"אתה באמת חושב שאוכל לשכוח את שמך המוטבע על כלי האוכל, המפיות ורשום בגדול על הקיר?" אני אומרת לו באיטלקית וגורמת לו לפעור את פיו בתדהמה.
“אני לא יודע ממה אני יותר המום," הוא אומר לבסוף, "מהאיטלקית השוטפת שבפיך או מתשובתך, שובבה שכמוך. אני אעמיד פנים שלא ראיתי את הטבעת על אצבעך ואתוודה בפנייך שאני לגמרי מאוהב בך."
“תבטיח לי שלא תגלה לאיש שאני מדברת איטלקית. זה די משעשע לשמוע מה אנשים חושבים עליי, בהניחם שאני תיירת שלא מבינה את השפה."
"אני איתך, פי חתום," הוא עונה ופורץ בצחוק משוחרר. "אגב, מי זה אנטוניו? אני אמור לקנא בו?"
"עוד תלמד עליי שאני אישה מאד נאמנה. לו היית מביט על המסך ממול, היית רואה שאחד משחקני הכדורגל שהתראיין כעת, הוא שחקן בשם אנטוניו."
"הוא בהחלט כוכב גדול, אבל מהיום אאסור עליו את הכניסה, רק למקרה ש…" הוא מעמיד פנים שהוא רציני, אבל בעיניו מופיע זיק של שובבות. “אני כבר יודע שאת ואני נהיה החברים הכי טובים."
"אמרתי לך שהיא מהממת?" מתערבת סופי בשיחה.
"היא מושלמת," הוא עונה לה ונאנח, "הייתי רוצה לפטפט איתכן כל היום, אבל העבודה קוראת לי. אני כבר אזמין לכן משהו טעים."
לאונרדו עוזב וסופי נושכת את שפתיה. "עכשיו אגלה לך למה בחרתי לשבת במקום המסויים הזה. תסכלי על החנויות מעבר לרחוב," היא אומרת ומסמנת בראשה לעברן. "את רואה את החנות שצבועה בורוד מזעזע?"
"אם יורשה לי לאמר, זה ממש לא מהצבעים שהייתי בוחרת לצבוע את חזית הבניין," אני עונה לה מזועזעת מהצבע הכל כך קיטשי.
"זה עומד להשתנות," היא ממשיכה לדבר בשקט כממתיקה סוד, "ראיתי את התאמת הצבעים המושלמת שלך, ואני בטוחה שאת תמצאי את הצבע המושלם לצבוע את חזית החנות, כיוון שזו עומדת להיות החנות שלנו."
"את רצינית? זה מקום מאד מרכזי, שכר הדירה פה בטח מרקיע שחקים," אני אומרת. אני לא מרשה לעצמי להתלהב, למרות שאני מודה שאני מאד סקרנית לראות את פנים החנות.
"ביקשתי מלאונרדו שישיג לנו עיסקה טובה. הוא סירב באומרו שאני מתלהבת ממך יותר מידי, הרי איני באמת מכירה אותך. אני שמחתי על תחושת הבטן שלי וידעתי שכשיראה אותך הוא יהיה, בדיוק כמוני, שבוי בקסמייך.
נכון שלא נפגשנו מעולם פנים אל פנים פיזית, אבל ניהלנו שיחות עם מצלמה פתוחה. כך מתנהל היום העולם. הזום, או כל אפליקציה אחרת, גורמת לך להרגיש שמי שאת מדברת איתו יושב ממש מולך.
רק שעכשיו אני יכולה להריח גם את הבושם שאת משתמשת בו. יש לך בהחלט טעם משובח ו…גם יקר," היא צוחקת, "מה שמעיד עלייך המון."
אני מביטה על החנות והדימיון שלי מתחיל לפעול. אני בהחלט יכולה לראות באיזה צבע אבחר כמותג שלה, איך אקשט אותה, ואפילו באיזה ריח אשתמש במפיצי הריח. הכל כל כך ברור לי מהטעם הפשוט שהוא חי בדימיוני כבר תקופה לא קצרה, בעצם מהיום בו הגיתי את הרעיון של UNA."
"הקפה מתקרר," מעירה אותי סופי ממחשבותיי, "שזה אומר בעצם שהייתי רוצה להכנס למחשבות שלך כעת, ולראות מה גורם לפנים שלך לזהור כל כך."
"חלמתי על הרגע הזה כל כך הרבה זמן, אני מתחילה לראות אותו קורם עור וגידים," אני עונה לה, "וזה ממלא את ליבי אושר."
