הקירבה של אנסטסיה אליי משפיעה עליי לטובה. אני מרגיש שהנטל לא נמצא כולו על כתפיי. זה מדהים איך בזמן כל כך קצר, אני מרגיש קרוב אליה, יותר משהרגשתי אי פעם עם אינה.
הרגש שהציף אותי כלפיה לפני עשור, מתעורר בי שוב. אני יודע שאני לא יכול לשנות את הבחירות שעשיתי, ובכל זאת מרגיש הקלה.
״יש עוד זמן עד לאימון של אלכס,״ אומרת אנסטסיה, ״הצצתי קצת לארון של הבנים. הסתיו כבר כבר כאן, וחשבתי ללכת לקנות להם בגדים, אם זה בסדר מצידך.״
״ברור שכן,״ אני אומר מיד, ״תשלחי לי את פרטי הבנק שלך, ואפקיד לך כסף.״
״אתה רציני? אין צורך שתתן לי כסף, יש לי כרטיס אשראי,״ הוא אומרת נעלבת.
״אם כך אשלם את החשבון בסוף החודש,״ אני אומר.
״אולי עדיף שתקנה להם בעצמך,״ היא עונה בכעס כבוש, ״אם אתה עדיין לא מבין שאני כאן כי הילדים חשובים לי, אולי עדיף שתחפש לך נאני שתעזור לך, ותוכל להוציא עליה כמה כסף שתרצה.״
אני לא מבין למה היא כועסת. חשבתי שאין זה הוגן שהיא תישא לבד בהוצאות של הבנים שלי. ״לא הייתה לי כוונה לפגוע בך, או להקטין את מה שאת עושה למענם. אין לי מושג מה מצבך הכספי, ולכן חשבתי שראוי שאני כאביהם אשלם עבור הקניות עבורם.״
אנסטסיה פותחת את התיק שלה, ומוציאה מתוכו חוברת מהודרת של המוזיאון לאומנויות, ומניחה אותו לפניי. ״אתה רוצה לדעת מי אני? תקרא מה כותבים עליי.
המוזיאון לאומנויות מציג
תערוכת ציורים של מיטב ציירי ניו יורק.
עיצוב התערוכה: אנסטסיה רומנוב
אני הופך את הדף ומתחיל לקרוא מה כתוב על כל אחד מהציירים. ׳אז את עובדת במוזיאון,׳ אני חושב לעצמי, ׳זה לא אומר כלום לגבי המשכורת שאת מרוויחה.׳
״חוברת מאד מושקעת ויפה,״ אני אומר לה, ועומד לסגור את החוברת.
״לא סיימת לקרוא,״ היא אומרת, ״תפתח את הדף האחרון.״
אני עושה כדבריה, ומבין. תמונתה של אנסטסיה בסטודיו שלה, לבושה באוברול ג׳ינס כשכתפיה אחת פתוחה, כתמי צבע עליו, ובידה אוחזת בעדינות במכחול, מופיעה על צידה השמאלי של החוברת.
אנסטסיה רומנו,
ילידת ניו יורק,
בת 25,
בעלת תואר ראשון ושני באומנות ועיצוב
מאוניברסיטת…
מתחת לפרטיה האישיים מופיע פירוט של התערוכות שהציגה, ורשימת הפרסים שגרפה.
אבל זה לא מה שהיא רצתה שאראה. בצד הימני מופיע אחד מציוריה. ציור של שדרת עצים בסתיו מרהיב ביופיו. הציור כל כך מדוייק, שנדמה לי שאני מביט על צילום ולא ציור. אני קורא את ממדיו, ומבין שגודלו כגודל ספה בת שלושה מושבים.
״אז עכשיו אתה יודע שאנשים מעריכים את היצירות שלי,״ היא אומרת בשקט.
