונה שאני באה לבד. לא טרחתי לשאול אותה אם היא הזמינה את אית’ן. זה באמת לא משנה לי.
סערת הרגשות שחוויתי חצי שנה קודם כבר שככה מזמן. אפילו התמונות שלו עם נשים שונות בבתי קפה שונים בעיר, אותן מציג בפני החוקר הפרטי ששכרתי, כבר לא מעוררות בי כלום. עורך הדין שלי מתעקש להמשיך ולאסוף נגדו חומר. בסופו של דבר אמנם ילדים לא היו לנו, אבל רכוש משותף רב צברנו בשנותינו המשותפות.
המחשבות מובילות אותי לכך שכבר זמן מה אני מתכננת לחדש לעצמי את המלתחה. למרות שנדמה לי שהייתי נצח במקלחת, עברה רק רבע שעה. אני ממתינה עד שמכונת הכביסה תסיים את פעולתה ויושבת לקרוא את הירחון של הרופאים. עמיתי לעבודה ד"ר סלנטיס כתב בו מאמר על המחקר בו הוא עוסק. אני מגלה שגם אית’ן פירסם מאמר. אני שמחה שלא נעתרתי לבקשה לפרסם בו מאמר שלי.
אני נוסעת למגדל הנהר ופוגשת במיו מילאן את אסתר שמחפשת שמלה לעצמה. "טוב שאת פה," היא אומרת לי ונאנחת, "אני לא יודעת מה לבחור. כל מסיבה כזו גורמת לי למתח. פחות ההכנות כמו מה אלבש. הרי כולם בוחנים את כולם."
"על מה את מדברת?" אני אומרת לה, "את תמיד נראית נפלא."
"יש לו מישהי," היא לוחשת לי, "אני חייבת להראות במיטבי."
"אני לא מאמינה," אני עונה לה מייד, למרות שבליבי אני חושבת שמתאים לבארי לפזול לצדדים. בשעה שהיא מודדת לעיניי עוד שמלה, אני מביטה בפנים המרירות שלה. אני שוקעת במחשבות על עצמי ותוהה אם גם אני נראיתי כך וזה מה שדחף את אית’ן לבגוד בי.
מעולם לא דיברתי על כך עם איש למרות שבעלה של חברתי הטובה דניאל הוא פסיכיאטר ואמר לי שאני תמיד יכולה לפנות אליו.
אני עוזרת לה לבחור שמלה שמחמיאה לגזרתה ונפרדת ממנה כדי לבחור אחת עבורי. "זה הרבה יותר קל לבחור שמלה כשאת יודעת מה המארחת שלך לובשת," אני אומרת לה בשעה שידי מרפרפת בין השמלות.
"את, גם כשאת לבושה בג'ינס כל העיניים מופנות מייד אלייך. אל תגידי לי שאת לא יודעת כמה מהגברים היו מוכנים להיות איתך," היא אומרת.
"הגברים הנשואים, הבעלים של החברות שלי," אני מתקנת אותה, "תסלחי לי אבל אני ממש ממהרת. נתראה במסיבה."
אני כבר מכירה את התחלת השיחה הזו שמחמיאה לי, יורדת על אית’ן וממשיכה לרכל עליו ועל הנשים בחייו, ובדיוק מזה אני בורחת.
למזלי כולם יודעים שאני יכולה להיות מוקפצת כל רגע לבית החולים והתרוץ שלי מתקבל על ידי אסתר בהבנה. "בטח בטח. לפעמים אני שוכחת איזה תפקיד חשוב את ממלאת. בעיני תמיד תהיי הילדה מהתיכון."
*
נר ראשון של חנוכה.
המסיבה של אסתר ובארי תמיד נערכת שלושה ימים לפני חנוכה, ואין זה משנה אם זה ליל שישי, מוצאי שבת או יום חול. מין חוק בלתי כתוב כדי שכולם יזכרו ולא יתכננו משהו ליום החשוב הזה. כך גם אגב מסיבת ראש השנה שלהם.
זה מקנה לחברים הזדמנות להתפאר בהצלחותיהם, אם בתחום האישי או התחום העסקי. כאילו שביום הזה אין הצניעות חשובה ומותר לך לספר הכל. בקרב הנשים זה היום לרכל על כולן. על הבגידות , המאהבים, כל הסודות והשקרים הקטנים.
השנה מאחר שאני באה למסיבה כפרודה אאלץ לבלות בקרב הנשים, ולא לנהל שיחות עם הגברים כפי שעשיתי בעשור האחרון.
*
שעת המסיבה מתקרבת ואני חושבת בליבי כמה אשקיע בהופעה שלי היום. אני מחליטה לא להתאמץ מידי שכן אינני רוצה למשוך תשומת לב יתירה. אני עונדת שרשרת זהב עדינה ועליה תליון מפתח קטן משובץ יהלומים. "יום אחד יבוא גבר וידע איך להשתמש בו כדי לפתוח את ליבך," אמרה לי סבתא אתל ביום שהעניקה לו אותו מתנה לרגל יום הולדתי השמונה עשרה. כל כך התרגלתי לתליון שהמילים האלה נשכחו ממני עד לרגע זה בו אני עונדת אותו שוב אחרי תקופה ארוכה.
אני אורזת מדים ונעלי התעמלות בתיק קטן. בתפקיד שלי אין לדעת מתי יקפיצו אותי גם אם אני לא בכוננות.
