״אם הייתי כועסת לא הייתי באה לכאן,״ אני עונה לנועם.
״ציירתי לך ציור,״ הוא אומר, ורץ להביא לי אותו.
״איזה ציור מקסים, אתה ממש מוכשר,״ אני אומרת לנועם, והוא מחייך בביישנות. בציור הוא צייר אותו, עם בן ואיתי. אין לי ספק שזו אני כיוון שהשיערה של האישה צבוע באדום.
״סליחה מאיה,״ הוא אומר ורוצה לחבק אותי, אבל נזכר שאני חבושה, ״אבא סיפר לי על התאונה שלך.״
״הורידו לי היום את התחבושות,״ אני אומרת לנועם, ״יש לך חיבוק בשבילי?״
״אבל לא חזק מידי,״ אומר בן, ״המקום עדיין רגיש.״
נועם ניגש אליי ומחבק אותי, מניח את ראשו עליי. אני מרגישה חמימות בלב. הילד הזה יודע לחבק מכל הלב. ״תשחקי איתי?״ הוא שואל.
״בטח,״ אני עונה, “אבל קודם אומר שלום לסבתא.״
״אני מאיה,״ אני מציגה את עצמי בפני עמליה, אימו של בן, ״נעים להכיר.״
״איך את מרגישה,״ שואלת עמליה, ״אני מבינה שהורידו לך את התחבושות.״
״זאת הקלה גדולה,״ אני עונה, ומבינה שבן סיפר לה עליי.
״אני מניחה שעדיין לא אכלתם ארוחת צהריים,״ היא אומרת, ״נועם סרב לאכול למרות שהבטחתי להכין לו את האוכל האהוב עליו. הוא אמר שיאכל כשתגיעו. הוא היה חסר סבלנות לפגוש אותך.״
אני חושבת על המתח שעבר כשלא ידע איך אגיב אליו. ״הוא ילד מקסים,״ אני אומרת לה.
״אני שמחה שבאת. בן נראה… הוא… הוא נראה רגוע יותר מזה זמן רב,״ היא אומרת.
אנחנו עומדות במרחק מבן ונועם, והוא לא שומע מה אנחנו מדברות. אני מעיפה מבט לעברו, הוא מסתכל עליי והוא מחייך לעצמו.
“אני שמחה שאת חושבת כך. דיברנו שעות, הוא פתח את ליבו בפניי, ואני בפניו,״ אני אומרת.
״אני שמחה שהוא מדבר איתך,״ אומרת עמליה.
אני מתחילה להרגיש אי נוחות. אני לא רוצה לדבר עליו כשאינו שומע.
״הבטחתי לנועם לשחק איתו,״ אני אומרת לה.
״לכי לשחק איתם, ואני אקרא לכם כשהאוכל יהיה מוכן,״ היא אומרת.
אני ניגשת לנועם ומתיישב על השטיח לידו. הוא מסתכל עליי בפליאה. “את יכולה לשבת.״
״כן חמוד, עכשיו אני בסדר,״ אני עונה. אני לא רוצה להיכנס להסברים מיותרים. הוא יודע שעדיין עליו להזהר כשהוא נוגע בי, אבל אני באמת מסוגלת ליותר.
״בן, בוא תעזור לי,״ מבקשת עמליה. אני רוצה לקום, אבל בן מסמן לי שאשאר לשבת. ״אני בא אימא.״
״אז מה אנחנו בונים?״ אני שואלת את נועם, בזמן שהוא פותח קופסת לגו. אני מסתכלת עליו אבל קשובה לשיחה שמתנהלת לא רחוק ממני במטבח.
״היא מקסימה,״ אומרת עמליה.
״היא יותר,״ עונה בן, ״את מכירה אותי. את יודעת שאני שומר בקנאות על פרטיותי. יש בה משהו שגורם לי להתמסר אליה, לפתוח את הלב שלי לרווחה. למרות שלא הייתי מוכן להקשיב לה, היא לא שומרת טינה. להיפך, היא נותנת לי לדבר, להוציא ממני את כל הכאבים. אני מרגיש שאין בה טיפת שיפוטיות, וכל מה שהיא רוצה, זה להקל עליי. אז כן אימא, הלב שלי כולו שלה.״
הדברים האלה שנאמרים בנשימה אחת, גורמים לי להתרגשות גדולה, ולרגע עליי לנסות לשלוט בנשימותיי.
