״אני מבינה ש…״ אני מתחילה לומר , אבל תופסת את עצמי.״אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אני פה לעזור, לא…״
״אין לך מושג כמה כוח את נותנת לי. היא אף פעם לא הציעה לי עזרה, ואילו את רק חושבת איך את יכולה להקל עליי. אני כל כך מעריך את זה.
אני לא אתן לך להיות תחת אש, ואני יודע שהיא מנסה לגרור גם אותך לשם. הבנים הם הכל עבורי, והם הסיבה היחידה שהנישואים האלה עדיין קיימים. אני עושה הכל כדי להקנות להם יציבות לחיים שלהם,״ אומר נואה.
״שלא תחשבי שאני לא מודע למה שהם מרגישים כלפיה. אני לא מתכוון לחנך אותה. אם אומר מילה זה יתנקם בהם, ולכן אני משתדל לשמור על השקט.
אני רואה את הכאב על פנייך כשהם משווים ביניכן, ויודע שאת הכאב שלהם את כואבת, ועדיין מקפידה לא לדבר נגדה.״
״אף פעם לא היינו קרובות. אנחנו מאד שונות באופינו. לא פעם חשבתי לעצמי למי היא דומה. אני לא מצליחה למצוא בה משהו מהמשפחה שלנו.
פשוט העדפתי להתרחק ממנה, לא להיות חלק מחייה. באיזשהו מקום שמחתי שהיא התעקשה להתחתן בדיוק בתאריך שהיו בחינות הגמר שלי באוניברסיטה בפריז.
״האמנתי שלאחר שנישאה לגבר כמוך, גבר מעלף ואמיד, שהיא תרגע, אבל מסתבר שטעיתי,״ אני אומרת.
׳גבר מעלף כמוך.׳ זה כל מה שאני זוכר מהשיחה איתה. לא בגלל שהיא אמרה לי אותן כשעדיין הייתי נער, אלא כי מזמן לא הרגשתי כזה.
זה לא שאני לא רואה את ההשפעה של הנוכחות שלי על נשים, הן בהחלט מראות לי שהן מתרשמות ממני, ואפילו מפלרטטות איתי, אבל אני תמיד מצביע על טבעת הנישואין שעל אצבעי.
*
״נואה,״ אמרה אינה כשעמדה מולי בעת אמירת הנדרים.
״אני מבטיחה לך להיות לצידך בעושר ועוני…״
המילים האלה לא נכתבו על ידה, והיא רק חזרה עליהן כי כך נהוג לומר, אבל לא התכוונה לאף אחת מהן, ״להיות נאמנה לך, לבנות לך בית חם…״
כשעמדתי מולה אז לא חשבתי כך, רציתי להאמין שהיא אומרת אותן מליבה. היא אפילו זייפה דמעות של התרגשות.
״זה היה טקס מאד מרגש, עמדו לי דמעות בעיניים כשדיברת,״ אמרה לה אז מרי, אחת השושבינות שלה.
״נו באמת, זה לא שאני כתבתי את המילים, זה מה שנדרשתי לומר,״ אמרה אינה.
״ומה היית אומרת לו היית צריכה לכתוב אותן?״ שאלתי.
״אתה רציני?״ היא תקעה בי מבט שאמר הכל.
״אני לא טובה בכתיבת נאומים,״ היא מיהרה להוסיף כשהבינה שטעתה.
הייתי צריך אז לעשות לזה סוף.
לפחות יש לי את אלכס ואדם שממלאים את ליבי בכל מה שהיא לא.
ועכשיו גם אנסטסיה כאן.
*
״נתראה בצהריים,״ ממהרת אנסטסיה לומר ומנתקת. אני חושב לעצמי אם אלה המילים שאמרה עליי שגרמו לה פתאום לנתק.
אני מתקשר לחברי עורך הדין פארקר אמרסון ״אני מבקש שנפגש,״ אני אומר לו.
״בשמחה, ״ עונה פארקר, ״ זה דחוף או יכול לחכות למחר?״
״זה יכול לחכות,״ אני עונה. הייתי רוצה כבר לפרוק את מה שיושב לי על הלב, אבל אם חיכיתי עד עכשיו, זה יכול לחכות עוד יום.
״שאגיע אליך בבוקר למשרדך?״ שואל פארקר. אני שמח שהוא שואל.
״זה משהו אישי, אני מעדיף שנפגש מחוץ למשרד,״ אני עונה לו.
