אנחנו מגיעים לשער של הבית. אני לוחץ על השלט שפותח את השערים, ומתחיל לנסוע בנסיעה איטית לעבר הבית, נותן לבני משפחתי לעכל את מה שהם רואים. שדרת העצים המוריקים כשאמירי הצמרות פונים אחד כלפי השני, מקבלת את פניהם, והמראה המרהיב של פרחי הלבנדר בחזית הבית ניגלה לעיניהם, כשהם מתקרבים לבית.
כל פעם כשאני חוזר הביתה אני מתרגש למראיהם, אך בעיקר בשל הידיעה שעוד רגע אפגוש את איבי, אלא שהיום היא כאן לצידי.
״תמיד יש לי הרגשה שהבנים מרגישים את ההתרגשות שלי כשאני חוזרת הביתה,״ אומרת איבי בלי ששיתפתי אותה במחשבותיי, ״הם בועטים כשאנחנו מתקרבים לפתחו.״
״אני מניח שזה בגלל שאת מתרגשת,״ אני אומר לה.
״ברור שאני מתרגשת כל פעם שאני מתקרבת לדלת, כי זה אומר שעוד מעט נפגש. אתה תמיד מגיע זמן לא רב אחריי, ואני מחכה לרגע הזה בהתרגשות כל יום מחדש,״ היא אומרת, ״אלא שהיום אנחנו יחד, ואני מתרגשת שאני איתך.״
אני פותח את שערי המוסך שבו יש מקום לארבע מכוניות, מעביר להילוך אחורי, ונכנס להחנות את הרכב. אני מסמן בידי להוריי ולאית׳ן שיעשו כמוני.
אני לא מספיק לסגור את השערים כששלושה רכבים נכנסים לרחבה לפני הבית.
החברים מגיעים, ונושאים בידיהם ממיטב התוצרת של המשק שבבעלותם.
״מה אני אעשה עם כל כך הרבה ירקות?״ שואלת איבי.
״חשבנו שהמשפחה של ניק עזבה ושנחגוג הלילה יחד,״ אומרת גרייסי, ומסתכלת מופתעת על הוריי ואחיי שהולכים לעברי. ״יכולתי להישבע שראיתי מרצדס עוזבת בדהרה את הבית של סבא שלך.״
״מי שלא הייתה צריכה להיות פה עזבה,״ אני עונה לה, ״אבל המשפחה שלי כאן איתנו, ואני מקווה שהם לא ימהרו לעזוב.״
״אם כך נשאיר אתכם לבד,״ אומר גרייסי.
״אני אודיע לך מה קורה הערב,״ אומרת איבי. אני מביט עליה, ומחפש בעיניה את התשובה מדוע אמרה זאת. ׳האם היא חושבת שבני משפחתי יעזבו?׳
כשאנחנו שוב לבד איתם היא מביטה עליי. ״נראה מה המשפחה תרצה לעשות. תמיד אנחנו יכולים לחברים להגיע,״ היא מסבירה לי.
״ברוכים הבאים לבית שלנו,״ אני אומר למשפחה ופונה לדלת הכניסה, ״את הבית הזה בניתי לאחר שהבנתי שכאן אני לחיות את חיי. יש בו מספיק מקום לכולכם, ואשמח אם תשארו פה.״ אני פותח לרווחה את הדלת, ומאפשר להם להכנס.
״העובדים של סבא עיבדו את השדות, ואני רכשתי אותם לאחר שמכרתי את החברה בניו יורק.״ אני עורך להם סיור בבית, בעוד איבי ניגשת למטבח.
כהרגלה היא מפעילה את מערכת השמע, וצלילים של מוסיקה שקטה ממלאים את חלל הבית. אני לוקח אותם לקומת הביניים. ״יש כאן ארבעה חדרי שינה, ויחידה נפרדת. חדר השינה שלנו בקומה העליונה. אתם מוזמנים להישאר כאן כמה שתרצו.״
אחר כך אני מעלה אותם לקומת שלנו, ומראה להם את פינת הישיבה של סבא וסבתא. אני רואה שאבא מתרגש מאד. ״את זה לקחנו מהבית של סבא. הכיסאות היו במרתף בו בילינו את החורף הקשוח שהיה השנה.״
אני מראה לאבי את הספרים של סבא שבעזרתם למדתי לעבד את האדמה. יש רק יומן אחד שאיני מראה לו, היומן של סבא. אני עדיין לא בטוח שסבא היה רוצה שמישהו פרט לי, יקרא אותו.
