הבנים פותחים מייד את המצלמה. "אנחנו רוצים לראות אותך אימא," אומר דור בטון מאופק, אבל כאשר מיקה פותחת את המצלמה הוא פורץ בבכי.
"אני כל כך מתגעגע אלייך," הוא אומר בקול חנוק.
"בקרוב נתראה," אומרת לו מיקה בקולה המלטף.
"מבטיחה?" הוא שואל בעיניים נוצצות.
"אני עדיין לא יכולה לטוס לארץ. אמה נולדה יותר מחודש לפני הזמן, היא ממש קטנטונת. אני אדבר עם סבתא שתבוא איתכם למילנו. אם היא לא תוכל, אבא ייסע להביא אתכם לפה. שכרתי דירה גדולה מאד מתוך מחשבה שיהיה בה מקום גם לכם.
יש לי כמה חברים שיש להם קשרים בכל מקום. אני אבקש מהם שישיגו לכם כרטיסי למשחקי כדורגל."
"אבל בסוף את תחזרי לארץ?" שואל דור בהיסוס.
"הקמתי כאן עסק. כאשר ארגיש שאני יכולה לעזוב, אעשה זאת. עד אז אתם תהיו איתי פה," היא אומרת להם, "בכל מקרה החופש הגדול מתחיל, וזה זמן מתאים לצאת לחופשה."
"ואבא?" שואל דור.
"אבא יכול לעבוד מכל מקום בעולם. הפרויקט העיקרי עליו הוא עובד הוא בניו יורק. יש סיכוי שניסע לשם בעקבותיו."
"מה שאני שואל זה האם את ואבא…" דור מישיר את מבטו למצלמה.
"אבא ואני יחד, אם זה מה שאתה שואל, וממשיכים מהמקום בו עצרנו. המשפחה שלנו שוב מאוחדת," היא מדייקת את מילותייה.
"יש!!!" צועקים שלושתם.
"מה אמרתי לכם?" אומר דור לאחיו.
"אני אענה לכם על כל שאלה, אבל בואו נחזור קודם להיות המשפחה שהיינו.
ליאה ואלכס רוטשילד כאן במילנו. הם הזמינו אותנו לארוחת צהריים, ואנחנו צריכים לצאת. עכשיו יש לכם את מספר הטלפון שלי, ואתם יכולים לשלוח לי הודעה מתי שאתם רוצים."
"אני אדבר עם אימי. אני לא מוכן להעביר עוד לילה אחד בלעדייך," אני אומר לה.
“אני שמחה שכך אתה מרגיש," היא אומרת בהתרגשות.
"אני.. אנחנו נדבר איתכם בערב, " אני מסיים את השיחה עם הבנים. פתאום דחוף לי להיות רק איתה.
מיקה קושרת עליי את המנשא, ומכניסה לתוכו את אמה. אני יודע שלגברים לוקח לעיתים זמן להיקשר לתינוק שלהם. לי לא הייתה כלל הכנה, ובכל זאת אני מוצף ברגש כשזרועותיי מקיפות את הקטנטונת הזאת.
מיקה שמה כובע על ראשה, עוטפת אותה בשמיכה. אחר כך מלבישה אותי עם המעיל שלי, וסוגרת אותו. "אולי אתה תתבשל קצת, אבל הקטנטונת תהיה מוגנת." היא אומרת.
אני מביט על התנועות העדינות של האישה שאני כל כך אוהב, וחש כאב עצום על הפגיעה שפגעתי בה שגרמה לנו להתנתק. אני מתעשת מייד, מניח יד אחת על אמה, ובשניה אוחז בידה של מיקה.
"Andiamo, בוא נלך," אומרת מיקה ופותחת את הדלת.
אני מופתע לראות שהיא לובשת רק ז'קט דק. "לא יהיה לך קר?" אני שואל בדאגה.
"הצצתי לראות איך נראים השמים. הסערה חלפה," היא עונה לה, "השמש יצאה ומחייכת. בדיוק כמו הסערה שלנו."
אני מרגיש הקלה למשמע מילותייה. אני לא טועה, היא קיבלה אותי חזרה. כל כך מתאים לה לא לשחק משחקים, אלא להראות לי בדיוק מה היא מרגישה. אני אסיר תודה על כך.
"אולי כדאי שניקח בכל זאת את העגלה," היא אומרת, "הרי לא יהיה לך נוח לאכול כשהיא עליך."