״אם כך נפגש בית הקפה של דן בפינת הפארק לקפה של הבוקר, אני יוצא לריצת בוקר בפארק, נפגש כשאסיים?״ הוא שואל.
*
דן ואני שיחקנו יחד בנבחרת הבייסבול של בית הספר. הוא אחד השחקנים המבריקים שהיכרתי, ויחד איתי גרף הרבה נקודות.
הוא בא כמוני מבית מבוסס, והייתי בטוח שאפגוש אותו באוניברסיטה, אלא הוא סיפר לי שאין לו כוונה להמשיך ללמוד, והוא רוצה להתחיל לבנות את חייו.
לא הבנתי אז למה. באחד הימים כשנפגשנו הוא הביט עליי, וראיתי שמשהו כבד יושב לו על הלב. הייתי מופתע, כיוון שהוא כבר היה הבעלים של בית הקפה של דן שמשך אליו הרבה צעירים, ונחשב למקום הכי פופולרי בעיר.
״אני מקנא בך. אתה לא יודע כמה רציתי ללמוד באוניברסיטה, ולרכוש מקצוע. חלום חיי לא היה להיות בעל בית קפה, מוצלח ככל שיהיה.״
פתחתי את פי לענות לו, אבל הוא המשיך, ״אני לא יודע איך צלחתי את בית הספר התיכון, לי הפרעת קשב וריכוז.״
״אני מתקשה להאמין, הרי היית ספורטאי מצטיין,״ עניתי לו.
״זה לא שאני לא טיפש, או לא מתפקד, אבל לשבת ולשנן חומר זה סיוט בשבילי, וגורם לי לחוסר שקט. חייתי על כדורים, ולא הייתי מוכן יותר.
בימים שהיה אימון או משחק לא נטלתי את הכדור. כולם חשבו שאני מתרגש לקראת המשחק, עכשיו אתה יודע את האמת.״
״תודה ששיתפת אותי,״ אמרתי לו.
לא יכולתי לגרום את עצמי לומר לו שיפסיק להסתכל עליי בעיניים מעריצות, ולומר לו שהחיים שלי הם לא כמו שהם נראים. נכון שהעסק שלי מאד מצליח, ואני רושם כל הזמן הישגים עצומים, אבל חיי הפרטיים הם כישלון חרוץ.
כל זה עומד להשתנות.
*
“אוכל להגיע רק בשמונה ורבע, אבל אברר אם אוכל להקדים,״ אני אומר.
״שמונה ורבע נשמע לי בסדר גמור. אני אחזור לדירה אתקלח, ואגיע,״ עונה אמרסון.
הבקרים של הריצה חסרים לי. הם עוד דבר שנאלצתי לוותר עליו, כי אינה לא מסוגלת לטפל בבנים בבוקר. היא פשוט לא מתעוררת. אני חושב איך היו נראים חיי אם הייתי בונה את ביתי עם אנסטסיה. אני חש דקירה בלב, כשאני יודע שהיא הייתה מעודדת אותי לקום ולהתאמן. אני מיד מגרש את המחשבה הזאת. ׳אתה נשוי לאינה, אל תשכח את זה!׳ אני גוער בעצמי.
אני מוציא את המחשב מתיקי. אני תמיד לוקח אותי איתי, גם אם אני יוצא מהמשרד לשעה. אני מוצא בו את הכריכים שאנסטסיה הכינה לי. לגמרי שכחתי מקיומם.
למרות שאין זו השעה הרגילה בה אני נוהג לאכול, אני מוציא אחד מהם ונוגס בו. אני מתענג מכל נגיסה, היא בהחלט השקיעה בהכנתו. אני שוב משווה בין שתי האחיות.
אני מסיים לאכול, מכין קפה, וחוזר להתרכז בעבודה. עליי לקרוא את המייל שקיבלתי משיקגו מדיקל׳ס שמנסים לשכנע אותי לשתף פעולה איתם. אני יודע שהם נואשים לקבל את הציוד, ומתכוון לתת להם להמתין. בקרוב תצא הודעה לגבי האישורים, והם כבר יבינו שהעובדה שבחרו לא לפנות אליי ישירות, תעלה להם בכך שלא רק שיפסידו את המוצר, אלא שאיבדו את שיתוף הפעולה איתי. כמובן שלא אמנע מהם לרכוש את המוצר במחיר מלא. שזה מאות אלפי דולרים.
