אני המומה כאשר נעצרת לידי מכונית ספורט יוקרתית דו מושבית, בעלת גג נפתח.
אייב יוצא מתוכה בזינוק וניגש לפתוח את דלת הנוסע בפניי. אני מהססת לרגע. 'איך טעיתי לגביו?'
אם יש משהו שאני מתעבת, זה גבר שמחצין את עושרו.
אני מחליטה לא לאמר מילה, ופשוט להנות מהערב.
"הזמנתי לנו מקומות ב…" הוא אומר ונוקט בשמה של אחת מהמסעדות היקרות ביותר בעיר.
"חבל שלא שאלת," אני נאנחת, "דווקא בא לי פיצה."
אייב מתקשר למסעדה היוקרתית ומודיע להם שלצערו הוא נאלץ לבטל את ההזמנה בשל 'שינוי בלתי צפוי.' אחר כך הוא מתקשר למאמא מריה ומבקש שישמרו לנו מקום בפטיו.
אני בדרך כלל לא גבר שצריך להשקיע הרבה כדי לקצור פירות. סקוטי שונה מכל אחת שהיכרתי. היא אגוז קשה לפיצוח. כמה שאני מנסה להבין אותה, אני לא מצליח.
*
יום שלישי לפני חודשים וחצי…
אני יוצא לבלות עם כמה מחבריי הטובים במועדון השחקים.
לידינו יושבת קבוצה מעורבת של גברים ונשים. יופיה של אחת מהנשים מהמם אותי ואני עוקב אחריה מרחוק.
אני לא היחיד שמבחין בה. גם חבריי לא מפסיקים לדבר עליה.
יש בינינו הסכם בלתי כתוב, שאם ישנה בחורה שמוצאת חן בעינינו, אני זה שעושה את הצעד הראשון. זו הייתה החלטה שלהם, לא שאני מפחד מתחרות, אני מכיר בערכי. אני מניח שזה נובע מהעובדה שאני בעל הממון בינינו, והם מניחים שזה מה שמושך את הנשים אליי.
אני לא זה שהמציא את העניין הזה שאם אתה מזמין משקה למישהי, היא בדרך כלל נענית לך מייד. זה מאד שיטחי בעיניי, אבל עובדה. מה שהופך את ההנחה שלהם לנכונה.
אני רואה שהחברים שלה מזמינים סבב ראשון של משקאות. המלצר מגיע עם מגש עמוס כוסות של שוט ופלחי לימון. היא מסמנת לו בידה שאיננה מעוניינת, ואומרת לו משהו בשקט.
כולם מסתפקים בכוסית אחת, ומדברים בעירנות על משהו שגורם לפרצי צחוק. היא שותפה פעילה בשיחה, ואומרת משהו שגורם לכולם להתגלגל מצחוק.
"אני לא יכולה איתך סקוטי," אומרת אחת הנשים ואוחזת בבטנה.
"אני בסך הכל מצטטת משהו שמישהו אחר אמר," היא אומרת בתמימות מעושה. "אני חושבת שזה יותר עצוב ממצחיק."
"האמת שסקוטי צודקת. זה כל כך מגוחך שאנחנו צוחקים, אבל האמת היא שזה ממש לא מצחיק."
המלצר חוזר לשולחנם עם כמה פלטות עמוסות אוכל. אני תמיד מתפעל מיכולתם של המלצרים לשאת מספר צלחות גדולות. צריך לזה כישרון מיוחד.
הוא עוזב את השולחן וחוזר שוב עם בקבוק יין לבן, הוא חולץ את הפקק, מוזג ממנו לכוס בעלת רגל גבוהה, ומגיש לסקוטי. עכשיו אני כבר יודע את שמה.
"מעולה," היא אומרת אחרי שהיא מריחה, וטועמת ממנו.
'אז את כן שותה יין,' אני חושב לעצמי ומסמן למלצר לבוא.
"אני מבקש שתביא לה יין …" אני מתחיל לאמר, אבל המלצר קוטע אותי.
"עיצה קטנה ממני, לא שאני חושב שזה ישנה משהו. היא כבר הזמינה יין לארוחה. אם אתה רוצה לפנק אותה, תשלח לה קינוח מתוק," הוא אומר ומביט בי משועשע.
אני תוהה מה גורם לו לחייך כך, אבל מעמיד פנים שלא שמתי לב. "אם כך סיכמנו על קינוח," אני אומר בטון רציני, כאילו סגרתי עיסקה בעלת שש ויותר ספרות.
אני מזמין גם לנו לאכול, ומידי פעם מעיף מבט לשולחן שלה. קולות הצחוק פסקו, והם מדברים ביניהם בשקט, כך שאף מילה לא מגיעה לאוזניי.
עם סיום הארוחה המלצר חוזר ואוסף את הצלחות. "קינוח?" הוא שואל. אני מחייך לעצמי בשביעות רצון.
"אני מפוצצת," אומרת סקוטי, למורת רוחי, וטופחת על בטנה, כאילו לחזק את דבריה.
המלצר רושם את ההזמנות משאר החברים.
"שמעת אותה. היא אמרה שהיא שבעה," הוא אומר בשקט כשהוא עובר לידי, הפעם בארשת פנים רצינית.
אני שולף את כרטיס האשראי שלי ומניח אותו על המגש שבידי המלצר. "זהו סיימתם?" הוא שואל ומביט על הצלחות המלאות על שולחננו.
"זה עבורה," אני עונה. 'האם הוא משחק איתי?'
"מצטער, אבל החשבון שלה כבר שולם מראש." הוא מחזיר לי את כרטיס האשראי ופונה ללכת.
"אתה אוהב לשחק?" אני שואל אותו.
"אני לא מבין את השאלה," הוא אומר לי ומביט בי בשאלה.