היא ניגשת לארון בכניסה ומוציאה טיולון בעל ריפוד בצבע אדום. אני מחייך. "אני עדיין לא קולט שיש לנו בת. ובכלל שאנחנו הורים לארבעה, בדיוק כפי שתמיד חלמתי," אני אומר לה.
"זו אחת המחשבות הראשונות שעלו במוחי לאחר שהתאוששתי מהלידה. תמיד דיברנו על כך שאנחנו רוצים ארבעה ילדים, והנה זה קרה. ואז עצב גדול נפל עליי, שאין לך מושג שאתה אבא לארבעה. באותו רגע ידעתי שאני חייבת לספר לך. אפילו התקשרתי אליך, אבל לא ענית. רק אחר כך נודע לי שטסת לניו יורק.
לא הצלחתי למצוא את הרגע המתאים להתקשר שוב. לא העליתי על דעתי שהמתנה לאפרתי תחזיר אותך אליי. מסתבר שדברים לא קורים סתם. מה שהכי חשוב זה שאתה פה," אומרת מיקה ומחזקת את אחיזתה בידי, כשידה השניה אוחזת בטיולון. אני מתפלא לראות כמה קל הוא. יש כל כך הרבה דברים ששכחתי, בכל זאת עברו יותר משבע שנים מאז שרז נולד.
אנחנו יוצאים לרחוב, ושמש חמימה מקבלת את פנינו. "מסתבר שהגזמתי עם השכבות ששמתי על אמה. אתה יכול לפתוח את המעיל שלך," היא אומרת ועוצרת לרגע כדי לפתוח אותו.
עיניי גומעות את מראות העיר היפה. אמנם צפיתי בחנות כשישבתי בבית הקפה לאונרדו, אבל כשאני עומד מולה אני נפעם מהיופי שלה.
"יש כאן בית קפה קטן. הסיבה שהגעתי ללאונרדו היא כי הוא מספק לי את המאפים, ועוזר לי שתמיד יהיה בו מה להגיש. בית הקפה ניתן כשרות ללקוחות, ואתה יכול למצוא אותו מלא כל היום.
לאונרדו אימץ אותי כשהגעתי לכאן והתגוררתי בבית המלון בבנין בו מוקם בית הקפה. הבהרתי לו מראש שאני אישה נשואה, ואין לי רצון לדבר על חיי הפרטיים. הוא הציע לי עזרה, וחשבתי שהוא סתם פלרטטן, אבל הוא התגלה כחבר טוב באמת.
שם פגשתי את אלכס שחיפשה שמלה יחודית לארוע שלה ושל ג'יו, היום אנחנו חברות טובות", אני אומרת לדין שגומע בשקיקה את הסיפורים שלי.
"Buongiorno," אני אומרת באיטלקית כהרגלי, כשאנחנו נכנסים לחנות, אבל מייד עוברת לאנגלית, "תכירו את סניור מורג, בעלי. סוף סוף הוא כאן."
אף אחת לא יודעת את סיפור חיי, ולכן זה נראה להן טבעי שהוא הגיע. "ברוך בואך," הן מברכות אותו, ומתחרות ביניהן מי תשבח אותי יותר. אין ספק שהוא מרשים אותן, ועובדה זאת ניכרת לפי האופן הפלרטטני משהו שהן מדברות איתו.
"אתן לא מחדשות לי דבר," הוא אומר במבטא האנגלי שהילך עליי קסם כרק היכרנו, "אבל עדיין זה מרגש אותי לשמוע איך אתן מדברות על אישתי האהובה."
אני מובילה אותו לתוך החנות ורואה את ההתרגשות בעיניו למראה העיצובים שלי. "את מדהימה," היא אומר לי. אני כל כך זקוקה לחיבוק שלו כעת, ולכן אני פותחת את הטיולון, מוציאה ממנו את אמה ומשכיבה אותה בו. אחר כך אני מסירה ממנו את המנשא, ומניחה אותו בסל מתחת לעגלה.
"הרגשת שאני משתוקק לחבק אותך?" הוא לוחש לאוזני.
"הרגשתי שאני חייבת שתחבק אותי," אני עונה לו ומניחה את ראשי על החזה החם שלו. הלב שלו פועם מהר, אין ספק שהוא מתרגש מכך שאני מתרפקת עליו. לאט לאט חוזרות פעימות ליבו לקצבן הרגיל. אני משתהה עוד דקה ארוכה, ורק אז ניתקת ממנו.
"בוא תראה את הסטודיו שלי," אני אומרת ומורה לו על הדלת המובילה אליו.
