כיוון שעשיתי צ'ק אין באינטרנט יש לי זמן רב עד הטיסה. אני משתדל להחזיק את עצמי למען הבנים, אבל מרגיש כל הזמן שאיני נושם. עכשיו כשאני לבד אני מרשה לעצמי להרפות.
כמעט תמיד הנסיעות שלי לחו"ל היו עם מיקה, גם כשנסעתי נסיעות קצרות לפגישות, הזמנתי אותה שתצטרף אליי. אני עובר ליד חנות הספרים, וניזכר כמה מיקה אוהבת להיכנס אליה ולבחור ספר לנסיעה.
*
"רוב הספרים שמוצגים פה הם ספרי טיסה. כאלה שאתה לא צריך להתעמק בהם, אין בהם מסר לאנושות. גם אם אתה לא מרוכז, תוכל להבין מה קורה," היא אמרה, הראתה לי מספר ספרים, וביקשה שאבחר.
*
אני נכנס לחנות ובוחר שלושה ספרים. אני מניח שיהיה לי מספיק זמן פנוי לקרוא.
"אתה בטוח לגבי הספר הזה?" שואלת אותי מוכרת בעלת שיער בשלל צבעים, וארבעה חמישה עגילים בכל אוזן. אני מביט אליה בשאלה. "אני לא יודעת מה הספר הזה עושה כאן, אין בו כלום." היא מניחה אותו בצד ומראה לי ספר אחר. "אני חושבת שזה יעניין אותך יותר."
אני הופך את הספר, וקורא את התקציר שלו.
גבר בשנות השלושים המאוחרות, נשוי מעל לעשור, ומרגיש משועמם. הוא פוגש ביפיפיה מסתורית ומתפתח ביניהם רומן…
"זה ממש לא מדבר אליי," אני אומר ומסתכל על ספר נוסף שנמצא סמוך לקופה. "אני אקח את זה."
אני משלם וממהר לצאת מהמקום. 'האם רשום לי על המצח שאני גבר בוגד,' עוברת המחשבה במוחי.
כל כך מיהרתי לצאת מהבית שלא אכלתי ולא שתיתי כלום. אני ניגש לבית הקפה, ומזמין קפוצ'ינו. "משהו לאכול?" שואלת המלצרית ומצביעה על המקרר בו מונחים כריכים מוכנים.
"מיקה, ההזמנה שלך מוכנה," אני שומע בכריזה. אין לי אוויר. 'האם הגורל סוף סוף מקשיב לי?'
"השם הוא ניקה. ב'נ'," אומרת בחורה בלונדינית שניגשת לקחת את ההזמנה שלה.
"הכל בסדר?" שואלת אותי המלצרית.
אני מוציא כריך מהמקרר, לא טורח לבדוק מה יש בתוכו, ומניח אותו על הדלפק. "בדיוק יצאו קרואסונים עם קרם שקדים מהתנור," היא אומרת לי.
זה מה שהייתי צריך לשמוע. זה המאפה האהוב ביותר על מיקה. "אני אסתפק בכריך. אני לא כל כך רעב," אני משקר.
"תשתה כאן, או אתה רוצה שאארוז לך את הקפה והכריך?" היא שואלת.
"תארזי אותם," אני מבקש ומשתוקק כבר ללכת משם.
אני ניגש לשער היציאה. המקום ריק, איש עדיין לא הגיע לכאן. אני מתיישב קרוב לחלון, מוציא את הכריך ומתחיל לאכול. אני שמח שזהו כריך של בשר מעושן שאני אוהב.
הזמן זוחל וסוף סוף הגיעה שעת העליה למטוס. המחשבה שארגיש הקלה, מסתיימת באכזבה.
למרות שאני טס במחלקת עסקים המרווחת, איני מוצא תנוחה נוחה שתעזור לי להרדם. את הטיסה אני מעביר בקריאה של שנים מהספרים שרכשתי, מה שמעביר לי את הזמן, עם הפסקות קצרות לארוחות.
הדיילת מציעה לי משקה, אבל אני מסתפק רק בסודה. זו לא הפעם הראשונה שאני טס לניו יורק, ואני יודע שייקח לי זמן להתאפס על ההבדל הפרשי הזמן, כך שברגע זה משקה רק יזיק לי.
