פארקר נשכב לידי, מושך אותי אליו. עיניו בוערות לתוך עיניי. ‘תהיי אמיצה,׳ אני פוקדת על עצמי.
אני רואה את השאלה בעיניו, השאלה שהוא לא שואל בקול. אני נדה בראשי לחיוב. ״הבנתי נכון? אני צריך שתאמרי לי שאת רוצה,״ אומר פארקר באיפוק, ״מתוקונת שלי, אני בסערה גדולה בגללך, ואם את לא מוכנה, אני אלך לקרר את עצמי תחת ברז המים.״
״בוא אליי,״ אני לוחשת לאוזנו, ״ותראה כמה אני רוצה אותך.״
״אל תשחקי איתי,״ הוא נוהם.
אני לוקח את ידו ומניחה אותה בין רגליי. ״כל זה לכבודי?״ הוא אומר מרוצה, וקם מהמיטה. אני מרגישה נבוכה. ׳אז הוא משחק איתי,׳ אני אומרת, ורוצה לקום. אבל כשהוא חוזר עם עטיפה חצי פתוחה של קונדום, אני מבינה.
הוא מסיר מעליי את החולצה, אבל לא נותן לי להוריד את שלו. שוב הוא מבלבל אותי.
הוא מניח את ידי על התפיחה המתפתחת בתוך הבוקסר שלו. הוא קשה, ובהחלט כבר רוצה להרגיש אותי מבפנים. הוא פושט את תחתוניו, וזקיפתו נגלית לעיניי ברוב תפארתה. הוא בהחלט על הקצה.
הוא מנשק את שפתיי בפראות, ונוהם לתוך פי. ״אין לך מושג כמה חיכיתי לרגע הזה,״ הוא אומר כשהוא מערסל את שדיי בכפות ידיי הגדולות. ״את מושלמת מתוקונת שלי,״ הוא ממלמל ומעביר את לשונו לאורך גופי.
הרגש גואה בי, וליבי עולה על גדותיו. אף פעם לא הרגשתי רגש כזה.
*
ידעתי שהאשם לא בי. טיילור היה חסר סבלנות. ״את לא מבינה שאני צריך לזיין, ועכשיו,״ הוא אמר לי בכעס, כשניסיתי להעלות את הנושא.
״תגידי תודה שאני בכלל נוגע בך. את קרה במיטה, גוש קרח חם ממך.״
ידעתי מאיפה נובע הצורך הזה. אמנם שבניגוד לטיילור, לא יכולתי להרשות לעצמי לקבל טיפול אחרי התאונה, אבל המטפלת שלו ביקשה ממנו לא פעם שהוא יביא אותי.
״איך חיי המין שלכם?״ היא שאלה אותי. נשארתי פעורת פה .
״עוד לא עשינו את זה,״ עניתי בלחישה, ״אני רק בת שש עשרה.״
״וזאת הבעיה. טיילור בן שבע עשרה, ויש לו צרכים. חלק מהאופן לשחרר את המתח, הוא בקיום יחסי מין,״ היא אמרה.
״את משאירה אותי מתוסכל,״ כעס עליי טיילור.
באותו לילה עזבתי אותו, אבל הוא התחנן בפניי שאחזור אליו. אני לא זוכרת כמה שבועות החזיק הקשר הזה, עד שהוא שוב דרש ממני לספק אותו.
כל פעם שסירבתי למשהו, הוא אמר ״המטפלת אמרה.״
לבסוף התרצתי ונתתי לו לעשות כרצונו. הוא מעולם לא חשב שעליו לענג אותי, אני הייתי עבורו גוף בלי רגשות ונשמה. מה הפלא שהייתי קרה כקרח.
הוא גמר מהר, עוד לפני שהספקתי להתרגש ממגע גופו על שלי, תמיד בלי מילים נעימות, בלי מגע, ללא נשיקות.
תמיד ידעתי שזה צריך להיות אחרת, ועכשיו אני מרגישה זאת.