"ידעת שהיא לא תרצה לאכול קינוח," אני קובע.
"בזה אתה דווקא טועה. היא תמיד מקנחת במשהו מתוק. היא גם בדרך כלל לא אוכלת הרבה, כפי שאכלה היום," הוא אומר, "זאת האמת, אין לי סיבה לשקר לך."
"היא מיוחדת בעיניי. הייתי מאד רוצה להכיר אותה." אני לא יודע מה פתאום אני משתף את המלצר במחשבות שלי. "תארוז לה קינוח שתקח הביתה," אני מבקש ממנו לבסוף.
"איזו שיטת חיזור חדשה המצאת," לועג לי ג'ורג'י, "תרשום עליה זכויות יוצרים."
"תשתוק," אני נוזף בו והוא משתתק מייד. אני מניח שהוא חושש שאם לא ישתוק, לא אשלם את החשבון שהוא גדול במיוחד, מפני שהשתיה זורמת לשולחננו יותר מביום רגיל.
המלצר חוזר עם מגש עמוס קינוחים, וקופסה ובה ארוז הקינוח עבור סקוטי.
"ג'ון ג'ון, אמרתי לך שאני לא מסוגלת להכניס לפי אפילו פרור," אני אומרת למלצר הקבוע שלנו. אני מופתעת, שכן הוא תמיד מדייק בהזמנות שאנחנו מזמינים, למרות שאיננו רושם אותן.
"אני יודע, אבל הגבר שיושב בשולחן בפינה לא מפסיק להזמין עבורך דברים. אני מודה שאני אשם כיוון יעצתי לו להזמין עבורך קינוח. אחר כך אמרת שאת שבעה, ואמרתי לו שאין טעם שיזמין אותו עבורך, הוא ביקש שאארוז לך אותו. אה, שכחתי. הוא גם רצה לשלם על הארוחה," אומר ג'ון ג'ון.
"תראה לי מיהו," אני מבקשת.
ברגע שהוא מסמן בראשו לכיוון השולחן לידו הוא יושב, אין לי צורך לשאול מי הוא מבין ששת הגברים שיושבים סביב לשולחן. המבט הבוער בעיניו מגלה לי זאת מייד.
אני לוקחת את הקינוח בידי ופוסעת לעבר השולחן שלו. אני רואה שכולם מתלחשים איתו.אני מנחשת שהם ערכו התערבות שאני שלו עד סוף הערב.
הוא קם, ומושך את הכיסא לידו כדי שאשב. אני מתעלמת מהמחווה. אני חייבת לעזוב, ואין לי זמן לשחק איתו משחקים.
"אני לא יודעת אם ניסית פעם את הקינוחים במועדון. כל כפית שאתה מכניס לפיך, עושה אהבה עם בלוטות הטעם שלך," אני מתגרה בו בכוונה.
"איך זה שלא ראיתי אותך אף פעם?" הוא מתעלם מדבריי.
"פשוט מאד, יום שלישי הוא לא היום הקבוע שלנו," אני אומרת ומניחה את הקינוח הארוז לפניו. "בתאבון," אני אומרת והולכת משם בצעדים מהירים.
"את לא בורחת כל כך מהר," הוא מנסה לעצור אותי במילים.
"אני ממהרת לטיסה," אני אומרת לו כשגבי אליו, ולא מזכה אותו במבט נוסף.
"מתי את חוזרת?" שואל אותה אחד הגברים.
"אני משערת שביום שני, אני אעדכן אותכם," אני עונה.
"אז מה, אתם טסים במטוס המנהלים שלו?" הוא שואל.
"נראה לך שאני אעלה למטוס כשהוא מטיס אותו? מחלקת עסקים מתאימה לי מאד. אני מתכננת לישון כל הטיסה. על הטייס של החברה המסחרית אני סומכת בעיניים עצומות."
"מה להביא לכן בנות?" אני פונה לחברותיי.
"את יודעת," עונה לי מיילי.
"את מה שאני יודעת אין צורך שאשאל," אני עונה לה, "אני ממש חייבת לזוז. נהג המונית כבר מחכה לי."
אני מוציאה את המזוודה שמונחת מתחת לשולחן בדיוק כשהנהג מופיע מולי. "מיס סקוטיה תני לי לעזור לך," הוא לוקח מידי את המזוודה ואנחנו ממהרים לעזוב את המועדון.
*
הטיסה לקליפורניה היא טיסת לילה, אבל אינני נוהגת להרדם בה. להיפך, זה הזמן שלי לשחרר את טרדות היום שעבר, ולעוף עם הדימיון.
מחשבותיי נודדות לגבר הזה, שכמו רבים כמוהו, ניסה למשוך את תשומת ליבי על ידי מחוות קטנות. דווקא הרעיון של הקינוח הארוז מצא חן בעיניי, בהחלט רעיון מקורי.
"גברים," אני אומרת לריאנה שיושבת לידי במטוס, "חושבים שאם הם יזמינו בחורה לדרינק, הם יצליחו לכבוש אותה."
"מצד שני סקוטי, בואי נדבר בכנות. את יודעת שלא מעט בחורות מבקשות מגבר שנראה שכיסו מלא, שיקנה להם משקה. תמיד יש להן מין תנועה כזו עם השפתיים שנותנת לו להאמין שזה ישתלם לו," היא עונה לי, "אני מניחה שאת מדברת על האלפא הזה שלא הוריד את עיניו ממך, זה ששלח לך את הקינוח. דווקא חבל שלא לקחת אותו."
"גבר שמחזר כך אחרי מישהי ליד חבריו, לא רציני בעיניי. מרגיש לי כאילו הם ערכו ביניהם התערבות מי יזכה בפרס, או איתגרו אותו לראות שאני נענית לו," אני אומרת לה.
