זה היה לילה רגיל, זרוע כוכבים,
השמים נצבעו בכחול כהה, והיו נטולי עננים.
מי יכול היה לנחש את שעתיד לקרות?
בבוקרו של יום המחרת הייתה אן לואיז עסוקה בחזרה אחרונה
לקראת המבחן המסכם של התואר השני במחשבים ובינה מלאכותית,
כאשר צלצל הטלפון הנייד שלה וקול של גבר לא מוכר נשא עימו בשורה
שהיא התקשתה לקלוט.
אני עומדת המומה, אני לא יכולה לנשום. הנייד שלי נשמט מידי ונופל על ריצפת השיש המבריקה בסלון הגדול בבית הוריי.
"מה קרה אן?" שואלת אימא וממהרת לעברי, "את חיוורת כמו הקיר."
"תגידי לי שזה לא נכון," אני אומרת לה בקול רועד.
אימא מתכופפת, מרימה את הנייד ומעבירה עליו את אצבעה, "המסך שלו נסדק, אבל הוא עדיין פועל."
"מי זה היה?" היא שואלת בדאגה.
"תגידי לי את," אני אומרת ומצביעה על הנייד.
"אני לא יודעת מה הקוד שלך," אומרת אימא נבוכה.
"גם אני לא," אני עונה, ומרגישה שהחדר מסתובב סביבי. הכל נעשה שחור ואני שומעת צעקה. 'בריאן, הילדה מתעל.."
*
אני עומדת במנהרה כשאור מסנוור את עיניי. מולי עומדת ליליאנה לבושה כותונת לילה לבנה, על ראשה זר פרחי אורכידאה סגולים, וידה מושטת לעברי. "בואי אליי," היא לוחשת לי.
אני מנסה ללכת לעברה אבל רגליי כבדות כאילו ששתלו בהן עופרת.
"אני לא יכולה," אני עונה לה בייאוש.
"איזו מין חברה את?" היא נוזפת בי ומפנה אליי את גבה.
"לילילו אני מנסה, תאמיני לי שאני מנסה," אני אומרת בתחינה.
"אני אמצא לי חברה אחרת," היא עונה לי בטון קר.
"לילילו, אל תלכי. אני אשתדל יותר," אני מתחננת בפניה.
"מאוחר מידי," היא צוחקת ונעלמת.
*
אני פוקחת את עיניי. אני לא קולטת היכן אני נמצאת שכן אני חולקת את חיי בין הדירה ששכרתי בעיר לימים שאני מסיימת לעבוד מאד מאוחר, לבין בית הוריי בו מרגיש לי הכי בית.
"היא התעוררה," אומר גבר צעיר שאני לא מכירה. אני בוחנת אותו בעיון ורואה שהוא לבוש בגדים של פרדמדיק.
אני ממצמצת בעיניי, מרגישה שרידי אור חזק בתוכן. "סליחה שהיצפתי אותך באור. הייתי חייב לבדוק את עינייך," הוא אומר.
"ומה ראית בתוכן?" אני שואלת.
"ראיתי שיש לך עיניים מדהימות," הוא אומר לי בשקט, כמעט לוחש.
"ואותה ראית?" אני שואלת.
"אותה?" הוא שואל בעיניים מצומצמות.
"את לילילו," אני מנסה להסביר.
"את היית חברה שלה?" הוא שואל והצער נשמע מקולו.
"הייתי? היא חברה הכי טובה שלי," אני עונה לו מייד וממהרת להתיישב. למרות מה שהיא אמרה לי, אני לא מתכוונת לוותר עליה.
"אני משתתף בצערך," הוא אומר לי.
"זה דבר מאד ניבזי לאמר," אני אומרת לו בכעס.
"אני אתן לה משהו להרגעה," הוא פונה לאימא.
"אתה מדבר כך על חברה שלי ואותי צריך להרגיע?" אני מרימה את קולי.
הוא מפתיע אותי, מתיישב לידי ואוחז בזרועי.
"אן, ליליאנה איננה," הוא אומר לי ברוך.
"מה זאת אומרת איננה?" אני שואלת, מסרבת להבין את מה שהוא אומר לי.
"היא נהרגה בתאונה," הוא אומר את מה שאני לא רוצה לשמוע.
"היא מתה במקום?" אני שואלת אותו את הדבר היחיד שיכול לנחם אותי ברגע זה.
