יש בה משהו במיה, שמעורר בי את הצורך להגן עליה. זה מפליא אותי, שכן היא אישה מאד חזקה.
אולי כי אני מתחבר לעובדה שהיא, וגם אחרים, קוראים לה ילדה שבורה. זה נוגע בי במקום הכי חשוף שלי.
אני עדיין מרגיש את מגע ידה, את החום שנבע ממנה, וגרם לגוף שלי להרגיש משהו לא מוכר. אני מאגרף את כף ידי, כאילו שיש בכך לשמר את החום, ולבסוף מניח אותה על ליבי. באופן מפתיע זה מרגיע אותי.
המפגש שלה עם הגבר שטען שהוא אחי אימה, לא עוזב אותי. אנחנו חוזרים למשרד, ואני מנצל את העובדה שג׳ו עסוק בסיפור של הפסקת המסחר, כדי לשבת בצד.
הוא מעיף לעברי מבט, ובטוח שאני עסוק בעבודתי. אני לא. אני נכנס למנוע החיפוש ומקיש את השם ויליאם קנת׳. להפתעתי אני מוצא הרבה חומר עליו, אבל הדבר היחיד שמענין אותי, אלה חייו הפרטיים, או אם לדייק, קורות משפחתו.
אני לא צריך לחפש הרבה, כדי למצוא בדיוק את מה שאני מחפש. אני לומד שמשפחת קנת׳ הגיעה לפני ארבעה דורות מאנגליה. עם הגיעם לניו יורק, הם שינו את שם משפחתם לקנת׳ על שם עיר מוצאם. שם המשפחה הקודם לא מוזכר.
לג׳ון ואליזבת קנת׳ נולדו חמישה ילדים, כשהשלישי ביניהם הוא ויליאם, והחמישית היא רוז, אימה של מיה. אני מוצא תמונה משפחתית אחת מהימים שרוז הייתה בת עשר להערכתי. היא הייתה ילדה יפיפיה, ומיה מאד דומה לה.
תולדות המשפחה מפורטות מאד, פרט לבני משפחתה של רוז שצויינה רק פעם אחת. אני תוהה מה הסיבה לכך. בכל מקרה אני יודע שהוא לא שיקר, והוא באמת הדוד של מיה.
אני מחליט לשלוח הודעה לאבי.
פארקר אמרסון:
אבא אתה מכיר את משפחת קנת׳?
ג׳יימס אמרסון:
אני מכיר את ג׳ון ואליזבת קנת׳, אתה מתכוון אליהם?
פארקר אמרסון:
בדיוק. אני מכיר מיה את הנכדה שלהם, הבת של רוז.
ג׳יימס אמרסון:
מעניין, לא שמעתי על רוז אף פעם.
מה אתה יודע עליה?
אני מתקשר לאבא. ״הייתי היום בפגישה עסקית, בה השתתפה מיה. ויליאם קנת׳ פנה אליה, והיה ברור שאין לה מושג מיהו. אני מודה שהפליא אותי שהיא לא הכירה אותו. ואז הוא שאל אותה אם היא יודעת את האמת לגבי הניתוק מהמשפחה. חשבתי שאולי אתה יודע.״
״הקנת׳ים תמיד מדברים על שלושת הבנים, אפילו לא ידעתי שהיא קיימת,״ עונה אבא.
״אני מבין,״ אני עונה לו מאוכזב.
אני יוצא מחדר הישיבות, ורואה שמיה בחדרה. הפנים שלה קפואות. אני מקיש על הדלת ונכנס. ״את בסדר?״ אני שואל.
״זה לא נעים לראות מה שקורה כעת בעולם הפיננסים, למרות שאני יודעת שלחברה שלנו אין קשר למצב, ועדיין זה משפיע גם עלינו,״ היא עונה ברצינות .
אני מקיף את שולחן העבודה שלה, ומתיישב על קצהו, ומניח שקית ובתוכה קינוח שביקשתי שיארזו עבורה במסעדה, אחרי שסירבה לאכול אותו.
