אני נכנס לתיקה של אלה ומגלה שהבדיקה הגיעה לפני יומיים, ונמסרה לד״ר רות, מה שלכאורה היה אמור להיות הגיוני, אלא שמה שלא מסתדר לי היא העובדה ששרון התחמקה כששאלתי על כך.
אני שואל את שרון האם ישנן עוד נשים ששילמו לד״ר רות, והיא מאדימה ומפנה את מבטה. ״זה בסדר, את לא חייבת לענות. אני רק מבקש שלא תספרי ששאלתי אותך.״
אני נכנס לחדרי ומשאיר את דלתי פתוחה מעט.
״מה הפרופסור רצה ממך?״ יורה לעבר ד״ר רות.
״הוא שאל אם הבדיקה שערך לאלה מארש הגיעה,״ עונה שרון.
״ומה ענית?״ היא מסננת לעברה.
״לא נתתי לו תשובה,״ מתחמקת שרון.
״זה בדיוק מה שאני מצפה ממך. זה, וכל מה שאת חושבת שאת יודעת עליי, אם את רוצה לשמור על מקומך במחלקה. את לא יודעת למה אני מסוגלת,״ היא מאיימת עליה.
היא מעיפה מבט לעבר חדרי. אמנם הדלת פתוחה מעט, אך היא לא יכולה לראות אותי. ״החדר הזה," היא מסמנת בראשה לעבר חדרי, ״יהיה בקרוב שוב שלי, והפעם לנצח.״
אני מנהל את יום העבודה כמו כל יום רגיל. לא בדיוק, כיוון שהירידות למרחב המוגן ממשיכות, כשברקע מדברים על הפסקת אש קרובה.
אני לא מראה התעניינות במסכי הטלוויזיה, רק מקשיב לראות מתי אלה משדרת. היא עולה לשידור עם מבזקי חדשות ללא הפסקה.
אני מחליט לשלוח לה הודעה, כיוון שהבטחתי לספר לה על תוצאות הבדיקה.
עומר אייר:
אני שמח לבשר לך שתוצאות בדיקת הפפסמיר תקינות.
מאחל לך יום רגוע.
התשובה מגיעה אחרי למעלה משעה.
חסוי:
תודה לך.
אני מאוכזב מההודעה הקצרה. עם זאת עליי לזכור, שגם אני כתבתי לה באופן רשמי. אני מחליט לחכות ליום המחרת, כשנפגש בבית הקפה.
זה לא קורה. אני מגיע בזמן הקבוע, וממתין לשווא.
״אהבתי שהיא באה לכאן,״ אומרת לי המלצרית בביישנות, ״אני מבינה אותה. גם אני לא הייתי מגיעה אחרי הטוקבקים של אתמול.״
׳איזה אידיוט אני,׳ אני חושב לעצמי, ׳איך לא חשבתי על זה?׳
״אני מניח שאת צודקת,״ אני אומר. כבר אין לי חשק לשתות את הקפה. אני יודע שאם אעשה זאת, היא עלולה לחשוב שיש בינינו משהו, וזה הדבר האחרון שאני רוצה, ובטח לא אלה.
״את יודעת כבר מה אני מזמין, נכון?״ אני שואל.
״אתה רוצה שאכין לה, ותביא לה לתחנת השידור?״ היא מפתיעה אותי.
״אני מניח שאם היא תרצה, היא תזמין ממך בעצמה,״ אני עונה לה בטון אדיש, כזה שמראה שהיא בכלל לא בראש שלי.
לאורך כל היום היא עולה במחשבותיי. האכזבה שחשתי מהמסרון הקצר שלה, מונעת ממני לשלוח לה הבוקר ברכה ליום רגוע כפי שהייתי רוצה.
אני רואה אותה על המסך מידי פעם. היופי שלה מגביר את פעימות ליבי. אני נאבק עם עצמי, אני כל כך מתגעגע אליה. אין טעם שאשחק איתה משחקים, אני רוצה שתדע שאני חושב עליה. אני חוזר הביתה, ומרגיש בו כל כך לבד.
עומר אייר:
מתי את מסיימת היום?
היא מפתיעה אותי ועונה מייד.
חסוי:
בשעה שש.
עומר אייר:
נפגש לארוחת ערב?
חסוי:
אתה רשע.
אני גוועת.
תבחר מקום שקט.
אני שולח לה את כתובת דירתי, ונכנס למטבח.
״אני ממוטטת, זה לא אנושי לעבוד כך ללא הפסקה,״ אני אומרת לשי. אני מבינה שאלה ימים מתוחים וקריטיים, אבל זה לא הופך את הגוף שלי למכונה ללא הפסקה. אני תוהה כמה פעמים עוד אומר לו את המשפט הזה, ואזכיר לו שאמנם אני מנהלת המחלקה, אבל לא העובדת היחידה בה.