על הקיר תלויות תמונות ממוסגרות של עיצובים שאני אוהבת במיוחד, וביניהן השמלה הראשונה שעיצבתי לאלכס, והבגד של טוני.
"זה העיצוב הראשון שלי, שמלת הנשף של אלכס," אני מצביעה על התמונה.
דין מתיישב על הספה ליד הקיר. "אני מודה שאני בסערת רגשות גדולה. אני מעריץ את הכשרון שלך, ועם זאת אני חש כאב עצום על מה שמנעתי ממך כל השנים," הוא אומר ואני רואה את הכאב בעיניו.
"זאת הייתה בחירה שלי. עדיין אתה והאמהות חשובים לי יותר מכל.
נכון הנסיבות הן שדחפו אותי לפרוץ קדימה. כנראה שזה היה הזמן הנכון לי. אין זה אומר שסדר העדיפויות שלי השתנה. אף פעם לא הפסקתי לעצב, רק שזה לא היה בסדר גודל כזה.
אני שמחה שאני יכולה לחלוק איתך את מה שאני אוהבת לעשות, אבל מבטיחה לך שהמשפחה תמיד תהיה במקום ראשון עבורי.
אין טעם להתבוסס במה שקרה, אחרת נטבע. אני לא אומרת שאני מבקשת שלא תביע את מה שאתה מרגיש, אבל אני מבקשת שתוציא אותנו משם. האהבה שלנו תרפא את הכל."
"תודה מיקה. אין לך מושג כמה המילים שלך חשובות לי, הן כאוויר לנשימה עבורי."
"ועכשיו," אני אומרת, "בוא תראה את הממלכה של אדריאנה. היא ממש פורחת כאן. אני חושבת שהיא תרצה להשאר כאן, גם כשאחזור לארץ."
"הבנתי שאת עובדת עם ליאה. מה דעתך לעבור לשנה לניו יורק? אלכס רמז לי שישמח אם אהיה קרוב אליו," שואל דין.
"אם זה חשוב לך, אלך אחרייך. לבנים לא תהיה בעיה, כיוון שהם שולטים באנגלית. הגיע שגם אמה תלמד אנגלית," אני עונה.
"תזכירי לי בת כמה היא?" הוא צוחק.
"אתה שוכח שהיא שומעת כל היום איטלקית," אני עונה לו.
אנחנו מסיימים את הביקור הקצר, ואני שולחת הודעה לג'יו שאשמח אם הנהג שלו יבוא לאסוף אותנו.
"כמה דקות הוא אצלך," הוא עונה לי.
אנחנו נפרדים מכולן ויוצאים בדיוק כשהנהג מגיע.
"תכיר את סניור מורג בעלי," אני אומרת לו באנגלית.
"נעים להכירך מיסטר מורג," הוא מפתיע אותי כשהוא עונה לו באנגלית בריטית, מה שגורם לדין להתחיל לדבר איתו. מסתבר שהוא נולד באותו מקום שדין נולד, ולא רק, אלא הוא בן גילו.
"אנחנו צריכים להגיע לבית המלון אורכידאה מילנו," אני אומרת לו.
"שמעתי שהרוטשילדים בעיר. ראיתי שאת מרבה לבלות איתם," הוא אומר.
"ומה עוד שמעת?" אני שואלת בסקרנות.
"שמעתי שהיא באה בגללך, וכי היא רוצה שתעצבי ליין למיו מילאן," הוא אומר להפתעתי.
"מאיפה אתה יודע?" אני שואלת.
"שמעתי שיחה בין אלכס, אשתו של הבוס, עם טוני. שלא תחשבי שאני נוהג להקשיב לשיחות שלה. היא גם לא אחת שמדברת על נושאים אישיים לידי, אבל היא הייתה כל כך מלאת התרגשות. את יודעת כמה היא מעריצה אותך, ומה את בשבילה. אני מקווה שלא הגזמתי. אני מניח השיחה עם דין שיחררה לי את הלשון."
"אני שמחה לראות שהתחברתם," אני אומרת ורואה את הפנים שלו שוב רגועות.
אנחנו מגיעים לבית המלון. "הוא מזכיר מאד את המלון בניו יורק," אומר דין.
"הפרויקט של אלכס הוא היחיד שאני עובד עליו," אומר דין בזמן שהוא פותח את הטיולון, מחבר אליו את המנשא בו השתמשנו בנסיעה, "הוא עזר לי לנשום קצת. ידעתי שאסור לי להישבר ליד הבנים.