*
אני מרגישה שכולי בוערת מתשוקה אליו, וכשהוא סוף סוף חודר לתוכי, אני מתאימה את תנועותיי לשלו, וזה כל כך נעים, עד שגניחות נפלטות מפי, בלי שיש לי יכולת לשלוט בהן.
״נעים לך,׳ הוא ממלמל בשקט, כשחיוך על פניו. עיניי עצומות אבל הוא מבקש שאסתכל עליו, שאטבע בתוך הסערה שבעיניו. הקצב ביננו רק מתגבר, ואני מרגישה שאני יוצאת מדעתי מרוב עונג.
ופתאום זה קורה, אני מרגישה את הדופק מתפשט מבין רגליי לכל אבריי, וגופי רועד מעט. הוא מחייך מרוצה, ואז אני מרגישה את הגמירה שלו. כמוני, גם הוא מנסה להסדיר את נשימותיו. הזין שלו עדיין קשה בתוכי, ואני לא רוצה שהוא יצא, אבל אז נעלמת הזיקפה, והוא יוצא מתוכי, ונשכב לידי.
אני עדיין נלחמת בנשימותיי, כשאני שומעת שהוא נושף נשימה אחת ארוכה. ״מה אומר לך, את קרה, ממש גוש קרח,״ הוא מגחך. אני מביטה עליו המומה. הוא שוכב בעיניים עצומות, וידו מונחת על ליבו.
אני קמה מהמיטה ניגשת לחדר האמבטיה, וסוגרת אחריי את הדלת. ׳תשלטי בעצמך,׳ אני אומרת, פותחת את הברז במקלחת, לוקחת את הידית של הטוש בידי, ושוטפת את עצמי בפנים. אני מוצאת מגבת בארון, ומתנגבת היטב.
התחתונים שלי זרוקים על הרצפה, פארקר שוכב עדיין בעיניים עצומות, ונדמה לי שהוא נרדם. אני ממהרת ללבוש את התחתונים, ולוקחת בשקט את השמלה שלי, ויורדת בצעדים שקטים לקומת הכניסה. אני חוטפת את המעיל שלי, ואת התיק הקטן, ויוצאת מהדירה, כשהדלת נסגרת אחריי בשקט.
אני בוחרת לרדת כמה קומות דרך חדר המדרגות, ורק אז אני מזמינה את המעלית.
כשאני יוצאת מהמעלית בקומת הלובי, אני רואה שבחוץ יורד גשם שוטף. ״מיס אל תצאי בגשם השוטף החוצה,״ אומר השומר בכניסה.
״המונית מחכה לי בפינת הרחוב,״ אני אומרת וממהרת להימלט מהבניין. אני לא חושבת שהוא מאמין לי, שכן המרחק של שלושת המגדלים לכביש הוא רב, אבל זה לא איכפת לי. אני חייבת להתרחק, כך שגם אם הוא יחפש אחרי, ואני בספק שזה יקרה, הוא לא ימצא אותי.
למרות שהמרחק בין מגדל מגוריי למונטגומרי הייטס לא רב, אני בוחרת ללכת דרך רחובות צדדיים. הגשם מכה על גופי בחוזקה, ועד מהרה אני מרגישה את הכובד של בגדי הספוגים במים. אני מגיעה בקושי רב לדירה שלי.
אני מתקשה לפתוח את דלת הכניסה, והגשם מכה על גבי בחוזקה.
פתאום הדלת נפתחת לרווחה. ״מה חשבת לעצמך, כשאת מסתובבת כך בשמלת ערב, בגשם השוטף?״ אני רואה פנים ידידותיות, מבעד לשערות שדבוקות ללחיי.
״איפה את גרה?״ שואלת אותי האישה שלבושה בחלוק לבן. אני תוהה אם מתתי, והיא המלאך שמקבל את פניי.
״אני גרה בניו יורק, במונטגומרי הייטס,״ אני עונה בקושי.
״את זה כבר הבנתי, את זוכרת באיזו קומה?״ היא שואלת.
״אני גרה בקומת הקרקע, בדירה מספר שתיים,״ אני עונה.