לשמחתי נועם לא שם לב, וממשיך לתאר בפניי את תחנת כבאי האש שאנחנו בונים. ״וזאת הדלת של המוסך של הכבאיות. אבל מאיה איך נפתח אותה?״
אני מסתכלת בתרשים. ״אתה רואה את החלק הקטן הזה?״ אני מצביעה עליו, ״בוא נמצא אותו, נחבר אותו לדלת שבנינו, ותראה.״
נועם מוצא את החלק מיד. ״צריך שניים,״ הוא מכריז בקול.
״כן, כיוון שאנחנו צריכים לשים אחד מכל צד. תסתכל, בין שתי קוביות יש כדור קטן, והוא גורם לכך שכל קוביה זזה בנפרד,״ אני מדגימה לו.
״אני צריך עזרה לחבר את הדלת לקירות,״ הוא מבקש.
אני מחברת את הדלת, ומראה לו שהוא יכול לפתוח את הדלת כרצונו. ״את ידעת! את מאד חכמה,״ הוא קורא בהתרגשות.
״וגם אתה. הרי את הדלת אתה בנית לבד,״ אני אומרת.
״מאיה?״ הוא מרצין פתאום.
״כן נועם,״ אני אומרת.
״נכון שרק אבא חבר שלך?״ הוא שואל.
״גם אתה,״ אני עונה.
״כשתתחתני עם אבא אני אהיה הילד שלך?״ הוא שואל.
״אתה רוצה…״ אני מתחילה לשאול.
״אין לי אימא אני רוצה שאת תהיי אימא שלי,״ הוא מתפרץ לדבריי.
״בואו לשולחן,״ קוראת עמליה, בלי לדעת שזה תיזמון טוב עבורי, כי אני לא יודעת להתמודד עם הבקשה שלו.
״אבא מאיה לא ענתה לי,״ אני שומעת את נועם לוחש לבן.
״אני צריך קודם לשאול את מאיה אם היא מסכימה להתחתן איתי,״ עונה לו בן ברצינות. מסתבר שהוא הקשיב לשיחה בינינו.
״אז תשאל אותה,״ אומר נועם בתמימות.
״מה אתה חושב שהיא תענה לי?״ שואל בן.
״נו אבא, אני רוצה שתשאל אותה כבר. אני רוצה שהיא כבר תהיה אימא שלי,״ אומר נועם.
״אתה יודע מה נועם, נלך לקנות לה טבעת, ואז נשאל אותה. מה דעתך?״ שואל בן. השיחה ביניהם מתנהלת כאילו הם לבד, ולא ליד הוריו של בן, ובעיקר לידי.
״אני רוצה שתקנה לה טבעת יהלום הכי יפה בעולם,״ ממשיך נועם.
"אולי נלך ביחד?״ שואל בן.
״אבא, אולי תשאל אותה כבר,״ אומר נועם.
״כשגבר שואל אישה אם היא רוצה להתחתן איתו, הוא רוצה להיות בטוח שהיא תאמר לו כן,״ אומר בן ברצינות. אני מסתכלת עליו. העיניים שלו משדרות את מה שהוא לא אומר. שקט משתרר מסביב.
הוא מישיר מבטו אליי, ומושך בכתפיו. הלב שלי מתמלא אהבה אליו. הגבר הזה שמקרין עוצמה סביבו, לא מובך לחשוף בפניי את הרגש שלו. הוא אמר לי במילים שהוא אוהב אותי, הגיע הזמן שאומר לו מה אני מרגישה.
אני מחכה שהארוחה תיגמר, אני רוצה לדבר עם בן. מרגיש לי שהארוחה הזאת לא תיגמר לעולם. ״תודה על הארוחה,״ אומר בן לבסוף, ״אני חושב שכדאי שנסע הביתה. בוא נחזיר את הצעצועים למקומם.״
נועם אוחז בידי ומושך אותי לכיוון השטיח בו בנינו את הלגו. ״רגע נועם, אני צריכה לעזור לסבתא להוריד את הכלים מהשולחן,״ אני אומרת.
״תלכי איתו, אני אעזור לאימא,״ אומר בן.
אני רואה את עמליה מחניקה חיוך. ״אתם באמת מתנהגים כמשפחה,״ היא אומרת לו בשקט, אבל אני מצליחה לשמוע את דבריה. מה בן עונה כבר איני שומעת. עדיף שכך.
אנחנו שמים את הלגו בקופסה. ״לאבא יש מיטה גדולה, נכון שתבואי לישון איתו?״ שואל נועם.
״אני מודה שמביך אותי שנועם לוחץ עליה. הקשר בינינו היה עד לא מזמן קשר עסקי בלבד. אפילו לא נפגשנו, אלא תקשרנו במייל. אני יודע שאני רוצה להיות איתה, אבל היא עדיין לא אמרה לי מה היא מרגישה. אני מקווה שהוא לא …״ אני אומר לאימא שקוטעת את דבריי.