אבל כאשר הגעתי לניו יורק והבטתי על העיר מלמעלה, הבנתי כמה שאת היטבת להסתתר מפניי, שגם אם הייתי יודע שאת בניו יורק לא הייתה לי דרך למצוא אותך. שרפה לי הבטן מלחשוב על כל מה שקרה.
כפי שאמרתי, הייתי שמח אם תבואי איתי לניו יורק. אני לא אסע בלעדייך. אני רוצה שוב לאהוב את העיר כמו שאהבתי אותה כשנסענו יחד. אני מעיק עלייך?"
"אני שמחה שאתה מדבר. אני עזבתי כי לא דיברת. לחיות בהסתרה לא פותר כלום. אני בטוחה שגם אני עוד אדבר על החודשים שחיינו בנפרד. עכשיו כשאני יודעת מה הסיבה שהתחמקת מלדבר איתי, שיחררתי את הכעס. ואתה, שנעדרת מהחוויה של ההריון והלידה, שילמת כבר את המחיר," אני עונה לו.
"את מדהימה. אין לי מילים לאמר כמה אני מעריך אותך, וכמה אני אוהב אותך. את האוויר שלי. בלעדייך אין טעם לכלום," אומר דין.
אני שוב מרגישה צורך להעטף בחיבוק האוהב שלו. אני יודעת שייקח זמן עד שאפנים שהוא באמת פה, שהוא לא ויתר עליי לרגע, וחיכה כמוני לרגע שנתאחד שוב.
אנחנו נכנסים ללובי של בית המלון. ליאה ואלכס ממהרים לקראתנו. "אני רואה את השינוי," לוחשת לי ליאה, "גם בו, גם בך. אני כל כך שמחה שסוף סוף נפגשתם."
"אף פעם לא שאלתי אותך אלכס כמה ילדים יש לכם," אומר דין.
"עבור שנינו אלה נישואים שניים. אני הבאתי איתי זוג תאומים בנים, וליאה הביאה את התאומים שלה, בן ובת. למרות שנפגשנו כשהילדים כבר היו די גדולים, הפכנו מייד למשפחה אחת גדולה, כאילו הם גדלו יחד מאז ומתמיד," משתף אותנו אלכס.
"את ילידת לונדון אם אני לא טועה," אומר דין, "לפחות כך מספר המבטא הבריטי שלך. איך היכרתם?"
"האמת היא שנולדתי בניו יורק. נשלחתי לפנימיה לבנות באנגליה, ושם אימצתי את המבטא. מוצאו של אבי מאנגליה.
כשהייתי בהיריון חזרתי לניו יורק והשתקעתי בה. הייתי אלמנה טרייה כשילדתי, והשקעתי את כל כולי בהקמת משרד עורכי הדין שלי ובמיו מילאן.
באחת הפעמים שירדתי מהבניין נתקלתי במרוצתי באלכס. אחרי זמן מה נפגשנו במשחקי הבקבוק. המשחקים אז היו שונים. שיחקו אותם פנים מול פנים, ולא ברשת כמו היום.
המשחקים נערכו בסמוך לבית המלון ליד הנהר, מתוך מטרה לאפשר למשתתפים להתבודד בבית המלון אם יבחרו בכך.
מאז שהמשחקים עלו לרשת, תחת שם בדוי, הם שינו את אופיים. הם נעשו נועזים יותר, ומצד שני הם מאפשרים לאנשים לדבר בכנות על כל נושא שקשור למערכות יחסים."
"המשחקים האלה לא הגיעו לארץ במתכונת הזאת. בכל מקרה לא הייתי משחק בהם, שכן מאז שפגשתי את מיקה לא עניינה אותי אף אחת אחרת.
אני יודע שבגדתי בה. זה היה מבחינתי ארוע קצר וחסר משמעות. הלוואי והייתי יכול למחוק אותו," אומר דין.
"זה מאחורינו," אני אומרת ומניחה את ידי על זרועו של דין.
"הייתי רוצה לשמוע את דעתך," אומרת ליאה בזמן שאנחנו מתיישבים בחדר הפרטי בו תוגש לנו ארוחת הצהריים, "כיוון שדין עובד עם אלכס, ואלכס היה מאד רוצה שהוא יעבוד איתו מהמשרד בניו יורק, אני מבקשת שתשקלי לבוא איתו לניו יורק.
אני יודעת ש UNA חשובה לך, אבל אם אני מבינה נכון יש לך כבר קהל לקוחות שיהיה נאמן רק לך. תוכלי לעצב עבורן מכל מקום בעולם. את מוכנה לשקול זאת?"