״דבר ראשון אני אקח אותך הביתה,״ היא אומרת, ואני מתחילה להתעטש פעם, פעמיים, שלוש, ״ונחלץ אותך מהבגדים הרטובים. את יכולה לתת לי את המפתח של הדירה?״
אני פותחת את התיק הקטן, ונותנת לה את המפתח בידיים רועדות. כולי קפואה. ׳הוא צדק, אני קרח,׳ אני ממלמלת.
״מה הוא עשה לך?״ היא שואלת, ״הוא פגע בך?״ הקול שלה מלא רוך, מה שגורם לי להתחיל לבכות.
״אני מריאן קורד. אני גרה בקומה עשרים ושמונה. אני עובדת כרופאה ברפואת חירום בבית החולים. למזלך סיימתי את משמרת הלילה,״ היא אומרת ועוזרת לי לפשוט את השמלה. ״עכשיו את נכנסת לעמוד קצת מתחת למים חמים, את קפואה לגמרי, ואני אלך להכין לך תה חם.״
מריאן מכוונת את המים במקלחת ועומדת לצאת מחדר האמבטיה כדי לאפשר לי להתפשט ולהיכנס להתקלח. ״אני עדיין לא יודעת את שמך,״ היא אומרת, ״את נראית לי מאד מוכרת, ואני לא זוכרת מאיפה.״
״שמי מיה או׳קונור,״ אני אומרת, ״נעים להכירך.״
מריאן בוהה בי דקה ארוכה, מתעלמת מהעובדה שאני מתפשטת ונכנסת למקלחת. כשאני יוצאת אני רואה אותה יושבת עם כוס תה ביד, ודמעות זולגות מעיניה.
״אני לעולם לא אשכח את היום בו נפגשנו,״ היא אומרת ומנגבת את דמעותיה. ״סיפרו לי שסירבת להתפנות, וביקשת שיטפלו בחברות שלך. הוא ניגש אלייך רק כשאיבדת את הכרתך.״
אני לא צריכה שהיא תסביר לי על מה היא מדברת. אמנם אני לא יכולה לזכור זאת כי לא הייתי בהכרה, אבל זה יכול להיות רק אירוע אחד. ״את טיפלת בי?״ אני שואלת בשקט.
״הפרמדיק בכה כשהוא הביא אותך. היה איתך רק עוד ניצול אחד, אבל מצבו היה הרבה יותר טוב משלך. הוא סיפר שהחברות שלך דרשו שיצילו אותם קודם, ואת ביקשת ממנו שהוא יעשה כדבריהן. אמרת שהחיים שלך לא שווים כמו שלהן.
רק אחרי ששבת להכרתך הבנתי למה התכוונת, כששמעתי שלא היה מי שישלם עבור האשפוז שלך, ושלחו אותך הביתה. אני לא אסלח לעצמי עד היום שלא נלחמתי איתם. חברת הביטוח אמרה שצריך להגיש קודם תביעה, ובית הספר התנער מאחריות.״
״אין טעם לדון בזה מריאן. אני רגילה להפסיד כי באתי מבית עני, ובכל זאת לקחתי הלוואות וסיימתי תואר ראשון ושני בפיננסים ומנהל עסקים. אני עובדת ומתפרנסת יפה. את הדירה הזאת שכרתי באופן זמני, כי נדרשתי לפנות מהיום להיום את הדירה ששכרתי, כיוון שבעל הבית ביקש לתת אותה לבן משפחה, מה שכנראה שקר, אבל לא יכולתי לעשות כלום בנדון.
סוכן הנדל״ן מצא את הדירה הזאת עבורי כפתרון זמני, עד שימצא שוב דירה בת שלושה חדרים במחיר סביר.״
אני שוב מתעטשת ללא הפסק. ״תשתי את התה, הוא יחמם אותך מבפנים, ואני עדיין מצפה לשמוע מה ילדה כמוך עושה בשעת בוקר מוקדמת כשבחוץ גשם שוטף, ללא מטריה או מעיל גשם.״
״הייתי עם מישהו, והעדפתי לעזוב,״ אני עונה לה. אין לי כוונה לשתף אותה בכל הסיפור.
״הוא פגע בך מיה?״ היא שואלת..