"אני יודעת שאת בוררת את מילותייך. כבר ברור לי שיש משהו שאת עומדת לספר לי. אני אישה מאד סקרנית מטיבעי, אבל אני יודעת שעליי להתאפק.
עדיין לא דיברתי על הנקודות שחשוב לך להכניס בהסכם בינינו. אני מודה שאני חסרת סבלנות לחתום עליו. אלא שלא כמקודם שפחדתי שמישהי אחרת תחתים אותך, עכשיו אני ממש רוצה לגלות למה העיניים שלך כל כך מבריקות מהתרגשות."
"תשנני את השם UNA. הוא יביא את שתינו הכי רחוק שאפשר. למעשה את הרעיון שלו אני כבר מיישמת כמה שנים, אבל לא במידה מסחרית.
אני מבטיחה לך לשתף אותך בכל, רק שיש לי בקשה קטנה," אני אומרת ומפסיקה לרגע את דיבורי. אני מודעת שאת המילים שאומר עליי לנסח בזהירות שכן מילה שנאמרה אינך האדונית שלה יותר. אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליה ועדיין עליי לנקוט משנה זהירות.
"את רואה את הטבעת על אצבעי ואת ביטני התופחת. כל זה שייך לעבר. אני מבקשת שלא תשאלי אותי לגביו. אני עדיין לא מוכנה לדבר על מה שקרה, אם בכלל.
אני יכולה להבטיח לך דבר אחד. אני לא כאן לברוח, ואין לי כוונה להעלם לך פתאום. אני מאד רצינית בקשר לעתיד המשותף שלנו יחד.
הרעיון שלי הוא יחודי, ולכן אני מבקשת שלא תספרי עליו לאיש עד שהוא יצא לפועל."
סופי פותחת את פיה לענות לי אבל משתתקת. אני עוקבת אחרי מבטה ורואה אישה יפיפיה צועדת לעברנו.
"סניורה מרצ'לו," היא פונה אליה ונאנחת, "אני חייבת את עזרתך."
"בבקשה תקראי לי סופיה," עונה לה סופי.
"ואת תקראי לי בשמי," היא עונה לה, ואני מנסה לנחש מהו.
"תשבי איתנו אלכסנדרה? כנראה שלא סתם בחרנו בשולחן עם שלוש כורסאות," היא מתלוצצת איתה.
"תכירי את מיקאלה, היא רק נחתה במילנו. עוד תשמעי עליה רבות," היא מציגה אותי.
"נעים להכירך," היא אומרת לי באנגלית.
"גם לי," אני עונה באנגלית ורואה שסופי מתאפקת לא לחייך.
"את חייבת להציל אותי," אומרת אלכסנדרה.
המלצרית שמזדרזת לגשת לשולחן לא נראית מתרגשת מנוכחותה של האישה המרשימה הזו.
*
אני אוהבת להביט על נשים מהצד. מבט זריז אחד מספיק לי כדי לבנות את דמותן במוחי. שילוב הצבעים, הבדים, והאופן שבו מונח הבגד על הגוף, בלי קשר למידותיה של האישה, מלמד אותי המון.
כשאני מביטה באלכסנדרה כעת, כשעדיין אין לי שמץ של מושג מיהי, מבט זריז בעיניה, מספר לי הכל.
לא תמיד הבגד היוקרתי יכול לכסות על מה שמתחולל בפנים. אנשים חושבים שמסע קניות יכול להרגיע נפש סוערת. זה נכון לרגע, אולי שניים, לא יותר.
אני מהמרת שיש לה חיי משפחה לא פשוטים. אני מתלבטת האם יש לה ילדים. מה שבטוח שיש לה בעל שהיחסים איתו לא פשוטים.
נראה אם צדקתי.
*
אני גוערת בעצמי ששוב אני שוקעת במחשבות בזמן שעליי להיות קשובה.
"כרגיל," עונה לשאלתה של המלצרית, "ותפנקי אותי באחד מהמאפים הנפלאים שלכם. למעשה, תביאי לנו צלחת עם מבחר מהם. אני משאירה הלך לבחור."
המלצרית מחייכת אליה. "בשמחה סניורה דונטלו."
"את נראית נפלא," אומרת לה סופי.
אני כבר מבינה שאנחנו נכנסות כעת לשיחת נימוסין, שתהיה עבורי שיעור טוב.
"כפי שאמרתי לך אני זקוקה לעזרה," אני מופתעת לשמוע את אלכסנדרה עונה לה, ולא מגיבה על המחמאה, "יש לי ארוע גדול ואני לא מוצאת שמלה. את מאמינה שאפילו במיו מילאן לא מצאתי את השמלה המיוחדת שאותה אני מחפשת? אני ממש נואשת."