״תביט על השניים האלה. נראה לך שהיא חוששת מהקשר איתך? לי זה דווקא נראה שהיא כבר מרגישה חלק מהמשפחה.
אני לא זוכרת שראיתי את נועם כך מאז התאונה. הוא היה מאד חשדן כלפי הנשים שחיפשו את קירבתך, ואיתה מרגיש לו אחרת. הוא בחר בה, ולא כי הרגיש אשם על איך שהתנהג. הציור שצייר לה, מדבר בעד עצמו,״ אומרת אימא.
״ובכל זאת אני זקוק לקבל אישור שהחיזור שלי זה מה שהיא צריכה ורוצה,״ אני אומר בגילוי לאימא.
״אתה חושב שהעובדה שהתפרצת עליה ביום שהיא לא הגיע למשרדך, היא שגורמת לחוסר ביטחון הזה?״ שואלת אימא.
״חשבתי על כך הרבה. אני חושב שהתרגשתי לפגוש אותה בבוקר ההוא, יותר משהיה לי איכפת מהחוזה. היא כל כך הרשימה אותי כל פעם מחדש באופן שהיא ניהלה משא ומתן עבורי, שהתאהבתי במי שהיא. לא תמיד התאהבות היא כתוצאה ממשיכה גופנית. ניסיתי למתן את הרגש שלי, הרי יכולתי לפגוש באישה שלא הייתה מושכת אותי בכלל, אבל ללא הצלחה.
האופן שבו היא הסבירה לי את דברים. גרם לי להרגיש מאד בטוח איתה. לא היה לי ספק שהיא אישה מאד חכמה.״
״בן, היא לא הייתה באה לבית הורייך, אם לא הייתה מרגישה בנוח לעשות זאת. הרי יכלה לומר לך שהיא עייפה מהביקור בבית החולים וזקוקה למנוחה, מה שניכר על פניה,״ אומרת אימא.
״אני מקווה שאת צודקת,״ אני עונה לה.
״סיימנו לסדר,״ אומר נועם ורץ אליי, ״הולכים הביתה?״
אני מסתכל על מאיה. ״הולכים הביתה,״ היא אומרת.
אנחנו נוסעים לדירה. נועם מדבר ללא הפסקה, ומאיה משתפת איתו פעולה. ״את בסדר?,״ אני שואל בשקט.
״יש לך בן מקסים,״ היא אומרת לי, ״הוא כבש את ליבי.״
״ואני?״ אני לא מתאפק ושואל.
״אתה לא יודע?״ היא שואלת ומישירה מבט אליי. כיוון שאני נוהג, אני לא יכול להשהות את מבטי עליה, למרות שהייתי מאד רוצה לקרוא מה שעיניה מספרות.
״אני רוצה לשמוע,״ אני אומר.
״אתה יודע מה רציתי לעשות כשיצאנו מבית החולים? רציתי להיכנס למיטה ולישון עד מחר. אני כל כך מותשת. אבל יותר מזה, רציתי להיות איתך, זה לא אומר לך מה אני מרגישה כלפיך?״ היא שואל.
אני מביט עליה בשתיקה. אני לא יכול לומר לה שאני זקוק למילים, הרי אם אין לה אותן לתת לי, אני צריך לחכות בסבלנות.
״אני אוהבת אותך בן,״ היא אומרת, ואני משחרר את האוויר שהיה כלוא בתוכי.
״הייתי זקוק לשמוע את המילים שלך,״ אני אומר, ״יש לי עוד הרבה ללמוד עליך, ואני רוצה לדעת שאני לא טועה במה שאני חושב,״ אני אומר לה.
״התשובה היא כן,״ היא אומרת.
״אני לא מבין,״ אני שואל אותה מבולבל, הרי לא שאלתי אותה דבר.
״אבא כשאתה ומאיה תתחתנו, תבטיח לי שיהיה לי אח קטן,״ נועם שוב מתערב בשיחה. אני כל כך רוצה לומר לו שמאיה ואני באמצע שיחה, אבל רואה את המבט בעיניו מבעד למראה, ומוותר.
״ואם זו תהיה בת, לא תאהב אותה?״ שואלת מאיה.
״בטח שאני אוהב אותה, היא תהיה אחותי,״ הוא עונה.
*
ערב יורד על העיר.
השמים משובצים באלפי כוכבים. שקט עוטף את הבית. נועם ישן אחרי מקלחת. וסיפור לילה. אני יושב במרפסת המשקיפה על הים מהקומה העליונה של דירתי, וליבי סוער.
