אני בוהה במסרון שלח לי אבי. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה, אם בכלל, הוא שלח לי מסרון ישירות. הוא דורש שאגיע מייד הביתה. השאלה היא מה גרם לו לשלוח לי את ההודעה.
לא די שאני מותש מחיפושיי אחרי בל, עכשיו ממלאות את ראשי מחשבות. אני תוהה אם זו ג׳וליה שסיפרה משהו, אולי היא כן נשלחה על ידו? אולי מישהו הכניס לה רעיונות לראש?
יכול להיות שזה לורנצו, או כל אחד אחד בארגון, ואולי אחד ממתחריי שקולט שאני מקדים אותו בכמה צעדים, ושלח הודעה לאבי.
אני חוזר לרכב. מסימו מסתכל עליי בצפיה. ״תקח אותי לדירה, אני צריך לקחת כמה דברים, ולחזור לכאן,״ אני אומר, ולא מפרט.
״אני לא יודע מה עובר עליך בוס, אבל אני מבקש להצטרף אליך. אני לא מרגיש נוח לתת לך להסתובב לבד,״ הוא בטון נחרץ.
״יש משהו שאתה לא מספר לי?״ אני שואל בפנים חתומות.
״נשבע לך בוס, אני לא מסתיר ממך כלום,״ אני רואה את הפחד בעיניו. “קרה משהו שאתה לא מדבר עליו, ואני חושש לך. אתה יודע שאני מוכן למות למענך.״
אני מחזיר אליו מבט, המבט בעיניו מראה לי שהוא מדבר בכנות.
״תארוז תיק, אתה בא איתי לקריביים, ומסימו, אין לך מה לדאוג, אף אחד לא מתכוון להרוג אותי,״ אני אומר ומחייך חצי חיוך.
׳את היחידה שאני מוכן לשים את החיים שלי בידיה, ודווקא את לא כאן כשאני הכי זקוק לך,׳ אני מדבר עם בל בליבי. אני מרים עיניי, ורואה את מסימו מביט עליי.
״מצאת את בל?״ הוא לא מתאפק ושותק.
״Pazienza,״ אני אומר לו, ״סבלנות, אני מבטיח לך שתדע הכל.״
כשאנחנו חוזרים לדירה אני מבקש ממסימו שייתן לי את הדרכון שלו, מזמין לשנינו כרטיסי טיסה, ומבקש מנהג המונית הקבוע שלנו שיקח אותנו לשדה התעופה.
״תשאיר את הנשק בכספת,״ אני אומר, פותח אותה ומניח בה גם את האקדח שלי. מסימו עושה כדבריי. ״ותתחיל לנשום, אנחנו נוסעים לחופש.״
״לאן אתה טס היום?״ שואל אותו הנהג.
אני רואה שמסימו נדרך. אותה מחשבה בדיוק עוברת לי בראש, ואני חושב לעצמי לשאול אותו למי הוא צריך לדווח את תשובתי. ״לא מגיע לנו לנסוע לחופשה? עבדנו קשה לאחרונה, הרווחנו את החופשה הזאת ביושר,״ אני עונה לו.
״בטח, בטח מגיע לך,״ הוא עונה לי.
ולמרות זאת מסמינו לא רגוע. הוא מסתכל לצדדים גם כשאנחנו נכנסים לטרמינל. כיוון שאני במרוץ נגד הזמן, אישרתי את הטיסה בעת ההזמנה, ובידי הכרטיסים לעליה למטוס.
אני לוקח את הדרכון של מסימו, וניגש לדוכן של אמריקן איירליינס. הוא כל הזמן עסוק בלבדוק את הנוסעים מסביבנו, שאינו שם לב ליעד אליו אנחנו נוסעים.
אנחנו עוברים את הבידוק הביטחוני, ומגיעים לאזור של המסעדות. ״אני מת מרעב,״ אני אומר לי, ״נעשיתי מפונק, אני רגיל לארוחות בשעות קבועות,״ אני מתלוצץ איתו, הכל כדי שלא יקלוט מה עומד לקרות.