סוף סוף מגיעה הטיסה לסיומה ומטוס אל על נוחת בשדה התעופה JFK. השעה ארבע חמישים וחמש, כמעט חמש בבוקר, בארץ כבר חצות היום.
בשער היציאה מחכה לי הנהג של תעשיות רוטשילד שמסיע אותי למלון אורכידאה ניו יורק.
אני מרגיש את העייפות, ולמרות זאת עיניי מקובעות על המראה המרגש של ניו יורק על קו המים. העיר עדיין מנומנמת והאורות מרצדים על פני נהר ההדסון.
"פעם ראשונה שלך בעיר?" מפתיע אותי הנהג בעברית.
"הייתי פה לא מעט פעמים," אני עונה לו.
"שמי צחי, ואני אהיה הנהג שלך השבוע." הוא מושיט לי כרטיס ביקור. "אם תזדקק להסעה אני לשרותך."
"תודה," אני עונה לו קצרות ומפהק. "אני מצטער, לא ישנתי כל הטיסה."
"אנחנו במרחק רבע שעה מהמלון. אתה יכול לעצום עיניים, אני אעיר אותך כשנגיע."
אין לו מושג מה המילים שלו עושות לי.
*
"זה מדהים איך שבטיסה הייתי עירנית לגמרי, רק נחתנו והעייפות מכריעה אותי," אמרה לי מיקה בפעם האחרונה שהיינו כאן.
"את יכולה לעצום עיניים, אני אעיר אותך כשנגיע," אמרתי לה. היא הניחה את ראשה על כתפי ונרדמה מייד.
אני כבר מבין שהמסע הזה יהיה שטוף בזכרונות ממנה. מסתבר שהעובדה שאני רחוק מהארץ, לא צמצם את המרחק שלי ממנה, היא איתי כל הזמן.
*
"הגענו מר מורג," אומר לי צחי. הוא בטוח שישנתי. הרי לא יכול היה לדעת שכל הדרך אני מנהל שיחות דמיוניות עם האישה שלי.
צחי ניגש להוציא את המזוודה מתא המטען, אבל לא מוסר לי אותה, אלא סוחב אותה בעצמו. אנחנו ניגשים לקבלה. "זה מר מורג, האורח של מר רוטשילד," מציג אותי צחי בפני פקיד הקבלה.
הפקיד מניח לפניי צרור מפתחות. זה המפתח של החדר," הוא מסביר לי, "והשני של המעלית, כיוון שהסוויטה שלך נמצאת בקומה שמורה. המפתח של החדר מאפשר לך גם כניסה לבריכה ולמכון הכושר. צחי יערוך לך סיור."
אני מודה לו והולך בעקבות צחי, שעדיין מתעקש לשאת את המזוודה שלי. "זאת המסעדה של המלון. היא פתוחה לקהל. אני מציץ לתוכה ומתרשם מגודלה ומהעיצוב המרשים שלה.
וזה חדר האוכל לאורחי המלון בלבד. כאן אתה יכול לאכול את ארוחת הבוקר החל משעה שש בבוקר.
אנחנו ממשיכים ללכת, "שם זה הבר של המלון," הוא מצביע לעברו, "זה בר משקאות אבל ניתן להזמין בו גם ארוחות קלות עד לשעות הקטנות של הלילה. למעשה הוא סגור רק ארבע שעות, בין שתיים לשש בבוקר.
"חדר הכושר והבריכה הם בסוף המסדרון," הוא אומר ופונה לעבר המעליות, "גם הם לשימוש אורחי המלון בלבד. למעשה רק למסעדה יש כניסה חופשית, וכמובן שיש צורך להזמין מקום מראש." נראה לי שהוא מאד מתגאה למסור לי את המידע הזה.
כשמגיעה המעלית הוא מבקש ממני את צרור המפתחות, ומקיש על לוחית קטנה שמאפשרת לנו לעלות לקומות השמורות ללא עצירת ביניים.
הסוויטה שלי נמצאת באחת הקומות הגבוהות והנוף שנשקף ממנה עוצר נשימה. אני מופתע לראות את גודלה. אלכס ידע שאני בא לבד, ואני תוהה למה הוא נתן לי מערכת חדרים כל כך גדולה.
"אני אשאיר אותך להתארגן. מר רוטשילד ישלח לך הודעה בתשע בבוקר. אם תהיה מוכן, הוא יבוא להיפגש איתך," אומר צחי, נכנס לחדר השינה, מניח בו את המזוודה ויוצא מהחדר.