כמובן שאין לי כוונה לומר לו שאני לא יכולה לחכות להיפגש עם עומר. אני כבר לא נאבקת ברגשות שלי כלפיו, אני לגמרי מאוהבת בו. את ההבנה הזאת אני מתכוונת להשאיר לעצמי כמה שאוכל. אני לא לבד בסיפור הזה, ואין לי כל רצון לראות את הצלמים אורבים לנו בכל פינה, רק כדי לתפוס תמונות זוגיות שלנו.
אני מוסרת ליובל הנהג של המערכת את הכתובת ששלח לי עומר. ״את בטוחה שזאת הכתובת של המסעדה?״ הוא שואל אותי.
״לא,״ אני צוחקת צחוק מאולץ, ״אני צריכה לאסוף כאן משהו, ואמשיך מכאן למסעדה.״
״אם כך אמתין לך,״ הוא אומר בהבנה.
״אין צורך, זה ממש קרוב, אני לא רוצה לעכב אותך,״ אני אומרת.
״בטוחה?״ הוא שואל.
״לגמרי,״ אני עונה לו בביטחון, למרות שאין לי.
אני נכנסת ללובי. ״אני אמורה לפגוש כאן את עומר אייר,״ אני אומר לשומר בלובי.
״הוא ממתין לך בדירתו,״ הוא מפתיע אותי. אני מניחה שהעייפות היא שמנעה ממני להבין שהוא הזמין אותי אליו.
השומר מוביל אותי למעלית, נכנס לתוכה, ומניח את הכרטיס שלו על לוח המקשים. ״כולה שלך,״ הוא אומר, ויוצא.
המעלית מובילה אותי במהירות לקומה האחרונה. כשדלתה נפתחת, אני מוצאת עצמי מול דלת שפתוחה לרווחה. ״כנסי, אני במטבח,״ אני שומעת את קולו.
הדירה מוצפת בריח שמעורר מיד את בלוטות הטעם שלי. אני הולכת בעקבותיו, ורואה את עומר עומד ליד הגז, ומערבב עם כף עץ גדולה את התבשיל במחבת עמוקה.
הוא לובש מכנס ספורט קצר, וגופיה לבנה צמודה שמדגישה את גופו השרירי. לו רק היה יודע מה עובר לי כעת בראש. אני נושכת את שפתיי.
״את מטריפה אותי! אולי תגמלי כבר מהמנהג הזה לנשוך את שפתייך, ופשוט תאמרי מה עובר לך בראש?״
״גבר שמבשל זה מאד סקסי,״ אני אומרת.
״סקסי? אף פעם לא אמרו לי שאני סקסי,״ הוא אומר מופתע.
״אני לא יודעת כמה נשים ראו אותך לא בחליפה ועניבה, אלא כך, כפי שאני רואה אותך כעת,״ אני עונה בלי לחשוב. רק אחרי שאני אומרת את המילים אני מרגישה נבוכה. הוא מסתכל עליי משועשע.
״אני יכולה ללכת להתקלח? לא החלפתי בגדים מאתמול,״ אני מנסה לפזר את המבוכה שאני חשה. ״פרט לבגדים שאני מחליפה כשאני עולה לשידור כמובן , אבל זה לא נחשב.״
״בואי,״ הוא אומר, אוחז בידי, ומוביל אותי במדרגות לחדר השינה שלו. הוא נכנס לפניי לחדר האמבטיה, מוציא מגבת עבורי, וניגש לכוון את זרם המים. ״יש לך בגדים להחלפה? אני יכול לתת לך חולצה שלי.״
״כמו בסרטים?״ אני צוחקת, ״כשהיא לובשת חולצת בד לבנה שלו?״
״משהו כזה, דווקא חשבתי על חולצת טי שירט,״ הוא עונה.
״תודה, אבל תמיד יש איתי בגדים להחלפה בתיק, וגם תיק כלי רחצה. יש לנו מקלחות בתחנת השידור, אבל מיהרתי לעזוב היום.״
״כי…״ הוא מביט עליי בחיוך.
״אתה היחיד שיודע את התשובה,״ אני אומרת, מפנה אליו את הגב, מתפשטת, ונכנסת להתקלח.
אין מה להשוות בין המקלחת בתחנה. לזאת המפנקת שבדירתו. אני מכוונת את זרם המים לזה שמעניק מסאז׳, ונותנת למים להכות על גופי הערום. רק כשאני מרגישה שהשרירים שלי רפויים, אני ממהרת להסתבן, שוטפת את עצמי ויוצאת מהמקלחת. מה שנראה היה לי שעה ארוכה, היו רק דקות בודדות.