אנחנו נכנסים למסעדה איטלקית ומזמינים מנת פסטה. מסימו מעוות את פרצופו. ״זה לא דומה בכלל לפסטה של בל, אני מחכה כבר שנחזיר אותה הביתה.״
״ואני חשבתי שאני מפונק,״ אני ממשיך להתלוצץ איתו, זה עדיף מאשר להודות שאין לי מושג היכן היא.
״אני לא מאוהב בה, אבל מאד אוהב אותה. היא הכניסה חיים לדירה,״ הוא ממשיך. לו ידע כמה מילותיו מכאיבות לי.
״כל דבר בעיתו,״ אני אומר לו.
״העיקר שזה יקרה,״ הוא נשמע מלא תקווה. אני יודע שהוא עומד להתאכזב, אבל אין לי דרך לעזור לו.
אני מביט מעיף מהיר לעבר השעון, עוד רגע תשמע הכריזה לעלות למטוס. ״בוא נלך לשער היציאה,״ אני אומר למסימו.
הוא מביט על הצלחת שלי, ורואה שכמעט לא נגעתי באוכל. ״אז אתה חושב כמוני,״ הוא אומר מרוצה.
אנחנו פונים לעבר שער היציאה. ״תן לי את הטלפון שלך,״ אני מבקש ממסימו. אני מכבה אותו, ומכניס אותו לכיסי. לשמחתי מסימו לא מוטרד מהמעשה שלי, ולא שואל שאלות.
״הנוסעים במחלקת העסקים מתבקשים לגשת,״ אומרת הדיילת.
״בוא מסימו,״ אני אומר לו.
״בחיים שלי לא טסתי במחלקת עסקים,״ הוא לוחש לי.
עכשיו כשאני חושב על זה, פעם אחרונה שאני טסתי הייתה כשעוד לא מלאו לי שמונה עשרה שנה.
*
״אתה מבין שנתתי לך כרטיס לכיוון אחד. שיהיה לך ברור שלא אקנה לך כרטיס חזרה כל פעם שתרצה לחזור הביתה,״ אמר לי אבי, ״כשיהיה לך קשה, תצטרך ללמוד להתגבר על הקושי.״
הטון הקר בו אמר לי את המילים, גרם לי לקפוא, אבל לא הראיתי לו מה אני מרגיש. ״אני מבין אדוני,״ עניתי לו. לא יכולתי לגרום לעצמי לקרוא לו אבא.
עכשיו כשאני חושב על זה, לא ראיתי אותו מאז.
אני התבגרתי, הפכתי לגבר, גבר קשוח. מעניין איך הוא יראה בעיניי כעת.
דבר אחד ברור. לא פחדתי ממנו לפני עשור, ובטח שלא עכשיו עם כל הידע שצברתי כראש ארגון לומברדי ניו יורק.
*
מסימו שמפלס ההתרגשות שלו עולה על גדותיו, לא מבחין בסערה שמתחוללת בתוכי.
״כאן הקפטן שלכם מדבר. ברוך בואכם לטיסת אמריקן איירליינס לפריז,״ אומר הקפטן כשאנחנו כבר ברום השמים.
״אוי ואבוי, עלינו על הטיסה הלא נכונה בוס,״ הוא אומר לי.
״מרגע זה אתה קורא לי רק רפאל. ולא מסימו, זאת לא טעות. לפנינו שבע וחצי שעות טיסה, אתה מוזמן לצפות בסרטים, לשחק, או להזמין לשתות,״ אני אומר.
״בל בפריז??״ הוא מתפלא.
״אנחנו לא נוסעים אליה,״ אני עונה לו, ״אנחנו ננחת בפריז, ומשם נסע ברכב שכור למילאנו.״
״אז היא במילאנו. אבל למה?״ הוא נראה מאד מוטרד.
״אני מבקש שלא תזכיר יותר את שמה, בטח לא בפני המשפחה שלי. אתה חייב להבטיח לי זאת,״ אני אומר בטון חמור. “תשבע לי.״
״אני נשבע רפאל,״ הוא עונה לי ברצינות.