אני עורך סיור קצר ומגלה שבנוסף לשני חדרי שינה, יש כאן גם חדר עבודה, מה שמשמח אותי מאד.
אני נכנס לחדר שינה ומסתכל על המזוודה שמונחת ליד הארון.
*
בנסיעות שלנו שהיו לשבוע ויותר, הדבר הראשון שמיקה נהגה לעשות, הוא לסדר את הבגדים בארון.
ראשית היא הייתה מוציאה את החליפות שלי. תולה כל אחת ועוברת עליה בידה כדי לוודא שהיא לא התקמטה, מה שלא קרה בשל האופן בו ארזה אותה. אחר כך הייתה מניחה את חולצות הבד המקופלות, חולצות הטריקו, והמכנסיים.
רק אחרי שסיימה לסדר את שאר הבגדים שלי, הוציאה את שלה וסידרה אותם במקום.
"לא מרגיש לך טוב יותר?" הייתה שואלת ומושכת אותי לשכב איתה על המיטה.
למרות שלא חשבתי לעשות כמוה, אני מפרק את המזוודה ומסדר את בגדיי בארון. 'את גאה בי?' אני שואל אותה בליבי.
*
אני נכנס לשטוף את עצמי במקלחת זריזה, נשכב על המיטה, ומוציא את הטאבלט כדי להתעדכן בחדשות מהארץ.
אני עומד לסגור את המכשיר כשאני רואה את קורא הספרים של מיקה. 'מעניין אם הוא פועל?' אני חושב לעצמי, מקיש עליו ומופתע לראות שהוא נפתח. אני יודע שאם אכנס לסיפור שהיא באמצע קריאתו, היא תדע זאת, כיוון שהסיפור ישוב לעמוד הראשון, ולכן אני נכנס לספריית הספרים שנקראו ומוצא בה ספרים שנראים לי מאד מעניינים.
שנים אני חי לצידה, ומעולם לא התעניינתי מה היא קוראת. מסתבר שיש לנו טעם זהה. אני בוחר את אחד הספרים ושוקע בקריאתו.
הבוקר כשאייל בעלי ואני מתארגנים לצאת לעבודה אני מחליטה לשאול אותו על דין.
"מזמן לא שמעתי אותך מספר שנפגשת עם דין," אני מנסה לדלות ממנו אם דין דיבר איתו על מיקה.
"הוא עסוק בפרויקט גדול. הוא אמר שאין לו זמן לנשום," אומר אייל, "אני לא זוכר מתי פעם אחרונות נפגשנו במגרש הטניס."
"באיזה פרויקט מדובר?" אני מראה התעניינות.
"את מכירה את דין. כשזה נוגע לחברה שלו, הוא לא מרבה לספק מידע," אומר אייל ונאנח. אני יודעת כמה הוא סקרן לדעת במה דין עוסק.
"ועל חייו הפרטיים הוא משתף אותך?" אני מעזה וזורקת את השאלה לאוויר.
"הוא גבר נשוי שמנהל חיי משפחה רגילים. מה כבר יש לו לספר?" שואל אייל בתמימות.
אני מביטה בו בשתיקה. "את רוצה לשאול אותי משהו?" הוא אומר ומרגיש לא נוח.
מזה זמן אני חושדת שהוא לא נאמן לי, אבל אין לי כוונה להתעמת איתו בקשר לכך. לא מתאים לי כעת.
"אמרת שעל חייו המקצועים איננו מדבר. בעצם הוא באמת לא אחד שמדבר הרבה על עצמו. אין שום כוונה נסתרת בדבריי. תהיתי האם איתך הוא כן מדבר, הרי אתם חברים טובים." אני רואה שהמתח על פניו נעלם, מה שמעציב אותי, כי בכך הוא מאשר לי את מה שאני חושדת.
"אני רק יודע שהוא טס לניו יורק לזמן מה בקשר לפרויקט," הוא אומר.
"מוזר, מיקה לא סיפרה לי על כך," אני מעמידה פנים שאני לא יודעת.
"הוא אמר שהוא טס הפעם לבד," עונה אייל.
"גם לי בא חופש," אני אומרת לו.
"דין נסע בענייני עבודה," הוא אומר, כאילו שלא הבנתי זאת.