כל כך התמסרתי למים ששכחתי שקיימת אפשרות של אזעקה. אני מתנגבת, וממהרת להתלבש. כשאני רוצה לאסוף את בגדיי מהריצה, אני רואה שהוא לקח אותם.
״איך את מרגישה?״ הוא שואל בעוד עיניו סוקרות אותי. אני לובשת שמלת טריקו כחולה קצרה, שמדגישה את מבנה גופי. אמנם הוא ראה אותי חשופה, אלא שאז הוא הסתכל עליי כרופא, כעת יש לו מבט של גבר שמעריך את מה שהוא רואה.
״אני מת לנשק אותך,״ הוא אומר בשקט.
״אתה תמיד מבקש מבקש רשות?״ אני שואלת.
״מי שישמע אותך עוד יחשוב שאני דון ז'ואן גדול. זה לא שלא הייתי עם נשים מאז גירושיי, אבל אף אחת מהן לא באמת הייתה משמעותית בחיי, לא כזאת שהייתי מת לנשק אותה.
אני מסתכלת על השפתיים היפות שלו בציפייה, אלא שאז יש התראה, ועלינו להיכנס למרחב המוגן.
״שילכו כולם לעזאזל,״ הוא אומר, ״מי יודע כמה זמן זה יקח.״ הוא לוקח איתו את המחבת ושני מזלגות. ״בואי נכנס לממד.״
״אנחנו מוגנים פה, רק חסר לי שבסוף תמותי מרעב,״ הוא אומר בציניות האופיינית לו, וגורם לי לצחוק.
אני נכנסת אחריו לממד. יש בו מיטה גדולה, זוג כורסאות, ושולחן קפה ביניהן. על הקיר יש מסך טלוויזיה גדול שמכוון כעת לתחנת השידור שלי.
עומר מניח את המחבת השולחן, כשתחתית מבודדת חום מתחתיה, ומתקרב אליי. ״בואי אליי,״ הוא אומר, מקיף אותי בזרועותיו, ורוכן לנשק אותי. ברקע נשמע קולה של האזעקה, אבל אנחנו עסוקים בעולם שלנו, עולם רווי תשוקה, כששפתיו נצמדות לשלי, ומנשקות אותי כפי שלא נישק אותי גבר מעולם.
״אני מניח שעשור מפריד בינינו,״ הוא אומר כששפתיו נתקות משלי, ״זה מפריע לך? ובבקשה אל תעני לי שגיל זה רק מספר. אני חושב שהרגשת כבר שאני שבוי בקסמייך,״ הוא אומר.
״אתה בן ארבעים?״ אני שואלת.
״אני נראה בן ארבעים?״ אני מופתע.
״לא, אתה גם לא נראה בן שלושים ושבע, שזה בדיוק עשור מעליי.״ אני רואה את ההקלה על פניו.
״התואר שלי קצת מטעה. פשוט התמזל מזלי שהמשרה של מנהל מחלקה התפנתה בפתאומיות. מסתבר שפער הגילאים בינינו קטן ממה חשבתי. אני מבין גם שזה לא מטריד אותך, אני צודק?״
אני מקיפה את מתניו ומניחה את ראשי על חזהו.
״אני פה, כי אני רוצה להיות פה איתך. אתה מעורר בי רגשות שלא הרגשתי עם אף גבר שהיכרתי. אני מרגישה בטוחה איתך, כבר למדתי לזהות אותך בין השורות הציניות שלך.
״יש בי הרבה שריטות, אבל יש בי גם רצון לתת לך את הטוב שבי,״ היא אומרת בכנות. היא מתנסחת כל כך מדוייק, מה שלא מפליא אותי, שכן היא אישה של מילים.
“גם אני לא דף חלק. חודשים של לחימה השאירו בי משקעים. אף פעם לא דיברתי על זה, אני מרגיש שאיתך אני יכול לדבר על הכל.״
היא מחבקת אותי חזק. ״אני מרגישה שאתה השפיות שלי, אני אעשה הכל להיות אי השפיות שלך,״ היא אומרת.
״את כבר המקום השפוי שלי,״ אני עונה לה. וסוחף אותה שוב נשיקה סוערת.
ברקע מודיעה מגישת החדשות שאפשר לצאת מהמרחב המוגן, אבל האש שבוערת בינינו מושכת אותנו למיטה. ״אני חייב להתוודות בפנייך,״ אני אומר בזמן שאני פושט מעליי את בגדיי, ״את האישה היחידה בעולם שעוררה אותי כשבדקתי אותה. זה לא קרה לי מעולם. תמיד המקום הזה לא עשה לי כלום בזמן שבדקתי את האישה.