אני מעיפה מבט אחרון בדמותי במראה. אני מתרגלת חיוכים ויוצאת מהבית למסיבה.
*
אני מגיעה למסיבה. אם חשבתי שיתנו לי כמה רגעי חסד לפני שיתחילו לדבר עליי טעיתי. אני רואה את המבטים המזלזלים. כאילו שבשל העבודה שאני פרודה אין לי יותר ערך. איש מהנוכחים לא יודע עליי דבר בחודשים האחרונים. היה לי חשוב שאית'ן לא ידע מזה.
"את יודעת שאית'ן פה עם.. כלומר.." אומרת לי סוזן שמנסה ללא הצלחה להסתיר את הסיפוק מכך שהיא סיפרה לי ראשונה.
"האמת," אני עונה לה, "שלא טרחתי לשאול כי זה לא מענייני."
סוזן מבינה שלא הצליחה לזעזע אותי ומחליטה לנקוט בתוכנית ב' והיא להשתתף בצערי. "כזו חוצפה. הרי ידע שאת חברה טובה של אסתר. מה הוא חושב לעצמו כשהוא מגיע עם ההיא לכאן?"
"אני לא מבינה מה הבעיה," אני עונה לה בחיוך, "הרי אינו חייב לי דבר שיבוא עם כל מי שהוא רוצה."
סוזן שמנסה למצוא סדקים בחיוך שלי מתאכזבת לראות אני אפילו לא טורחת להסתכל לעברו של בעלי בנפרד. עכשיו הגיע הזמן לתוכנית ג'. "ומה איתך? יש לך מישהו?"
"אני חוגגת את החופש שלי," אני עונה לה, "אחרי עשר שנים של נישואין." ברור שאין לי כוונה לשתף איש שאת החודשים האלה השקעתי כדי להגיע להישגים שהדהימו את כולם.
"הוא סוקר אותך מכף רגל ועד ראש," לוחשת לי סוזן בהתרגשות.
"עזבי אותך משטויות. ספרי לי מה קורה איתך? מזמן לא ישבנו לפטפט," אני אומרת. המילים שלי מבלבלות אותה לרגע כיוון שאני לא נוהגת לשבת ולפטפט איתה. ובכל זאת, היא לוקחת את ההזדמנות בשתיי ידיים ומתחילה לפטפט ללא מעצורים על עצמה. היא יורדת לפרטי פרטים ואני מראה לה התעניינות. כפי שכבר אמרתי. מקומי כעת עם הנשים.
אית’ן סמית'פילד
"איך אתה עושה לי דבר כזה?" אני מסנן לעברו של בארי, "למה לא הכנת אותי לכך שהיא תהיה פה."
"נו באמת אית'ן," הוא עונה לי, "אתה יותר מכולם יודע שהיא החברה הכי טובה של אשתי. מה רצית שהיא תאמר לה. אית'ן רוצה לבוא עם ה… מה שהיא לא תהיי בשבילך."
אני בוחן את אלה. היא השתנתה. אני לא יודע לשים את האצבע מה שונה בה. אני גם לא אודה אפילו לא בפני עצמי שהיא נראית נפלא. רחוקה מהאישה השבורה שציפיתי לראות. בסופו של דבר זה אני שבחר לפרק את הקשר בינינו.
"מה את חושבת לך כשאת מופיעה פה?" קוראת לעברה קארין, עוד לפני שאני מצליח לאמר מילה, "את חצופה! ובכלל מתי את מתכוננת לצאת מהדירה? את לא מבינה שהוא לא שלך?"
"תשתקי כבר," אני מסנן לעברה של קארין. זה רק מה שהיה חסר לי כעת, "את מפטפטת יותר מידי."
"תקשיבי קארין. אני לא יודעת כמה את קרובה לאית'ן וכמה הוא משתף אותך. כבר מזמן שהוא לא שלי ועל כך אין עוררין. מה שכן את המיטה שלו עזבתי כבר לפני חצי שנה, כך שאינני יודעת על מה את מדברת," היא עונה
"אני מדברת על כך שאת מסרבת לתת לו גט," היא צורחת עליה, "ומאיפה את יודעת את שמי?"
"את ממש לא מעודכנת בכלום," היא עונה לה בחיוך שמוציא את קארין מדעתה.
"תשתקי כבר," אני אומר לה, "מה את צורחת פה כמו משוגעת. את מבזה רק את עצמך."
"במה אני לא מעודכנת?!" היא צועקת, "תגיד לי כבר. במה? חזרת אליה?"
כל ההצגה הזו כל כך מיותרת מבחינתי. כל כך הרבה אש היא מושכת אליי.
אבל אז נשמע צפצוף האיתורית שלה ומושך את מבטיי כולם אליה.
"אני לא מבינה למה מתקשרים אליי," היא ממלמלת, "אני לא בכוננות."
היא מוציאה מתיקה את הטלפון שלה ומחייגת.
"מדברת פרופסור אלה ג'יינפילד ביקשתם שאתקשר."
את תוכן השיחה אני לא שומע. שתי מילים רצות לי בראש המילה פרופסור, והשימוש של אלה בשם משפחתה לפני נישואינו. אני מרגיש מדקרת כאב בלתי מובנת למשמע השם הזה.
"אני לא מבינה למה את מתקשרת אליי אני בחופש עד יום שלישי," היא אומרת.