"אני מאמין שהיא אפילו לא קלטה מה עומד לקרות. היא הייתה מוצפת באלכוהול," הוא אומר לי.
*
"לילילו, אין לי בעיה לנהוג כל פעם שאנחנו יוצאות, אני לא אוהבת לשתות כמוך. אבל בבקשה אל תשתי כל כך הרבה. את נמחקת כל פעם מחדש," התחננתי בפניה בפעם האחרונה שהיא התקשרה מהפאב, ביום ההוא שסירבתי לצאת איתה.
"שתיה לא פותרת בעיות, לא מעלימה אותן. היא רק אשליה, וגם מזיקה."
אי אפשר היה להבין את החיבור בינינו. היינו כל כך שונות. אני באתי מבית חם ואוהב ואילו היא באה מבית שבור.
מה שחיבר בינינו הייתה העובדה שהאמהות שלנו היו חברות. מין קשר שגם אותו לא הבנתי מעולם בגלל השוני ביניהן.
"הקשר בינינו הוא כמו בינך לליליאנה, מין קשר שמקורו בסבתות שלכן," הסבירה לי פעם אימא.
*
'נשארתי לבד. אני מרגישה יתומה,' אני ממלמלת למרות שאני תמיד מוקפת בחברות.
אבא מושיט לי יד ועוזר לי לקום. אני מביטה על הפרמדיק שקם איתי.
"אני מצטערת על ההתנהגות שלי. ליליאנה היא החברה… היא הייתה חברה הכי טובה שלי. זה לא נתפס בעיניי שילדה…אישה בגילה סיימה את חייה," אני אומרת לו.
המילים שאני אומרת מהדהדות כל הזמן במוחי. הרי חששתי מהרגע הזה שבו תאבד שליטה. זה לא אמור היה להפתיע אותי.
"מעניין אם החברות שמעו על התאונה," אני אומרת לאימא.
"הן ביקשו לבוא להיות איתך. ביקשנו שהן תיתנה לך זמן להתאושש," אומרת אימא, "הן מצפות שתודיעי להן כשתרגישי שאת מוכנה להיפגש איתן."
"אני אתקשר אליהן. אני בטוחה שהן בהלם כמוני," אני אומרת.
"זאת הבת שלך," אני שומעת את אימא לוחשת לאבא, "מחזיקה את כל העולם על כתפיה."
אין לה מושג שאני שומעת. "קיבלתי את זה ממישהו," אני עונה לה.
"את מה אן?" היא שואלת.
"את מה שאמרת," אני עונה, "אני אהיה בסדר. זה לא שזה לא היה צפוי. היא לא ידעה להתמודד עם החיים."
אני לא מספרת לה על השבוע האחרון בחייה של ליליאנה.
*
שבוע לפני…
"הבן אלף הזה דורש אעשה הפלה," היא צעקה ברגע שנסגרה דלת חדרי מאחוריה.
"את באמת חושבת שאת צריכה כעת ילד מגבר שלא אוהב אותך בכלל? את רוצה לכפות עליו שישא אותך לאישה?" שאלתי אותה.
כמובן שלא היזכרתי במילה אחת שרובי הוא האחרון שהייתי מאחלת לה לחלוק את חייה איתו. הוא מתרועע עם עבריינים, ואני לא בטוחה שסמים הם לא חלק מחייו.
לא יכולתי להבין איך אחת כמוה שבאה מבית עשיר בכל קנה מידה, התחברה לזבל האנושי הזה.
אל תשפטו אותי. העובדה שאני באה מבית עשיר לא הפכה אותי לאדם מתנשא. בעיניי כולם שווים. אני לא חושבת לרגע שאני טובה ממשהו רק בגלל שיש לי אבא עשיר, שאגב הרוויח את עושרו בעבודה קשה.
"את מקנאת בי," היא קבעה, למרות שיצאתי עם הקפטן של נבחרת הכדורסל, זה שכולן היו מאוהבות בו והוא בחר בי, זה שגם היא הייתה מאוהבת בו בסתר.
"איזו מין חברה את. את יודעת שאני לא יכולה לספר לאימי שאני צריכה כסף להפלה, ולו בטח אין כסף לממן לי אותה."
"ולתמוך בך כשאת בהריון יש לו?" ניסיתי להחדיר הגיון למוחה.