"את כזאת קשוחה. למה שלא תשתחררי פעם, ולא תתני למח לשלוט בכל החלטה שלך?" היא שואלת.
"ואת זה אומרת מישהי שכבר כמה פעמים נשבר לה הלב," אני אומרת ומייד מתחרטת. "לא התכוונתי לפגוע בך ריאנה, אני פשוט לא בנויה כמוך. ראיתי מה שברון הלב עשה לסבתא שלי. אני לא רוצה להיות כמוה."
"אני מצטערת. הייתי קשה מידי איתך. האמת היא שהדרך הנכונה נמצאת באמצע, בינך לביני. אני מבינה לגמרי שאת לא רוצה לבחור בדרך השגויה, ולשלם על כך," אומרת ריאנה, "אני כל כך מתרגשת מהנסיעה הזאת," היא משנה את הנושא בניסיון למחוק את התחושה הלא נעימה שתלויה באוויר.
אני נכנסת לבדוק מה מזג האוויר בסן דייגו. 'מושלם,' אני חושבת לעצמי ונכנסת לאתר של חנות הגלשנים. הטיסה צפויה לנחות עם עלות השחר. הרכב כבר ממתין לנו בשדה, כך שאני יכולה לפתוח את היום בגלישה על גלי האוקיינוס.
"מה את מחייכת?" שואלת ריאנה.
"אני מדמיינת את הבוקר שלנו. הצילומים יתחילו רק סמוך לשקיעה, כך שיהיה לנו יום פנוי, ולכן שכרתי לנו גלשנים כדי שנוכל לבלות את הבוקר ברוגע," אני משתפת אותה, "יש יתרונות בכך שאת חושבת מהראש ולא רק מהלב," אני עונה לה.
"בזה את טועה," היא שוב סותרת את דבריי, "הגלישה עבורך היא בהחלט נובעת מהלב שלך, מהאהבה האינסופית שלך לאוקיינוס."
המילים שלה גורמות לי להרהר. אני כל כך מקובעת על כך שכל דבר נובע מהשכל, שאני לא שמה לב כמה אני פועלת מהרגש. 'ומה לגבי גבר האלפא ההוא מהמועדון, האם פעלתי מהראש או מהלב?' זה בהחלט נושא שעליי להקדיש לו מחשבה.
*
מזג האוויר בקליפורניה מאד נוח, מה שמאפשר לנו זמן צילומים ארוך. הדוגמניות מתמסרות אליי, קולטות כל תנועת יד קטנה שלי, כל מילה שנזרקת באוויר.
סטיב יורק בעל חברת האופנה ששכרה את שירותיי כמו בכל קדם עונה, מביט בהנאה על התמונות שמתעדכנות כל הזמן על מסכו של המחשב הנייד שלי.
"בטח כבר אמרתי לך את זה אלף פעמים, את מוכשרת בטירוף. לא ראיתי צלם אחר, ועבדו עבורי לא מעט צלמים, שיוצר יצירות אומנות כאלה. אלה תמונות למוזיאון," הוא אומר. כמובן שאני לא מספרת לו שזכיתי בלא מעט פרסי צילום. מצידי שיחשוב שפרץ היצירתיות שלי מתעורר רק עבורו.
"אני רוצה אותך בתור צלמת הבית של החברה שלנו," אומר סטיב בפעם המי יודע כמה. תמיד הוא מקבל את אותה תשובה. "אני אוהבת את החופש שלי."
*
הצורך במה שאני קוראת לו 'החופש שלי,' נובע מנסיבות עצובות.
הוריי הלכו לעולמם בגיל צעיר, ואני גדלתי אצל סבתי. לצערי, סבתי חלתה, ולמרות שיש לה ילדים נוספים, זו אני שנדרשה לטפל בה. היה עליי לקחת פסקי זמן מהעבודה כדי לשבת ליד מיטתה ולסעוד אותה.
לפני זמן לא רב הלכה סבתי לעולמה, וזה הפרוייקט הראשון שלקחתי מאז. אם יש משהו שלמדתי בחודשים האחרונים זה שהחיים קצרים, ועליי להמשיך לדבוק בזמן פנוי גם לעצמי.
*
אני עורכת את התמונות, מסמנת את האהובות עליי ביותר, ושולחת כתיקיה מוצפנת לסטיב. כעת הכדור בידו ועליי להמתין.
אני מנצלת את הזמן לגלישה על הגלים עם ריאנה, ונהנית מכל רגע במים. המתח עוזב את גופי, ושריריי חוזרים לתפקד כרגיל.
אחרי סבב של כמה כניסות למים, אנחנו הולכות לאכול ומבטיחות לחזור אחר הצהריים.
"התמונות מהשקיעה עוצרות נשימה," אומר לי סטיב, ואני חוששת לרגע שהוא יבקש עוד סט של צילומים. "אני לא חושב שיש טעם בעוד יום צילומים כי יש כאן שפע של תמונות ואני מתקשה לבחור מביניהן את אלה לקטלוג." אני נושמת לרווחה.
אנחנו קובעות ללכת למועדון בערב, ופונות לבית המלון להתקלח ולהחליף בגדים לקראת היציאה.
אני נכנסת לרשת החברתית כדי לשתף את החברות שלי בכמה מתמונות סלפי שלקחתי עם ריאנה בסיום הצילומים, ורואה שמחכות לי הודעות שלא נקראו. אני עונה לכל אחת מהחברות באופן אישי, ואז רואה הודעה ממישהו שאינו מוכר לי אייבן אוסטין.
אני עומדת לצאת מהחשבון כשאני מבחינה בתמונתו. למרות זאת אני עומדת להתעלם מההודעה, אבל אז צצות ועולות המילים של ריאנה שאני צריכה להפסיק להיות כזאת שכלתנית.
אני פותחת את ההודעה.