היא מביטה על השקית, ומציצה לתוכה. ״החלטת שאתה צריך לדאוג לתזונה שלי? אתה באמת לא מבין ש… אני אוכל אותו אחר כך,״ היא אומרת, קמה ומכניסה אותו למקרר קטן שנמצא בפינת החדר.
היא שוב מתיישבת, אבל אני לא זז ממקומי. ״שאלתי אם את בסדר,״ אני אומר לה.
״למה אתה שואל?״ היא מסתכלת עליי.
״בגלל המפגש עם הדוד שלך,״ אני עונה לה.
״אתה לא מכיר אותי,״ היא אומרת שוב, בפעם המי יודע כמה, ומשתתקת.
״אני לא מחטט בחייך, רק רציתי לדעת שאת בסדר,״ אני אומר, ולא מגיב על כך שהמשפט הזה מתיש אותי.
״אימא שלי מעולם לא הזכירה את משפחתה. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שמוצא משפחתה מאנגליה, והשם שהם אימצו להם כאן באמריקה, הוא קנת׳. במשפחה שלי…״ היא שוב שותקת.
״הבנתי כבר אני לא יודע עלייך כלום, אני מנסה ללמוד,״ אני אומר, ויוצא מהחדר.
אני פונה לעבר חדר הישיבות. כשידי על הדלת, אני מעיף לעברה מבט. היא מסתכלת עליי, ואני רואה את הכאב בעיניה. אני באמת לא יודע עליה כלום, אבל בטח לא רוצה להכאיב לה.
״ראיתי שדיברת איתה,״ אומר רוי.
״אני מבין הפסקת המסחר משפיעה על כל החברות, למרות שברור למיה שאין לכם קשר למה שקרה,״ אני אומר לו.
״הלוואי והייתי בטוח כמוה,״ אומר שון שנכנס לחדר, ״אני מניח שהיא יודעת יותר מאתנו, היא אנליסטית.״
״אולי נקרא לה לישיבה,״ אומר רוי.
אבל אז ג׳ו נכנס, ומבקש להישאר איתי לבד. ״אני דן עם אמרסון כעת בענייני הפרטיים, אני חושב שעדיף שתצאו.״
הוא מניח לפניי מעטפה חומה גדולה. ״התביעה שלה לגירושין הגיעה. מעניין שרק אתמול היא גילתה שאני ׳בוגד׳ בה, וכבר יש בידה תביעה נגדי.״
אני לוקח את המעטפה, ומוציאה את המסמך. ״אגב, קראת אותה?״ אני שואל אותו. אבל כאני מתחיל לקרוא אותו, חיוך עולה על שפתיי. ״הניסוח הוא סטנדרטי, ולפי השגיאות הרבות בו, ניכר שהוא הועתק בצורה חובבנית מתיק גירושין אחר. מידי פעם מופיעים בו שמות אחרים.״
״היא טוענת שבגדת בה עם אחת העובדות. במקרה הזה, חובת ההוכחה עליה, וברור שאין לה דבר, פרט לעדות ההזויה של הבן שלה.״
"בכל מקרה אין זה משנה,״ אני ממשיך, ומוציא את העותק של הסכם הממון של ג׳ו עם אנה. ״בסעיף עשר מוזכר הסכם הבגידה רק לגביה, ואף מילה בקשר למה שיקרה אם אתה תבחר להיות עם אישה אחרת. אם זה היה הסכם הדדי, זה היה צריך להיות מצוין כעילה לגירושין.
לגבי מיה, שמתי לב שהיא משתמשת בכרטיס אלקטרוני כדי להיכנס לחברה, כך שאפשר בהחלט לעקוב ברישומים אם יצאה באמצע העבודה להיפגש איתך. כבר למדנו שהיא לא יוצאת להפסקות צהריים, כך שאפשר להוכיח שלא נהגת להיפגש איתה מחוץ למשרד בצהריים.