״אני מבין שאת לא זקוקה לכסף שלי,״ אני אומר לאט, שוקל כל מילה, ״ועדיין אני המפרנס של המשפחה שלנו, ורוצה לחלוק איתך את ההוצאות. אני לא חושב שזה הוגן להטיל הכל עלייך.״
״אני מודעת היטב לעובדה שהם לא שלי,״ היא עונה בטון חסר רגש.
״זה ממש לא מה שאמרתי,״ אני יורה מיד. ׳איך אני יכול לומר לה, שהם יותר שלה משל אינה?׳ אני יודע שאני חייב לשלוט על הרגשות שלי. בסופו של דבר זאת אחותה ששוכבת גוססת בבית.
אני כל כך רוצה לשתף אותה במה שקורה, אבל מעדיף להוציא אותה מחוץ לסיפור. לא בגלל שאני חושש שהיא תשתף את אינה, אלא שאני לא חושב שמגיע להיות בקו האש, גם כך אינה רומזת שמשהו קורה בין אנסטסיה לביני.
״זה בסדר מבחינתך שאחזור למשרד וניפגש במגרש?״ אני שואל.
״זה מה שקבענו, לא כך? אני מבקשת שתתן לי את התיק של אלכס, כך שלא תהיה לחוץ להגיע בזמן,״ היא מבקשת.
אני בודק שאיש לא מבחין בנו, כבר למדתי להיות חשדן כלפי כולם. אני מעביר את התיק לרכב שלה, ושולח לה את הכתובת של המועדון בו משחק אלכס.
בזמן שאני עושה זאת, הבנים כבר יושבים בג׳יפ שלה, והיא ניגשת להדק את חגורות הבטיחות שלהם.
הבנים מנופפים בידם לעברי, ואני מנופף להם חזרה עד שהג׳יפ נעלם מעיניי.
הייתי אמור להרגיש הקלה, כעת כשאני מקבל עזרה כל כך משמעותית, אבל אבן כבדה יושבת לי על הלב, על כך שאני צריך להסתיר ממנה מה אני מרגיש כלפי אינה, וגם כלפיה.
עומס המיילים בתיבת הדואר שלי עוזר לדעתי להיות מוסחת ממה שקורה בבית. אני שוב מתקשר לאינה ויודע שהיא תתעלם ממני. לפעמים אני רוצה לשאול אותה למה היא חושבת שאני צריך להיות זמין עבורה סביב לשעון, גם אם.זה באמצע הלילה, כשהיא אף פעם לא עונה לי.
*
אני חולם שאני במגרש, תורי לחבוט, ויד תופס את ידי, מונעת ממני להגיב לכדור שנשלח אליי. אני מפנה את מבטי, ורואה את אינה מאחוריי. על פניה חיוך זדוני. ״מה חשבת לעצמך?״ היא שואלת.
״תניחי לו,״ מסננת לעברה בכעס אנסטסיה, ״לא עשית מספיק?״
אבל אז מחריש את אזניי צלצול שלא מפסיק. אני לא יודע אם אני חולם אותו, או שהטלפון הנייד שלי באמת מצלצל. אני משפשף את עיניי, מנסה להסיר את קורי השינה מהן, ומצליח בקושי להתעורר.
״כמה זמן אני צריכה לחכות שתענה?!״ אני שומע את קולה של אינה.
אני שם לב שהקול שלה נשמע רגיל.ֿֿ
אני מעיף מבט מהיר על הטלפון. השעה שלוש בבוקר.
״מה את מצפה שאעשה בשעה כזאת?״ אני עונה לה בקור.
״השמיכה שלי נפלה,״ היא משנה את הטון, ושוב היא נשמעת חלושה.
אני לא מתווכח, יוצא מהחדר, נכנס לחדר השינה שהיה פעם שלי, ומכסה אותה.
אין זה המקרה היחיד שזה קרה. זה תלוי מתי מתחשק לה להציק לי, ואין זה משנה אם אני ישן.
*
היא אף פעם, לא לפעמים, אף פעם לא עונה לטלפון שלי. היא לא יודעת שאני ממשיך לעשות זאת רק כדי לאסוף הוכחות ליחסה המתנכר כלפיי.