׳איך אני יכולה להסביר לה שהוא לימד אותי שהקשר בין גבר לאישה יכול להיות דבר כל כך קסום ונפלא, שהרגשתי שאני מרחפת ברקיע השביעי, ובו זמנית הוא ריסק אותי ללא רחמים לקרקע?׳
״הוא לא פגע בי גופנית, אבל פגע בי במילותיו, והרגשתי שאני לא יכולה לנשום בגללו,״ אני מספרת, ולא מספרת הכל.
״הוא יודע היכן את גרה?״ היא שואלת.
״עברתי לכאן לפני כמה ימים. איש לא יודעת היכן אני מתגוררת. אבל גם לו ידע, אין סיכוי שהוא היה בא לחפש אותי,״ אני עונה בביטחון.
״לפחות אנחנו יודעות שאת בטוחה כאן,״ אומר מריאן, ״את חושבת שתוכלי להישאר לבד?״
״בטח, אני בסדר מריאן, אני רק מותשת מההליכה בגשם,״ אני אומרת, ושוב מתעטשת ללא הפסקה.
״אני משתוקקת כבר להחליף בגדים,״ אומרת מריאן. תבטיחי לי שתתקשרי אליי אם את צריכה משהו, ולא משנה מה השעה. היא מניחה על השולחן את כרטיס הביקור שלה, ורושמת את מספר הטלפון הנייד שלה. ״המספר הזה חסוי,״ היא אומרת.
״אני מבטיחה לא להעביר אותו לאף אחד,״ אני עונה לה בעייפות. אני מודה לה על העזרה, אבל רוצה להיות לבד, וללכת לישון. ״תודה על הכל מריאן, הצלת אותי שוב,״ אני אומרת בקושי רב, וקמה לנעול אחריה את הדלת.
׳איך את לא יודעת לבחור את הגברים בחייך,׳ אני מדברת לעצמי, ׳את פשוט כישלון. ואתה עורך הדין אמרסון, שלא תתקרב אליי יותר.׳
אני מתכסה מתחת לשמיכה, ועדיין רועדת מקור. לקראת ערב את מתחילה להשתעל, ומרגישה שהחום עולה. אני מחזיקה מעמד עד לשעה שבע וחצי בבוקר, ומרגישה שאני עומדת להתעלף. אני מתקשרת למריאן שעונה לי מיד, ״אני כבר יורדת,״ היא אומרת, ועד שאני מצליחה לגרור את עצמי מהמיטה נשמעת נקישה על הדלת. אני פותחת אותה, וחוזרת להתיישב על המיטה.
״את קודחת מחום, למה לא קראת לי קודם?״ היא מזדעקת, לוקחת מגבת מהמטבח, מרטיבה אותה, ושמה על מצחי. המגבת מתחממת מיד, והיא הולכת להרטיב אותה שוב.
אני מושיטה לה את הטלפון שלי. ״מק׳מקפי, תודיעי להם שאני חולה.״ אני אומרת ועוצמת את עיניי. ״אני מרגישה שאני…״ אני לא מסוגלת להשלים את המשפט, כיוון שאני מתחילה להשתעל ללא הפסקה.
אני שומעת אותה מרחוק מדברת, אבל לא קולטת אף מילה. הראש שלי כואב, ואני מסוחררת. ׳לפחות לא אצטרך לראות אותו היום,׳ עוברת במוחי המחשבה.
שבוע שלם אני מתנדנדת בין ערות לשינה. אני משתעלת ללא הפסקה. מריאן איבחנה שיש לי דלקת ריאות, והיא מקפידה לבוא לתת לי אנטיביוטיקה..
היא גם טורחת מידי יום להכין לי מרק, אבל הכל כואב לי, ואני לא מצליחה לאכול הרבה. רק על שתיית מים היא לא מוותרת לי. ״את רוצה שאקח אותך לבית חולים? אני מניחה שלא, אז תשתי,״ היא אומרת.
רק אחרי שבוע ימים, החום מראה סימנים שהוא מתחיל לרדת. ״סוף כל סוף את מתחילה להראות כמו עצמך,״ היא אומרת בהקלה, ״כל כך דאגתי לך.״
״תזכירי לי בפעם הבאה לא למצוא חברה שהיא רופאה בחדר מיון,״ אני מתלוצצת איתה.