ראיתי גם שאין אפשרות לעבור בין הקומות, אלא דרך המעלית, כך שגם לא יכולת להתגנב לחדרה בלי שאיש ירגיש.
בכלל, כל ההסכם הוא חד צדדי לטובתך. אני לא בטוח שהיא זוכרת שהיא חתמה על כך שהיא מתחייבת להחזיר לך את רבע המיליון שנתת לה כהלוואה לכסות את חובותיה בעת פרידה.״
״אני רואה שלמדת היטב את ההסכם. קראתי אותו שוב בעצמי אמש, למרות שאני זוכר היטב את פרטיו, ומה גרם לי לדרוש כל סעיף.
למרות זאת, אני לא מחפש להשאיר אותה חסרת כל. היא אמם של שון ורוי, ולמרות שהם לגמרי בצד שלי, אני לא רוצה להלחם בה.
את המניות, לפי שווין הנוכחי, אני מבקש להוריד מהסכום שהתחייבתי לשלם לה. כמובן שהבית נשאר שלי. יש פרט שלא שיתפתי אותך בו, את כל מניותיי בדיאמונד, אחרי שמיה העבירה לי גם את שלה, העברתי כבר לעורך הדין ג׳ון רוטשילד בנאמנות. אם היא תנסה לסחוט ממני עוד, אדרוש שתחזיר גם את ההלוואה.״
״אני אעשה כרצונך, אני סומך על שיקול דעתך,״ אני אומר לו.
״אני שמח לראות שאתה לא מסוג עורכי הדין תאבי בצע, שנוהגים ללא רחמים בבני זוג שנפרדים, משסעים אותם אחד נגד השניה,״ אומר ג׳ו.
״זאת בדיוק הסיבה שאני מתרחק ממשפטי גירושין, ועוסק בדיני מסחר,״ אני אומר לו, ״אני אחזור למשרדי, ואנסח תשובה לכתב התביעה. אני אבקש ממנו ללכת לגישור, עדיין לא אחשוף את כל הפרטים בפניו. אני מניח שתעדיף את זה על פני דיון בבית המשפט.״
״הייתי רוצה לסיים את זה בשקט, ורחוק מעיני כולם,״ אומר ג׳ו, ״הגיע הזמן שאתרכז במה שקרה היום, ואחזור לשגרת חיי.״
אני נפרד ממנו, ויוצא מהחדר. בחוץ אני רואה קבוצת עובדים, וביניהם שון, רוי, מיה. היא מדברת בשקט, והם עומדים ומקשיבים בצמא לכל מילה שיוצאת מפיה.
״אבל את יכולה להיות בטוחה?״ שואל אותה רוי.
״עברתי על המניות שנסחרו הבוקר, והוצאתי מהן את המניות שהמסחר בהם היה כמצופה, בלי תנודות יוצאות דופן. אלה לא יכולות להיות מניות שמישהו הריץ אותן. כך המשכתי לפלח את השוק, עד שהגעתי למקור שגרם לבעיות לצוץ. נותר לי רק למצוא מי בתי ההשקעות שמתמחים במניות כאלה, ולא טעיתי, זה בא מכמה מהן. האם הן פעלו בשיתוף פעולה? על זה אין לי תשובה,״ היא אומרת.
״אני מלא התפעלות ממך,״ אומר אחד העובדים, גבר שאני מעריך שהוא בשנות השלושים המאוחרות לחייך, ״כולנו כאן אנליסטים, אבל לא הצלחנו לנחש מי זה שגרם לאירוע הקיצוני הזה.״
״כיוון שבדקת שאין לנו נגיעה, ולא למי כן יש עניין בהרצת המניות,״ היא אומרת.
״יודעת מה, עכשיו כשאת אומרת את זה, אני מבין שאת צודקת,״ הוא אומר נבוך.
השיחה ממשיכה, ואני מבין שהיא לא שמה לב לנוכחותי, ומחליט לעזוב.