עכשיו כשיש לי עוד שיחה שלא נענתה, אני חוזר להתרכז בעבודה.
אני מסיים לעבוד עשרים דקות לפני תחילת האימון, נועל את החדר שלי, ונוסע למגרש. עם הגיעי, אני מבחין באלכס שנמצא כבר על המגרש. אלכס רואה אותי מיד, ומנופף בידו לעברי כשחיוך גדול על פניו.
אני מבחין באנסטסיה יושבת על הספסל עם אדם, והולך לשבת לידם. ״סוף סוף אנחנו פוגשים את אימא של אלכס,״ אומרת לי אימו של מריו, ״אלכס ממש דומה לה.״
אני לא רואה שום דבר מאינה בבנים, איך פתאום הם דומים לאנסטסיה?
״אז עכשיו את מתחזה לאימא של אלכס,״ אני שומע את קולה של קים. ׳אז פתאום גם הבן שלה משחק בייסבול?׳ אני חושב לעצמי.
אנסטסיה שעסוקה עם השרוך של אלכס שנפתח, לא מודעת למה שנאמר לי. ״סליחה? ממתי אמרתי שאני אימו של אלכס?״ היא מביטה עליה באיפוק.
״אז מה את עושה פה? אינה אף פעם לא באה למשחקים,״ נוהמת לעברה בכעס קים.
״אני לא אחראית למה שאינה עושה, אבל כשאלכס ביקש שאבוא לצפות בו מתאמן, לא חשבתי לשאול אם אינה תמיד באה, אלא הנחתי שהיא באה בעבר,״ עונה אנסטסיה.
״איך את לא מתביישת כשאחותך חולה…״מתחילה אימו של מריו לומר.
״אני ממש לא מבינה אותך. את לא מכירה את אינה, הרי אמרת זאת בעצמך. איך את יודעת שהיא חולה?״ שואלת אנסטסיה. אני מתאפק לא לחייך. אני גאה בה.
״בוא נמצא מקום אחר לשבת,״ אומרת אנסטסיה לאדם, וקמה ממקומה. אני הולך לשבת איתה בצד.
״אינה ביקשה שאשמור בסוד את מחלתה, ובעיקר שלא אספר להורים. איך זה שכל העולם יודע על כך?״ היא שואלת אותי בשקט. ״האמת היא שאני לא יודעת הרבה על מה שקורה איתה. היא לא מרשה לי להיכנס לחדרה, ומתקשרת איתי רק בהודעות.״
אני לא אומר לה כמה זה משמח אותי לשמוע שיש לה הודעות, וחושב לעצמי אם היא תתן לי לקרוא אותן.
״אתה מתגעגע לשחק?״ היא מפתיעה אותי.
״מאז שאני עם אינה, זה הפך לבלתי אפשרי. כל פעם שרציתי לצאת לריצת בוקר, היא מנעה זאת ממני,״ אני עונה.
אני רואה שאנסטסיה נלחמת בעצמה לא לענות. ״אני מתעוררת מאד מוקדם. אם זה יעזור לך ללכת להתאמן בבוקר, אני יכולה לבוא מוקדם יותר,״ היא מציעה, ״אפשר להתחיל מפעמיים בשבוע.״
״אני לא רוצה להפריע לסדר היום שלך,״ אני עונה מיד. עצם המחשבה שהיא מציעה את זה, שזה בא ממנה, מרגש אותי.
״בעצם, אני יכולה לבוא כמו תמיד, ולהיות זו שמסיעה אותם לגן, כך שלא תהיה מוגבל בזמן, וגם לא תצטרך לקבוע באיזה יום אתה רוצה להתאמן. מצידי אתה יכול כל יום.״ אני מביט עליה בפליאה. יש מי שרואה אותי.
״אין לך מושג כמה זה חסר לי, לגוף וגם לנפש,״ אני אומר, ולא משתף אותה כמה אני מרגיש כלוא במערכת היחסים הזאת. ״את לא חושבת שזה אנוכי מצידי לרצות?״ אני בוחן אותה.