היא משיבה לשיחה ומהנהנת בראשה . "אני מבקשת שתבדקו אלרגיות, ושוב סוג דם. אם אין מנות בבית החולים תשדרו הודעה לציבור. תתני קריאה לאחות שלי אליזבת אני רוצה אותה איתי ותזמיני את חדר הניתוח הגדול. זה הולך להיות ניתוח ארוך מאד. תזעיקי לפחות עוד שלושה מנתחים. זו נשמעת לי פגיעה רב מערכתית. למרות זאת אני מבקשת שתנסי שוב את פרופסור מוטולה. זו אמורה להיות המשמרת שלו. אני אגיע תוך חצי שעה."
"אני יכול לעזור במשהו?" שואל אותה בארי, למרות שאינו מומחה בכירורגיית ילדים.
"כן," היא עונה, "תעשה שמח לחברים שלנו. יש לי צוות מספיק גדול. החיים של ילד בן שבע על כף המאזניים אין לי זמן למלחמות, אני חייבת לצאת מייד."
"אני בא איתך," אומר לה ג'ייקוב שעובד איתה בחדר ניתוח.
כולם עוקבים במבטיהם אחריה. היא ניגשת לג'יפ שלה, מתקינה על הגג שלו את אורות רכב הצלה ומושיטה את המפתחות לג'ייקוב. מייד עם יציאת הג'יפ לכביש נשמעות יללות הצופר שהולכות ומתרחקות.
"למה סיפרת לה על קארין," אני תוקף את בארי.
"מאיפה לי לדעת איך קוראים לה?" עונה לי בארי, "מה חשבת לעצמך שאתה היחיד ששוכר חוקר כדי למצוא פגמים באשתך? היא יודעת את שמות כל המאהבות שלך, כולל התמונה שלהן והיכן נפגשת איתן."
אני לא מאמין שהיא ידעה הכל ועדיין לא ענתה לקארין. היא יכלה בקלות לחשוף את כל השקרים שלי.
אני כועס על עורך הדין שלי שייעץ לי להביא את קארין. אמנם היא מספקת לי סקס טוב, נעתרת לכל בקשה שלי אבל אין בה יותר מזה. שהייה ממושכת לידה משעממת אותי. אין לי על מה לדבר איתה. זו הסיבה ששיקרתי לה בקשר לאלה. אז עכשיו היא יודעת ששיקרתי. זו תהיה הזדמנות בשבילי כדי לשלוח אותה הביתה.
"יש פרטים על הניתוח. או יותר נכון, יש דרישה לסוג דם AB שלילי," אומר בארי. אין לי מושג מאיפה הוא יודע על כך.
אני מתקשר לבנק הדם בבית החולים לילדים היכן שאלה עובדת ומברר להיכן צריך להגיע. "יש פה עוד מישהו עם AB שלילי," אני שואל בקול רם. לצערי אני היחיד.
"אתה?" אומר בארי.
"כן," אני יוצא מייד לשם. אני מוציא כמה שטרות ומוסר אותם לבארי, "תזמין לקארין מונית. אני כנראה לא אחזור הלילה."
אני נכנס לרכב שלי. שרידי הבושם של קארין עדיין עומדים באוויר. פתאום אני מרגיש שבא לי להקיא. למרות שערב וקריר בחוץ, אני פותח את החלונות. אני זקוק דחוף לאוויר. חצי שנה לא ראיתי את אלה. הרבה יותר מזה לא באמת ראיתי אותה גם כשהייתה בקרבתי. אני מנסה להיזכר מתי נגעתי בה פעם אחרונה.
אני המום כשאני מבין שאני נוסע לא בגלל שאני כה טוב פתאום. אני נוסע בגללה. כמה היה לי קל יותר לו הייתה שונאת אותי. כמה קשה היה לראות את החיוך היפה על פניה ולראות שבעיניה אין כלום אליי. אני זר לה לחלוטין. עשר שנים של נישואין ולא נותר בהן דבר.
אני נוסע לבית החולים, מקום שהייתי בו אלפי פעמים ומרגיש מחנק.
אני מחנה את הרכב וצועד לעבר הכניסה. בשורה הראשונה אני רואה את השלט: שמור לפרופסור ג'יינפילד.
*
עשר שנים קודם
"אלה ג'יינפילד האם תסכימי לשנות את שם משפחתך לשלי?" אני שואל אותה.
"זו בכלל שאלה?" עונה לי אלה.
"אני לא יודע. תעני לי את," אני מקשה עליה. אני אוהב את בחירת המילים שלה, האופן בו היא מדייקת ברגשותיה.
"אתה המשפחה שלי כעת. אתה ועוד כמה זאטוטים קטנים שניצור יחד," היא אומרת לי.
*
היום. בית החולים לילדים עשר וחצי בלילה.
אני שוכב על המיטה בשעה שהדם זורם מגופי עבור ילד קטן שאלה נלחמת על חייו. אני מרגיש מסוחרר. ברור לי שהטלטלה הרגשית היא זו ששולטת בי, הרבה יותר ממה שמתרחש בגופי כרגע.
"אתה בסדר?" שואלת אותי בדאגה האחות, ומביטה לעבר הגיליון שלי, ",פרופסור סמית'פילד?"
"אני בסדר, רק מאד עייף," אני אומר ועוצם את עיניי. לא חשבתי שמה שעובר עליי כעת נראה על פניי. אני חייב לשלוט בעצמי.