בדרכי למשרד אני עובר דרך בית הקפה הקבוע שלי, ומזמין קפה. אני טועם ממנו, ופתאום הוא לא נראה לי טעים. כבר התרגלתי לקפה המשובח במק׳מרפי. ׳נעשית אנין טעם,׳ אני חושב לעצמי בחיוך.
אני מגיע לקומה של משרד עורכי הדין בה אני שותף. אני פותח את דלת העץ הכבדה המובילה ללובי. ריצפת שיש לבנה, קירות לבנים מעוטרים תמונות נוף מהחופשות שלי ושל שותפיי, גורמות לי תמיד לחייך. אני אוהב את המשרד שלי, ונהנה לראות את מבטי ההתפעלות של הלקוחות שלי כשהם מגיעים לראשונה למשרד. אין זה משנה מה מחכה לי על השולחן שלי בחדרי, אני תמיד נכנס אליו רגוע.
״איפה אתה מסתובב?״ נוהם לעברי בכעס גבר שאיני מכיר. אמנם הוא לובש חליפה שזועקת עושר, אבל המבט על פניו משדר מצוקה.
״סליחה?!״ אני עונה לו בקור.
״אני מחכה לך כבר…״ הוא מתחיל לומר, אבל אני לא מוכן לשמוע מה יש לו לומר. אני לא אתן לו לדבר אליי כך.
״מי אתה?״ אני שואל ופונה לכיוון חדרי.
״עורך הדין שלי זיין אותי ואני…״ אני שולח לעברו מבט שגורם לו לקפוא במקומו.
״כאן זה לא משרד לתלונות לגבי עורכי דין אחרים, ואיני מאשר לאיש לדבר כאן בשפה כזאת,״ אני אומר לו, נועץ את המפתח במנעול דלת חדרי, מסובב אותו ומתכוון להיכנס אליו, ולסגור את הדלת אחריי.
״סליחה עורך הדין אמרסון, אני מתנצל,״ הוא אומר בקול רועד.
אני מסתובב לאחור. ״תביאי לנו שנים קפה, וכוס מים קרים, עם קרח,״ אני אומר לשיילו מזכירתי האישית, שצופה במפגש בינינו בשתיקה. אני כבר אומר לה את דעתי על מה שקרה פה, אבל לא כעת, ולא לעיניו.
אני מניח את התיק שלי על הרצפה, ומתיישב בכיסא שלי. ״בוא נתחיל מהתחלה. מי אתה?״
״מריו לאציו,״ הוא אומר, ומביט עליי במבוכה.
אני רואה שהוא אוחז בידו מעטפה, אצבעותיו אוחזות בה כל כך חזק, שפרקי ידו מלבינים. ״אני יכול לקבל את המסמכים שבידך?״ אני שואל, כיוון שכבר מבין שעד שאבין ממנו מה הסיפור, עדיף שאגש ישר לכתב בתביעה.
אני קורא את המסמך, בזמן ששיילו נכנסת ומניחה את ספלי הקפה, על השולחן. ״והמים?״ היא שואלת בשקט, המבט שלי כבר הבהיר לה שאני לא מרוצה.
״זה עבורו,״ אני אומר בטון חסר רגש, ״הוא זקוק להם.״
אני מסיים לקרוא את כתב התביעה נגד מר לאציו, ותוהה מה מתוך כל מה שנאמר, אמת. סכום התביעה ארבעה מיליון דולר.
אחר כך אני פונה לקרוא את ההגנה. הוא קצר, וכתוב בצורה רשלנית. אין סיכוי שהוא יוציא את מר לאציו זכאי.
רק כשאני מסיים לקרוא אותו, אני חוזר לעמוד הראשון ובודק את שם העורך דין שייצג אותו.
*
״לאלה מביניכם שיבחרו לעמוד בצד ההגנה, בקרוב יונחו לפניכם כתבי תביעה,״ אמר לנו פרופסור לאונרד, מי שלמד אותנו דיני חוזים ומסחר, ״קחו ממני עצה בעקבות ניסיוני רב השנים. כשאתם באים לקרוא את המסמך, אל תסתכלו מי הוא התובע, ובעיקר מי עורכי הדין המייצגים אותו.