״נואה, אמנם ראיתי אותך משחק פעם אחת בחיי, אבל ראיתי בעיניך את התשוקה והאהבה של למשחק. אתה גבר צעיר, עדיין לא מלאו לך שלושים שנה,״ היא עונה.
״את רק שוכחת שהתחתנתי בגיל מאד צעיר,״ אני אומר לה.
״נכון, וצברת חוויות שלא כולם בגילך צוברים, אבל נשואים לא אמורים לכלוא אותך, או להזקין אותך. אמנם אתה לא רווק שיכול לעשות ככל העולה על רוחו, אבל אתה עדיין אתה, והיא זו היא. אל תאמר לי שהיא הפסיקה להיפגש עם החברות שלה,״ היא עונה לי.
כמובן שאני לא אומר לאנסטסיה שאינה נהגה לצאת יום ולילה, מתי שרק בא לה. ׳היא צריכה אוויר,׳ כך היא מגדירה את זה, ׳כיוון שהיא כל היום בבית.׳ ממש מסכנה. ואני לעומתה כל יום בחוץ, כי כייף לי לעבוד ללא הפסקה, ליצור כסף רב.
אני שמח שהיגבלתי את הסכום אותו אני מעביר לחשבוננו המשותף, לאחר שלמדתי שהיא מבזבזת ללא הכרה. לו ידעה מה היכולות הכספיות שלי, הייתה משאירה אותי בלי כלום.
״אני יכולה לשאול אותך שאלה אישית?״ שואלת אנסטסיה.
אני לא בטוח אם אני מוכן לשאלה שלה, ובכל זאת עונה לה שכן.
״אתה ישן איתה?״ היא שואלת.
״אני לא חושב שזאת שאלה ראויה. היא חולה מאד,״ אני אומר, למרות שאני מתחיל לפקפק בזה.
״אולי לא הבנת אותי. אני מתכוונת לשאול אם אתה ישן בחדר השינה שלכם,״ היא אומרת, ואני תוהה לאן היא מכוונת את השיחה.
״אני אסביר לך למה אני שואלת,״ היא אומרת, ומפסיקה לרגע. ״אדם, אל תלך רחוק, תישאר במקום שאוכל לראות אותך,״ היא אומרת לאדם שמתרחק .
אני חושב שהיא מתחמקת, אבל אני טועה. ״מריה אמרה לי שהכביסה שלך מוכנה, ושאלך לשים אותה בחדר שלך. אמרתי לה שאחותי ביקשה שלא אכנס לחדר, והיא צחקה.״
אני מרגיש הקלה, שכן אין לה שום כוונה נסתרת. ״היא בוחנת אותך. היא יודעת שאני מטפל בבגדים שלי לבד, עוד לפני שאינה חלתה,״ אני אומר, ולא מספר לה שאני כבר מזמן ישן בחדר אחר.
״אמרתי לה שאשאיר זאת לך, וכי אני מזכירה לה שאני עוזרת רק בכל מה שקשור לילדים.״
החלק הראשון של האימון מסתיים, והמשחק מתחיל. אני מסתכל בהנאה על הבן שלי, ונהנה לראות כמה הוא דומה לי באופן בו הוא משחק. אני תוהה אם אדם יהיה כמוהו. זכרונות מימי ילדותי מציפים אותי.
*
״אני מצטער,״ שמעתי את אבי אומר בטלפון, ״לבן שלי יש אימון בייסבול. השעתיים האלה הן רק שלו.״
את המשפט הזה שמעתי לא פעם, גם שכבר הייתי נער, והלכתי לאימון מבית הספר. הוא תמיד היה שם, רק לעיתים נדירות הוא נעדר.
כשנודע לי שעומד להיוולד לי בן, ביקשתי בליבי שאהיה כאבי, ושאדע לתת עדיפות לבני. אמנם זה קרה בנסיבות שונות משחשבתי, אבל העובדים שלי יודעים שזה חוק בל יעבור מבחינתי, השעתיים האלה מוקדשות רק לאלכס, והעולם יכול לחכות.