״אני יכולה לעזור לך להכין את ארוחת הערב?״ אני שומע את קולה של אימא.
״את מוזמנת לעשות במטבח כרצונך,״ עונה לה איבי. ״הכנתי הבוקר רוסטבי, בבישול איטי, אבל עדיין לא הכנתי את התוספות. למרות שלא עניתם למייל של ניק, האמנתי בכל ליבי שתגיעו,״ אומרת איבי.
״אני כל כך מצטערת על מה שקרה הבוקר,״ אומרת אימא.
״אנחנו יודעים שכל מה שקרה הבוקר, לא קרה באשמתכם. אני מודה שלא הבנתי בהתחלה למה שתקתם, אבל אני שמחה שהאמת התגלתה. אמנם פרידה היא לא דבר שמח, אבל במקרה של ג׳קסון, אני בטוחה שהוא יחוש הקלה כשהמסמכים יחתמו. נישואים לא אמורים להיות שדה קרב, אלא חברות הדדית, וכבוד,״ אומרת איבי.
אני רואה את הדמעות ניקוות בעיניו של ג׳קסון ששומע את דבריה של איבי. ״היא כל כך מדייקת במילותיה. הרגשתי שאני נלחם, שהבית שלי הוא לא המקום הבטוח כפי שהיה אמור להיות. קיוויתי שיהיה לי מקום חם כמו בית ילדותינו.״
״למדתי שהקירות הם לא מה שהופכים את המקום לבית. אני גם יודע שהסיפור של איבי ושלי לא היה מגיע למקום שהוא כעת, לו היינו שנינו נשארים בניו יורק.
היא לגמרי ילדת טבע, ואני למדתי בזכות יומני החקלאות של סבא, להעריך ולאהוב את האדמה. אני מאד שלם עם הבחירה שלנו להישאר כאן,״ אני אומר, ושם לב שג׳קסון מקשיב לדבריי בצמא.
״אתה נראה כל כך שליו, רואים שאתה מאושר כאן,״ הוא אומר.
״הכל בזכותה. יש לה היכולת להרגיע אותי, להאיר לי גם את הרגעים הפחות טובים, כמו היום. הייתי כל כך מאוכזב כשחשבתי שבאתם רק כדי לראות מה ירשתי, ולא כי רציתם לראות אותי. לא רק שהיא לא נתנה לי ליפול, היא אמרה לי שעוד אלמד שאני טועה.
איבי באה מבית מאד שונה משלנו. כל חייה היא שמעה שהיא לא חשובה, וחבל שהיא נולדה. ולמרות זאת, היא מלאה בשמחה.״
״אני מבין למה אתה מאוהב בה, היא מדהימה. היופי שלה מוקרן מבפנים. אין ספק שהיא מאד אוהבת אותך, האופן בו היא מסתכלת עליך, העיניים שלה מדברות עם שלך בהרבה אהבה,״ אורמ ג׳קסון.
אנחנו חוזרים למטבח. ״המטבח שלכם עושה לי חשק לבשל,״ אומרת לי אימא ומסתכלת מסביב על שיחי התבלינים שמונחות על אדן החלון. הריחות פה משגעים.
״את מוזמנת לבשל מה שאת רוצה, רק תאמרי לי מה את צריכה,״ אומרת לה איבי.
אני רואה את המבט המופתע בעיניה של אימא. ״אני לא רוצה להישמע , איך אומר זאת… בכל מקרה, בפעמים הבודדות שהוזמנו לבקר את ג׳קסון, היא לא נתנה לי להתקרב למטבח. את כל כך שונה ממנה, את מאפשרת לי הכל ללא תנאים.״
״את אימו של ניק, ברור שאת רצויה פה,״ עונה לה איבי, ושוב אני חושב על הבית ממנו היא באה.
״אנחנו נשמח להישאר כאן, אם זה לא מפריע לכם,״ אומר אימא בהיסוס.
״בטח, הרי ניק הזמין אתכם להתארח כאן כמה שתרצו,״ עונה איבי.
״את מבינה שאם הם נשארים כאן את תצטרכי להיות בשקט בלילה,״ ניק מתבדח איתי.