בסופו של דבר כולנו בני אדם, ויש לנו דעה מגובשת על העולם, ועל מי שמתהלך בו. כך תוכלו לגשת לתביעה עצמה ללא שיפוטיות, ללא דעה מוגדרת מראש, ותוכלו להתעמק רק במה שכתוב בה.
גם אני בשר ודם, ולמדתי שאם אני יודע מיהו עורך הדין מאחורי התביעה, כבר יש לי דעה מסוימת לגבי מה שנכתב בה. הימנעו מכך ככל שתוכלו.״
אני מודה לפרופסור לאונרד בליבי שהשריש בי את המנהג הזה. במקרה הזה לא מעניין אותי המייצג של התובע, אלא מי כתב את כתב ההגנה.
*
״יש לנו עבודה לעשות,״ אני אומר, כיוון שכתב התביעה כבר נושא את חותמת בית המשפט. ״שכרי לשעה שבע מאות חמישים דולר. אם זה מתאים לך נחתום על הסכם, ונדבר על איך אני מוציא אותך מהסבך אליו נקלעת.״
״אני אעשה הכל,״ הוא אומר.
אני מבקש משיילו שתחתים אותו על הסכם, בזמן שאני נכנס לפתוח לו תיק במחשב שלי. ׳כמה פעמים עוד אתקל בעבודה הרשלנית של השחצן הזה?׳ אני חושב לעצמי, אני מתפלא שלמרות הנזיפות שקיבל על בזיון בית המשפט, הוא עדיין מתפקד.
אני חייב להתנסח בזהירות, לברור את מילותיי, אסור לי לומר למר לאציו מה אני חושב על עורך הדין בראון, וחושב לעצמי מה גרם לו לבחור בו כמייצג שלו. אני מחליט לא לומר עליו מילה.
״אנחנו במצב מאד רגיש, כיוון שגם כתב ההגנה שלך כבר הוגש, אבל אני אתעלם מזה כעת, ונעבור יחד על כל סעיף. אם אתה רוצה שאעזור לך, אתה מתחייב לספר לי את האמת, גם אם היא לא מה שאני רוצה לשמוע. אם אגלה שאתה משקר לי, הקשר בינינו ייפסק מיד.״ אני חייב להבהיר לו מי אני, אין לי כוונה לבזבז את זמני.
במשך ארבע שעות אני יושב עם מר לאציו, ומתחיל להשתכנע שכתב התביעה שהוגש נגדו הוא קנוניה שרקמו נגדו.
מר לאציו עוזב את משרדי בשעה שש וחצי מעודד, אחרי שבנינו יחד קו הגנה, ולאחר ששלחתי מכתב לבית המשפט שעורך הדין בראון פוטר מלייצג אותו, וכי אני אנהל כעת את המשפט. אני מצרף אישור מעורך דין בראון שהוא מתפטר מיצוגו של מר לאציו, ואת החוזה שלי איתו, ומבקש שיקבע תאריך לדיון בהקדם.
״אני שוב מתנצל שהוצאתי את התסכול שלי עליך,״ אומר מר לאציו, ויוצא מהחדר.
אני נכנס לטלפון הנייד לראות את ההודעות שהצטברו לי, ומבחין בהודעה באפליקציית החדשות שמספרת שכל בתי ההשקעות בניו יורק, נמצאים תחת חקירה.
אני מתקשר למק׳מרפי. ״פארקר אמרסון מדבר, מיה עדיין במשרד?״ אני שואל.
״אני כבר בודקת אם היא פנויה לענות לך,״ אומרת לורי.
אני מחכה דקה ארוכה על הקו, וכבר חושב לנתק, כשלורי אומרת שהיא מעבירה אליה את השיחה.
״מיה אוק׳ונור מדברת,״ היא עונה.
״איך את?״ אני שואל.