*
המשחק נגמר, ואנסטסיה מוציאה מתיקה קופסה ובה חטיפים. הבנים יוצאים מהמגרש, וכל אחד ניגש להורה שלו.
״להתראות בשבוע הבא,״ אומר אלכס למריו שנראה לא מרוצה מכך שאלכס פסל אותו במשחק.
אנסטסיה פותחת את הקופסה ומגישה אותה לאלכס שיבחר חטיף. גם אדם מצטרף ולוקח אחד.
״למה רק הם מקבלים, תן לי את החטיף,״ אומר מריו, ומנסה לחטוף אותו מידו.
אני מביט על אנסטסיה, אבל היא רק מסתכלת על אלכס. ״תבקש מאימא שלך שתביא לך. זה רק בשבילי ובשביל אחי,״ הוא עונה לו, ומסרב לתת לו.
״תן לי אותו!״ דורש מריו.
״באמת, זה רק חטיף. ככה אתה מחנך את הבן שלך?״ אומרת לי אימו של מריו.
״את מדברת אליי?״ אני שואל, ״את באמת חושבת שאם יש לבן שלי חטיף אחד, הוא צריך לתת אותו למישהו אחר? אני לא ראיתי שאת אי פעם נתת לבן שלי משהו.״
״״אני אף פעם לא מביאה לו,״ היא עונה.
״אז אולי הגיעה הזמן שתתחילי,״ אני עונה בקור.
אני לוקח את התיק של אלכס, והולך איתו לכיוון הרכב. ״אבא אני ילד רע? כי בדיוק כמו שאמרת, היה לי רק חטיף אחד.״
״אני יודע שאני מלמד אותך להיות נדיב, ולחלוק עם אחרים, אבל מצד שני אתה לא צריך תמיד לוותר, בטח לא כשדורשים ממך בכוח, ולא מבקשים יפה.״
״תודה שבאת,״ אני אומר לאנסטסיה, ״נתראה מחר.״
״אתה לא רוצה שאעזור לך עם המקלחות?״ היא שואלת מופתעת.
״אני לא רוצה שתרגישי…״ אני מסתכל עליה, ״אני אשמח.״ אני אשמח, לא כי אני באמת צריך עזרה, אלא כי אני לא רוצה שהיא תלך.
׳אם מישהו היה רואה את ההתנהלות שלנו מהצד,׳ אני חושב לעצמי, ׳הוא יכול היה לטעות ולקנא בי, על האישה שלצידי.׳ בהיסח הדעת אני נוגע בקעקוע שעל ידי. כן, האות שחרוטה בו שייכת רק לה, לאנסטסיה.
״נואה, אני יכול להחליף איתך כמה מילים? רציתי להתייעץ איתך,״ אומר לי המאמן.
״אם כך נתראה בבית,״ היא אומרת, והבנים נכנסים לג׳יפ שלה, כאילו אין טבעי מזה.
כשאני מגיע לדירה חצי שעה מאוחר יותר, הבנים כבר יושבים לאכול. אנסטסיה ממלאת קערה מהתבשיל שהכינה, ומניחה על השולחן.
״ואת?״ אני שואל.
״אני לא רעבה,״ היא עונה. היא נראית מוטרדת.
״הכל בסדר?״ אני שואל.
״אני באמת לא רעבה,״ היא עונה.
״זה לא מה ששאלתי,״ אני אומר. היא מסתכלת עליי ארוכות, אבל שותקת.
״כבר מאוחר,״ היא אומרת לבנים, ושולחת אותם להתקלח.
״מה מציק לך?״ אני שואל אותה בשקט.
״למה אתה חושב שמשהו מציק לי?״ היא שואלת. היא עם גבה אליי, ועוסקת ברחיצת הכלים.
