"אז מה?" הוא שואל אותי, "אני לא גבר בעינייך?"
"מאיפה באה השאלה הזו בכלל?" אני שואלת, ולא רוצה לספר לו כמה אני בוערת בפנים בגללו. "אני בטוחה שנשים רבות נופלות לרגליך, נמסות מעצם נוכחותך לידן."
"את צוחקת עלי?" הוא אומר לי ואני רואה את הכחול בעיניו מתחיל להתמלא בענני כעס.
"מה פתאום," אני עונה לו.
"ואת? מה את חושבת?" הוא שואל.
"אני? מי אני בכלל? אני משולה לגרגיר שנישא ברוח, עלה נרעד על ענף, אבקן של פרח שנושאת דבורה על רגליה."
"הבנתי," הוא אומר.
"זה בכלל משנה?" אני אומרת.
"לא. ממש לא," הוא עונה. אני מרגישה חץ נתקע לי בלב. אני לא שולטת בעצמי, וממהרת להתרחק ממנו.
" תברחי, ותמשיכי לשלוף לי את המשפט שלך שאני לא מכיר אותך. אין לי זמן או רצון לנהל שיחות האלה, אני אאחר להרצאה באוניברסיטה."
אני פונה לעבר הדלת אוחזת בטלפון שדרכו הוא מתקשר איתי, ורוצה לנפץ אותו לרסיסים על הקיר . אני חייבת לשחרר את הכאב הזה ממני. אני לא מצליחה להבין איך הגבר הזה מצליח להטריף אותי כך.
"אני צריך את המפתחות," הוא אומר לי. הוא קולט מה אני עומדת לעשות, אוחז בידי בידו האחת, ובשנייה מוציא ממני את הטלפון, "אני לא יודע מה יש בי שגורם לך לשלוף את הציפורניים שלך חתולה פראית. מה שזה לא יהיה, אני מבקש ממך שתנשמי."
הוא לוקח את המפתחות, וסוגר אחריו את הדלת כל כך בשקט שאני נאלצת להסתכל ולראות אם היא באמת סגורה.
אני כולי נסער ממה שקרה. זה היה ממש מיותר, ביחוד כעת כשאני לפני פגישה עם עמיתיי. עדיף היה אולי שאלון בבית המלון, אבל אני יודע שנעים לי יותר בבית שלה. אני מגיע בזמן לאוניברסיטה, ופונה לאולם כדי להעביר את ההרצאה, לא לפני שאני דואג שסימני הסערה לא יראו על פניי.
אני מתפלא לראות שהאולם מלא יותר מפעם שעברה, וחושב לעצמי אם זה אני שמושך את הסטודנטים לבוא לכאן, או שפתאום יש גל של מתעניינים במדעי המתמטיקה. התשובה היא די ברורה לנוכח מבול השאלות שאני נשאל. לפעמים אני חושב לעצמי מה הטעם לשאול מרצה שאלות שמראות שאין להם מושג על מה אני מדבר.
כשאני מסיים את השיעור אני נפגש עם עמיתי ד"ר סירקין ושואל אותו אם ירצה להיפגש איתי בבית. "אני חושב שיהיה לנו נוח יותר בלי הפרעות של הסטודנטים כל הזמן."
"הסטודנטיות בעיקר," הוא אומר וקורץ לי.
"אני לא מבין מה הקשר. הנושא שעליו אנחנו עובדים דורש ריכוז," אני עונה, ונותן לו להבין שההערה שלו לא משעשעת אותי בכלל.
אני מוסר לו את הכתובת, והוא אומר לו שיתאם עם השותפה השלישית אותה טרם פגשתי.
אני נפרד ממנו ונוסע לבית. בדרך אני שוב מתפנה לחשוב עליה. היה משהו בתגובה שלה כששאלתי אם אני יכול להביא חברים שלא היה מובן לי. מה היא חשבה בדיוק?
אני מגיע לבית, מחנה את הרכב, ומוציא את מחזיק המפתחות שהיא נתנה לי. אני מסתכל ורואה עליו את השם קלריס. אני תוהה אם שיקרה לי בקשר לשמה, והיא באמת קלריס. האם זה באמת משנה מה שמה? למה אם כך זה מטריד אותי. אולי כי אני לא אוהב שמשקרים לי?
אני נזכר ששכחתי לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה. המספר שלה חסוי והמודעה מוקפאת כך שאיני יכול לשלוח לה הודעה.