״אמרסון,״ היא אומרת ואני מתפלא שהיא לא ידעה שזה אני שהתקשר, ״בבקשה אל תאמר לי שאתה רוצה לקחת אותי לארוחת ערב, אני עדיין שבעה מארוחת הצהריים.״
״מתוקונת,״ אני לא מתאפק ואומר, ״האמת שגם אני לא רגיל לשבת לאכול באמצע היום, וגם אני עדיין מלא. סיימתי כעת ישיבה מתישה, וראיתי את הכותרות. איך אתם?״
״סיימתי כעת שיחה עם המבקר,״ היא אומרת ומשתתקת לרגע, ״זה לא שיחה לטלפון, אנחנו בסדר.״
״עד מתי את במשרד?״ אני שואל, ״אני יכול לבוא?״
״אני נכנסת לישיבה עם ג׳ו,״ היא עונה.
״אני יכול לקבל את מספר הטלפון הנייד שלך?״ אני שואל, בוחן אותה אם היא מתחמקת ממני, או באמת עסוקה.
״שש ארבע שש…״ היא נותנת לי את המספר ללא היסוס.
אני יוצר מיד קבוצה בווצאפ וקורא לה אמרסון & או׳קונור ושולח לה הודעה מיד.
פארקר אמרסון:
כשתסיימי,
תשלחי הודעה.
אני מתלבטת מה לענות לו. אני לא רוצה להראות לו שההתענינות שלו בי, מעוררת בי התרגשות. מצד שני, אני לא רוצה שיראה שאני מהססת.
מיה או׳קונור:
או.קי.
אני כותבת, למרות שהלב שלי רוצה לכתוב לו – מבטיחה.
אני נכנסת לחדרו של ג׳ו שמביט עליי בציפיה. ״המבקר הסביר לי שהוא היה חייב לערוך ביקורת אצל כולם, כדי שאיש לא יוכל לדעת במי הם חושדים. הוא שאל מעט מאד שאלות, רק כדי לאשר שהיה אצלנו, ועזב.״
אני חושבת איך לשאול אותו בקשר לדיאמונד, ומזכירה לעצמי שהנאמנות שלי כעת היא רק כלפיו. ״ג׳ו, המניות שלי עברו אליך כבר?״ אני שואלת.
״מה את שואלת בעצם?״ הוא עונה לי, ומסתכל עליי בצמצום. אני מבינה אותו, הרי אין לו מושג למה אני שואלת זאת. ״אני מבקשת שתענה לי,״ אני חוזרת על שאלתי, ״דיאמונד כעת בביקורת.״
מבטו משתהה עליי, ואני תוהה מה עובר לו בראש. ״המניות שלך עברו כבר אליי,״ אחרי שתיקה קצרה הוא אומר, וכל המניות שלי נמצאות כעת בידי של עורך הדין ג׳ון ברוקלין, עד שיעברו לאנה. אני לא רוצה שום קשר עם דיאמונד.״
״אין לך מושג כמה אני שמחה לשמוע,״ אני אומרת ומשחררת את האוויר שהיה כלוא בריאותיי מרגע שהבנתי שלמרות מה שחשבתי, כנראה לדיאמונד יש יד במעשה.
״מה אמר לך המבקר?״ הוא שואל בהבנה.
״הוא אמר שהוא מצטרף למבקר שנמצא שם כבר מעל שעה,״ אני עונה לה.
“את מבינה מה זה אומר,״ הוא קובע, לא שואל.
אני מביטה על השעון, ונדהמת לראות שכבר כמעט שמונה. אני מתקשרת לפארקר, אין לי מושג מה אומר לו, אבל אני יודעת שמגיע לו לדעת שרק עכשיו אני מסיימת. הטלפון שלו לא זמין.
אני מחליטה לשלוח לו הודעה.
מיה או׳קונור:
התקשרתי, אתה לא זמין.
סיימתי לעבוד רק כעת.
אני שולחת את ההודעה , כשהטלפון מצלצל. אני בטוחה בפארקר קרא את ההודעה, ועונה מיד לטלפון.
״את תשלמי על כך ביוקר!״ צועק בראד.
.