אייבן אוסטין:
אני מודה על השם המיוחד של סקוטיה.
אחרת איני יודע איך הייתי מוצא אותך.
החברות שלך סרבו כמובן לתרום אפילו פרור של מידע עלייך.
אני מקווה שאת נהנית מהשהות היכן שאת.
אני מצפה כבר לראותך חזרה.
שלך, אייב
כיוון שבכוונתי להעלות תמונות מהשקיעה המדהימה מעל האוקיינוס השקט, אין טעם שאסתיר היכן אני נמצאת. מי שמכיר את חופי האוקיינוס של סן דייגו יזהה את המקום. האם אייב מכיר, אין לי מושג, ועדיין אני מחליטה שאין זה משנה אם ידע היכן אני נמצאת.
סקוטיה לונדון:
מזג האוויר כאן בסן דייגו מחייך אלינו.
עדיין אין לנו תאריך חזרה.
אני מצטרפת לך כמה תמונות שלא אשתף ברשת החברתית.
סקוטי
אייבן אוסטין:
תמונות מדהימות.
שימחת אותי.
תהני מכל רגע.
שלך, אייב
אני רוצה להכנס לראות את החשבון שלו, אבל אז עולה הודעה במייל.
סקוטיה,
היום נערכה הקראת הצוואה של אימי ז"ל.
היא הורתה בצוואתה להעביר לך סך ששת אלפים דולר.
תשלחי לי את הכתובת לאן לשלוח את השיק.
מרק.
אני עומדת מול המילים של דודי מרק. אני לא אומר לו שאינני מאמינה לו, אבל מחליטה שאין בכוונתי להלחם איתו. 'בסך הכל זה רק כסף. את מה שהיה ביני לבין סבתא הוא לא יוכל לקחת ממני. שיבושם לו.'
אני לא היחידה שחושבת כך. בשיחה היומית שלי עם נטשה חברתי, היא מגיבה מייד. "הוא משקר. זה לא יתכן שסבתא שהייתה עתירת ממון, תשאיר לך סכום כזה מגוחך. רק הבית שלה שווה…"
היא עורכת דין לענייני משפחה, וכך מתוכנת המוח שלה לחשוב.
אני קוטעת אותה. "זה לא משנה כמה היא השאירה אחריה. אין לי שום רצון לראות את הדודים שלי. אני לא אשכח כמה הם התמרמרו על כך שסבתי אספה אותי לביתה, ולא שלחה אותי לבית יתומים," אני אומרת בקול חסר רגש.
"אבל כשרצו שתטפלי בה, הם ידעו להגיע אלייך," היא אומרת בכעס.
"אני עובדת בדבר שאני אני אוהבת לעשות, ומפרנסת את עצמי ברווחה. אף פעם לא בניתי על הכסף שלה. הפרק הזה תם ונחתם ביום בו קברתי אותה. היה לי ברור באותו יום שזו תהיה הפעם האחרונה שאני רואה את אחייה של אימי, מרק וקורט, ולרגע איני מרגישה עצב על כך."
למחרת בבוקר מודיע סטיב שהוא מרוצה מתוצאות הצילומים, ולכן נחזור לניו יורק עוד שלושה ימים. הוא שולח לכל אחת את הכרטיס שהזמין עבורינו, ואומר שאנחנו פנויות לעשות כרצוננו עד לשעת הטיסה.
ריאנה ואני מנצלות את הימים לקניות בדוכנים על חוף הים, בוחרות עבור החברות את מה שהן אוהבות, ויוצאות לגלוש אחר הצהריים. בשקיעה אנחנו צופות מאחד מבתי הקפה הסמוכים לחוף, כאשר המצלמה שלי לא מפסיקה לתעד את הרגעים הקסומים לאורך היום.
"משהו יושב לך על הלב," אומרת לי ריאנה כשאנחנו אורזות את המזוודות לקראת היציאה לשדה התעופה.
"אני עצובה לעזוב את המקום. יש לי קשר בלתי מוסבר אליו," אני אומרת לה, "אני לא מכירה כאן איש, ועדיין הכל נראה לי מוכר עד כאב."
"אולי היית פה בגלגול הקודם. אני יכולה לדמיין אותך נוסעת עם מכונית הספורט האדומה שלך, זאת עם הגג הפתוח, להביא את הילדים מבית הספר," אומרת ריאנה בפנים רציניות שגורמות לי לפרוץ בצחוק.
"השתגעת? אני ומכונית ספורט? את כבר לא יודעת מי אני?" אני שואלת לבסוף בטון נעלב.
*
שבת בבוקר
נהג המונית מסיע אותנו משדה התעופה JFK למנהטן. העיר המנומנמת מקבלת את פנינו עם מופע מרהיב של קרני השמש המתדפקות על קירות הזכוכית של גורדי השחקים. כאשר אנחנו חוצים את הגשר בין שני חלקי העיר אני מביטה על מי הנהר ושוב תוהה מה יש בסן דייגו שגורם לי להתגעגע אליה כל כך, למרות שזה עתה שבתי ממנה.
הנהג מוריד אותי בפתח מגדל מגוריי, ואני מתקבלת במאור פנים על ידי השומר בכניסה. "הגיעה מעטפה עבורך," הוא אומר ומגיש לי מעטפה ועליה מתנוסס שמו של של דודי מרק, שלא טרח לצרף לשיק אפילו מילה אחת.
אני עולה לדירתי, מניחה את השיק על השולחן, וניגשת מיד לפרוק את המזוודה.
צלצול התראת הודעה גורם לי להוציא את הטלפון הנייד.
אייבן אוסטין:
חושב עלייך.
מצפה לבואך.
תודיע מתי את חוזרת
ואבוא לאסוף אותך.
שלך, אייב
סקוטיה לונדון:
הקדמנו לחזור.