"תרכשי את UNA ואהיה כולי שלך," אני אומרת בלי להניד עפעף. אני יודעת שזה מה שאני רוצה, השאלה מה תענה על כך ליאה.
"אבקש שיכנו לנו את ההסכם," עונה ליאה בחיוך, "את ידעת שאסכים, נכון?"
אני מחניקה חיוך.
"מרגע שראיתי את העבודות שלך, ידעתי שאם אצליח להגיע אלייך, זאת תהיה חברות לנצח," אומרת ליאה, "נשאר לך רק לקבוע את הסכום."
"תדברי עם ג'יובאני דונטלו. הוא זה שמנהל את הכספים עבורי. הוא ייתן לך את כל הנתונים הכספיים של החברה. יש בחברה שתיים שמאד חשובות לי, והייתי רוצה לברר איתן איפה הן רואות את עצמן. אדריאנה שאולי תרצה להשאר במילנו, ואלכס דונטלו שעוזרת לי המון."
"דין, אני משאירה לך לטפל בנושא. לא יזיק לי קצת חופש. להיות רק אימא. התגעגעתי לתפקיד הזה יותר מידי זמן. מה שמזכיר לי. האם ביקשת את אימא שלך שתבוא למילנו עם הבנים?" אני שואלת.
"המטוס בפרטי שלי כאן. מה דעתך דין שניסע יחד להביא אותם?" מציע אלכס. אני לא מתאפקת ודמעות זולגות מעיניי. אני מרגישה את ידו של דין מלטפת את ראשי. אני מוצפת רגשות, שמתקשה להכיל.
אלכס מסמן למלצרים להגיש לנו את ארוחת הצהריים. אני אוכלת בתאיבון רב ממנות הפסטה המשובחות שמוגשות לשולחן, הן מזכירות לי את ילדותי. אין ספק שבשנים הראשונות לחיי, גדלתי על טהרת המטבח האיטלקי. עם זאת ניו יורק לא זרה לי, שכן הצטרפתי לאבי לשליחות בניו יורק.
"את לא אוכלת," אומר אלכס לליאה. רק אז אני רואה שהיא עסוקה כל הזמן עם הטלפון שלה.
"תראי איזה צרוף מקרים," אומרת ליאה, "ביקשתי שיתחילו לעבוד על לוגו עבורך. אחת מהשותפות של מיו מילאן היא בר הישראלית. היא מעצבת לנו את ההדפסים על הבדים. את מכירה את הסידרה של פרחי האביב?"
"ברור. אני עוקבת אחרי העיצובים שלכם מיום שהתחלתי ללמוד בבית הספר לאופנה," אני עונה.
"סיפרתי לה על השותפות הנרקמת. שלחתי לה תמונות של עיצובים שלך. היא ממש התלהבה, ואמרה שאת מוכשרת בטירוף.
בר הפנתה את תשומת ליבי לכך שראשי התיבות שלך מ.מ. הן ראשי התיבות של מיו מילאן.
אני שולחת לך את הלוגו שאהבתי, וסקרנית לראות מה דעתך."
אני פותחת את ההודעה ששלחה ליאה, ובוהה דקה ארוכה במסך של הטלפון הנייד לי.
השם שלי צמוד לשם של חברה האופנה המובילה בעולם! "זה אמיתי?" אני שואלת את דין.
"אני כל כך גאה בך מיקה שלי. זה אמיתי לגמרי. את רכשת את מקומך בזכות הכישרון האדיר שלך," הוא עונה.
"אמנם אמצע היום," אומר אלכס, "אבל אני חושב שזה מצדיק שאזמין בקבוק שמפניה. זו גם הזדמנות שלי לחגוג איתך מיקה את השותפות של דין ושלי."
"תרשה לי לספר לך משהו על איטליה," אני מחייכת, "מידי יום העסקים מפסיקים את פעילותם בשעה אחת ויוצאים להפסקת צהריים.
עם הארוחה הם נוהגים לשתות יין. ידוע שהיינות המשובחים שמכינים כאן נמכרים בכל העולם. ניסית פעם לעשות עסק עם איטלקי שחזר מארוחת צהריים? כמובן שזה נאמר בהגזמה, אבל זה גם לא משולל מהמציאות.
אני מניקה ולכן ברשותך אקח רק לגימה סימלית, אבל אתם תחגגו גם בשבילי. אני אחגוג עם הקינוח."