להפתעתי היא בבית. עוד שקר שהמציאה לי. למה היא משקרת כל הזמן?
ריח של תבשיל נישא באוויר, מה שמסביר מדוע היא כאן. אני פושט מעליי את החליפה, מתיר את קשר העניבה, נכנס לחדר השינה, ומניח את הז'קט על גב הכיסא בחדר, כאשר אני שומע את זרם המים במקלחת.
אני מנסה לגרש מדמיוני את דמותה הערומה במקלחת, אבל מתקשה לשלוט בעצמי. אני לא יכול להאשים אותה, שכן היא לא יודעת שאני כאן, מה שלא עוזר להרגיע את מה שאני מרגיש. אני ממהר לגשת למטבח, מוזג מים קרים, ויוצא לחצר.
אני נכנס לקרוא הודעות, אבל שום דבר לא נקלט לי בראש. הריח של הבושם של העדין שלה מכה באפי. אני בטוח שאני מדמיין זאת. רק כשהיא נעמדת מולי, אני מבין שלא דמיינתי, והיא כאן, ולא רק אלא שהיא מדברת איתי. "שמעת מה אמרתי לך?" היא שואלת בקול כועס.
׳על מה היא כועסת בדיוק? האם בגלל שחשבה שהסתכלתי עליה בזמן שהתקלחה?׳
"כן או לא?" היא שואלת שוב בחוסר סבלנות.
"אני לא יודע על מה את כועסת. לא שמעתי שדיברת אליי בכלל," אני אומר לה.
"אמרתי לך שאני חייבת לחזור לעבודה. השארתי לך ולאורחים שלך אוכל ואחזור בחמש וחצי להגיש לכם אותו. האם השעה מתאימה לך?"
"כן," אני עונה לה. ׳על זה היא עושה כזו מהומה?׳ "עוד משהו?" אני שואל.
היא מעיפה לעברי מבט זועף, מסתובבת לאחור ויוצאת מהבית.
רק אז אני נזכר ששוב לא ביקשתי את מספר הטלפון שלה. אין לי הרבה זמן לחשוב כיוון שד"ר וילסון שולח לי הודעה שהוא בדרך. רגע לאחר מכן נשמעת נקישה על הדלת.
אני נושם עמוק. אסור שמישהו יבחין בחוסר השקט שמשרה עליי הופ, עם זאת גם העובדה שד"ר וילסון נתן לי התראה כזו קצרה איננה לרוחי. אני מתקשה להבין את האופן הלא מקצועי בו מתנהלת המחלקה למתמטיקה באוניברסיטה הזו.
"הגענו," הוא אומר לי כשאני פותח את הדלת.
״כנסו,״ אני אומר לו, למרות שכל כך מתחשק לי לשאול אותו "באמת?״
אני מעיף מבט מהיר על האישה שמתלווה אליו. "אני בריטני, כמו בריטני ספירס," היא אומרת ומצחקקת. אני מעיף בה במבט קשוח שתבין שזה לא לרוחי.
"ריח של קפה טרי," מהנהן לעברי בראשו ד"ר וילסון, "והריח של הקרואסונים משגע."
כל כך הייתי עסוק להרגיע את עצמי מהמחשבה על גופה הערום של הופ, שלא שמתי לב לכיבוד שהיא הכינה. אני יודע שהיא ניסתה לומר לי משהו בזמן שהתחמקתי ממנה. אני מניחה שעל זה היא דיברה.
"שנשב לעבוד," אני אומר לו למרות רוחו.
הוא מניח בחוסר רצון את הדפים שהביא איתו על השולחן בסלון. אני מביט בהם ורואה שכתובים עליהם תרגילים בצורה רשלנית. אני רותח.
"תכיר זאת בריטני קנזס," הוא מציג את האישה שאיתו, למרות שהיא כבר הציגה את עצמה. רק חסר לי שיש לו בעיות זיכרון.
"נעים מאד פרופסור אדוארדס," היא אומרת ומושיטה לי את ידה. לחיצת ידה רפה מידי לטעמי, "אתה יכול לקרוא לי בריט. ואיך אקרא לך?"
"פרופסור אדוארדס," אני אומר לה למורת רוחה.
היא מתיישבת ושפת הגוף שלה מעידה על רצונה למשוך את תשומת ליבי. היא יושבת באופן שגורם לחצאיתה הקצרה גם כך, להתרומם עוד יותר, ולחשוף את רגליה.