נכנסתי לפני כמה דקות הביתה.
הולכת לישון.
סקוטי
אייבן אוסטין:
חלומות מתוקים.
תודיעי כשתרצי להפגש.
שלך, אייב
'האם אני מוכנה להיפגש איתו?' אמנם החלטתי לא לחשוב יותר מידיי, אבל ברגע זה אני מותשת, ומחליטה שלא לענות. בסופו של דבר, זה לא שאנחנו במערכת יחסים.
אני מעבירה את הטלפון הנייד למוד 'שקט,' מתקלחת, והולכת לישון.
רק כאשר אני מתעוררת בבוקרו של יום שני אני קולטת שישנתי יממה שלמה. נכון שלא ישנתי שעות רבות במסע הזה לחוף המערבי, אבל אני מבינה שזה יותר מכך ומהפרשי השעות. אני מותשת מחודשים של טיפול בסבתי. אולי לא באמת הייתי מוכנה לחזור לעבודה.
אני מביטה על הנייד ורואה שנשלחו אליי לא מעט הודעות. בקבוצה של החברות בווצאפ נכתב כי נפגשים למחרת במועדון השחקים.
ברשת החברתית מחכה לי הודעה מאייב.
אייבן אוסטין:
אני מקווה שאת ישנה.
לא מפסיק לחשוב עלייך.
שלך, אייב
אני מחליטה לענות לו. מי יודע לאין זה יוביל.
סקוטיה לונדון:
לא תאמין אבל ישנתי עד עכשיו,
בחיים לא ישנתי כל כך הרבה.
אני מופתעת לראות שיחת וידיאו שנכנסת בעודי כותבת לו את ההודעה.
"הייתי חייב לראות את פנייך היפות," אומר אייב.
"כפי שכתבתי לך, אני עדיין בשלבי התעוררות," אני אומרת, "עדיין לא במיטבי."
"את יפיפיה בעיניי גם כך," הוא עונה, "מתי נפגש?"
"החברים שלי נפגשים מחר בשמונה במועדון השחקים," אני אומרת.
"אני לא רוצה לחכות עד מחר. אם את פנויה הערב אני אשמח אם נפגש. תשלחי לי את הכתובת ואבוא לאסוף אותך," הוא אומר בטון החלטי.
אני מחליטה להענות לו. "אני גרה במגדל הצמוד למונטגומרי הייטס."
"זה שצבוע באפור?" הוא שואל.
"זה ולא אחר," אני עונה לו.
"אם כך אחכה לך בפתחו בשבע," הוא אומר, "שיהיה לך יום נפלא יפיפיה."
אני קמה בעצלתיים, וניגשת להכין קפה כדי להתעורר. אני רואה את השיק על השולחן בכניסה ומחליטה להתלבש וללכת לבנק להפקיד אותו יחד עם השיק שנתן לי סטיב עבור הצילומים בקליפורניה.
אני ניזכרת במכונת הכביסה שהפעלתי. אני מודה על ההחלטה שלי לרכוש מכונת כביסה משולבת עם מייבש. אני לא רוצה לחשוב איך הבגדים היו מריחים לו היו נשארים רטובים במכונה יממה שלמה.
אני מקפלת את הכביסה, בוחרת מתוכה שמלה אביבית והולכת לבנק.
אני ניגשת לג'ו הבנקאי הפרטי שלי ומניחה לפניו את השיקים. "זאת ירושה מסבתא שלי," אני אומרת לו. הוא מביט בי במבט בוחן. הוא הכיר אותה ויודע שהייתה אישה עתירת ממון. "את בטוחה שזה הכל?" הוא שואל.
"אני לא מתכוונת לערער על הצוואה," אני עונה לו מייד.
"זו החלטה שלך, כי נראה לי ש…" מתחיל ג'ו לומר, אבל אני קוטעת אותו.
"תניח לנושא," אני מבקשת, "אין לי עניין בכסף הזה."
"אם כך, אולי כדאי שנדבר על הקרן שלך," הוא אומר, "היא עומדת להפרע בקרוב."
"על איזה קרן אתה מדבר?" אני שואלת מופתעת.
"את לא יודעת ש…" הוא מפסיק לרגע את דיבורו ומסתכל עליי, "אז את לא יודעת."
הוא קם מכיסאו, נעלם במסדרון מאחור, וחוזר אחרי דקה עם תיק שעליו כתוב קרן סקוטיה.
אין לי מושג מדוע לא סיפרה לי סבתי על דבר קיומה של הקרן שהותירו הוריי עבורי. אני כל כך נסערת שאני לא טורחת לבדוק באיזה סכום מדובר.
"תפקיד את השיק מסבתי לקרן, ואת השיק השני בחשבון עובר ושב שלי," אני מבקשת, "אני כבר אבצע את ההעברה לחשבון החסכון בעצמי. לגבי הקרן תודיע לי כשיגיע מועד הפרעון ואחליט מה לעשות איתה. אגב, לאן אתם שולחים את הדואר לגבי הקרן?"
"סבתך הורתה לנו להשאיר אותו בכספת שפתחה עבורך עם כל המסמכים האחרים. המפתח ימסר לך כשתגיעי לגיל עשרים ושתיים."
*
אני נפרדת מג'ו ויוצאת לרחוב. אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי. מדוע הוסתר ממני המידע הזה כל השנים? אני מניחה שהסיבה לכך, שהוא הוסתר גם מהדודים שלי. אני יכולה לדמיין את סבתי אומרת להם שלא נשאר דבר אחרי שהוריי נהרגו. היא הכירה את בניה וידעה שינסו לקחת לי את כספי הירושה.
למרות שברור לי שלא אקבל תשובות מסבתי, אני נוסעת לבית הקברות בו היא טמונה, ומדברת איתה שעה ארוכה כשדמעות שוטפות את עיניי.