"את כזאת מעצבנת, חסרת רגש ולב," היא הטיחה כנגדי.
"מה בעצם את מצפה שאומר לך?" שאלתי אותה. לא היה טעם להזכיר לה את העובדה שניהלתי איתה כבר פעם שיחה רצינית על כך שהיא צריכה להקפיד להשתמש באמצעי מניעה כדי להגן על עצמה ממחלות, וגם, כמה בנאלי, כדי לא למצוא עצמה בהריון.
"לא יודעת," היא אמרה לי בייאוש, "אני רק רוצה שזה ייעלם."
לא שאלתי את ליליאנה מהיכן השיגה מימון להפלה, והיא כמובן לא התנדבה לספר לי. בלילה ההוא אחרי שהיא עברה את הפלה, היא ישנה אצלי. אימי שהייתה רגילה שהיא ישנה אצלי לא העלתה על דעתה שזאת הסיבה שהיא נשארה אצלי כמה ימים.
אחרי שהתאוששה יצאה ליליאנה עם חברות והשתכרה. כעסתי עליה מאד. "את הורגת את עצמך," אמרתי לה בזמן שלמדתי למבחן והדבר האחרון שהייתי צריכה באותו לילה הוא לטפל בחברה השיכורה שלי.
"את כזאת מעצבנת! בכל מקרה את תקבלי ציון מאה," היא לעגה לי שיכורה כשאמרתי לה שאני חייבת ללמוד.
אני חושבת בכעס על אימה של ליליאנה. אני מחליטה לא לשתף איש בשיחה שלנו אתמול בערב. אין טעם בכך, זה לא יחזיר אותה לחיים.
*
"האישה הזאת מטורפת," אמרה לי לילאנה על אימה , "את יודעת מה היא דורשת ממני? רק בגלל שסירבתי ללמוד באוניברסיטה היא דורשת שאמצא עבודה ואשלם לה שכר דירה. זה לא הזוי?
היא טובעת בכסף הקמצנית הזאת. כמה היא כבר מקציבה לי בחודש? עשרים, שלושים אלף דולר?"
הייתי כל כך המומה, ששתקתי.
"כמה את משלמת להורייך?" היא שאלה כשהשתיקה בינינו תלויה באוויר.
"הוריי לא דורשים ממני שאשלם עבורי מגוריי בבית," התחלתי לאמר לה. לא הזכרתי במילה את העובדה שאני מחזיקה גם בדירה שכורה אותה אני מממנת בעצמי, דבר שליליאנה ידעה.
"את רואה!" היא קטעה אותי.
"מצד שני, אני לא לוקחת מהם דולר אחד. אני מפרנסת את עצמי ומשלמת את ההוצאות שלי בעצמי, לא כי הם ביקשו, אלא כי כך נראה לי שאמור להיות."
"יופי לך," היא ענתה לי כועסת, "אז אני לא מלאכית כמוך."
*
אחת אחת מגיעות החברות לביתי. עיניהן אדומות מבכי ואני מתקשה להסתכל עליהן.
"את לא אשמה,"אומרת לי בריט.
"זה מה שיש לך לאמר לי? מדוע שאחוש אשמה?" אני שואלת אותה, מתאפקת לא להתפרץ, "אני חושבת שעשיתי מעל ומעבר עבורה. את יודעת למה אני לא מצטרפת אליכן כשאתן יוצאות לפאב? כי אתן לא יודעות מתי להפסיק לשתות.
אף פעם לא הייתה לי בעיה להיות הנהגת האחראית ולהסיע אתכן, אבל כשזה הפך למובן מאליו שאני מוזמנת לבוא רק בגלל זה, אז לא בא לי."
"אני לא שופטת אותך כי אני מבינה שקשה לך שליליאנה …נו את יודעת," היא עונה לי.
"בריט, אני לא מאשימה אותך, אם כך זה התפרש. אני מתחננת בפניכן שתפסקנה לשתות לשוכרה, זה כל מה שאני מבקשת," אני אומרת.
"את יודעת שאן צודקת," אומרת ליז, "באמת הגזמנו. אני לא יודעת אם את קולטת איזה מזל יש לנו שלא נסענו עם ליליאנה."