׳כמו מי אני נראה לה? כמו ילד בן שש עשרה שמתרגש מזוג רגליים?׳ אני מתעלם ומצביע על הדפים שלפניי.
"ובכן בריט היא תלמידה שנה רביעית, והיא רוצה להמשיך ללימודי התואר השני שלה," אומר לי ד"ר וילסון בגאווה.
"ומה זה קשור לדפים שלפניי?" אני עונה. אני שם לב שטון הדיבור שלי מערער את ד"ר וילסון, אבל גם מבין שאיך שאתייחס אליו כעת יבנה את יחסינו בעתיד.
אני מודה שאני די נדהם מהאופן שבריטני פותרת את התרגילים. חשבתי שסטודנטית שעומדת לסיים את התואר, תהיה בקיאה יותר בחומר. לוקח לה זמן לפתור כל תרגיל, כיוון שבכל אחד יש נתון מכשיל.
אני מחליט לערוך הפסקת קפה. השניים קופצים על ההזמנה, וההפסקה מתארכת.
בחמש ורבע מגיעה הופ. "שלום," היא אומרת וניגשת ישר למטבח. למרות שזה עתה סיימנו לשתות קפה אני שמח על כך שבאה. אין לי חשק גדול להמשיך את התרגול כאן.
"שמתי את ארוחת הערב בתנור. אגיש לכם אותם עוד כמה דקות," היא אומרת.
"תכירי זה ד"ר וילסון וזו בריטני שעומדת לסיים את התואר הראשון במתמטיקה," אני מציג אותם בפניה.
"ונרשמה לתואר שני," מוסיפה בריטני.
"כן," אני אומר, "תכירו זו ..הופ," אני אומר.
"אני השותפה של הפרופסור," היא אומרת. אני מחייך למשמע המילים שמשמעותם מעורפלת.
"שבי איתנו הופ," אומר ד"ר וילסון שבולע אותה במבטיו החמדנים.
כולי דרוך. ואז עושה הופ מין מחווה קטן ומשקיטה אותי מייד. היא מניחה את ידה על ברכי ונצמדת מעט אליי. עכשיו אין לו ספק שהיא שייכת לי. הוא ממהר להסיט את מבטו, ולא מסתיר את אכזבתו.
"אני מבינה שגם את מתמטיקאית, אם כי לא ראיתי אותך מסתובבת אצלנו במחלקה," אומרת בריטני.
"ממש לא. הידיעות שלי במתמטיקה הן לא ברמה שלכם. היא מעיפה מבט על הניירת שעל השולחן. זה נראה ממש מסובך. זה לא משהו שלומדים בתיכון נכון?" היא שואלת, ואני חושב לעצמי מה היא כבר זוממת. אני מכיר אותה מספיק כדי לדעת שאף אמירה שלה לא נאמרת סתם.
"בואי נראה אם תוכלי לפתור את התרגיל הזה," אומר לה ד"ר וילסון, "הוא לא כל כך קשה."
"בטח לך פרופסור," היא אומרת בהדגשה, "אז מה בעצם השאלה פה?"
"השאלה היא כמה שווה איקס… בקיצור מה הפתרון," אומרת לה בריטני בזלזול .
"אז למה לא אמרת?" היא עונה לה," איקס שווה שתיים. אני צודקת פרופסור?" היא פונה אליי.
"כן," אני עונה. ולא יודע אם זה היה סתם ניחוש או היא באמת פתרה את התרגיל.
"לעומת זאת לדף שאת מחזיקה אין פתרון," ממשיכה הופ. בריטני מסתכלת עליה במבט מתנשא, "כן, כן. חבל על הזמן שאת משקיעה בניסיון לפתור אותו . זה תרגיל שמי שלומד בתיכון יכול לפתור אותו."
"זה לא נכון," אומר ד"ר וילסון.
"אני מסכים איתו," אני אומר לה.
"תראו. אם….." היא משאירה את כולם חסרי מילים כאשר היא מסבירה במדויק למה התרגיל חסר פתרון.
"תסלחו לי עליי להוציא את האוכל מהתנור," היא אומרת וקמה, משאירה אותנו מופתעים.
"אז את כן דוקטורנטית של הפרופסור?" שואל ד"ר וילסון כשהיא חוזרת לשולחן עם קערות עמוסות בפסטה שמריחה כל כך טוב.