אני מסיר מעליה את השמלה ויודע שלא אוכל להתאפק הרבה, ולכן אני בוחר קודם לטעום אותה. אני מעביר את לשוני בין רגליה, היא כבר רטובה כולה. אין עוד טעם שאחכה. אני מתמקם מעליה, וחודר לתוכה עדינות. היא קולטת אותי מיד.
היא נושכת לרגע את שפתיה, ואז היא משתחררת ומתחילה לגנוח. כל הפחדים שלי שלא אצליח להחזיק מעמד, שאכשל, נעלמים. מאז שחזרתי ממילואים, לא הייתי עם אישה. אני מאושר לראות שאני מצליח לגרום לה הנאה כזאת. היא נאחזת בי, כולאת אותי בתוכה, ומראה לי שהיא לא רוצה שאפסיק. ׳מתי נעשיתי גבר כזה שאיכפת לו מאיך אישה מרגישה?׳
״זה תמיד ככה איתך?״ היא לוחשת אחרי שנשימתה שוב חוזרת לקיצבה הרגיל.
״לא, רק כשאני איתך, ואני רוצה להיות איתך גם מחר, וגם ביום שאחרי. אני רוצה שתעברי לגור איתי,״ אני אומר.
״אתה באמת מתכוון לזה?״ היא שואלת מופתעת.
״מתוקונת, אני יודע מה אני מרגיש כלפייך,״ אני אומר ומישיר מבטי לתוך עיניה היפות.
״הרגשת גם מה אני מרגישה,״ היא עונה, לא שואלת, ושוב נושכת את שפתיה, אלא שהפעם אני דווקא אוהב לראות זאת, זה מלמד אותי שהיא מרגישה כמוני.
“אתה יודע שקצב החיים שלי מטורף. אני משתדלת לשנות את זה, כבר דיברתי על כך עם שי מנהל התחנה. וכעת שיש לי אותך, אז בכלל אני מרגישה צורך להאט את הקצב. יש לי בקשה אליך,״ היא אומרת.
״אני מקשיב לך,״ אני אומר ותוהה מה כבר היא יכולה לבקש.
״לעולם אל תחשוב שאני מתעלמת ממך אם אינני עונה, זה באמת לא תלוי בי.״ היא תולה בי מבט, מחפשת לראות את תגובתי.
״מתוקונת, אני יודע שאני רץ מהר. בסך הכל זה לא שאנחנו במערכת יחסים חודשים. אבל אני כבר מאד מוכן לזוגיות איתך, רק הייתי צריך לדעת שאת מרגישה כמוני.
אני אתן לך את כל המרחב שאת צריכה., עכשיו שאת נוטעת בי את הבטחון שיש לנו עתיד יחד. אני לא גבר אובססיבי שצריך את תשומת לבך כל שניה. אני מבין אותך, גם החיים שלי לא תמיד ידועים מראש. הידיעה שאת שלי, זה כל מה שאני צריך.״
״עובדה שאני פה,״ היא עונה לי, כשברקע שוב התראה,,,
החיים שלנו נכנסים לשגרה נעימה. אנחנו שומרים על מערכת היחסים שלנו רחוק מעיני כל.
עומר נראה לי מידי יום שאני פה איתו להישאר, ולא מערכת יחסים חולפת. הוא מדבר איתי על חתונה, וילדים, ועל כל החיים שעוד נחיה יחד.
״עד שפגשתי אותך הייתי רק קיים, לא באמת חייתי. השרות הממושך והלחימה גבו ממני מחיר, פעלתי כאוטומט, לא חשבתי על היום שאחרי, אלא התרכזתי רק בעבודתי במחלקה. חזרתי הביתה מותש, והעברתי את הזמן בקריאה, או צפיה בתוכניות ספורט בעיקר.
יש לי כמה חברים מהיחידה שאני שומר איתם על קשר, וישנו גיא, שאותו ראית איתי בבית הקפה. הוא פגוע נפש, וכשהוא מבקש, אני מתייצב מיד.
את יודעת שבהתחלה לא סבלתי את מה שקורה סביבך, ולא התביישתי להביע דעתי. לא יכולתי להבין איך אחרי כל מה שקורה במדינה בשנים האחרונים, מה שמענין אנשים זה להעריץ אחת כמוך.
לקח לי זמן לראות אותך, ולהבין שאת לא מחפשת את זה. ואז התגלית לי בשיא יופייך.