״זה ממש לא מצחיק, אבל אני שמחה לראות שאת מסוגלת להתבדח,״ היא אומרת, ״דיברתי הבוקר עם ג׳ו מק׳מרפי, הוא ביקש שקודם תדאגי לעצמך, ואמר שהכל יכול לחכות,״ אומר מריאן, ״הוא באמת דואג לך.״
״איזה יום היום?״ אני שואלת.
״יום שישי,״ היא עונה.
״איך זה יכול להיות?״ אני מתפלאת.
״את חיית לך בעולם אחר שבוע שלם,״ עונה מריאן.
״אוי ואבוי, וגו׳ לא כועס?״ אני אומרת ומנסה לקום.
״את לא מקשיבה לי? לפני רגע סיפרתי לך שהוא אמר שחשוב יותר שתטפלי בעצמך. הוא שמח לשמוע שאת לא לבד, ושאני עוזרת לך. הוא אפילו שאל אם הוא יכול לעזור במשהו, אולי להזמין לך אוכל. אמרתי לו שאני פה. אולי טעיתי, אבל לא היית במצב שיכולתי לשאול אותה מה רצונך,״ אומרת מריאן.
״טוב עשית. אין לי רצון לראות כעת איש, כשאני בקושי מתפקדת,״ אני עונה.
״גם אחותך התקשרה. אמרתי לה שאת חולה. נראה שהיא לא אהבה את התשובה שלי, רק אחרי שהסברתי לה שהתקררת בגלל שהלכת בגשם, היא קיבלה זאת בהבנה, ואיחלה לך החלמה מהירה. אני מודה שהתפלאתי שהיא לא שאלה אם את צריכה עזרה,״ אומרת מריאן.
״אני לא,״ אני עונה בקצרה. איני רוצה להסביר לה את מערכת היחסים המסובכת שלי עם משפחתי.
שבוע חדש מתחיל.
החום עדיין לא ירד לגמרי, אבל אני מתחילה להרגיש יותר טוב, ומחליטה לשלוח הודעה ליחידה שלי.
מיה@מק׳מרפי:
עדיין לא במיטבי.
אם יש לכם שאלות תשלחו לי
ואשתדל לענות,
מיה.ֿ
מסתבר שבזמן שקדחתי מחום קרו דברים, ואני מתחילה לקבל מבול של הודעות. מריאן בעבודה כעת, ואני מנצלת את העובדה, מתיישבת עם המחשב שלי ליד השולחן האוכל, היחיד שיש בדירת החדר ששכרתי.
אני עונה לחלק מההודעות, אבל צריכה לקחת הפסקות כדי לנוח. אני עדיין מותשת, ומתקשה עדיין לנשום רגיל.
אני אסירת תודה למריאן, אבל הנוכחות שלה באופן כזה אינטנסיבי מתחילה להעיק עליי. אני יודעת שהיא מרגישה אשמה על מה שקרה אחרי התאונה, אבל אני כבר לא שם, אז שתניח לי.
אני לא רוצה להישמע כפויית טובה, אבל לפעמים מתחשק לי לומר לה שאני לא רגילה לאכול הרבה, גם כשאני בריאה לחלוטין, ואין צורך שהיא תטרח סביבי כל הזמן. האמת שניסיתי לרמוז לה, אבל היא נפגעה, וזה אני לא רוצה שיקרה.
כשאני משתפת אותה שעבדתי היום, היא ממש כועסת. פתאום אני מבינה שיש משהו שלא הבנתי עד היום. היא חיה לבד, והיא החליטה לאמץ אותי. העבודה שאני פחות תלויה בה, מפריע לה.
׳אני לא חתולת רחוב עזובה,׳ אני ממלמלת לעצמי כשהיא עולה לדירתה, ׳ואולי אני כן, אבל אני יכולה להסתדר לבד.׳
הטלפון הנייד שלי מצלצל, ואני רואה שזו לורי. אני תוהה אם היא שמעה שעבדתי היום עם האנליסטים ביחידה.