"אני נראית כמו דוקטורנטית למתמטיקה?" היא צוחקת, ״אמרתי לך שהידע שלי הוא בסיסי.״
"ובכל זאת?" הוא מקשה עליה, "את שלפת את התשובות במהירות כזו שאין סיכוי שלא למדת בכלל מתמטיקה."
"למדתי מבוא למתמטיקה כאן באוניברסיטה," היא עונה לו.
"מעניין," הוא אומר, "ומי לימד אותך?"
הופ מרכינה את ראשה ולבסוף מפנה את מבטה החוצה. אני רואה את הכאב בעיניה. "למדתי אצל מרצה מדהימה. היה בה את הכישרון לגרום לכל אחד להתאהב במתמטיקה גם אם זה לא התחום שלו." היא עונה לו.
"היה לה?" הוא אומר בשקט.
"כן," היא עונה, "יש לי מין מזל כזה שכל המורים שאני אוהבת נעלמים מהעולם."
"מה קרה לה?" הוא שואל. אני מרגיש שגם אצלו חל שינוי בטון הדיבור.
"המורה שלי, דיאנה גלובס, נהרגה בתאונת מטוס באפריקה כשנסעה ללמד סמסטר באחד הכפרים. היא הייתה אישה מיוחדת במינה ואהובה על כולם," היא אומרת ועיניה מתמלאות דמעות.
"היא הייתה אהובה עליי במיוחד," אומר ד"ר וילסון, "היינו מאורסים כשקרה האסון. ביקשתי ממנה שלא תיסע. רציתי שננצל את חופשת הקיץ לנסיעה לאירופה הקלאסית, אבל היא התעקשה."
"אלה החיים. השמים אוהבים לקשט את עצמם באנשים טובים וצעירים. שתי המורות שלי היו בגילי היום. זה נשמע ממש מפחיד. תאכלו האוכל מתקרר," היא משנה את הנושא בחדות, והולכת להביא לימונדה קרה.
הטלפון הנייד שלה נשאר על הספה לידי, וכשהוא מתריע על כניסת הודעה, אני לא מתאפק ומעיף מבט מהיר.
מרקו: ממתין לך בחוץ. הבטן מתהפכת לי.
״נכנסה לך הודעה ממרקו, הוא מחכה לך בחוץ,״ אומרת בריטני.
״את תמיד נוהגת לקרוא הודעות פרטיות?״ היא מסננת לעברה.
״הגיע הזמן שאכיר לך את מרקו,״ היא פונה אליי ואז מסתכלת על ד״ר סירקין. ״מאד נחמד מצידו של מרקו שהוא בא לאסוף אותי. מסתבר שיש בעיות בעבודה,״ היא אומרת, חוטפת את תיקה, ויוצאת בצעדים מהירים מהדירה.
אני מעמיד פנים שאני ניגש לשירותים, אבל קם להביט מבעד לחלון חדר השינה החוצה. מישהו מחכה שהיא תכנס לרכב. היא מתיישבת, הוא ממתין שתחגור את עצמה, ויוצא לדרך. אני מרגיש אידיוט, הרי איני יכול לשמוע את הנאמר ביניהם, ונותר לי רק להאמין שהיא באמת נוסעת לעבודה. כבר ברור לי שיקשה עליי להתרכז.
ראיתי את המבט בעיניו כשאמרתי שעליי לעזוב. הרי אמרתי לו שאהיה עסוקה, ולכן השארתי לו מפתח. אולי הוא כועס כי ציפה לקבל ממני ׳טיפול מיוחד.׳
אין לו זכות לכעוס עליי, שכן העמדתי פנים שקורה בינינו משהו לעיני עמיתיו.
אני עדיין בהלם מהסטודנטית. אני לא יודעת מה אחת כמוה עושה בפקולטה למדעים, ועוד בשנה רביעית!, אם איננה מסוגלת לפתור בעיות כל כך לא מסובכות:
אני תוהה אם היא הצטרפה לפרויקט עליו עובד הפרופסור, רק בגללו, בגלל איך שהוא נראה. אני זוכרת שבנות בכיתה שלי נהגו לבחור את הקורסים לפי המרצה, והכוונה היא לא לפי מה ששמעו עליו כמרצה, אלא לפי מראהו.
״אני מדבר אליך, את בכלל מקשיבה?״ שואל מרקו.