הזמן חולף במהירות, והגיעה השעה ללכת לאסוף את הבנים מבית הספר. בדרכי החוצה אני שומע שיחה מאחד החדרים. ״הבוס לא נמצא, הוא בפגישה עם לקוח מחוץ למשרד.״ אני מחייך לעצמי, הצוות שלי כבר יודע שזאת השעה שאני לא זמין לשיחות, גם לא בטלפון הנייד. זה חוק בל יעבור, השעות האלה הן של הבנים, ושלהם בלבד.
אני נכנס למעלית היורדת לחניון, ובוחן את בבואתי במראה. העייפות ניכרת על פניי, ולא בגלל שלא ישנתי, אלא בגלל המתח שמצטבר בי.
כשאני יוצא לדרך, שוב מציפות אותי המחשבות על אנסטסיה, ואני מתרגש כשאני חושב שאפגוש אותה עוד מעט.
אני מגיע לבית הספר, מחנה את הרכב, ניגש להביא את הבנים ששמחים לקראתי, ומתחילים מיד לשתף אותי בחוויות מהיום.
״אתם חייבים ללמוד לדבר אחד אחד, אני לא מסוגל לשמוע כששניכם מדברים יחד, וחשוב לי לשמוע מה יש לכם לספר,״ אני אומר להם.
״אני מקנא באשתך שיש לה גבר כמוך,״ אומרת לי אימו של לוקאס, חברו הטוב של אלכס, ״לבעלי אין סבלנות להקשיב לילדים. כשהוא בא הביתה הוא רוצה רק שקט.״
אני רוצה לענות לה שאצלי זאת אשתי שרוצה שקט כל הזמן. אני רק נד בראשי והולך איתם לרכב.
אני מופתע לראות את קים ניגשת לרכב שלי ומנסה להציץ לתוך הרכב. אין לי ספק שהיא מחפשת משהו. לאכזבתה החלונות שלי כהים, כך שאי אפשר לראות דרכם מי נמצא בפנים.
אני מופתע, כיוון שהיא אמורה להיות עם אינה בשעות האלה. המטפלת שלה תמיד לוקחת את הבת שלה מבית הספר.
״היי קים,״ אני אומר, וגורם לה לקפוץ לאחור בבהלה, ״את מחפשת משהו או מישהו?״ אני שואל אותה בקור.
״זה…אתה,״ היא מגמגמת.
״זה מפתיע אותך שאני בא לקחת את הבנים שלי? אני עושה זאת כל יום,״ אני מגיב מיד, ״אשתי אף פעם לא בא לקחת אותם.״
״איך היא יכולה, היא חולה,״ היא מגינה על אינה.
״ולפני שחלתה? את יודעת היטב שהיא העדיפה לעסוק בעניינים חשובים יותר. אף פעם לא הטריד אותה שאני עוזב את העבודה באמצע היום לקחת אותם מהגן,״ אני עונה לה באיפוק.
״אבל עכשיו שיש לך את אנסטסיה…״ היא מתחילה לומר.
״לי יש? אנסטסיה באה לעזור לאינה עם הילדים. זה לא אני שביקשתי ממנה לבוא, אלא אינה. את יודעת שלא היה לנו קשר איתה שנים,״ אני עונה, ופותח את הדלת לילדים. קים לא מתאפקת ומציצה לרכב.
״אלכס משחק היום בייסבול?״ היא שואלת, ואני מבין פתאום מה היא מחפשת. אני שמח שהתיק של אלכס נמצא בתא המטען.
״כן,״ אני עונה, ״ומזל שיש לי את אנסטסיה שהלכה להביא את התיק שלו, כיוון שאינה ביקשה שלא יפריעו לה בזמן הטיפול, והיא תביא אותו למגרש,״ אני אומר, ומבהיר לה בכך שעדיין לא פגשתי אותה מאז הבוקר. לפחות לגבי העובדה ניפגש במגרש לא שיקרתי.
״הרופא מטפל כעת באימא, והחלטנו שאקח אתכם היום למאמא מריה,״ אני אומר לבנים, בזמן שאני עוזר לאדם לחגור את עצמו.
״אבל אני רוצה לאכול את האוכל של אנסטסיה. האוכל שהיא הכינה לנו היה כל כך טעים,״ הוא אומר מאוכזב.
העובדה שלא הייתי צריכה לדאוג היום לארוחת צהריים לילדים, העניקה לי עוד שעה וחצי לעבוד, מה שגרם לי לסיים את המטלות שהצבתי לעצמי היום ומחר.
אני מטיילת בין חדרי התצוגה, ונהנית לראות את היצירות של חבריי הכה מוכשרים.