אני חוזרת מותשת לדירתי, וניגשת לחדר העבודה שלי. אני מביטה על הקירות וקולטת שכל התמונות שבחרתי לתלות עליהם מצולמות בסן דייגו.
*
"בארון שלי, מתחת לערימת החולצות הקצרות, מונח תיק הנושא את שמך. אני מבקשת שתקחי אותו אלייך," אמרה לי סבתי כשכבר היה ברור שימיה ספורים, "הוא מכיל את כל המסמכים שלך למקרה שתזדקקי להם. אני מבקשת שתפתחי אותו רק אחרי שלא אהיה עוד."
לא הבנתי מדוע היא אמרה זאת, אבל כיבדתי את בקשתה. הוצאתי את התיק ממקום מחבואו והכנסתי אותו לתיקי. מייד אחר כך תקף אותה שעול כבד ומיהרתי לטפל בה והעניין נשכח מליבי.
אני מוציאה את התיק מהארון בו הנחתי אותו ויושבת לראות מה יש בו שגרם לסבתי לבקש שאפתח אותו רק אחרי מותה.
*
אני מוציאה מהתיק את הניירת שמונחת בו באופן מסודר. המסמך הראשון הוא תעודה הלידה שלי.
שם: סקוטיה תומאס
מין: נקבה
שם האם: מישל (לונדון) תומאס
שם האב: דון תומאס
תאריך לידה: 2.6.2002
דמעות זולגות מעיניי. לראשונה בחיי אני מתאבלת על מותם הטרגי של ההורים שלא היכרתי. מדוע הוחלף שם משפחתי לשם המשפחה של סבתי, על כך אין לי תשובה.
אני קוראת בעיון כל מסמך. כל חיי פרושים לפניי. אני מגיעה למסמך האחרון.
צו ירושה של המנוחים: דון תומאס ומישל תומאס
היורשת: סקוטיה תומאס
אני מרגישה שאינני מסוגלת לקרוא אותו ומחזירה אותו חזרה לתיק. הרכוש שהשאירו לי הוריי לא יכול לרפא את הכאב שלי על האובדן שלהם, על חיים שלמים שאני חיה בלעדיהם. מה שהכי כואב לי שאין לי זכרונות מהם. הייתי קטנה שארעה התאונה.
סבתי לא יכלה לשאת את הכאב ולכן הסתירה את כל התמונות בהן מצולמים הוריי.
מאז אותו יום שפגשתי את סקוטי, אני לא מפסיק לחשוב עליה. אני לא יודע עליה הרבה, ובכל זאת יש בה משהו שכבש את ליבי.
דווקא בגלל שאני כל כך מעוניין להכיר אותה, אני מחליט לבקש מחברי ג'ק את רכב הספורט שלו.
"מה קרה אייב?" הוא מתפלא, "אתה הרי לא סובל רכבי ספורט כמו שלי."
"זו בדיוק הסיבה," אני עונה לו, "יש לי היום דייט עם מישהי שאני מאד מעוניין בה. זו הדרך שלי לבחון מה היא אוהבת."
"אני מניח שבסוף היא תדע. ועדיין תשאר הגבר העשיר שאתה," הוא אומר.
"עדיין, הייתי רוצה לראות את תגובתה," אני אומר.
בשעה שבע בדיוק אני גולש לשביל הגישה למגדל מגוריה. המבט על פניה, למרות שהיא מנסה להסתיר זאת, והרתיעה שלה מספרים לי את מה שאני רוצה לראות.
אני מספר לה שהזמנתי מקומות באחת ממסעדות היוקרה בעיר, אבל היא אומרת שהיא מעדיפה פיצה.
אני שומר על ארשת פנים רצינית, ולא מראה לה כמה משמחת אותי התגובה שלה.
אנחנו מגיעים למאמא מריה שממוקמת מול בנין המגורים של ג'ק. לשמחתי אין מקום חניה סמוך למסעדה ואני מנצל את העובדה, ואומר לה שתכנס למסעדה ואני אלך לחפש חניה.
אני מסתובב ונכנס לחניון של ג'ק ומחנה את הרכב בחניה שלו. אני מחייך כשאני רואה שהרכב שלי חונה בחניית האורחים.
אני נכנס למסעדה ומוצא את סקוטי בפטיו. אחת המארחות מנהלת איתה שיחה ערה, ונראה שהיא מכירה אותה, שכן הן מדברות על הנסיעה שלה לסן דייגו.
"את יודעת מה את רוצה?" אני שואל אותי, ומעמיד פנים שלא שמתי לב לשיחה.
"סקוטי הזמינה פיצה יוונית, ומה בשבילך?" שואלת המארחת ומביטה עליי בסקרנות. היא סוקרת את לבושי, ואני מודה על כך שלבשתי היום רק מכנס מחויט וחולצת בד לבנה.
"אם כך תגדילי את המנה, למנה זוגית," אני אומר, "את רוצה יין?" אני שואל אותה.
"היום רק מים בשבילי," עונה סקוטי.
"אם כך גם בשבילי," אני אומר.
"אתה יכול לשתות," אומרת סקוטי, "אני לא מסוגלת לשתות. עבר עליי יום מאד קשה נפשית."
"אני מצטער לשמוע," אני אומר, מקרב את כיסאי אליה ומניח יד על זרועה. אני מעביר את אצבעי לאורך זרועה, והיא עוצמת את עיניה.
"עשיתי היום החלטה מאד לא נכונה," אני אומר לה את מה שיושב לי על הלב, "רציתי לבחון אותך."
"ומה התוצאה?" היא שואלת בטון עייף, "עברתי את המבחן?"