״נו באמת ניק, היא בהיריון,״ אומר אית׳ן.
״ו… מה אתה חושב שאני אמור להיות בצום תשעה חודשים?״ אני שואל.
״אתה מבין שניק סתם מתגרה בכם, נכון? הבית שלנו פתוח בפניכם מתי שאתם רוצים, ולכמה זמן שתרצו,״ אומרת איבי.
״את בטוחה?״ שואל אותה אית׳ן.
״תן לי רגע לחשוב,״ היא מעמידה פנים שהיא חושבת.
״בוא נשב בחוץ. מזג אוויר היום נעים, הבריזה תתחיל עוד מעט,״ אני מציע.
״מתחשק לי לאפות עוגה,״ אומר אימא. אלא שאז נשמע צלצול באינטרקום וריאן ומקנזי מודיעים על בואם. מקנזי נכנסת הביתה, ובידה מגשים של עוגות ועוגיות שאפתה. ״אני מבינה שהמשפחה של ניק כאן, אז חשבתי לעצמי שלא יזיק אם אביא לכם כמה עוגות,״ היא אומרת., ״תודיעו לי מה התוכניות הערב,״ היא אומרת ונעלמת.
אני לוקח את הסל מידה של איבי. ׳כמה עוגות׳ אני חושב לעצמי, ומתחיל לרוקן מתוכו חמישה מגשים של עוגות, ועוד כמה של עוגיות. ״אתה מבינים איפה אני חי?״ אני שואל את אבי. ״ושלא תחשוב שאיבי לא כזו.״
איבי מגיעה עם מגש ועליו ספלי קפה. אית׳ן מזנק מהכיסא וממהר לקחת אותו מידה. היא מופתעת, אבל נותנת לו לעזור לה.
אני לוגם בהנאה מהקפה, לוקח פרוסת עוגה, ומתמסר לקרני השמש המלטפות. אני מקשיב לשיחה שמתנהלת בעירנות סביב לשולחן. אני שמח שהאחים שלי נהנים לשוחח עם איבי, מה שמראה לי שהם קיבלו אותה כאחת מהמשפחה.
״אני חייב להודות,״ אומר פתאום אית׳ן בטון רציני, ״שהפתיע אותי כשניק אמר שהוא זה שרצה ילד.״
״שנינו עברנו כאן תהליך,״ עונה לו איבי, ״למדנו מה חשוב לנו בחיים. כפי שניק כבר אמר, אם היינו מכירים בעיר, כנראה שלא היה מתפתח בינינו משהו רציני. לא כי לא היינו נמשכים אחד לשניה, אלא לא היינו במקום הבשל בו אנחנו נמצאים כעת, כשאנחנו מוכנים להקים משפחה.
טקס החתונה, והמסיבה שבאה בעקבותיו, זה יפה ומרגש, אבל הוא חסר משמעות אם הוא קורה כשאין בסיס איתן של חברות.
תראו אתכם, שלושה אחים מאותם הורים, שגדלו באותו בית, וכמה אתם שונים. עכשיו תוסיפו לזה אישה שלא גדלה באותו בית, ושונה כל כך מכם,. זה ממש לא פשוט ללכת אחד לקראת השניה, לדעת מתי להתפשר, לרצות שהאחר יהיה מאושר, גם אם זה אומר שעליי לוותר על משהו שאני רוצה.״
״אני רוצה להשאר פה,״ אומר אית׳ן.
״אז תשאר, מה מונע בעדך? הרי אתה לא עובד. אתה יכול לגור כאן, ראית כבר שיש לנו הרבה מקום. אתה יכול גם לגור בבית של סבא,״ אני אומר.
״אתה בטוח? אני לא רוצה להפריע,״ אומר אית׳ן.
אבלין
״עוד תגלה שיש פה חיי חברה מאד פעילים. פעם בשבוע הגברים יוצאים לבילוי משותף בפאב, ויש ערבי ריקודים משותפים. נכון שמרכזי הקניות רחוקים מרחק של כשעה וחצי, אבל אנחנו אישית התאהבנו בשקט של המקום,״ אני אומרת לאית׳ן.
"סקוט מתקשר ושואל מה התוכניות שלנו,״ אומר ניק שקורא את ההודעה שנשלח אליו.