המילים האלה גורמות לכולנו לפרוץ בבכי. "את מבינה כעת על מה אני מדברת?"אני שואלת את בריט, "את חושבת שאם היה קורה למישהי מכן משהו לא הייתי בוכה?"
אני עומד המום ומנסה להבין מה אומר לי קצין המשטרה שמביט בי בסבר פנים חמור. אין דבר בעולם שיכול להכין אותך לתרחיש כזה.
"הבנתי, הייתה תאונה שבה הייתה מעורבת בתי ליליאנה," אני אומר לו, "מה שאני לא מבין מדוע ליליאנה לא התקשרה אליי."
מה שעובר לי בראש כעת הוא שאני מקווה שהיא מספיק נבונה לא להודות באשמה גם אם זאת אשמתה.
הוא מושיט לי שקית ניילון, מהסוג הזה שמשתמשים בה לאחסן מזון במקפיא. אני מביט עליה, בוחן את תוכנה.
"זה הטלפון הנייד של בתך," הוא אומר לי.
"אני לא מבין למה אתה מוסר אותו לי," אני אומר לו.
"אני מצטער מר רוקפורד, בתך לא שרדה את התאונה," הוא אומר לי.
אני בוהה בשקית ולבסוף לוקח אותה מידיו.
"מישהו נמצא איתך בבית?" שואל שוטר נוסף שנמצא איתו, בזמן שאני מנסה לעכל את מה שנאמר לי. 'בתך לא שרדה.'
הוא בוחן את המבואה הגדולה בכניסה לביתי. עיניו סוקרות את התמונות התלויות על הקיר במעלה המדרגות, הוא מטה מעט את גופו כדי להציץ לעבר חדר האירוח מצדו האחד של הבית, ומבטו מטפס בגרם המדרגות הגדול המוביל לקומה השניה. בלי משים הוא נד בראשו להערכה.
אני מביט בו בתמהון. 'זה מה שמעניין אותו כעת?'
אני ניזכר שנשאלתי שאלה. "לא, אני גר לבד."
"ליליאנה גרה איתך?" הוא שואל.
"לא, היא גרה עם אימה," אני עונה.
"אני מציע שתקרא למישהו שיהיה איתך," הוא אומר לי.
"האם הודעתם לאימה?" אני שואל.
"לא, באנו אליך," הוא עונה.
"אבל למה אליי?" אני שואל.
"כי הטלפון הנייד של בתך רשום על שמך," הוא עונה לי.
'אז ככה זה עובד? על שם מי רשום הטלפון הנייד של הילדה שלך?' אני לא מוצא הגיון בשום דבר שנאמר לי.
אני חייב להתעשת מייד.
"אין לי קשר עם גרושתי. אני מבקש שאתם תודיעו לה," אני אומר.
"אתה יודע שבסופו של דבר תצטרכו לדבר בקשר לסידורי ההלוויה," הוא אומר לי.
"אני מבין. אבל את הבשורה היא תקבל מכם," אני אומר ופונה לעבר הדלת, מסמן להם שאני רוצה להיות לבד.
אני ניגש למטבח ומוזג לעצמי כוס מים עם קרח.
'אוי ליליאנה, איזה סוף עצוב," אני אומר.
אין לי כוונה לשתף את איש בשיחה שהייתה לנו מוקדם יותר.
*
"אני לא יודעת למה אתה חושב שאני שותה יותר מידי?" היא שאלה בטון הכי תמים בעולם.
"בעצמך אמרת שאתמול ושלשום היית עם חברות בפאב," עניתי לה בסבלנות.
"איפה אתה חושב שהצעירים בימינו מבלים? אתה כזה זקן," היא צחקה.
"תבטיחי לי ילדה שלי שלא תשתכרי," ביקשתי ממנה.
"אני מבטיחה לך דאדי," היא אמרה, "אני אוהבת אותך."
אלה היו המילים האחרונות שלה, ההבטחה שלה, שאותה לא קיימה.
*
אני מתקשר לדונובן אחי. "אני צריך אותך," אני אומר לו בקול שבור.
"מה קרה." הוא שואל בחשש.
"אני זקוק לך," אני אומר לו.
אני משאיר את דלת הכניסה פתוחה מעט וניגש לחפש נר.
עשרים דקות אחרי…
דונובן נכנס הביתה ומוצא אותי יושב בחדר העבודה שלי שטוף דמעות כשנר דולק ליד תמונה של ליליאנה המחייכת.