בזמן שאלכס מזמין בקבוק שמפניה, וטועם אותו, אני שולח הודעה לבנים בקבוצה המשפחתית.
בנים אהובים שלי,
אבא יבוא עם אלכס לאסוף אתכם במטוס הפרטי של תעשיות רוטשילד. אני מבקשת שכל אחד מכם יארוז בגדים לשבועיים. תבחרו מה שאתם רוצים להביא אתכם בנוסף. אני מניחה שנהיה פה שבועיים ומכאן נמשיך לניו יורק.
אבא יעדכן אתכם מתי הוא מגיע.
סופרת את השעות עד שנפגש.
אוהבת, אימא
דין קורא את ההודעה ואני רואה שהוא מתקשה לשלוט ברגשותיו. "אני אוהב אותך כל כך," הוא אומר.
"מה דעתך , דירה במגדלי רוטשילד או בית בלונג איילנד?" שואל אלכס את דין.
"מה שאישתי תבחר," אומר דין ומסתכל עליי. אני מביטה לתוך העיניים היפות שאני כל כך אוהבת. הן מספרות לי שהוא שוב רגוע, ומלא אהבה כלפיי.
אחרי שעות שבהם ראיתי בהן רק עצב, כאב, וסערה גדולה, סוף סוף הוא חזר להיות הגבר העוצמתי שהתאהבתי בו, זה שאני יכולה להניח את גורלי בידיו, לדעת שיש מי שדואג לי, ואני יכולה סוף סוף להרפות ולנשום.
כל כך רציתי להגיע לרגע הזה, אבל לא ידעתי איך. אני לא יודעת אם הייתי זוכה לו, אם דין לא היה זה שאחז בידי והחזיר אותנו יחד לחיים.
בבית שגדלתי בו לא האמינו בי. להיפך, הקטינו אותי ליד אחותי רפאלה. זכיתי שאני מוקפת היום באנשים שמאמינים בי וביכולתי לעשות מה שאני אוהבת.
זכיתי בגבר שלמרות שמעד, לא ויתר עליי ויעשה הכל כדי שאהיה מאושרת. מה עוד אני יכולה לבקש?
*
*
שבועיים חלפו…
אדריאנה התלבטה קשות. היא נקרעה בין העבודה במילנו, לבין לבוא איתנו לניו יורק ולטפל באמה.
"אני מציעה שתשארי עדיין כאן, שכן את שולטת היטב בעניינים, ואני זקוקה למישהי שאני יכולה לסמוך עליה. הגיע זמן שאצא לחופשת לידה. אני אהיה תמיד זמינה עבורך," אני מגישה לה את הפתרון ורואה את ההקלה על פניה. "אני משאירה לך את הדירה, וג'יו כבר יטפל בכל התשלומים עבורה."
אלכס ביקשה שאשאיר לה לנהל את החנות. "את מאד תחסרי לי, ואני מתכוונת לבוא לבקר אותך בניו יורק," היא אמרה לי.
"את צריכה לשמור כעת על ההריון היקר שלך. אני אעשה הכל כדי להגיע לביקור, סמוך ללידה שלך," אני אומרת.
אני נפרדת מהעובדות ב UNA. "אנחנו לא נפרדות, אני אהיה בקשר איתכן כל הזמן," אני אומרת להן.
"אני מקווה שיש לכם חדר בשבילי," אומרת לי טוני שנפרדת ממני בדמעות, "אני אתגעגע אלייך."
"גם אני. אני מבקשת שתשמרי על אלכס בשבילי," אני אומרת באיפוק.
אני יוצאת מהחנות, מעיפה מבט אחרון ונבלעת בתוך הרכב שמחכה לי.
"המטוס כבר מחמם את מנועיו," אומר אלכס בטלפון לדין, "נפגש ליד הדלפק של הטיסות המיוחדות. רשמתי כבר את כולם לטיסה."
הייתי שבורה כשהגעתי למילנו. אני עוזבת אותה עם שיר בלב, מוקפת בגבר שאוהב אותי, ובארבעת ילדינו.
אני מתרגשת לקראת העתיד, כשבאוויר נישאות המילים –
Mika Morag’s
Una
By Mio Milan
"אין דבר שגורם לי אושר גדול מלראות את החיוך היפה על פנייך, ולדעת שכל העתיד לפנינו," אומר לי דין, אוחז בראשי ומנשק אותי נשיקה ארוכה.
"תראו, הם מתנשקים," לוחש רז.
"אמרתי לך שאבא אוהב את אימא," עונה לו דור, כאילו אין מובן מזה.