"בא לי לנסוע לפריז, אולי תקח חופש וניסע?" אני שואלת ביודעי שאין סיכוי שהוא יענה בחיוב. הוא עמוס בעבודה.
"אני לא יכול לקחת חופש כעת. אולי תסעי עם חברות שלך?" הוא מציע.
ההצעה הזו לא באה מנדיבות ליבו. הוא יודע שהוא ישתעמם אם ייסע איתי, כיוון שאאלץ אותו ללכת איתי למוזיאונים ולקניות. אלא שהפעם יש לזה סיבה נוספת שאינני יודעת מיהי, ואף אחד מחבריי לא יגלה לי.
*
'האישה תמיד אחרונה לדעת,' אומרים. כמה הם טועים. בדרך כלל היא הראשונה שמרגישה. היא מריחה ריח של בושם זר, רואה שינוי בלבוש, שינוי בהתנהגות. רק שהיא לא רוצה להאמין שזה קורה לה.
*
"אגב, שכחתי לאמר לך. אני אבוא מאוחר היום. יש לנו ישיבת הנהלה," הוא מפטיר באגביות לעברי.
"תשמור על עצמך. אל תתן להם להעביד אותך יותר מידי." אני מעמידה פנים שאני מאמינה לו. אני בוחרת את המילים במתכוון, הרי הוא מנהל החברה ויכול לקבוע פגישה בשעה הגיונית יותר לו רצה.
אני מחכה שאייל יעזוב את הבית ומתקשרת למיקה.
"החלטתי לבוא לבקר אותך," אני אומרת לה, "אני מתגעגעת אלייך כל כך."
"איזה כייף, אני אשמח מאד אם תבואי. גם אני מתגעגעת אלייך," היא עונה לי בשמחה.
"אם כך אחפש כרטיס ליום חמישי," אני אומר לה.
"שנייה אפרתי," היא אומרת לי ומדברת עם מישהו. אני מנסה להבין מה נאמר, אבל מניחה שהיא הרחיקה את הטלפון ממנה.
"את זה אני הכי אוהבת. מה דעתך?" היא שואלת את הגבר איתו היא משוחחת באנגלית.
"זה נראה מושלם," אני שומעת קול של אישה.
"זה בהחלט התאמת צבעים מושלמת," אני שומעת קול של גבר נוסף.
"סליחה אפרתי, אני באמצע עבודה. אני איתך, מה אמרת?" שואלת מיקה.
"אמרתי שאני רוצה לבוא ביום חמישי בלילה," אני עונה לה בעודי נכנסת לאפליקציה של הזמנת כרטיסים. רק אז אני נזכרת שאני לא באמת יודעת היכן היא.
"השבוע?" היא שואלת בפליאה.
"את לא נשמעת מתלהבת," אני מנסה להסתיר את עלבוני.
"אפרתי אני מאד רוצה לראות אותך. את מאד חסרה לי. יש לי המון מה להראות לך, רק שבשבועיים הקרובים אני עסוקה מאד. אני באמצע הקמה של שותפות, ואין לי דקה לעצמי," היא אומרת ואני שומעת את הכנות בקולה.
"ספרי לי עליה," אני אומרת בהתרגשות.
"אני עומדת לחתום על חוזה, עד אז שפתיי חתומות," היא עונה, וגורמת לי לאכזבה.
"התרחקת," אני לא מתאפקת ואומרת, "ממתי את שומרת ממני סודות. את פוחדת ש…"
"תתאפקי כמה ימים. אנחנו מגבשים את הסעיפים האחרונים. מבטיחה לך שאת הראשונה שתדע כשזה יקרה," היא אומרת. למיקה יש כשרון נדיר לכבות את אש הסקרנות שבוערת בי.
"אמרתי לאייל שאני רוצה לנסוע לחופש. לא סיפרתי לו מתי. האמת שהצעתי לו שיסע איתי, אבל ידעתי שיסרב. הפעם אני חושבת שהוא ישמח אם אסע לבד," אני משתפת אותה.
"את בטוחה?" היא שואלת אותי, ואני תוהה האם היא מבינה את כוונתי.
"תסבירי," אני מבקשת.
"הבנתי," היא עונה.
מיקה
"בכל מקרה אני אודיע לך מייד כשנסכם את העניינים, ונקבע מתי תבואי," אני אומרת לאפרת בעליצות מזוייפת, "אני כבר לא יכולה לחכות לראותך."