הוא מביט בי המום. "לא נכון!" הוא כמעט צועק.
"היא איננה. הילדה שלי איננה יותר," אני אומר לו בקול רועד, "התינוקת שלי עזבה את העולם."
"מה קרה?"הוא כמעט לוחש.
"אתה מאמין לי שלא שאלתי? אני יודע שהייתה תאונה והיא לא שרדה אותה."
"איזה אסון," הוא ממלמל, "איזה אסון."
"כן. אסון," אני אומר לו.
"דיברת עם…" הוא שואל.
אני נד בראשי לשלילה. "מה יש לי לאמר לה. היא לא קשורה למה שקרה."
"אתה חושב שהיא שתתה?" הוא שואל אותי. רק לפני מספר ימים שיתפתי אותו בחששות שלי.
"אתה מבין שהיא גרה עם אימה ולא יכולתי בדיוק לדעת. רק לפני כמה שעות היא הבטיחה לי שהיא לא תשתה יותר," אני אומר לו בקול שבור.
"ואולי לא היא נהגה?" הוא שואל, כאילו שזה ישנה את העובדה שהילדה שלי איננה.
"הייתי בשוק. אני לא זוכר בדיוק מה נאמר לי. כשאני מנסה לנתח מה היה, יש לי הרגשה שזאת היא שנהגה," אני עונה לו.
"אתה רוצה שאני אדבר עם הגברת?" הוא שואל, "יש דברים שיש צורך לטפל בהם."
"אני רוצה לראות את ליליאנה," אני אומר לו ומושיט לו את הפתק שנתן לי השוטר ובו מצויין היכן נמצאת גופתה.
אנחנו יוצאים מהבית ונכנסים לרכבו של דונובן. הכל נראה לי מעורפל ובלתי הגיוני. אני פועל כאוטומט. אני לא זוכר דבר מהדרך. אין לי אפילו מושג אם יורד גשם או לא.
אני מוצא עצמי מול הכניסה לבית החולים, ולרגע חושב מה אני עושה כאן.
שוטרת מחכה לי מחוץ לחדר המתים ומלווה אותי לראות את ליליאנה. אני מזהה אותה, ואיך שהוא מקל עליי לראות שפרט לחבורה מצחה, היא נראה שלמה. פניה נראים שלווים, כאילו היא ישנה את שנת היופי שלי. עיניה עדיין מאופרות והליפסטיק האדום הנצחי שלה עדיין משוח על שפתייה.
אני רוכן לנשק אותה. היא קרה כמו קרח.
"אני אוהב אותך," אני אומר לה ויוצא מהחדר.
"אני משתתפת בצערך," אומרת לי השוטרת.
אני נד בראשי לאות תודה.
"היו עוד פצועים בתאונה?" אני שואל.
"למרבה המזל, אם אפשר לאמר זאת, בתך היה לבד ברכב, וברכב שהיא פגעה, היה רק נהג שהצליח להתחמק," אומרת לי השוטרת.
"אני לא מבין, אם כך מה הרג אותה?" אני שואל.
"אני מצטערת שלא סיפרו לך," היא אומרת, "רכבו של הנהג שנהג במסלול שאליו היא סטתה, הצליח להתחמק כפי שאמרתי, היא המשיכה לנסוע ישר, והתנגשה בעמוד התאורה. הרופא קבע שהיא נהרגה במקום."
"האם ידוע מדוע היא סטתה?" אני שואל.
"רמת האלכוהול בדמה הייתה הרבה מעבר למותר," היא עונה לי את מה שכבר הבנתי.
אני יוצא מבית החולים ועומד להיכנס לרכבו של דונובן, כאשר מולי מופיעה גרושתי.
"הכל בגללך! אם לא היית בוגד בי, ליליאנה הייתה בחיים," היא צורחת עליי.
"תעזבי אותי בשקט," אני אומר לה בקור, "אין לי כוח לאמר לך בפעם המי יודע כמה, שלא בגדתי בך. הגיע הזמן שתפסיקי להפיץ עליי שקרים.
העובדה שמעולם לא הראית לך, לא משנה את העבודה שהיו בידי דוחות מצולמים שלך עם המאהבים שלך. מאהבים, לא אחד, אלה כמה. תניחי לי כבר."
המשך יבוא…