"את הגעת למקום הנכון," עונה לה אלכסנדרה בחיוך רחב.
"אני יודעת, ולכן באתי לדבר איתך," עונה לה אלכסנדרה ותולה בה מבט.
"מתי הארוע?" מתעניינת סופי.
"בסוף שבוע הבא." שוב היא נאנחת וניכר על פניה שדבר גורם לה למתח רב.
סופי מביטה עליי. "מה את אומרת מיקה, את חושבת שאת מוכנה?"
אני מוציאה מתיקי עט ובלוק ציור, מעיפה מבט נוסף על אלכסנדרה ומתחילה לרוץ עם הדימיון.
"סניורה דונטלו, אני לא מקומית, ולכן תסלחי לי שאינני יודעת מי את. את מוכנה לספר לי היכן הארוע?" אני שואלת עדיין באנגלית.
"את מוכנה להסביר לי מה היא עושה?" היא שואלת לא את מרוצה סופי.
"אני מבקשת לראות תמונה של המקום. את יכולה למצוא לי ברשת תמונה?" אני מתעלמת מהערה, הרי איני אמורה להבין מה היא אומרת.
"מה בדיוק היא מנסה לראות, כמה עשירה אני?" היא שואלת את סופי.
סופי מניחה את הנייד שלה עם התמונה של המקום. הוא מקום מאד יוקרתי, ועדיין מאד קלאסי. אמנם העושר זועק ממנו, מוצרי האומנות נעשו על ידי המפורסמים שבאומנים, אבל יש בו משהו שמקרין שקט.
אני מתנתקת מהשיחה, ומתכנסת בעצמי. אני צריכה את השקט שלי בזמן שאני מתחילה לעצב בגד חדש. אני שומעת אותן מפטפטות ברקע, אבל לא קולטת אף מילה.
אני מרגישה מלאת חיים, והתמונות שראיתי מעוררות את דימיוני. עד מהרה אני משרטטת על הנייר שלוש שמלות ערב, כל אחת בסגנון שונה, ועם זאת כל אחת מהן מתאימה להתרשמות שלי מאלכסנדרה.
אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי מהתיק, מוציאה את הסים הישראלי ומחליפה לשים המקומי.
אני מניחה את השרטוט בפני אלכסנדרה, וכשהיא מעיינת בשמלות, אני גולשת לראות תמונות שלה ברשת, עכשיו כשאני יודעת את שמה המלא.
"הבטתי על תמונות שלך ברשת. יש לך בהחלט טעם משובח באופנה, אבל אם יורשה לי לאמר משהו," אני יודעת שאני במבחן ועליי להיות זהירה לא לפגוע בה, שכן היא עומדת לשמוע מילים לא פשוטות, "אני רוצה שתקשיבי לי לפני שאת שוללת את מה שיש לי לאמר לך. זה לא משהו שאת רגילה לשמוע, ולכן אני מבקשת שתפתחי את הלב שלך למילים שלי." היא מביטה בי בפנים חתומות.
"אני יכולה לראות אותך יורדת במדרגות ביתך כשבעלך מחכה לך חסר סבלנות בכניסה לבית, עם יד אחת על ידית דלת הכניסה. אבל כשהוא יסתובב אלייך הוא לא יוכל לנשום כשיעמוד מול יופיך. גם כשתכנסי לאולם, כולם יפסיקו לשוחח ביניהם ולא יסירו מבטם ממך," אני אומרת ובוחנת את תגובתה.
"יש לך דימיון מפותח," היא אומרת בטון לגלגני.
"את צודקת, ומשם בדיוק אני יוצרת. אני מבטיחה לך סניורה דונטלו., שאני אעשה את החלק שלי, אבל את צריכה לשתף איתי פעולה. יש לך גזרה נהדרת, ואני יודעת בדיוק מי מבין השמלות אני בוחרת עבורך, אבל אני מבקשת לשמוע מה דעתך. האם את מעדיפה את הצמודה יותר, את התפוחה, או בכלל את זו המשלבת מכנסיים?" אני אומרת ומניחה את אצבעי על השרטוט שלפניה.
אני מחניקה חיוך, כשאני רואה שדווקא הציפורניים הצבועות שלי מושכות את תשומת ליבה. אני בהחלט מודה על כך שעברתי אתמול בבוקר במכון היופי לסדר אותן. שוב אני מרגישה צביטה בלב כשעוברת בי המחשבה שדין העיר לי על איך שאני נראית.