זו הפעם הראשונה מאז שרכשתי את הפנטהאוז, שאני מרגיש שאני בבית. שאין צורך שאעטה על עצמי שריון, ואתנהג כפי שמצופה ממני, אלא אני יכול להיות אני. הגבר הלא שלם שחזר מסבבי מילואים, כשאיני יכול לזכור את הימים ביניהם. אני יכול, אבל לא רוצה.
אני שומע מרחוק את קרקוש הכלים, ומרגיש את נוכחותה של מאיה כאילו היא כאן לידי.
*
זאת בכלל לא הייתה שאלה עבורה מי מכין את ארוחת הערב. מאיה ביקשה מנועם שילמד אותה מה הוא אוהב לאכול. נועם כל כך התרגש ששואלים לדעתו, שלקח לו זמן לענות.
האישה הזאת מרגשת אותי עד דמעות. אני לא רגיל להתנהלות כזאת, אלא רק לפנים חמוצות וטענות.
אני ניזכר בימים אחרים…
״אבל אני לא אוהב שהשמש של הביצה רכה,״ אמר נועם ועווה את פניו.
״תגיד תודה שאני מכינה לך לאכול,״ ענתה לו אימו בכעס, ואני חשבתי איזו אימא את שכך את עונה לילד שלך, בעיקר כשזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא הגיב כך.
נועם שתק ואכל בדמעות, בעוד היא הייתה עסוקה בשיחה עם חברה, ואולי זה היה איתו והיא רק רצתה שאחשוב שהיא מדברת עם חברה.
הצעתי למאיה לרחוץ את הכלים, אבל מאיה הסתכלה עליי לרגע. אני יודע שראתה את הסערה בעיניי. ״תלך לנוח, אתה נראה עייף,״ היא אמרה, ״אני כבר מסיימת ואבוא להיות איתך.״ היה לי ברור שהיא ידעה שמה שהיא ראתה היא לא עייפות של הגוף.
*
מאיה יוצאת למרפסת עם שתי כוסות תה בידיה, מקרבת כיסא ליד שלי, ומניחה את ראשה עליי.
״עכשיו כשנועם ישן, כשזה רק אנחנו, אני רוצה לומר לך שאתה גבר מקסים. אני מעריצה את החוכמה שלך, את האופי החזק שלך, ואני חושבת שאתה אבא נפלא,״ היא אומרת, ואני מכין את עצמי לשמוע את ההמשך.
״אתה אוהב לחדור במבטך עמוק לתוך עיניי, לחקור אותי מבפנים. אתה לא יודע שבאותו זמן, אתה חושף בפניי את מה שבתוכך. אני רואה את הכאב, את השברים, וזה לא הופך אותך לפחות חזק בעיניי.
אני מבינה שעוד דרך ארוכה לפנינו, עד שהפצעים שלך יגלידו. אני לא מפחדת להיות לצידך גם ברגעים האלה שאתה נלחם בהם.
כשאמרתי לך בבית של הוריך כן, התכוונתי לכך שאני אוהבת אותך, שאני רוצה להקים בית איתך, ולהביא לנועם עוד אחים, בנים אם אפשר.״ היא גורמת לי לחייך למשמע המשפט האחרון.
כל המתח בו הייתי שרוי, נעלם. ״סוף סוף מרגיש שיש לי בית. משהו שלא הרגשתי כל שנות נשואיי. יש בך כל מה שאני חולם עליו. עצם נוכחותך לידי, משרה עליי שלווה גדולה.
אני יודע שאני לא צריך להיות במתח כל הזמן שמא אעשה משהו שלא ימצא חן בעינייך, כי את מקבלת אותי כפי שאני.
לראשונה אני מבין, שזאת הייתה היא שהייתה מסוכסכת עם עצמה, וזה לא היה קשור אליי בכלל. אבל לא רק אני, גם נועם מרגיש שהוא יכול להיות מי שהוא, בלי שינזפו בו. לא סתם גם הוא בחר בך.
*
חצי שנה עברה…
מאיה עברה לגור איתנו אחרי שבוע.
באותו ערב, אחרי שנועם התקלח, חיכינו לה שנינו במרפסת, וכשהיא נכנסה, כרענו שנינו ברך לפניה, והצענו לה נישואין.
כמובן שהיה עליי להסביר לנועם איך הדברים מתרחשים, כיוון שיש לו נטיה לפטפט המון כשהוא לידה.
״כן!״ היא ענתה נרגשת. למרות שכבר דיברנו על חתונה, היא לא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר. היא הביטה על הטבעת שענדתי לה. ״היא מושלמת,״ אמרה בהתרגשות, ״היא בדיוק כמו שאני אוהבת, בדיוק כמו שאני אוהבת אתכם.״
״יש!!!״ צהל נועם.