"יש לך מושג מה קורה כעת בחדר הניתוח?" אני שואל.
"פרופסור ג'יינפילד מובילה את הניתוח. הילד הזה נמצא בידיים הכי בטוחות שאפשר," אני פוקח את עיניי ומביט באחות. היא נראית לי צעירה מאד. אני תוהה האם היא יודעת על הקשר בינינו. אני מבין שלא. היא מתבוננת בי בריכוז.
"הבהלת אותי," היא אומרת, "הפנים שלך נראו מעונות."
"חשבתי על משהו," אני עונה לה.
"רוצה לדבר על זה?" היא שואלת.
אני מנסה להבין האם היא באמת דואגת או שהיא מנסה ללכוד את תשומת ליבי.
"בית חולים מיוחד יש לכם כאן," אני אומר לה. היא לא מבינה למה אני אומר לה זאת ומחכה שאענה לה, אבל אני עוצם עיניי ומתרכז בלהשקיט את עצמי.
"סיימת, סיימנו," היא אומרת בצורה שיכולה להשתמע לשתי פנים. היא נשמעת לי מאד לחוצה באופן שלא מובן לי. הרי ממני לקחו את הדם לא ממנה. "תישאר לנוח עד שתרגיש שאתה מוכן לקום. אני משאירה לך כאן כוס מיץ תפוזים. זה חשוב שתשתה אותה. אני לא רוצה למצוא אותך קורס מסוחרר על הריצפה."
"תודה," אני אומר לה. על מה בדיוק? אולי במקום לאמר לה שהיא מפטפטת מידי לטעמי בזמן שאני הכי זקוק בו לשקט.
לשמחתי היא פונה למתנדב נוסף ומתחילה להסביר לו על תהליך לקיחת הדם לתרומה. היא נראית לי מאד לא מרוכזת ומגניבה לעברי מבטים. אני תוהה איך אחת כמוה עובדת בעבודה כזו אם היא כל כך מלחיצה אותה. בכלל כל התנועה לידי נראית לי מוגזמת.
עייפות גדולה נופלת עליי. אני נמצא בין ערות לחלום. אני נאבק להתעורר. אני מבין שאני בסיוט ולא רוצה שזה יראה עליי. לבסוף אני נכנע ושוקע בעלפון.
*
אלה
אחד הרגעים האהובים עליי הוא לבשר למשפחה שהניתוח עבר בהצלחה.
"זה היה ניתוח לא פשוט כפי שהבנתם. טובי הרופאים בבית החולים הגיעו להשתתף בו," אני אומרת למשפחה הנרגשת, "אז כפי שכבר אמרתי הוא הוכתר בהצלחה רבה, אבל אני חייבת להזכיר לכם שעכשיו זה הגוף שלו שצריך לעשות את העבודה. אני משערת שלקראת סוף היום נוכל להעביר אותו לחדר שתוכלו לשהות בו איתו. וגם שם אני מבקשת שכל פעם יהיה רק אחד מכם איתו. זה ייקח זמן אבל אני מאמינה בכל ליבי שהוא יהיה בסדר."
אני נפרדת מהם. נותר לי עוד לכתוב את סיכום הניתוח.
אני עוברת על מהלך האירועים כפי שתיעדה אליזבת.
24:00- תרומת דם כפולה.
אני ממשיכה לקרוא אבל המילים האלה ממשיכות להדהד במוחי. כאשר אני מסיימת את הדוח אני מתקשרת לבנק הדם.
"מדברת פרופסור ג'יינפילד," אני אומרת.
"כולם מדברים על הניתוח הלילה," אומרת לי ג'ני האחות האחראית. אף פעם לא היינו בלחץ כזה של תרומות דם ובכל זאת עשית את הבלתי יאומן והילד חי!" היא קוראת בהתרגשות.
"לא הייתי לבד. היה איתי צוות שלם," אני עונה לה, "ממש התרגשתי לראות את כמות התרומות שזרמו אלינו הלילה. יש הרבה אנשים טובים בעולם."
"את צודקת, הייתה היענות שיא," היא אומרת, "אני כאן במחלקה כבר הרבה שנים ולא נתקלתי בכמות כזו של תורמים במקרה בודד אחד."
"זה מה שמוביל אותי למשהו שרשום בדוח אצלי. את יכולה לתת לי פרטים בקשר לתרומה שנתקבלה אצלנו בדיוק בחצות. נרשם אצלי שנתקבלה תרומה כפולה מה שלא מובן לי," אני שואלת.
"אני לא יכולה לענות לך על השאלה," עונה ג'ני.
"ג'ני מה קורה פה?" אני שואלת.
"אז זהו שבקשר לתרומה הספציפית הזו אני מנועה מלענות לך," היא עונה לי.
אני עושה את הדבר הראשון שעולה לי בראש. אני הולכת לבית הקפה של בית החולים וקונה קופסה גדולה של דונטס מכל מיני סוגים ושתי כוסות קפה.
"בוקר טוב אלופים," אני אומרת ונכנסת בחיוך לבנק הדם, "באתי להודות לכם על תרומתכם הלילה להצלת חייו של ליאם. ריגשתם אותי. הבאתי לכם קצת מתוקים לקפה של הבוקר."