״התוכנית המקורית הייתה שנעשה ברביקיו בבית של סבא,״ אני אומרת,״לא ידענו אז מה יקרה עם המשפחה.״
״מה דעתכם?״ שואל ניק את הוריו.
״אני לא רואה סיבה למה לא,״ עונה אביו.
״תמיד נוכל לחזור הביתה, אם לא תרגישו בנוח,״ אני אומרת.
״אם כך אכתוב לו שנפגש שם עם רדת החשיכה,״ אומר ניק בשמחה, ״אני מתרגש להכיר אתכם לכולם.״
אני שולחת הודעה למיירה ומבקשת ממנה שתגיע לבית שלנו. ניק מבחין בחיוך על פניי בזמן שאני כותבת לה את ההודעה. ״למה הבייבי שלי מחייכת?״ הוא שואל ומקיף אותי מאחור בזרועותיו. אין לי סודות מפניו, ועדיין הוא לא נוהג לקרוא את ההודעות שלי, גם כשהטלפון שלי מונח לפניו.
״אתה זוכר שמיירה אמרה לי שאתה גבר מעלף, וכי זכיתי בך, ואז שאלה אותי אם יש לך אח?״ אני שואלת.
״אז אני מבין שאית׳ן עבר את המבחן שלך,״ הוא אומר בחיוך.
״אני לא שדכנית, אלא רק מביאה שני אנשים לאותו מקום באותו זמן,״ אני אומרת.
״את יודעת שאני לא מסתכל על אף אישה אחרת. הבטחתי לך זאת מזמן, אבל אני יודעת שאת ומיירה מאד קרובות, ״אני מאד מחבב אותי ואני פונה אליה כשאני רוצה להפתיע אותך במשהו,״ הוא מתחיל לומר.
״כן, כמו למשל לארגן לי חתונה בהפתעה,״ אני אומרת וגורמת לו לצחוק.
״תודי שהייתה לנו חתונה מהסרטים, וכי אהבת כל רגע,״ הוא אומר, ״אז בקשר למיירה, אני סומך על שיקול דעתך,״ הוא מסכם את הנושא.
מיירה מגיעה תוך רבע שעה, בזמן שאני מכינה כריכים עם הרוסטביף שהכנתי הבוקר.
״במה אני יכולה לעזור?״ היא שואלת מיד עם היכנסה למטבח.
״המשפחה של ניק יושבת בפטיו, את יכולה להתחיל להגיש להם את הכריכים, ותשאלי אם מישהו רוצה קפה.,״ אני מבקשת.
מיירה מתחילה להוציא את האוכל החוצה, כשניק מגיע למטבח. ״את רואה את הזיקוקים באוויר? אף פעם לא ראיתי את אית׳ן מגיב כך למישהי,״ הוא משתף אותי.
״נכון שאתה רוצה שהוא ישאר כאן?״ אני שואלת.
״אם היית שואלת אותי אתמול, הייתי אומר לך שזה לא אכפת לי,״ עונה ניק, ״אבל אחרי הפגנת החום שקיבלנו היום, אני מודה שאשמח אם הוא ישאר פה,״ הוא עונה בכנות.
״ומה ישאיר אותו כאן לאורך זמן, אם לא מישהי שתהיה שותפה לחייו?״ אני שואלת.
״בייבי שלי,״ הוא אומר ומנשק אותי, ״את עושה הכל כדי שאהיה מאושר.״
״אתה כל העולם שלי, ובעצם אני עושה זאת מתוך סיבה אנוכית, אני רוצה שהעולם שלי יהיה מלא בשמחה,״ אני אומרת.
״ממש, את האדם הכי רחוק מאנוכיות. את מלאה בנתינה, ולכן כולם אוהבים להיות לידך, ולתת לך חזרה,״ הוא אומר.
״אל תקטין מערכך. אנשים כאן מעריצים אותך, ומחפשים קשר איתך, בלי קשר אליי, או לעובדה שאתה הבוס.״
״שמעתי שמיירה ואת חברות טובות,״ אומר אית׳ן.
״טובות?״ אני שואלת, ״הכי טובות. היא אשת הסוד שלי.״ מיירה מתמוגגת למשמע המילים שלי.