החתונה נערכה אחרי חודשיים. למרות שזאת הייתה החתונה השניה עבורי, רציתי לחגוג בגדול את הקשר בינינו. לא רק אני, גם החברים שלי, והחיילים שלי, שהתאהבו בה מהרגע הראשון, ואמרו לי שזאת באמת האחת בשבילי, והם חגגו איתנו עד אור הבוקר. נועם נרדם מרוב עייפות, כשחיוך של אושר על שפתיו.
הרגשתי כמנצח. למרות כל השדים שבועטים בי מאז ימי הלחימה, יש לי זכות להיות מאושר.
*
אנחנו מביאים את נועם לבית הספר, והולכים לאכול ארוחת בוקר בבית הקפה השכונתי. זאת הפעם הראשונה שאנחנו עושים זאת מאז שמאיה נכנסה להיריון.
״את מתרגשת?״ אני שואל אותה, ומסיט קווצת שיער סוררת שמכסה את עיניה.
״ואתה?״ היא שואלת.
שוב מציגים אותי בזכרונות.
*
בהריון של נועם היא לא רצתה שאלך איתה לבדיקות.
״אתה את חלקך סיימת. זאת אני שצריכה לסחוב את ההריון הזה,״ אמרה לי, כאילו ההריון הזה היה שייך רק לה.
היא לא אמרה לי מתי היא הולכת לבדיקות, והראתה את תמונת האולטרסאונד לחברותיה, ולא לי, כאילו הייתי רק תורם זרע. בשלב כלשהו התגנב חשש לליבי, שאולי זה לא ילד שלי.
גם בלידה לא רצתה שאהיה נוכח. ״אימא שלי תהייה איתי, אין צורך שתגיע,״ היא אמרה ביבושת.
כשנועם נולד, היה ברור ללא ספק שהוא הבן שלי. וככל שגדל, כך הפך להיות קשור אליי יותר, מה שעוזר לי היום מאד.
מאיה שונה ממנה. בתכלית. ״ברור שאני רוצה שתבוא. ההריון הזה הוא לא פחות שלך,״ היא ענתה לי מופתעת כששאלתי אם היא רוצה שאבוא איתה.
היום אנחנו עומדים לגלות מה עומד להיוולד לנו.
*
״אני מתרגש מאד,״ אני מודה בפניה.
אנחנו מגיעים לקליניקה ומתקבלים מייד. אני רואה את ההקלה על פניה של מאיה, כשנאמר לה שההריון מתפתח יפה.
״רוצים לדעת מה מין העובר?״ שואלת הרופאה.
״כן,״ עונה מאיה.
״זה הריון ראשון שלכם?״ היא שואלת, ואני תוהה מה מאיה תענה.
״יש לנו בן בן שש,״ עונה מאיה.
״ומה הוא רוצה אח או אחות?״ היא מותחת איתנו.
״הוא לא רוצה להיות בן יחיד,״ עונה מאיה. כמה אני אוהב את האישה שלי.
״ואתם?״ היא שואלת בחיוך, ״זה בעצם לא משנה. הרי כל שאנחנו רוצים זה שהריון יהיה תקין,״ היא עונה במקומנו.
״תכירו, זאת הבת שלכם,״ היא מצביעה על המסך, ״אפשר לראות זאת בברור, ומי שלצידה הוא הבן שלכם.״
*
כשנודע לנו שמאיה בהיריון עם תאומים, הרגשתי אושר גדול. הם התשובה שלי לכך שלא יצליחו לשבור אותנו.
*
מאוחר יותר כשאני מספר לנועם שעומדים להיוולד לו אח ואחות, פניו קורנות מאושר.
״תודה אבא,״ הוא אומר, ולפני שאני מספיק להגיב, הוא מישיר מבטו אליי, אותו מבט שכל כך מזוהה איתי בזמן שאני חוקר את מי שעומד מולי.
״אבא, העיניים שלך כבר לא שבורות,״ הוא אמר הוא אומר ברצינות, וכך אני מרגיש.
אני יודע שיש לי עוד דרך לעבור כדי למחוק מתאי גופי את הזכרונות ההם, אבל התמיכה והסבלנות של מאיה, ההבנה של מה שעברתי, גורמים לי לאט לאט לחזור לחיים.
כל יום אני מודה עליה, על נועם, ועל ילדיי שעוד יוולדו. ומרגיש בשבילם כל מה שעבר עליי, למרות המחיר הכבד, היה שווה.