ג'ני מחווירה כשהיא רואה איתי. "תצטרפי אליי לקפה ג'ני?" אני שואלת אותה ומראה לה את הכוס שבידי. אין זו הפעם הראשונה שאנחנו יושבות יחד לשתות. אני יודעת בדיוק איך היא שותה את הקפה שלה. פעם אמרה לי אמא שלי שאם רוצים להתקרב לבן אדם לומדים איך הוא שותה את הקפה שלו. "אין דבר שמשמח אדם יותר מאשר כשאת מגישה לו את הקפה שלו בדיוק כפי שהוא אוהב," היא אמרה.
רק שהיום הייתה ג'ני שמחה לראות שאני לא יודעת.
"תשכחי ממה ששאלתי," אני אומרת לה, "אני עדיין מלאת אדרנלין מהצלחת הניתוח הלילה. ראית כמה שעות זה לקח?"
ג'ני מעיפה בי מבט חשדן אחרון ולבסוף מתרצה. "בואי נלך לשבת בפטיו," היא אומרת בשקט. אני רואה את המבטים החשדניים מלווים אותנו.
"אני לא יודעת מה קורה פה, אבל אם הנוכחות שלי מזיקה לך אני לא רוצה להכניס אותך לצרות," אני אומר לה כשאני מרגישה את המתח מסביב.
אני לא יודעת מה יש שם באוויר אבל אני מבינה שאני חייבת לעשות משהו כדי לטהר את האווירה. אני זקוקה לקשרים טובים איתם ונעזרת בהם לא פעם לצערי במבצעים כאלה.
"אין לכם מושג," אני אומרת, "איזה שקט נפשי יש למנתח כשהוא יודע שאם יהיה זקוק עירוי דם יש צוות כמוכם שיהפוך עולמות כדי להשיג לו כל סוג דם שהוא. אתם יודעים שאני רופאת ילדים. לראות גוף קטן כזה מאבד דם זה ממש מלחיץ אפילו רופאה מנוסה כמוני. לפעמים זה נראה כאילו מישהו שתל מזרקה בגוף ויוצאות ממנה כמויות אדירות של דם. לכן היה חשוב לי לבוא לכאן ולהודות לכם באופן אישי. זה באמת לא מובן לי מאליו. ג'ני את בהחלט יכולה להיות גאה בצוות שלך."
הם מסתכלים עליי בצפייה. "סיימתי את המשמרת שלי. אני הולכת לישון."
"הוא בקומה חמישית," אומרת לי מישהי.
"סליחה?" אני עונה לה, "על מה את מדברת."
"עליו," היא עונה לי.
"ליאם עדיין בטיפול נמרץ הצמוד לחדר הניתוח," אני עונה לה, "רק בלילה יעבירו אותו לטיפול נמרץ מחלקתי."
"את יודעת על מי אני מדברת," היא עונה לי, "אנחנו יודעים למה באת."
"אני יודעת שיהיו פה פיטורין," היא אומרת לי, את יכולה לקחת את המתוקים שלך.
"ג'ני את יכולה להסביר לי מה קורה פה?" אני שואלת, "למה כולם עוינים אותי," אני שואלת.
"את לא יודעת?" היא שואלת.
"אם הייתי יודעת לא הייתי שואלת, את לא חושבת?" אני עונה לה, "פגעתי במישהו מכם?"
"זה בגלל התרומה הכפולה," היא עונה לי.
"בגלל ששאלתי? כדי למחוק מידע כה אני צריכה לתת הסבר. רציתי רק לשמוע שזו טעות בהקלדה של האחות בחדר הניתוח," אני עונה לה.
"חלה טעות. הטעות הייתה כאן," אומרת ג'ני לאט, "האחות לקחה בטעות פעמיים."
אני שותקת. ממתינה לשמוע את ההמשך. ברור לי שיש המשך.
"הוא התעלף בסופו של דבר, ונשאר להשגחה," היא מסיימת את דבריה ומסתכלת עליי בציפייה.
"דברים כאלה עלולים לקרות. בסך הכל אתם עובדים פה בלחץ עצום כאשר מתקבלת אצלכם דרישה לסוג דם שחסר בבנק שלכם. אני בטוחה שהטעות הזו תקבל בהבנה. אני יכולה להעיד שאתמול הלחץ מצידנו למנות דם היה עצום. הרבה מאד זמן לא הייתי זקוקה לכמות כזו גדולה של מנות," אני אומרת.
"אין לך אף מילה לאמר לנו על רשלנות?" היא מעזה ושואלת.
"ברור שזה קרה בגלל מכלול של דברים. רשלנות הייתה אחד מהם אבל עדיין אני משבחת את ההתנהגות שלכם אמש," אני אומרת.
"מדובר בפרופסור סמית'פילד," היא אומרת לי מחכה לראות את תגובתי. יתהפך העולם אני לא אראה להם איך הבטן נשרפת לי כעת.
"ברור לי שהמעשה לא נעשה במכוון נגדו," אני אומרת, "כך שאין זה משנה את דבריי."
"הוא ביקש לראות אותך," היא אומרת לי.
"או.קי," אני עונה בקול הכי אדיש שאני יכולה לגייס, "הוא עדיין מאושפז?"
"הוא בקומה חמישית."
"אני מניחה שכדאי שארד להביא גם לו מתוקים," אני אומרת מה שגורם לצחוק של שחרור, "ואכין גם לו נאום תודה."