"אני רוצה לשמוע מה את בחרת," היא מתריסה כנגדי.
"את אותה אחת שאת," אני מחייכת ומצביעה לה על השמלה השמאלית. אני מוציאה מתיקי אוגדן ובו דוגמאות בדים. "את מעדיפה צבעים קלאסיים, ולכן ביקשתי שתתני בי אמון. אני רוצה לעצב את השמלה בשחור, את תבחרי את הבד," אני אומרת ומניחה לפניה קבוצת בדים בשחור. "אבל מעליה אני מתכוונת להוסיף בד נוסף שקוף מעט, אבל צבעוני. אני הייתי מעדיפה את זה."
אני מניחה בפניה בד ועליו פרחים בגוון כתום ועלים בירוק. הצבעים הם עזים, ושוברים את השקט של השחור ומכניסים בו חיים.
אני מניחה את שני הבדים על השרטוט ונותנת לה להתרשם. "זה יפיפה," היא כמעט לוחשת, "את חושבת שזה לא נועז מידי?"
"סניורה דונטלו…" אני מתחילה לאמר.
"אלכסנדרה, אלכס," היא קוטעת אותי.
"את מבינה אלכס, אני חדשה פה. זו השמלה הראשונה שאני מעצבת. אסור לי להיכשל. את זוכרת מה סיפרתי לך על בעלך?"
הטלפון של סופי מצלצל והיא מביטה עליי. "אני חייבת לענות לשיחה הזאת," היא אומרת בטון מתנצל, ואינה יודעת כמה אני שמחה שהיא מתרחקת.
"אני שמחה שנשארנו לבד. אני מרגישה שאני יכולה לדבר איתך בגילוי," אומרת אלכסנדרה, "אני לא בטוחה ש…"
"אני מרגישה אותך אלכס," אני פונה אלה הכי אישי שאפשר. והפעם עוברת לדבר איתה האיטלקית מה שמשאיר אותה המומה, "אני יודעת שאת מציגה את עצמך אחרת ממה שאת באמת. יש לי הרגשה שהבית שלך, עם כל העושר שהוא מקרין, הוא לא בית חמים. כן גם היחסים שלכם. אני רוצה לשבור את הקרח הזה. אני מבטיחה לך שלא אעשה דבר שאינך מרגישה בו בנוח. העניין הוא שבעיניי את באמת אישה יפיפיה, שסגורה בתוך כונכיה, ולא מרשה לעצמה לפרוץ גבולות.
כפי שאמרתי לך השמלה עצמה היא שחורה. אם תרגישי שהחלק שמעליה רועש מידי עבורך, אני אמצא בד סולידי שירגיש לך נוח. מה דעתך?"
"האיטלקית שבפיך שוטפת. איך זה?" היא שואלת.
"המטפלת שלי הייתה איטלקיה. היא גם זו שתתפור לך את השמלה במידה תרצי," אני עונה לה ומביטה בה בצפייה.
"את באמת חושבת שהתאור שלו מסתכל עליי כשאני יורדת במדרגות ולא נושם, לא השפיע עליי? ברור שאני רוצה," היא עונה.
"אם כך, כשתהיי פנויה, אפגיש אותך עם אדריאנה, שנמצאת איתי כאן. אני אבקש ממנה שתקח את המידות שלך כדי שאוכל להכין עבורך את הגזרה."
"עכשיו זה מוקדם מידי?" היא שואלת.
ככל שעוברות השעות, אני יותר כועס.
נכון שהתרחקנו. אמרתי לה דברים שאולי פגעו בה, אבל זו האמת. היא התחילה להזניח את עצמה. היא אף פעם לא הייתה עם עודף משקל.
ועדיין, זה לא סיבה להעלם כך. זה לא שאנחנו נשואים יומיים. יש לך משהו לאמר, דברי. אני מדחיק את העובדה שהיא ניסתה כבר כמה חודשים לדבר איתי ותמיד אני התחמקתי בתואנות שונות.
ראיתי איך הילדים התנהגו אליה. מה גרם לדור להתחצף כך? גיל הנעורים אני מניח. הוא לגמרי מתחרט על כך, ואין לי מושג איפה היא, ואיך לתקן זאת עבורו. אני לא יכול לכעוס עליו כשהוא מוציא את כעסיו עליי, מצד שני אסור לי לתת לו להתנהג כך כלפיי. 'אז מה אני אמור לעשות?' למיקה תמיד היו תשובות לכל דבר, לי אין.
"אני לא רוצה לחגוג בר מצווה," אמר לי דור בדרך לבית הספר, אחרי שבן ורז יורדו מהרכב, " אם אימא לא כאן, אני לא רוצה לחגוג."