״אני מצטערת, משהו הטריד אותי מה אמרת?״ אני שואלת נבוכה.
״את מכירה את דניאל דיאנג'לו?״ הוא חוזר על שאלתו.
״השם נשמע לי מוכר,״ אני מעמידה פניםמ שאינני זוכרת מיהו.
״הוא דווקא אמר שעמדתם להינשא,״ הוא אומר.
״איזה שטויות! מעולם לא הייתי מאורסת,״ אני עונה מיד.
״לפי מה שהוא סיפר, ההורים שלכם סיכמו על חתונה, ואת… תני לי להזכר במילים המדויקות שלו,״ אומר מרקו ומאמץ את זכרונו.
״עכשו אני נזכרת מאיפה השם שלו מוכר לי. הוא צודק, אימי רצתה לשדך אותי אליו כשהייתי בת שבע עשרה. אני חושבת שהתכונה הכי חשובה שהייתה לי, זאת שהייתי בתולה, שזאת סיבה מגוחכת בעיניי לרצות להתחתן עם מישהי שאתה לא מכיר. הרבה מים זרמו באוקיינוסים מאז,״ אני צוחקת, ״מה פתאום הוא נזכר בי כעת?״
״הוא הגיע למסעדה כי ידע שאת עובדת בה, כדי שתראי מי שעומדת להיות אשתו,״ אומר מרקו.
״אתה מבין שעברו כבר כמה שנים טובות מאז שהייתי בת שבע עשרה, והוא היה מבוגר ממני בעשור, ורק עכשיו הוא מצא אישה להתחתן איתה? כל הכבוד לו,״ אני אומרת, וחושבת לעצמי שזה הדבר הכי מטופש ששמעתי מזה זמן רב.
״הוא רואה חשבון מכובד, כדבריו, ומיצג מישהו שמעוניין במסעדה,״ ממשיך מרקו לספר לי.
״המסעדה עומדת למכירה?״ אני שואלת המומה.
״זהו, שזה מסובך,״ עונה מרקו, ״זה משהו שגם אני לא הבנתי.״
מיד כשאנחנו מגיעים למסעדה, אני עולה בריצה לקומה העליונה. ״את מוכרת את המסעדה??״ אני שואלת את מריה.
״מאיפה שמעת את השטות הזאת?״ היא שואלת.
"זה בדיוק מה שאני אמרתי,״ אני עונה, ויורדת חזרה למסעדה, הפעם בצעדים מתונים.
״תראו תראו מי פה. אז זה מה שיצא מכל החלומות שלך לכבוש את העולם?״ אני שומעת את קולו של דניאל. אני מעיפה מבט לעברו, ומופתעת לראות איך הוא השתנה מאז שראיתי אותו. הוא נראה לי הרבה יותר מבוגר ממה שזכרתי. אני מודה בליבי שסירבתי לדרישתה של אימי להתחתן איתו. ״אז מה את עושה כאן? את מלצרית? זאת פסגת ההצלחה שלך?״ הוא ממשיך ללעוג לי.
״אפילו בזה אני לא טובה,״ אני עונה לו, ״ולכן אני עובדת במשרד, רחוק מעיניי כולם. הרי לא יתכן שעם ידיים שמאליות כמו שלי, מישהו ירצה להעסיק אותי,״ אני אומרת בפנים רציניות.
״את מאמינה שעם אחת כזאת רצו הוריי שאתחתן? למזלי הייתי מספיק חכם כדי לדחות את ההצעה,״ הוא אומר בגאווה, ״למרות שהיא טענה שהיא בתולה, מה שאני לא בטוח שהיה נכון.״
״ואני לתומי חשבתי שלרואי חשבון אין דימיון מפותח. זה בסדר, אני סולחת לך,״ אני אומרת ומתרחקת מהשולחן שלו.
״את תשלמי על כך ביוקר שסרבת לי,״ הוא אומר.
״הוא לא אמר לפני רגע שהוא זה שלא רצה בך?״ לוחשת לי סופיה ששומעת את השיחה.
״מסתבר שאגו פגוע של גבר, לא מתרפא כל כך מהר, בעיקר אם אתה גבר איטלקי,״ אני עונה לה.
״תראי במי הוא בחר, ותביני שהוא יודע שהוא הפסיד את הטובה ביותר,״ אומרת סופיה.
אני חושבת לעצמי מה הפרופסור היה אומר לו שמע את השיחה הזאת. ולמה אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו?