״את זוכרת ששאלת אותי פעם אם לניק יש אח?״ אני שואלת, ״אית׳ן התאום שלו, ויותר מזה אני לא צריכה להסביר.״
אני רואה את הוריו של ניק מסתכלים אחד על השניה בחיוך. ״הם שלושה אחים שמאד שונים זה מזה, אבל את בהחלט יכולה לראות שיש להם הורים משותפים,״ אני ממשיכה לונמר למיירה.
״למרות החגיגות בכפר, מחר מתקיים יום השוק, אני מאד רוצה שתבואו איתנו. זאת חוויה מאד מהנה,״ אני אומרת להוריו של ניק.
״אני כבר מדמיין את איבי מלבישה את כולכם בחולצות המשובצות,״ אומר ניק ואוחז בחולצתו, ״זאת החולשה שלה.״
״אני דווקא אשמח לחולצה כזאת,״ אומר אית׳ן, ״גם את אוהבת ללכת לשוק?״ הוא פונה למיירה.
״ברור,״ היא עונה מייד, ״ויש בו עוד כה דוכנים שאני בטוחה שתאהב, שלא לדבר על התירס על הגריל, שזה מעדן חובה. וברור שזה בגלל שהוא תוצרת של משק לינקולן.״
הערב יורד ואנחנו הולכים לבית של סבא בו כבר נמצאים החברים.
״שמעת שהבית של סטיב ולוסי למכירה?״ שואל סקוט את ניק.
״קמרון סיפר לי שעבר לידו יום אחד וראה שהפרות כבר לא שם.״
שנה עברה
את ימי החורף הקרים בילינו כולנו כאן בבית שלנו, כעת כשהמשפחה שלי, הוריי ושני אחיי גרים מרחק כמה דקות מאתנו. איבי לימדה אותנו לשחק את משחקי המהג׳ונג האהובים עליה, והם הפכו לחלק בלתי נפרד מבילוי סוף השבוע שלנו.
יחד עם כללי המשחק, היא לימדה אותנו מה מלמד המשחק הזה על החיים.
״אני מרגיש כל כך אשם ואכול חרטה,״ אמר לי אבי כשאנחנו יושבים רק שנינו בפטיו בחצר ביתי, בעוד האחרים טובלים בבריכה שבניתה הסתיימה רק לפני שבוע. ״הייתי נותן כל מה שיש לי כדי לפגוש את אבי ולבקש את סליחתו. אני מרגיש היום קרוב אליו יותר מתמיד, ולא בגלל שאני מתגורר בבית שהיה גן העדן הפרטי שלו, אלא כי אני מבין הרבה דברים שלא הבנתי קודם.״
״אני אומר לך בביטחון מלא, שסבא רואה הכל. הוא נוכח כאן, רק שאנחנו לא יכולים לראות אותו. גם איבי אומרת זאת. אני בטוח שהוא מאושר לראות שכולנו כאן במקום שהוא כל כך אהב.
אז עכשיו אתה כבר יודע שהוא האמין שזה אני שארצה את המקום הזה, ובאיזשהו מקום, גם ידע שלעולם לא ארצה עוד לחזור לניו יורק. אתה יודע כמה הייתי קרוב אליו.
הוא נתן בידיכם את הבחירה לעשות כרצונכם בכסף הרב שצבר עבורכם. אני בחרתי ללמוד ממנו איך לייצר אותו בעצמי כדי לבנות עתיד בטוח עבורי.״ אבי מקשיב בצמא לכל מילה שלי. מאז שגמלה בליבו ההחלטה לעבור לכאן, מאד התקרבנו.
״אתה מבין בן יקר שלי, שההון שאבי השאיר לי, נותן לי חרות לעשות כרצוני. הייתי בטוח שלא ארצה לעבוד עוד יום אחד נוסף, וכך עשיתי תקופה לא קצרה. דווקא המקום הזה עורר בי את הרצון לעבוד וליצור, ולא להעביר את ימי בבטלה חסרת מעש.
אתה כל כך מזכיר לי אותו. תראה איך אחדת סביבך את כולם, איך גרמת בלי הרבה מילים מיותרות גם לאחיך לרצות להיות כאן.
תראה את אימא שלך איך היא פורחת כאן. איבי כבשה את ליבה, וכעת כשהיא הפכה לסבתא, החיים שלה הפכו שוב לחיים מלאי משמעות.״ המילים שלו מרגשות אותי. העובדה שכולם רואים את מה שאני רואה באיבי, גורם לי אושר גדול.