'מה אני אמור לעשות עם ההצהרה הזאת?' אני זוכר במעומעם שמיקה דיברה איתי על הארוע, אבל כל פעם ששאלה אותי משהו לגביו, פטרתי אותה במילים 'תעשי מה שאת רוצה.'
בערב כשהילדים במיטתם, אני נכנס לחדר העבודה להמשיך לכתוב את ההצעה לניו יורק. הניסיון שלי לעבוד מחדר השינה לא צלח, ואין לי ברירה אלא להתרגל לעבוד מהחדר כמיקה אימצה כמשרד.
אני לא יודע מה גורם לי לפתוח את המגירות. אני מגלה בהן תיקים שעוסקים בכל מה שקשור לבית. תיק של תשלומים חודשיים לחברת הגז, חברת החשמל, הארנונות. יש ביניהם תיקים אישיים של כל אחד מאתנו, פרט לתיק האישי שלה.
אני פותח את התיק של דור ורואה בו עותקים של מעקב בטיפת חלב, פנקס החיסונים, ותעודות בית הספר.
בתוך התיק יש גם תיק נוסף שנקרא דור מורג- חגיגת בר מצווה 2024. אני מעיין בו ונדהם לראות כמה הוא מסודר. אין דבר שלא רשום בו. מסתבר שהיא שילמה לבעל החווה בה עומדת להיות המסיבה חמישים אלף שקלים. זהו סכום בהחלט גדול, ואני לא זוכר שראיתי אותו בחשבון הבנק שלנו.
מסתבר שהוא שולם על ידי מיקה מחשבון שמספרו מוכר לי, אבל איננו שלי. אני נכנס לדפי הבנק של חשבוננו המשותף ורואה שמידי חודש מופקד מהחשבון ההוא סכום של עשרת אלפים שקלים. אני שם לב לכך שבבנק מופיע חיוב רק של כרטיס אשראי אחד, הכרטיס שלי.
אני מסתכל על הדפים הקודמים ולומד שההעברה החודשית נעשית כבר שנה וחצי. 'האם היא תכננה את העזיבה שלה כבר למעלה משנה? זה מה שהיה לה חשוב כל כך לאמר לי?'
משהו לא מסתדר לי עם לוח הזמנים.
*
אני זוכר את החופשה האחרונה שלנו בברצלונה. נסענו עם הבנים לשבועיים קסומים. היחסים בינינו היו נפלאים, והתשוקה בינינו בערה. זה קרה לפני חצי שנה בערך.
"איך אתה משמר את האש?" שאל אותי רם שהיה עם משפחתו איתנו בטיול, "ויותר מזה איך אתה שומר עליה שתראה כך. איש לא יכול להאמין שהיא אם לשלושה."
לא פעם אמר לי רם שהוא מקנא בי על שיש לי אישה כזאת מדהימה. מבט אחד על איריס אישתו, שתמיד נראית ממורמרת וכבויה, הבהיר לי מהיכן נובעות מילותיו.
היום הם שבות ומהדהדות בראשי, לא מניחות לי, ולא מאפשרות לי להתרכז בעבודתי.
מה קרה מאז אותה חופשה נפלאה, ועד שארע בינינו השבר שלא איפשר לה להמשיך לחיות איתי?
*
אני קם חסר מנוחה מכיסאי וניגש לחלון. בבואתי נשקפת ממנו, ומולי עומד איש שעיניו עצובות.
אני מכבה את המחשב למרות שלא סיימתי את עבודתי, ואני בספק אם אצליח לעמוד בדד ליין שהקצבתי לעצמי, מכבה את האור, ופונה לעבר חדר השינה.
'האם נדמה לי שאני שומע בכי?'
אני ניגש לחדרו של רז, אבל הוא ישן בשקט. אני נדהם כשאני מבין שהבכי בוקע מחדרו של דור. אני מציץ לחדרו. הוא יושב על מיטתו ומנורת הלילה שעל השולחן לידו דולקת.
"בא לי שוקו חם, תצטרף אליי?" אני שואל אותו.
"מחר יש בית ספר," הוא מסנן.
"גם אני לא מצליח להרדם. חשבתי שכוס שוקו חמה תעזור לי להרדם," אני אומר לו בשקט, נמנע מלהכנס איתו לויכוח.
"תכין גם לי," הוא מבקש וקם ממיטתו.
אני מחכה שיגיע לדלת, פורש את זרועותיי, ומחבק אותו. "גם לי היא חסרה," אני אומר לו, "מאד."
.