״אני מרגיש אותך טסה,״ אני עונה, ורק אחר כך קולט שקראתי לה בשם החיבה שלה, בדיוק כפי שנהגתי לעשות לפני עשור.
״משהו לא מריח לי טוב,״ היא אומרת כמעט בלחש. ״החברות של אינה מופיעות בכל מקום. במקום להודות לי שאני מקדישה זמן לבנים שלה, היא מנסה…״ היא מסתובבת אליי ומישירה מבט לעיניי, ״ואולי היא משתמשת בי נגדך?״
אני עדיין לא מוכן לשתף אותה במה שאני יודע. ״מי יודע…״ אני אומר, ולא מוסיף שברור לי שזאת הסיבה.
למחרת בבוקר
אנסטסיה מקדימה להגיע. אני לובש את בגדי האימון שלי, מוכן לצאת לריצה. אנסטסיה מסתכלת עליי ונושכת את שפתיה.
״רצית לומר משהו?״ אני מכווץ את מצחי.
״אתה חוזר לעצמך. כך אני זוכרת אותך,״ היא אומרת.
אני כל כך רוצה לשאול אותה אם היא אוהבת את מה שהיא רואה. כמה הייתי רוצה לחזור לימים ההם שחיזרתי אחריה, והיא לא הבינה זאת, וראתה בי רק ידיד.
הילדים עדיין ישנים, ואנסטסיה נכנסת למטבח להכין להם אוכל. ״אני אשמח אם תכיני גם לי כריך,״ אני אומר, ״היה לי מאד טעים. עבדת פעם במעדניה?״
היא צוחקת. ״כשהייתי סטודנטית בפריז, הייתי הרבה שעות מחוץ לדירה, ולמדתי שכריך מושקע הוא פתרון מעולה לארוחה כשאין לך זמן לאכול.״
״ואני למדתי רק אתמול, שאם אתה אוכל כריך בזמן שאתה עסוק בפרויקט, זה חוסך לך זמן, ועוזר לך להתרכז בעבודה,״ אני עונה.
אני נפרד ממנה ויוצא לריצת בוקר, נהנה ממשב הרוח על פניי, מהאוויר שממלא את ריאותיי, ומרגיש חי כמו שלא הרגשתי זמן רב.
כשאני מסיים את הריצה וחוזר הביתה, הבית כבר שוקק חיים. התיקים של הבנים נמצאים ליד הדלת. הם מסיימים לאכול את דגני הבוקר, ומביאים את הקערות הריקות לאנסטסיה.
״אנחנו צריכים לצאת,״ אומרת אנסטסיה, וניגשת לדלת.
הילדים מבחינים בי ורצים אליי בשמחה. אני מזיע כולי, אבל אותם זה לא מטריד, והם מזכים אותי בחיבוק.
״שיהיה לך יום טוב,״ היא אומרת ויוצאת עם הבנים. אני נשאר דקה ארוכה לבהות בדלת. לכאורה ברכת בוקר שנאמר לכל אחד, אלא שאני לא רגיל לשמוע אותה.
הבית שוב דומם. אני מתחיל לפשוט את בגדי תוך כדי שאני עולה במדרגות לחדרי. אני רואה את דלתה של אינה נפתחת, והיא מדברת בעליצות עם חברה בטלפון. היא קופאת כשהיא רואה אותי, ואני מאמין פנים שלא שמתי לב אליה, וכי כל מה שמעניין אותי כעת זה למחות את הזיעה מעל פניי, עם החולצה שזה עתה פשטתי מעליי.
אינה נסוגה מיד לחדרה. ׳מצטער יקירתי,׳ אני מדברת איתה בליבי, ׳שעדיין לא עזבתי. תאלצי לחכות עד שאסיים להתקלח ולהתלבש, לפני שהבית יהיה רק שלך, ותוכלי לחגוג בו.״
אני כבר לא יכול לחכות להיפגש עם חברי עורך הדין פארקר אמרסון, ולשתף אותו בכל מה שאני יודע.