"בהחלט מגיע לו," אומרת ג'ני שמחייכת אליי. כל המתח מפניה נעלם.
אני נפרדת מהם לשלום. "כדי שאעבור אצלו. אני ממש עייפה וכבר מפנטזת על המיטה שלי," אני אומרת ומחניקה פיהוק. אני עושה הכל כדי שלא יראו מה שאני מנסה להסתיר.
*
אני נכנסת לחדרו. הוא נמצא לבד.
"הבאת לך קפה ומשהו מתוק," אני אומרת.
"את יודעת בדיוק איך אני אוהב את הקפה שלי. האחיות פה מטפלות בי יפה, אבל להכין קפה הן לא יודעות," הוא אומר לי. אני לא מישירה אליו מבט. אין לי רצון להיתקל בעיניים היפות שלו.
"להזכירך זו לא אני שהכנתי. אתה צריך משהו?" אני שואלת.
"ושלומי לא מעניין אותך?" הוא שואל.
"כבר הספקתי לראות שהצבע שלך טוב, ואתה יושב עירני במיטה ומתעסק עם הנייד שלך," אני עונה לו.
"אני מבין שסיימת את המשמרת. תישארי איתי קצת?" הוא שואל אותי.
אני מבינה שלא אוכל עוד להתחמק ממנו. אני מישירה עיניי אליו. "מה אתה רוצה אית'ן. אני לא מאמינה שאמרת שאני מעכבת את הליך הגירושין. אני אחתום על מה שתרצה. כסף ממש לא חשוב לי. מצידי תיקח את הכל. יש לי משכורת שמספקת את כל צרכיי. אין לי רצון להילחם איתך. מה שלא יהיה הפסדתי במלחמה הזו."
"על מה את מדברת?" הוא שואל. אין במבטו טיפת ציניות.
"להזכירך זה אתה שפירקת את הנשואים שלנו במעשים ובמילים," אני עונה לו.
"את אוהבת אותי?" הוא שואל.
"לא," אני עונה לו.
הוא מחפש את הסדקים בעיניי. לו היה מסתכל עליהם לפני כמה שעות לא היה מוצא בהן כלום. אני מפחדת שיראה אותם מתהווים כעת ולכן אני מסיטה את מבטי. " מה אתה רוצה?"
"אני רוצה אותך," הוא עונה לי מייד.
"למה?" אני שואלת, "נו אמת למה? כלום לא השתנה בשנה האחרונה. אני עדיין רוצה חיים אחרים ממה שאתה רוצה אז בשביל מה אתה אומר מילים שאין להן כיסוי."
"אני רוצה שנתחיל מבראשית. אני רוצה לבנות לך בית נכון, בית שנמלא אותו בילדים. כמה שתרצי אתן לך," הוא אומר. המבט שלו כל כך מרוכז בי ורציני.
כמה אני שמחה לראות את ביקור הרופאים שנכנס לחדרו. "אני חושבת שהוא קצת הוזה. הוא לא מדבר לעניין אני מבקשת שתבדקו את העניין," אני אומרת לד"ר פורטלנד ועומדת לצאת מהחדר.
"בבקשה ד"ר, תני לי כמה דקות לבד עם אשתי, אל תתנו לה לעזוב," הוא עומד אני נעצרת אבל לא מסתובבת אליו.
"מה אתה עושה פרופסור," מזדעקת האחות. אסור לך להתנתק מהעירוי, "אסור לך לקום."
"אני חייב," הוא אומר והקול שלו נשמע כמו קול של חיה פצועה.
"את מוכנה להישאר," פונה אליי ד"ר פורטלנד, "הוא מאד נסער."
"זה בטח התרופות," אני עונה לה ועוזבת. הדמעות כבר חונקות אותי. אני לא אראה לאיש אותי נשברת לרסיסים, בטח לא בבית החולים שלפני חודשים קיבלתי לנהל בו את חדרי הניתוח של הילדים.
*
אני נוסעת שעה ארוכה לאורך הכביש, בלי שום מטרה. אני שורפת את הדלק כמעט עד הטיפה האחרונה מה שמאלץ אותי להיכנס לתדלק את הרכב. ההפסקה הזו בעודי עומדת ומתדלקת מאפסת אותי. אני מחליטה לנסוע לבית הקפה האהוב עליי "הורד הכחול." אני מחנה את הג'יפ אבל לא נכנסת לבית הקפה. כמה זיכרונות נעימים יש לי מהמקום הזה. כמה מילות אהבה נאמרו לי פה לפני ימים רבים כל כך. אני יורדת לנמל ופוסעת לאורך המים. עיני נעוצות בטיילת.
"איבדת משהו ילדה?" שואלת אותי מוכרת הפרחים שיושבת מתחת לשמשיה המגנה עליה מפני השמש.
"איבדתי את האהבה שלי," אני עונה לה.
"אני לא יכולה לעזוב את המקום. את מוכנה להיות נחמדה אליי ולהביא לי קפה מבית הקפה. תיקני גם לך. אני מזמינה." היא מוציאה מכיסה שטר כסף ומושיטה לי.
אני רוצה לאמר לה שאין צורך. אבל יש בה משהו שמונע ממני לעשות זאת. "אני יודעת שאין לך בעיה לקנות. את בטח מרוויחה המון כסף. אני שמחה שהבנת שמותר גם לאחרים לשלם עבורך, זו לא תמיד צריכה להיות את."