"אני לא יודעת בדיוק היכן את?" היא אומרת.
אני מודה לג'יו שניגש לשאול אותי משהו. "אני חייבת לסיים. אוהבת אותך אפרתי."
"הכל בסדר?" הוא שואל אותי, "את נראית קצת חסרת סבלנות."
"חברה טובה שלי רוצה לבוא לבקר. אני אשמח לארח אותה, אבל כעת אני רוצה להתרכז בהקמת החברה," אני עונה לו.
"וחוץ מזה?" הוא שואל.
"חוץ מזה אתה מעצבן," אני עונה לו.
"לא ענית לי," הוא לא מרפה. אני מסתכלת עליו. המבט שלו מתרכך, "אני רוצה לעזור לך, את נראית לי מתוחה."
"היא חושדת שבעלה בוגד בה. אני כבר מדמיינת איך הביקור שלה יהיה. או שהיא תתלונן עליו כל הזמן, או שתרצה לבלות עד שתתמוטט.
אני במקום אחר היום. מעבר לעובדה שאני בהיריון וזקוקה למנוחה, הזמן שלי מוקדש לחברה החדשה. אני חייבת להצליח כדי שאוכל להתקיים," אני עונה לו.
"אני מבין שאין לך תמיכה כלכלית. אם את זקוקה לכסף רק תבקשי," אומר ג'יו.
"אתה יודע כמה משלמים לי על כל בגד שאני מעצבת. אין לי בעיה של מזומן, מה שמזכיר לי שאני רוצה שתקשר אותי לבנק. אני רוצה לפתוח חשבון בנק. לא נוח לי להסתובב עם מזומן. וגם כמובן יש לי צורך בכרטיס אשראי. יש לי כסף בארץ בחשבון שהוא רק שלי…" אני ממשיכה, ומבינה שנכשלתי בלשוני.
ג'יו מסתכל עליי, ואני רואה שהוא מבין את מה שלא סיפרתי לו. "הכל בסדר. אני אקבע עם הבנקאי הפרטי שלי. אספר לו על החנות שאת עומדת להקים, וזה יספיק כדי לתת לך את כל מה שאת רוצה. אני אהיה ערב לך, כך שתוכלי לפעול בחופשיות. כבר למדתי להכיר אותך, אני לא חושש מכך שלא תצליחי, להיפך. אני צופה לך הצלחה מסחררת. לא ראיתי הרבה נשים שיוזמות כמוך, שיודעות בדיוק מה שהן רוצות. חוץ מזה שכל יום שאני רואה מה אישתי בוחרת ללבוש, אני מודה לך בליבי."
"אפרת היא החברה הכי טובה שלי. אני סומכת עליה בעיניים עצומות, ועדיין אינני משתפת אותה בהכל. אני יודעת שכל מילה שאוציא ממני, כבר אינני אדונית לה, ולכן אני משאירה הרבה בתוכי. אני מרגישה שאיתך זה שונה, אבל עדיין, כבר אמרתי לך, אני לא מוכנה לדבר מה שקורה."
"ואני הבטחתי לך שלא אשאל," אומר ג'יו, "אני רק מבקש שאם את זקוקה לעזרה בכל תחום, תפני אליי. אם את לא מרגישה בנוח, תפני לאלכס. אני לא חושב שאי פעם הייתה לה חברה כמוך, למרות שאתם לא מכירות זמן רב.
אני מרגיש שכשם שהיא נפתחה אלייך, היא נפתחה אליי. היא מעזה לשתף אותי בדברים שפעם חששה לאמר, והיא רואה שאהבתי אליה לא פוחתת בשל כך, להיפך."
את השיחה שלנו קוטע צלצול הטלפון הנייד של ג'יו.
"מעולה," הוא אומר לאיש שיחו, "תשלח לי במייל את המסמכים."
"החוזה שלך מוכן. ביקשתי מעורך הדין רפאל מונטבלו שישלח לי אותו לאישור," אומר ג'יו, ואני מרגישה שאני לא נושמת. החלום שלי קורם עור וגידים.
אנחנו עומדים בחנות, מוקפים בעובדים המשפצים אותה. בזמן שג'יו קורא בעיון את החוזה, אני מרשה לעצמי לדמיין את השלט בחזיתו
אני ניגשת לשבת על שולחן מאולתר, ומתחילה לעצב את השלט, כשהתרגשות גדולה אוחזת בי.