אפילו התערוכה של מייגן, נראית לי כעת הגיונית, אם כי במילים שכתבתי עליה לא ציינתי את הפרשנות הנסתרת מאחורי השמות שנתנה לציוריה.
״את היצלת אותי,״ אומרת דיאנה שמתלווה אליי לסיור. ״אני לא יודעת איך הייתי מעצבת את התערוכה הזאת בלעדייך.״
״וואו, זה מדהים,״ קוראת אישה שנכנסת לאולם התצוגה של מייגן. אני קולטת את המצוקה בעיניה של דיאנה, ומבינה שזאת מייגן. ״בסופו של דבר זה הכישרון של כל אחד מהציירים, שהופך את התערוכה הזאת למושלמה, לא העיצוב שלי.״ אני רואה את ההקלה על פניה של דיאנה. אני לא מציינת שאני אחת מאותם ציירים מוכשרים.
״את עיצבת את האוצרות שלי.״ שואלת מייגן.
״כן, ואני מקווה שאת אוהבת את מה שעשיתי איתם,״ אני אומרת.
״זה מדהים איך קלטת את המסר,״ היא אומרת.
״כתבתי כמה מילים עלייך ועל התערוכה שלך,״ אני אומרת לה ומובילה אותה לקיר עליו מופיעות מילותיי, ״אני אשמח לשמוע מה דעתך.״ מייגן מחווירה, אבל ומחייכת חיוך רפה.
״אני אהיה במשרד,״ אומר דיאנה, שמרגישה לא בנוח, ועוזבת את המקום.
מייגן קוראת את מילותיי, ועיניה מתמלאות דמעות. ״אני הסוד שלו. אסור שאיש ידע, בטח לא אשתו. את מבינה אותי, נכון?״ היא לוחשת לי.
״אני חושבת שכל אמן מבטא את הרגשות שלא תמיד הוא מסוגל להביע בקול. לא תמיד זה נעשה במודע, ולעיתים רק אחרי שהיצירה גמורה, את מבינה,״ אני עונה לה.
״גם לך יש גבר נשוי בחייך?״ היא לוחשת, למרות שאנחנו לגמרי לבד באולם התצוגה, שכן המשכן לאמנויות סגור בימים שאנחנו מקימים תערוכה חדשה.
״אין לי כעת גבר בחיי,״ אני אומרת, ״ומעולם לא התנסיתי באהבה אסורה.״
היא מביטה עליי בעיון.
״את…״ היא מתחילה לומר, ונושכת את שפתיה, ״את בטח חושבת ש…״
״אני לא,״ אני עונה מיד, ״לא תמיד אפשר לשלוט ברגשות ובלב. קל לתת עצות, לומר שחשוב לשמור על הלב. אני לא שופטת אותך, אם זה מה שאת חושבת.״
״את מדהימה,״ היא אומרת, ״האהבה הזאת כל כך ממלאת אותי, הוא כל כך טוב אליי, וזאת הדרך לצעוק את האהבה שלי שכולם יראו, בלי שאומר מילה.״
״תבטיחי לי רק שתסתפקי בזה, ואל תערבי ילד בסיפור,״ אני מרגישה צורך לומר.
״אני מבטיחה לך,״ היא אומרת ללא היסוס, ״אני יודעת שזאת לא אופציה, ומקפידה לקחת גלולות, למרות שהוא אמר לי שהוא רוצה ממני ילד.״
״גברים אומרים הכל, כדי לקבל את מה שהם רוצים. לא תמיד יש למילים שלהם כוונה אמיתית. אני גאה בך.״
״תודה אנסטסיה,״ היא אומרת, בדיוק כשטלפון שלי מצלצל.
״אני חייבת ללכת,״ אני אומרת לה, ״אם את צריכה משהו תדברי עם המזכירה.״
אני מתחילה ללכת לכיוון דלת הכניסה, והיא מתלווה אליי. ״ואם אני רוצה לדבר איתך?״ היא שואלת.
״רק זה חסר לי כעת, ששמי יקשר לשלה. ׳היא באמת חושבת שאיש לא יעלה על הסיפור הטמון בציורים שלה?׳
״המזכירה תשאיר לי הודעה. אני חייבת לברוח, אני מאחרת,״ אני אומרת.
״אז יש לך מאהב?״ היא אומרת בשביעות רצון.
״לא, אני צריכה לקחת את האחיין שלי לאימון,״ אני עונה. לא אכפת לי אם היא מאמינה לי.