״יש לי פגישה עם מישהו במילאנו. תחכה לי בבית המלון, ואודיע לך כשאסיים.״ אני עדיין לא מוכן לשתף אותו עם מי הפגישה, וגם לא מה תוכניותיי. אני תוהה האם כשאסיים תפרדנה דרכינו.
ככל שאנחנו מתקרבים לנחיתה, אני נעשה יותר ויותר חסר מנוחה. אני נלחם בעצמי כדי שמסימו לא ירגיש בכך. אני מלכסן מבטי לכיוונו, ורואה שהוא שקוע כולו במשחק על המסך לפניו. פתאום הוא נראה לי כמו ילד קטן במשחקיה. אני לא זוכר אם אני שיחקתי אי פעם במשחקי מחשב. כל חיי הייתי בצילו של הדון, ואחיי הגדולים.
אני עוצם את עיניי ותמונות ילדותי עוברות כסרט נע לנגד עיניי.
*
״אני אשחוט אותך אם תספר לאבא,״ אמר לי אחד מאחיי, אחרי שקרא לי בפעם המי יודע מה, בן של זונה. ״מה אתה מטומטם? אתה לא רואה שאתה לא נראה כמונו?״
כל מה שיכולתי לחשוב עליו, זה שלא יתכן שגבר כמו הדון יזדקק לשירותיה של זונה, כשכל אישה הייתה מוכן להתמסר לו ללא תנאי.
״שלא תדבר כך על אבא,״ נופפתי באגרופי לעברו.
״אתה כזה תמים,״ הוא לעג לי, ״אתה אפס, לא יצא ממך כלום.״
אני לא זוכר מי זה היה שאמר לי את המילים האלה שנצרבו בעלבון במוחי, אני רק יודע שהיום איש לא יעז לדבר אליי כך.
אז מה הדון רוצה ממני, שגרם לו לדרוש לבוא מייד?
*
אני מודה לסקוט ואן שלקחו אותי לאכול. אמנם לא הייתי מסוגלת לאכול הרבה, אבל בהחלט הייתי זקוקה לפסק הזמן הזה כדי לשחרר מעליי את המתח, ולקלוט שאני במקום בטוח, רחוק ממנו.
*
הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר, ולהקשיב למה שנאמר על עזיבתי החפוזה. אני בספק שהוא יספר על מה שקרה אמש. הוא אף פעם לא מתפאר בכיבושיו.
״האמת שאיש לא יודע דבר על חייו הפרטיים של הבוס,״ אמרה פעם בלנקה, ״זה מדהים איך אנחנו שמנהלים לו את הדירה הפרטית שלו, לא יודעים עליו כלום, לא בעניני עבודה, ולא בענייניו כגבר.״
״ואם היית יודעת?״ שאל אותה ג׳וזף, ״זה לא עניינינו. אם היית עובדת כפקידה בבנק למשל, היית מתעניינת את מי מנהל הסניף מזיין? מה זה שונה?״
״אתה צודק,״ ענתה בלנקה נבוכה.
מעניין מה הייתה חושבת עליי כעת. האם הייתה אומרת שאני זונה?
*
״את כעת בבית, ואנחנו כאן בשבילך הארפר,״ אומר סקוט ומניח את ידו על זרועי, ״את נראית מהורהרת, וניכר שעובר עלייך משהו.״ בחירת המילים שלו מדהימה אותי, שכן לא סיפרתי לו מה גרם לבואי לכאן. אני סומכת על ליאה ואלכס שהם לא אמרו מילה.
״אני רק עייפה, ומתרגשת לפגוש את כולכם. ליאה הציעה לעזור לי להירשם למבחן להוצאת הרישיון, כך שאוכל לעבוד כעורכת דין,״ אני משתפת אותם.
חשוב לי שיבינו שלא הגעתי לכאן מתוך החלטה פזיזה, אלא אחרי שהקדשתי לכך מחשבה. ״העובדה שלא יכולתי להגיע לאזכרה, שברה אותי,״ אני ממשיכה, ״אין לי מה לחפש בניו יורק, כשכל האנשים שאני אוהבת נמצאים כאן.