אני מהרהרת במילים שלה בשעה שאני פוסעת לבית הקפה. איך זה שאישה שלא מכירה אותי מדייקת את האמת שלי בכמה מילים בודדות?"
אני מתגברת על הדחף שלי לקנות מתוקים ומזמינה שני כריכי בריאות עם הקפה,. "שכחתי לשאול את הגברת עם הפרחים איך היא שותה את הקפה שלה," אני אומרת ורוצה לחזור אליה לשאול.
"אני יודעת," עונה לי הבחורה מעבר לדלפק, "ואני יודעת בדיוק איזה כריך להכין לכן. אם תסכימי את ההפרש אני רוצה לשלם." אני מביטה בה מופתעת. "יש לה לב מיוחד. לא פעם היא עזרה לי."
אני חוזרת לדוכן הפרחים. אני שמה לב שהיא פתחה כיסא נוסף עבורי. אני מודה על הבחירה שלי בבגדי היום. המכנס השחור והחולצה המפוספסת בהחלט לא מפגינים עושר.
אישה צעירה ניגשת ומחפשת זר פרחים לאימה. "לכבוד מה הזר?" אני שואלת.
"סתם כדי לשמח אותה," היא עונה לי בחיוך.
דמעות עומדות בעיניי.
"מי את?" היא שואלת אותי בסקרנות, "את הבת שלה?"
לפני שאני מספיקה לענות אומרת לה מוכרת הפרחים. "את מאמינה שזו פרופסור חדר ניתוח לילדים? קוראים לה אלה," היא אומרת ואוחזת בידי ומלטפת אותה.
"מאיפה את יודעת?" אני שואלת מיד שהקונה עוזבת את המקום.
"מאשה, זה השם שלי ואני לא מכשפה. התג שלך עדיין מחובר למכנסיים," היא אומרת וגורמת לשתינו לצחוק.
"הוא אוהב אותך יותר ממה שאת יודעת," היא אומרת לי.
"ומאיפה זה בא?" אני מרימה גבה.
"כמה זמן את פה איתי אלה?" היא שואלת.
"אני לא מאמינה שעברו כבר כמה שעות," אני עונה לה.
"תראי כמה התרוקן הדוכן שלי בזכותך. זה ברור לך שאת חייבת לבוא לפה מידי פעם," היא אומרת לי.
"וזה ברור לך מאשה שזה בתנאי שתגלי לי מדוע אמרת לי מה שאמרת," אני עונה לה.
"יש גבר שיושב בפטיו של בית הקפה ולוגם כבר כוס שלישית של קפה, והמבט שלו לא יורד ממך, אין לזה פרוש אחר," היא עונה לי.
אני עדיין לא מסתכלת לכיוון שלו.
"ואולי זה בלש שנשכר לעקוב אחרי," אני מתריסה כנגדה.
"עם מבט מלא אהבה בעיניים? אמנם בעלי נפטר לפני שנים רבות, אבל אני עדיין מזהה אהבה כשהיא ניצבת מול עיניי," היא עונה לי.
אני מסתכלת בדוכן מסביבי. אני מוצאת בדיוק מה שאני מחפשת. אני לוקחת את הכיסא המתקפל, פותחת אותו וממקמת אותו ליד הכיסא שלי.
"קשה לו ללכת. מה קרה לו?" אומרת מאשה שלא מסירה עיניה ממנו.
"הוא בא לפה בגללי. אני חייבת לשלוח אותו למיטה," אני עונה לה.
"את יכולה לעזור לי לבחור זר פרחים?" אומר לי אית'ן.
"לכבוד מה?" אני שואלת אותו.
"אני חייבת שהיא תדע כמה אני אוהב אותה. אני יודע שעשיתי הרבה טעויות, שבגדתי באמונה. אני חייב למצוא דרך לשכנע אותה שתחזור אליי," הוא אומר לי.
"פשוט תבחר זר שאתה אוהב, תלך אליה ותאמר לה," אני עונה לו.
"אני לא יודע מה לבחור. אני חייב שזה יהיה הזר המושלם. אני רוצה לקנות את כולם בשבילה," הוא אומר לי.
"אני לא מכירה אותה ולא יכולה לעזור לך," אני עונה לו.
"את לא מכירה אותך? " הוא שואל, "את לא מבינה שאני מדבר עלייך? שאותך אני אוהב?"
"זה היה מעשה מאד טיפשי מצידך לעזוב את בית החולים. אתה חייב לחזור להשגחה," אני אומרת לו.
"אולי תפסיקי לחשוב כמו רופאה פרופסור," הוא אומר לי, "אלא אם כן…."
"אלא אם כן?" אני עונה לו. "בינתיים תשב פה לידי ותן לי לבדוק אותך." אני ניגשת לג'יפ ומוציאה ממנו ערכה של עזרה ראשונה.
אני מתיישבת מולו ומתחילה לבדוק אותו. היד שלו מונחת את הרגל שלי מלטפת אותה ללא הפסקה.
"הכל בסדר," אני עונה לו, "גם בדיקת הסוכר מראה שהמדדים שלך נורמליים. יש רק בעיה אחת," אני עונה לו בשעה שהסטטוסקופ מונח על חזהו.
"את שומעת את השברים של הלב שלי," הוא אומר.
"דווקא לא נראה לי," אני עונה לו, "אבל הדופק שלך משתולל. יש לך מושג למה?"