"אני רגיל שבוחנים גברים באמצעות חשבון הבנק שלהם, ורציתי לראות את תגובתך כשתראי אותי נוהג במכונית הספורט המפוארת," אני אומר את מה שיושב לי כבד על ליבי.
"זה מדהים שאתה לא יודע מי אני ועדיין הנחת שזה מה שיגרום לי לרצות להיות איתך. לא הספיקו לך הניסיונות במועדון?" היא שואלת, "לא הבנת שאני לא כזאת?
אני מודה שהתלבטתי האם ללכת איתך, או פשוט לסיים את הערב עוד לפני שהוא התחיל. כנראה שטעיתי."
"זה אני שטעיתי," אני עונה לה, אבל היא כבר לא מקשיבה, ועוזבת את המקום.
למרות שאני יודע שלמחרת סקוטי נפגשת עם חבריה, אני מחליט לא להגיע. אני זקוק לזמן לחשוב על הכל.
ברור לי שאם אני רוצה אותה באמת, ולא כהרפתקאה לילית, עליי להשתנות. אני לא מאמין שחשבתי שמכונית הספורט של ג'ק תרשים אותה. הרי ידעתי שהיא שונה מאחרות.
שבוע עבר
אני מגיע עם חבריי למועדון השחקים. אנחנו יושבים בשולחן הקבוע שלנו.
אני שמח לראות שסקוטי נמצאת כאן, למרות שאמרה שהם לא נוהגים לבוא לכאן בימי שלישי.
אני צופה בסקוטי מרחוק, אבל לא מזמין עבורה דבר. היא שקטה, ולא משתתפת הרבה בשיחה. פרצי הצחוק שנשמעו מהשולחן סביבו היא יושבת עם חבריה, לא נשמעים היום.
איש לא יודע מה עובר עליי, ולכן נשים מגיעות לשולחן שלנו, מנסות למשוך את תשומת ליבנו, בעיקר את שלי. "איזה חיה יפה יש לך," אומרת לי קארין שמנסה כבר שבועות את מזלה איתי.
"סליחה?" אני מסנן.
"תקח אותי לסיבוב בג'יפ היפה שלך?" היא שואלת בטון מתקתק.
"אם לא הייתה לי 'החיה היפה הזאת,'" אני שואל בציניות, "היית בכלל מסתכלת עליי?"
"אישה כמוני ראויה לטוב ביותר," היא עונה לי.
אני מופתע לראות שסקוטי קמה וניגשת לשולחן שלנו. "אני חייבת להודות שאני מסכימה איתך," היא אומרת לקארין, "את בהחלט ראויה לטוב ביותר, אלא אם כן הוא שייך לאישה אחרת."
קארין מסתכלת עליה מבולבלת.
"אני עייפה," היא פונה אליי, ובוחנת את תגובתי.
אני קם מייד, מניח שטר של מאה על השולחן, ומושיט לה יד. סקוטי אוחזת בידי ונשענת על זרועי.
"שמעתי מה שאמרת כשעזבתי את המסעדה," היא אומרת לי כאשר אנחנו יוצאים מהמועדון. "היום ראיתי שבאמת התכוונת לזה. אדם לא צריך להסתיר את ההצלחות שלו, אלה שמביאות לו רווחה כלכלית. הוא בהחלט יכול להיות גאה בעצמו.
אני מקווה שכבר הבנת שאני רוצה להכיר את מי שאתה מתחת כל התפאורה הזאת. נראה לי שמה שאגלה ימצא מאד חן בעיניי."
"אני רוצה להראות לך מי אני," אני אומר לה, "ואשמח אם תכירי לי אותך."
סקוטי מכניסה את ידה לתיקה ואני מביט בסקרנות לראות למה. היא מוציאה מצלמה, מעמידה אותה מולנו, ומנשקת אותי על לחי, בזמן שהיא מנציחה את הרגע.
"אני צלמת אופנה לפרנסתי, ומצלמת תמונות אומנותיות כתחביב," היא אומרת, "נולדתי בסן דייגו ונפשי קשורה אליה, למרות שמגיל צעיר גדלתי בניו יורק אצל סבתי."
אני מקשיב לה, לא שואל שאלות. אני יודע שהתשובות תגענה כשהיא תהיה מוכנה.
"אני עורך דין," אני אומר ומחכה לראות את תגובתה.
היא צוחקת, "נשמע שאתה אומר זאת בהתנצלות."
"יש כאלה שמייד חורצים את גורלי. אתה עורך דין, אתה בטח תאב בצע," אני מסביר לה את העובדה שהיססתי לאמר לה זאת, "אני עובד במשרד עם אבי ואחי. אנחנו עוסקים בדיני חברות. יש לנו לא מעט לקוחות בסן דייגו."
פתאום זה מכה מי. אני זוכר שאבי הניח לפני כמה ימים תיק על שולחני עם השם סקוטיה.
*
"עוד חודשיים ימלאו לה עשרים ושתיים. אני מופתע שהיא עדיין לא פנתה אלינו. משום מה יש לי הרושם שיש מי שמעוניין שהיא לא תדע על קיומו של צו הירושה," אמר אבי.
כיוון שעדיין לא הגיע הזמן, לא התפניתי לקרוא את התיק כולו פרט לכותרת שלו – צו ירושה של המנוחים: דון תומאס ומישל תומאס, מסן דייגו, קליפורניה, היורשת: סקוטיה תומאס
*
אני מרגיש שאני נחנק. איך הגורל צוחק עליי.
"אתה לא איתי. אתה בסדר. אתה נראה חיוור," היא שואלת בדאגה.
"אמרת שנולדת בסן דייגו," אני אומר לה.
"כן, זה נשמע כאילו זה לא משהו טוב," היא אומרת ומישירה מבט אליי.
"ברשת החברתית השם שלך הוא סקוטיה לונדון," אני מנסה לברור מילים.