אני אשמח לבקר את ההורים לפני שאני נפגשת עם סבא וסבתא,״ אני מבקשת.
אנחנו מסיימים לאכול, ויוצאים מהמסעדה. השמים התבהרו, והשמש מציצה מבעד לעננים. אני רואה בכך סימן שיהיה בסדר. אנחנו עוברים בחנות הפרחים, ואני רוצה לקנות פרחים להניח על קברם של בני משפחתי, וניזכרת שלא הוצאתי כסף מהבנק, וכי איני רוצה להשתמש בכרטיס האשראי שלי כדי לא להשאיר עקבות.
סקוט ברגישותו קולט אותי. ״הנחתי שאין לך כסף מקומי,״ הוא אומר, ומוציא מכיסו מעטפה. אני מסתכלת לתוכה, ורואה בה שטרות של חמישים כל אחד. ״יש כאן חמשת אלפים לירות שטרלינג,״ הוא אומר לתדהמתי.
״סקוט!״ אני מתחילה לומר.
״אף מילה,״ הוא קוטע אותי, ״את יודעת שביני לבין אביך אין חשבונות.״ אני נחנקת מהמילים שלו, נושמת עמוק, ונכנסת לחנות לבחור פרחים.
אני רוכשת ארבעה זרים, כל אחד לפי מי שמתאים לבן משפחתי שאיננו, וזר גדול לסבתי.
״בחירה מושלמת,״ אומרת אן, שמפתיעה אותי ומשלמת עבור הזרים עם כרטיס האשראי שלה. ״אף מילה,״ היא לוחשת לי.
״תביני שסקוט ואני מרגישים שלא עשינו מספיק עבורך כשקרה האסון. לא היינו צריכים לתת לך לחזור לניו יורק. היינו הלומי כאב, והתכנסנו באובדן שלנו, ולא היינו מספיק עירניים למה שעובר עלייך.״
סקוט לוקח מידי את הזרים, ומניח אותם בזהירות במושב האחורי, משל היו חפצים שבירים יקרי ערך.
״זה בסדר שנטייל קצת בשוק?״ אני שואלת. אני זקוקה עדיין לזמן לפני שאני נפגשת עם מציאות חיי, קבריהם של בני משפחתי שאבדו לי.
״הזמן שלנו הוא שלך,״ אומרת אן, ״פינינו את כל היום עבורך.״
״תודה אן, אין לך מושג כמה זה מקל עליי את הנחיתה, את המעבר חזרה מהחיים שעזבתי. אני זקוקה למרווח נשימה כדי לסגור סופית את הדלת על החיים בניו יורק,״ אני אומרת, בזמן שאני נתלית על זרועה ופונה לסמטאות השוק.
״את עושה זאת בצורה מופלאה. אגב, המבטא שלך שוב בריטי מושלם,״ היא מחייכת.
״באמת?״ אני מתפלאת, ובאומרי את המילה היחידה הזאת, אני שמה לב שהיא צודקת.
שלוש שעות עבורי מאז דרכה כף רגלי על אדמת לונדון. זכרונות מהביקורים השנתיים שלי כאן עם הוריי, צצים ועולים.
*
״לעולם אי אפשר לדעת לאן ישאו אותך גלי חייך,״ אמר לי אבי בחופשתנו האחרונה כאן, כשעודד אותי להוציא רישיון נהיגה מקומי.
״את שייכת למקום הזה לא פחות מלניו יורק. זה לא רק שאת דוברת את השפה באופן מושלם, אלא מכירה היטב את התרבות ומנהגי המקום."
מילותיו של אבי מהדהדות מהעבר, אני מרגישה שחזרתי למקום אליו אני שייכת.
*
אנחנו עוזבים את השוק, סקוט מסיע אותי עד לשער בית הקברות, אבל נשאר עם אן במכונית. הוא אפילו לא יוצא כדי להגיש לי את הפרחים. אני כל כך מעריכה את המרחב שהוא נותן לי, את ההבנה שהביקור הזה הוא רק שלי ושל משפחתי.