אני עוזבת את המוזיאון לאמנויות, וממהרת להגיע למאמא מריה. אני מבחינה בנואה שיושב בפינה רחוקה עם הבנים.
אני מסתכלת עליו, ומרגישה חום מציף את גופי. כל אישה חולמת על אבא כזה לילדיה.
נואה מבחין בי וקם. ״הרשתי לעצמי להזמין את המנה המשפחתית של הפסטות. אני מקווה שזה בסדר מצידך,״ הוא נשמע מתנצל.
״אני יודע שהילדים מאד אוהבים פסטה,״ אני אומרת.
״את זה אני יודע,״ אומר נואה, ״ואת אוהבת?״
״כן, את כל הסוגים,״ אני מחייכת, ״למעשה האוכל האיטלקי הוא האהוב עליי ביותר.״
״חשוב לי לתת להם אוכל בריא. אימם לא מבשלת כלל. מצידה הם יכולים להתקיים על ארוחת ילדים של אחת מרשתות המזון המהיר. כבר הבנתי שאם אני רוצה לדאוג לבריאותם, אני צריך לדאוג להאכיל אותם בעצמי. אז אמנם אני לא עומד לבשל, אבל לפחות הם זוכים לתזונה בריאה, ועכשיו כשאת אתנו…״
״תראו, תראו, מי פה אם לא שחקן הבייסבול והמאהבת שלו,״ אני שומעת מאחורי קול מוכר. אני מסתובבת לאחור, ורואה את אדית בלוויל.
*
אידית בלוויל היא אחת מחברותיה הטובות ביותר של אינה. עשור לא הייתי בקשר עם אינה, ואין לי מושג עם מי היא שמרה על קשר. אינה טענה באוזניי שדבר מחלתה נשמר בסוד, ורק מעטים יודעים על כך, אבל אם אידית יודעת על כך, כנראה שהן עדיין בקשר קרוב.
*
״תגידי את לא מתביישת?! אחותך נלחמת על חייה, ואת מבלה עם בעלה והילדים? היא עדיין חיה ואת כבר בונה לך חיים איתו?״ היא מכוונת את הטלפון הנייד לעברנו, ומצלמת אותנו. ״נראה מה אחותך תאמר כשתראה אתכם נפגשים באמצע היום, לעיני כולם.״
״אני מניחה שאת יודעת שהיא עוברת היום טיפול בבית,״ אני מחליטה להמר על כך שהן בקשר קרוב, ״אינה זקוקה היום לשקט, והיא זאת שביקשה שהילדים יאכלו בחוץ היום, לפני שאקח אותם לבייסבול,״ אני עונה.
״אני לא מאמינה לך,״ היא עונה בארסיות, ״ אני נראית לך טיפשה?״
אני רואה שנואה קם לענות לה, אבל אני מסמנת לו בידי שיעצור. אני מוציאה מתיקי את הטלפון הנייד, נכנסת לתכתובת ביני לבין אינה.
את בטח יודעת שאני לא בקשר איתה כבר עשור. את רוצה שאראה לך את ההודעה שהיא שלחה לי?
את מוזמנת לראות במו עינייך, אני אומרת ומסובבת אליה את המסך.
אינה ברייטלינג:
אני מבקשת לא להפריע לי היום.
הרופא שלי מגיע לתת לי טיפול,
ואני זקוקה לשקט מוחלט.
אנסטסיה רומנוב:
אני אגיע בשתיים וחצי להכין להם אוכל,
ולקחת אותם לאימון בחמש.
אינה ברייטלינג:
תאכילי אותם בחוץ.
״התקופה הזאת מאד לחוצה עבורי. בקרוב עומדת להיפתח תערוכה במוזיאון לאמנויות אותה אני עוזרת לעצב, וגם ציורים שלי מוצגים בה.
ובכל זאת אני עוזרת בכל מה שקשור לילדים. עכשיו כשאינה חלשה מהמחלה, נואה ואני מתחלקים במטלות. זה כל הסיפור. את יכולה לשלוח לה את התמונה שצילמת, אין לי מה להסתיר,״ אני אומרת.
אדית עוזבת את המקום בכעס.
״אדית לא באה לכאן במקרה,״ אומר נואה, ״לאינה יש אפשרות לעקוב אחריי בטלפון הנייד, והיא יודעת היכן אני נמצא בכל רגע נתון. למזלי, היא לא אף פעם לא חושבת בהגיון.״
אני מביטה עליו, ומנסה להבין למה הוא התכוון, אבל הוא פונה לאלכס. ״הפסטה טעימה לך?״