היום אני גם מבין את הצורך שלהם להתלות בפנטזיה, כאילו החיים שלך מושלמים, ואם יהיו בקרבתך הם ידבקו באבק כוכבים.
אני כל כך מאושר, ורוצה שכל העולם ידע עלייך, על האישה שממלאת את חיי בשלל צבעים שמחים. אבל אני מבין שאנשים לא יתנו לך שקט, ולכן אני שומר אותך רק לעצמי, וזה בעצם מה שאני צריך.״
״אני חוששת שיציקו לך בגללי. זה לא שאכפת לי מה יחשבו או יגידו. הרי מבחינתם אתה איתי בגלל שאני אלה מארש, לא כי אתה אוהב את האישה שאני. אין לי צורך או רצון לתת להם הצצה לחיים שאנחנו מנהלים יחד, אבל לא יכולה למנוע מהם לנסות לחטט בהם. וכשאת לא מספקת מזון רכילותי, מתחילות השמועות.״
היחסים שלי עם ד״ר רות מתוחים. היא מחפשת על מה לריב איתי, אבל אני נשאר אדיש לפרובוקציות שלה, מה שמוציא אותה מדעתה,
״אני לא יכולה יותר עם ד״ר אייר,״ אני שומע אותה מתלוננת.
״מה קרה עכשיו עם הפרופסור?״ שואלת אותה שרון, שכבר רגילה לתלונות שלה כל היום, לא רק נגדי, אלא בכלל.
״מתי הוא כבר יבין שאני לא מעוניינת בו? הוא ממש לא הטעם שלי. הוא מתהלך במחלקה כמו טווס, וחושב שהוא חלומה הרטוב של כל אישה,״ היא ממשיכה.
שרון לא קונה את ההצגה שלה. ״אין לי מושג על מה את מדברת,״ היא עונה לה חסרת סבלנות.
״אני נדהמת שאת לא רואה כמה הוא כרוך אחריי,״ אומרת ד״ר רות.
״לי דווקא נראה שיש לו מישהי בחייו. הוא נראה פחות… לא יודעת איך להגדיר זאת,״ עונה שרון.
״את לא מקשיבה לי!״ גוערת בה ד״ר רות, ״אני אומרת לך שהוא יכול להיות מאוהב מעל הראש, אני לא רוצה אותו.״
*
אלה התאימה את עצמה לחיים המשותפים איתי, והתחילה לעבוד מהבית. מרגע שאני מסיים את יום העבודה, אני מרגיש נינוח. אלה הפכה את הקירות הקרים של דירת הפנטהאוז המפוארת שלי לבית חם עבורי.
מידי יום מקבלים את פניי ריחות של ארוחת הערב חמה שהיא מכינה עבורי, והרבה אהבה.
״אומרים שרק כשמישהו עוזב אותך, אתה מעריך מה היה לך,״ אני אומר לה, ״ואני מרגיש דווקא שלא ידעתי כמה הייתי בודד עד שאת הגעת, ומילאת את חיי בהרבה שמחה ואהבה.״
עוד שבוע עבודה מגיע לסיומו.
אני מתרגש לחזור אליה, וכבר חסר סבלנות לראות אותה. ובכל זאת אני עוצר בחנות הפרחים האהובה עליה, וקונה לה זר פרחים צבעוני.
אני נכנס לדירה, ומרגיש מיד שיש משהו שונה באוויר.
אמנם יש סירים על הגז, אבל כשאני פותח אותם, אבל הם ריקים.
אני קורא בשמה, אבל היא לא עונה. החשש מתגנב לליבי, ואני עולה בריצה לחדר השינה שלנו. המיטה מוצעת, אבל בחדר האמבטיה אני רואה את שמלתה זרוקה על הריצפה, מה שמאד לא אופייני לה.
אני יורד לחדר העבודה. המחשב הנייד שלה, ותיקה לא נמצאים. מה שתופס את תשומת ליבי, היא העובדה שהיא השאירה את הנר הריחני על השולחן דולק.
אני מוציא את הטלפון הנייד מכיסי כדי לראות אם היא השאירה לי הודעה כשנשמעת דפיקה חזקה על הדלת.
אני ניגש לפתוח את הדלת ורואה מולי שני שוטרים חמורי סבר. ״פרופסור עומר איייר?״ שואל אותי אחד מהם.
אני מרגיש פיק ברכיים. ״זה אני, תגיד לי בבקשה שאלה בסדר,״ אני אומר בקול רועד.
״למה שלא תהיה בסדר? לעומת זאת אני לא בטוח שאתה,״ הוא עונה שקשה לי לפענח.