אני ניגשת בצעדים לא יציבים לחלקת הקבר של משפחת טיילור. ״רציתי לספר לכם שחזרתי הביתה. עזבתי את ניו יורק לצמיתות. אני מבטיחה לבקר אתכם מידי שבוע. אני כל כך מתגעגעת אליכם.״ יותר מזה אני לא מסוגלת לומר. אני מניחה בזהירות כל זר על מצבת השיש הרטובה מהגשם שירד היום כמעט בלי הפסקה. כל זר בצבע אחר.
הגשם חוזר שוב במלוא עוצמתו. הוא מכה בזעף על האדמה, אבל מפליא אותי שאני כבר לא נרטבת. אני מרימה עיניי לשמים, ומגלה שמטריה מגנה עליי. ״לא שמעתי שבאת,״ אני אומרת לסקוט, 'כעת כולך רטוב בגללי.״
״את לא רואה שאני מחזיק גם מעליי מטריה?״ הוא עונה, ״בואי נקח אותך הביתה.״
הנסיעה מבית הקברות לאחוזת טיילור אורכת כעשר דקות. הלב שלי מגביר את פעימותיו מרוב התרגשות. אני רוצה לראות כבר את סבא ולספר לו הכל. אני מרגישה שמה שקרה יושב לי כמשקולת כבדה על בית החזה. אני צריכה לראות את המבט בעיניו, ולדעת שהוא סולח לי, ולא מאוכזב ממני.
סקוט מוריד אותי ליד הדלת, וניגש להוציא את התיק שלי מתא המטען. ״תודה על הכל,״ אני אומרת לאן, וניגשת להודות גם לסקוט.
״הכל יהיה בסדר, את בידיים טובות,״ אומר סקוט.
״תודה,״ אני עונה לו בחיוך מאולץ, אבל לגמרי לא בטוחה שהוא צודק.
אני מוציאה בזהירות את הזר הגדול שבחרתי עבור סבתא, ועולה בריצה את המדרגות.
סבא פותח לי את הדלת, ודמעות בעיניו. ״את פה ילדה שלנו,״ הוא אומר בקול חנוק.
״אנחנו צריכים לדבר,״ אני אומרת לו מייד. אני מתקשה לנשום.
״דבר ראשון תעלי לחדרך ותחליפי את בגדייך הרטובים. אני אלך הדליק את האש באח עבורך,״ הוא אומר.
אני שומעת את קולה של סבתא. ״הארפר בל, את בבית,״ היא קוראת ומתקרבת לעברי בצעדים מהירים.
אני מגישה לה את הזר. ״זה בשבילך סבתא. כל כך התגעגעתי אלייך,״ אני אומרת.
״איך זה שאת כל כך רטובה?״ היא מתפלאת.
״הייתי אצל ההורים ואחי,״ אני מסבירה, ״היה לי קשה לעזוב אותם.״
״עכשיו את פה, תוכלי לבקר אותם מתי שתרצי,״ היא עונה, ״אבל כעת את עולה ומחליפה בגדים.״
אני עולה לחדר השמור לי באחוזת סבי וסבתי. אני נכנסת לחדר הארונות ונחנקת. כל הבגדים שתלויים כאן, הם ממסע הקניות האחרון שלי עם אימא בסיטי של לונדון. ״מאמי , למה השארת את בלה הקטנה שלך לבד? אני כל כך זקוקה לך מאמי.״
ראשי ושערותיי רטובים מהגשם, כך שאיש לא יכול לדעת שלחיי רטובות מבכי. אני בוחרת מכנס כחול, וחולצת מיזע כחולה, ויורדת לחדר האירוח בו סבא מחכה לי.
״בבקשה תן לי לספר לך סבא. אני לא רוצה שמשהו יעמוד בינינו,״ אני אומרת לו.
״אני מקשיב לך, ואומר לך כבר כעת ששום דבר לא ישנה את דעתי עלייך. אני אוהב אותך כל כך,״ אומר סבא. הוא מתקרב אליי, ומחבק אותי.