אני רואה את אית׳ן ומיירה משחקים עם התאומים בגן המשחקים שבנינו עבורם, בעוד איבי עומדת מהצד וצופה בהם. אני נעמד מאחוריה ועוטף אותה בזרועותיי. אית׳ן מעיף עליי מבט זריז ומחייך.
*
״אתה יודע ניק, למרות שגדלנו בבית בבית חם ואוהב, זה אתה שלימדת אותי מהי אהבה. האופן בו אתם מראים אהבה אחד לשניה, במבט, במגע, במחוות קטנות, הראו לי איך באמת נראית אהבה אמיתית,״ אמר לי אית׳ן. מאז שהוא עבר להתגורר כאן, הוא מרבה לפתוח את ליבו בפניי.
*
אני קורא בעיניו שזה מה שהוא רואה כעת, כשהוא רואה את האהבה שבוערת בינינו. אני כבר לא נוהג באיפוק כשאני נמצא איתה ליד משפחתי.
״לפעמים נדמה לי שאני חולם שכולם פה,״ אני אומר לאיבי כשאני רואה את כולם כאן בחצר ביתנו שהפך למקום המפגש הקבוע.
״אני רואה שמריאן לא פה,״ אומרת אנדי לג׳קסון.
״תזכירי לי מי זאת?״ הוא מעמיד פנים שאינו יודע במי מדובר, ״אני פה איתך, לא כך?״
״לא ענית לי מה איתה?״ היא מתעקשת.
״השתנתי. הלב שלי כאן, ומריאן, שהיא יפיפיה ומצחיקה, היא בת ניו יורק טיפוסית. הייתי איתה תקופה קצרה, היא עזרה לי להתגבר על הגירושין שלי, אבל היא לא מתאימה לחיות כאן. את מבינה כבר שאני לא מתכוון לעזוב את אריול. כל מי שאני אוהב נמצא כאן.״
״ואני?״ היא אומרת, ומביטה בו בצפיה.
״את מדהימה, והרבה יותר יפה ממנה,״ הוא צוחק, ״והלב שלי מגשש את הדרך אליך,״ אומר ג׳קסון.
״שמעת את אחיך?״ לוחשת לי איבי בעינים נוצצות, ״הוא מדבר כל כך יפה.״
״ואני?״ אני שואל.
״אתה, אתה מראה לי כל הזמן שאתה אוהב אותי, גם כשאני כבר יודעת, גם כשאני בטוחה באהבתך אליי. אתה אומר לי זאת בגלוי, לעיניי כולם, ולא מרגיש שדבר נגרע ממך, כי אתה יודע שאתה העולם שלי, שאתה האדם הכי חשוב לי בעולם, ואני אסירת תודה על היום ההוא שקמת להגן אליי ואימצת אותי לחייך.
אתה זה שהערת אותי לחיים, לא היום בו נולדתי, אלא היום בו פגשתי אותך.
אתה זה שנשפת חיים בכל בני המשפחה שלך, שהייתה מתפרקת בלעדיך. כמוהם גם אני, אם לא הייתי איתך, כבר לא הייתי קיימת.״
״זו את איבי שגרמה לי לעשות זאת. אני לא חושב שהייתי רואה את כל היופי הזה, אם לא הייתי לצידי.״
״אני שומעת אותך, ויכולה לדמיין את סבא כותב את המילים האלה ביומן שלו,״ אומרת איבי.
״בואי איתי,״ אני מבקש ממנה, ועולה איתה לחדר השינה שלנו.
אני ניגש לארון ומוריד מהמדף העליון קופסה ובה מונחת מחברת.
״אלה המילים שכתבתי מיום שהיכרתי אותך, כשהרגשות סערו בי, וגיששתי את דרכי אלייך. כל מילה נכתבה עם הנובע הנובע של סבא שנתן לי את הכח לכתוב אותן,״ אני אומר לה.
בייבי שלי,
ברגע הראשון שראיתי אותך, חשבתי לעצמי איזו ילדה יפה.
הלב שלי פעם את השם שלך, באופן שלא הכרתי מעולם.
אני לא יכול להסביר במילים מה אני מרגיש,
ואני מצפה לראות מה צופן לנו העתיד.
אני מרגיש שכך נראה הנצח.
שלך, ניק