הקול שלי עדיין לא חזר בגלל שיעול בלתי פוסק, ואני מעדיפה לשלוח לה הודעה.
מיה@מק׳מרפי:
אין לי קול.
משהו דחוף?
לורי עונה מיד.
לורי@מ׳קמרפי:
התגעגעתי ורציתי לשמוע מה שלומך.
את חסרה לכולנו.
מיה@מק׳מרפי:
עדיין בשלבי החלמה מדלקת ריאות,
הרופאה מעריכה שזה יקח עוד שבוע,
אמנם החום כבר לא בשמים,
אבל עדיין הוא גבוה.
מיה@מק׳מרפי:
דיברתי היום עם היחידה.
ועניתי להם על שאלות.
לורי@מ׳קמרפי:
את צריכה משהו?
אפשר לבוא לבקר?
מיה מק׳מרפי:
אני מותשת,
ישנה הרבה.
מאה וארבע מעלות (ארבעים צלסיוס)
זה לא תענוג גדול.
לורי@מק׳מרפי:
איך זה קרה פתאום?
אני כבר לא עונה, לא כי אני לא מסוגלת, אלא שהשיחה הזאת נמשכת יותר מידי, בעיקר כשאני כותבת לה שאני מותשת. אני יוצאת מהמערכת של המשרד, וחוזרת למיטה.
עוד שבוע עבר
בדיוק כפי שמריאן צפתה, אני חוזרת לעבודה רק אחרי שבוע. אין לי מושג אם פארקר עדיין מגיע לפגישות עם ג׳ו, ומחליטה שעדיף שאעבוד מהיחידה.
רק בצהרי היום, כשאני מסיימת את הישיבות שלי עם אנשי היחידה, ופותרת את כל הבעיות שנוצרו בהעדרי, וטרם פתרתי אותן, אני מודיעה לג׳ו שחזרתי לעבודה. למורת רוחי הוא מבקש שאגיע לקומת ההנהלה.
״מה שלומך מיה,״ הוא מקבל קם לקראתי, ״מאד דאגתי לך. את בטוחה שאת יכולה לחזור לעבודה? את נראית חיוורת, וירדת הרבה במשקל.״
״עשרה ימים קדחתי מחום, אבל עכשיו אני בסדר. הייתי בקשר עם היחידה כשהייתי מרוכזת מספיק כדי לעבוד,״ אני מעדכנת אותו, ״והבוקר זימנתי את כולם לישיבה, ופתרתי בעיות שעדיין היו.״
״אמרתי לך שהעבודה יכולה לחכות. אני רוצה להיות בטוח שאת מסוגלת לעבוד. אם את מרגישה שעדיין קשה לך, את יכולה לעזוב לפני סיום יום העבודה,״ הוא אומר.
״אני בסדר,״ אני עונה בקול חלש. אני כבר מרגישה את המאמץ שהעבודה גובה ממני, ״אני אהיה בחדרי,״ אני אומרת. אני מבחינה שכריס ברוקלין ואמרסון בחדר, נדב בראשי לעברם, ויוצאת מהחדר.
״למה אני לא יודע מזה?״ אני שומעת את קולו של פארקר מאחוריי, וידו עוצרת מבעדי להמשיך.
״אני לא יודעת על מה אתה מדבר,״ אני עונה בקור.
״כל זה קרה בגלל שעזבת בגשם שוטף, נכון?״ הוא לא מרפה מידי.
״זה באמת משנה? היה, עבר,״ אני עונה באיפוק למרות שבוער בי לומר לו את דעתי עליו.
״אני יכול להבין מה קרה בלילה ההוא?״ הוא שואל.
אני מעמידה פנים שלא הבנתי. ״מה יש להבין?״
״אל תשחקי איתי. אני יודע מה היה שם, רק לא מבין מה קרה אחרי,״ הוא עומד קרוב מדי אליי. הריח של הבושם שלו עוטף אותי, ומערער אותי.
״אל תגע בי, אתה עלול לקפוא,״ אני עונה ומושכת את ידי ממנו.