״גם אני אותך, סבא, אבל אני חייבת להוציא את הכל ממני. חשוב לי שתדע,״ אני אומרת ומתחילה לספר לו על קורותיי מהיום שקורבין שכנע אותי לחזור לניו יורק ׳לסדר את העניינים של הוריי,׳ כטענתו. אני מספרת על נישואיי הריקים מתוכן, ועל העלמת הכספים מחשבוני.
״למזלי התעוררתי אחרי מספר חודשים, ודאגתי לא רק לגירושים מהירים, אלא ביטול מוחלט של קיומם.״ סבא מביט עליי בריכוז, וניכר על פניו שהוא מתקשה לשמוע מה עברתי.
אני מספרת לו על הביקור של רפאל בבית בקפה שהקמתי, ועל כך שהמבט בעיניו שגרם לי לסמוך עליו, למרות שהבנתי שהוא ראש ארגון פשע.
אני בוחנת כל הזמן את תגובתו של סבא, לראות אם הוא מבקר את מעשיי, ורואה בעיניו רק את הצער.
אני מספרת על מה שרפאל אמר לגבי זוגיות, ומגיעה לבסוף ללילה שעבר. ״מעולם לא פגשתי גבר שנוהג ברגש כזה כלפי אישה. הייתי לרגע כל כך מאושרת. אלא שאז הוא הורה לי לנקות את עצמי ולעזוב, כי הוא הולך לפגישה.
הבנתי שזה היה מבחינתו סתם משחק. הוא כבש כל חלקה בי, וגרם לי להתאהב בו. לא הייתה לי אפשרות אחרת, אלא לעזוב לפני שיחזור.
התרסקתי, הרגשתי כל כך מטומטמת. אני לא כזאת סבא. לא הייתי עם גבר מאז קורבין. אתה חושב שאני…״ אני משתתקת.
״אמרתי לך ילדה שלי שלא אשנה את דעתי עלייך. את מה עברת השנה, קשה לתאר. לא היה לי קל להקשיב לך, ולדעת שהתמודדת עם הכל לבד. הייתי בהלם ממותו של בני האהוב. האובדן של אביך, אמך, אחיך וגיסתך, היה עבורי קשה מנשוא.
כשלתי, הייתי צריך לראות אותך ואת הכאב העצום שאת נושאת. לא הייתי צריך לתת לך לנסוע חזרה. את ראית אותי ושברון הלב שלי, והעמדת פנים שאת תהיי בסדר. הייתי צריך לדעת שזה לא נכון.
שלא תביני, את אישה חזקה ואמיצה, ואני גאה בך מאד. אני שמח שאת כאן, והמילים שלך שחזרת הביתה, ממלאות אותי אושר גדול.
כשתתאוששי נדבר על תוכניותייך,״ אומר סבא ופורש את זרועותיו לקראתי, ״תודה שהיית אמיצה וספרת לי הכל.״
״דיברתי עם ליאה שברצוני להוציא רישיון לעסוק כאן בעריכת דין, ואחפש עבודה בחברה העוסקת בדיני חברות,״ אני משתפת את סבא.
״אימך הרבתה לספר בשבחייך כעורכת דין, עוד לפני שסיימת את לימודייך. כשתעברי את המבחן, אני מבקש שתבואי לעבוד בחברה שלי. את היורשת היחידה שלי, ושם מקומך.״
אני מניחה את ראשי על חזהו של סבא. למרות גילו, הוא עדיין גבר חזק, ואני מרגישה שאני לא לבד יותר בעולם.
העובדה שסבא קיבל אותי בחיבוק, למרות שסיפרתי לו הכל, מאשרת לי שעשיתי נכון שבאתי לכאן, כאן בבית שלי.
״את תהיי בסדר,״ אומרת סבתא. רק אז מבינה שסבתא הייתה שם כל הזמן, והקשיבה לדברי.
חתיכות הפאזל השבורות של חיי, חוזרות לאט למקומם. השאלה הגדולה היא איך אמחוק מליבי את אהבתי לגבר היחיד שאהבתי באמת, וליבי מלא בו?