"בגלל זה," הוא אומר ורוכן לעברי. אני מעמידה פנים שאני לא מבינה מה הוא רוצה.
"באמת אלה. אני מאד מסוחרר ברגע זה, אל תקשי עליי," הוא אומר.
"ואני חשבתי ש.." אני אומרת, "לא משנה."
"אני אמשיך להתחנן עד שתביני שכל הנשים שהייתי איתן היו בריחה. את אף אחת מהם לא אהבתי," הוא אומר.
"אז למה היית צריך אותן אם כך. אני הייתי כל כך נוראית?" אני שואלת.
"חשבתי שאני לא מסוגל להכניס אותך להריון. וידעתי כמה את רוצה," הוא עונה לי.
"הלכת להיבדק?" אני שואלת.
"התביישתי. אני מודה," הוא עונה לי, "אני כזה מטומטם. לא האמנתי שתעזבי."
"אז העדפת להתבייש ולא לדבר איתי. אני אחתום לך על מסמכי הגט. לא רוצה ממך דבר," אני אומרת לו.
"אלה," הוא אומר לי , "בבקשה ממך אל תאמרי את זה."
"אתה מבין, אמרת שאתה לא רוצה ילדים ולכן לא הפסקתי להשתמש בגלולות," אני אומרת לו.
הוא מביט בי נדהם. "מה?"
"עם כל הרצון העצום שלי לילדים לעולם לא אכפה עלייך ילד בניגוד לרצונך," אני עונה לו.
הוא עוצם את עיניו. אני רואה שהוא בולע את הרוק, ונושך את שפתיו.
אחרי דקות ארוכות הוא קם. העמידה שלו עדיין לא יציבה. "אני מבקש לקנות זר שיכיל בתוכו אהבה, סליחה והתחלות חדשות. את יכולה לשזור לי זר כזה?" הוא שואל את מאשה.
"חבק," אותי אני אומרת לו ומקיפה אותו בזרועותיי. "כל כך התגעגעתי למגע שלך."
הוא מופתע אבל נענה לי מייד. "את חזרת אליי. קחי אותנו הביתה. ואלה, אל תשאלי אותי לאיזה בית. אין לי מושג איפה את מתגוררת אבל יודע שיש לנו רק בית אחד."
"אני יודעת," אני עונה לו. תמו המשחקים שלי איתו.
*
שלושה ימים לפני ראש השנה.
כל אותם חודשים מאז מסיבת חנוכה ההיא לא נפגשנו עם חברים. אני לא יודעת אם זה החברים שהתרחקו מאתנו יותר או שאנחנו בחרנו להיות רק שנינו לבד. כאשר הגיע ההזמנה השנתית למסיבת ראש השנה די הופתענו.
"אשמח לבוא," עניתי לאסתר.
"מאשר הגעה, ענה אית'ן לבארי.
*
"אתה נראה נפלא," אני אומרת לאית'ן, "אני יכולה לראות את המבטים של כולן כשתסתכלנה עלייך, ולדעת שאתה שלי ורק שלי."
"אני רק שלך ואני לא רוצה לזכור את הימים שלא היינו יחד," הוא אומר לי, "אני אוהב את מה שאת לובשת. האוברול הזה מאד מחמיא לך . דבר אחד אני מבטיח לך והוא לא מעניין אותי מה אחרים חושבים, אני רואה רק אותך."
"אני כל כך אוהבת אותך," אני אומרת, כורכת זרועותיי סביבו ומנשקת אותו.
"אני רוצה אותך בטרוף," הוא אומר ומנשק אותי חזרה, "ברור לך שאם לא היינו מוזמנים היום למסיבה היינו כבר כעת במיטה. אני לא יכול להפסיק לגעת בך."
"אנחנו עלולים לאחר," אני אומרת לו.
"צודקת, עדיף שנצא," הוא אומר ואוחז בידי.
*
אנחנו מגיעים לביתם של אסתר ובארי. החצר מוארת באורות רכים. אוהל גדול פרוש על מרבית החצר האחורית.
אנחנו חונים ברחוב כיוון שהחניה ליד ביתם מלאה במכוניות.
רגע לפני שאנחנו נכנסים מצלצל הטלפון שלי. "תכנס," אני אומר לאית'ן, "אני כבר אגיע. זה דווקא יכול להיות נחמד שלא נגיע יחד," אני צוחקת.
אני מוציאה את בננו הקטן מהכיסא שלו, ומכניסה אותו למנשא שעל גופי. אני מכסה אותו במעיל הסתווי שאני לובשת ונכנסת לחצר.
אני רואה שבארי לוחש משהו לאית'ן והוא לוחש לו חזרה. כל אותו הזמן העיניים שלו עליי. הוא ממהר לקראתי.
"מוכנה להצגה הגדולה?" הוא שואל אותי.
"לילה נעים היום," אני אומרת בשעה שאני עומדת מול חברותיי. אית'ן עומד מאחורי פושט מעליי את מעילי.
לעיניהם ההמומות של חברינו מתגלה בנינו הקטן ישן בשלווה את שנתו.
"אז כפי שאתם מבינים," אומר אית'ן, "אלה ואני באנו להרים אתכם כוסית לכבוד השנה החדשה, ולהציג לפניכם את בכורינו. הוא בהחלט מתנה מושלמת לקראת השנה החדשה."
בר אבידן
מאמינה באהבה
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.