"נכון," היא עונה, אבל משהו במבטה משתנה. היא מצמצמת את עיניה.
"את חייבת להאמין לי שלא ידעתי," אני אומר לה. אם אני צודק בתחושת הבטן שלי, היא תבין.
"יש סיבה שבחרת לחזר אחריי," היא קובעת ואני רואה את הכאב בעינייה, "אני מניחה שידעת. אני בספק אם יש עוד מישהי בשם סקוטיה בניו יורק. לא פלא שידעת איך למצוא אותי."
"התיק שלך הונח על שולחני לפני כמה ימים. לא הספקתי לקרוא את תוכנו עדיין כיוון שעדיין לא הגיע הזמן. איך יכולתי לדעת שזו את, אם השם שמופיע עליו הוא סקוטיה תומאס?" אני מרגיש מובס.
"תוריד אותי בדירה שלי," היא מבקשת, ובלית ברירה אני עושה כרצונה. כאשר אני רוצה לצאת לפתוח את הדלת עבורה, היא מסמנת לי בתנועת יד שאין צורך.
אני חסר מנוחה. אין לי חשק לחזור למועדון, אבל גם לא לדירתי.
פתאום בוער בי לקרוא את מה שכתוב בתיקה של סקוטי. אני חייב להוכיח לה שלא קישרתי אותו אליה. 'ואולי אני בעצם רוצה להוכיח לעצמי?'
אני מגיע למגדל בו ממוקם המשרד שלנו החולש על פני חמש קומות. השומר המנומנם מביט בי מופתע. אני מברך אותו לשלום וממהר לעלות לקומת ההנהלה בה ממוקם משרדי.
למרות שבבניין פועל החימום סביב לשעון, אני מרגיש צינה שגורמת לי לרעוד מקור בזמן שאני הולך במסדרונות החשוכים של המשרד.
אני מדליק את מנורת השולחן על שולחני, והיא מטילה עגול גדול של אור עליו. הפה שלי יבש. 'אולי כדאי שאשתה קפה?' אני פועל כאוטומט. מוציא טבלית קפה, מכניס אותה למכונת הקפה ולוחץ. רק אחר כך אני ניזכר שלא בדקתי אם יש מים. הקולות שמשמיעה המכונה מאשרים שמיכל המים מלא.
אני מוזג את הקפה, נושם עמוק ומתיישב ליד השולחן. התיק נמצא במגירה האמצעית, אני פותח אותה, מוציא אותו, ומניח אותו על השולחן.
הטלפון הנייד שלי מתריע על הודעות. חבריי שמבלים במועדון כנראה סקרנים לראות איך הולך הערב שלי. אני לא טורח לקרוא את ההודעות. 'זה לא עניינכם,' אני מסנן לחלל החדר.
שקט גדול משתרר מסביב, שכן אין איש במשרד מלבדי. גשם מתחיל לרדת והטיפות הנופלות על החלון, משמיעות נקישות קצובות עליו.
'בוא נתחיל,' אני מדבר אל עצמי ופותח את התיק.
אני קורא בעיון רב את צו הירושה בשום מקום לא מוזכר השם לונדון. 'את רואה שלא יכולתי לדעת?' אני מדבר אליה בקול.
מסתבר שהבית בה התגוררה המשפחה בסן דייגו לא נמכר, ואבי דואג להשכירו עבור סקוטיה כבר עשרים שנה, כשהוא נעזר בחברה ניהול מקומית.
אני עובר על הדוחות התקופתיים של חברת הניהול ומגלה שהבית מתוחזק כראוי, וכי חוזה השכירות האחרון הסתיים לפני שבועיים.
אני ממשיך לקרוא את הצוואה ולומד שאבי השקיע את כל הכספים בקרן עבורה, קרן שבה תוכל להשתמש בהגיעה לגיל עשרים ושתיים, שזה בעוד חודשיים.
לתיק מצורפות תמונות של בני הזוג לבד, ועם סקוטיה הקטנה.
לתיק מצורפת מעטפה קטנה ובה מפתח, ופרטי הכספת שאותה הוא פותח. על המעטפה רשום השם סקוטיה בלבד, ללא שם משפחה.
שעתיים אני קורא את התיק ולומד אותו על בוריו, ובשום מקום איני רואה שמוזכר שסקוטיה נושאת את שם המשפחה לונדון.
'יופי, אתה מרגיש טוב עם עצמך עכשיו?' אני מדבר אל עצמי, 'אז לא ידעת שזו היא. האם זה עוזר לך כעת? היא בטח לא תרצה לדבר איתך לעולם.'
אני אוסף את הניירת, מכניס אותה בצורה מסודרת לתיק, ואת התיק למגירה.
תשישות גדולה עוטפת אותי.
אייב כמעט הצליח להערים עליי, אני שמחה שאני יודעת את האמת. ככה זה כשאתה בוחר בכל הדרכים השגויות, אתה מוצא את עצמך בדרך ללא מוצא.
אני מאוכזבת, ומרגישה שכל העולם נגדי. ניסיוני לישון לא צולח, וכל פעם כשאני עוצמת את עיניי הן נפקחות מחדש.
'אתה בטח חושב שאני טיפשה,' אני מדברת אליו ונכנסת בכעס לחדר העבודה שלי. אפילו התמונות היפות על הקיר לא מצליחות להרגיע אותי. אני מוציאה את התיק ממקומו, שופכת את תוכנו על השולחן, ושולפת את צו הירושה של הוריי.
אני מסיטה הצידה בתנועה חדה את כל הניירות, וחלקם נופלים על הריצפה, ומתחילה לקרוא את צו הירושה של הוריי.
כל מה שמעניין אותי כעת הוא להוכיח לשחצן השקרן הזה, ששם המשפחה אותו אני נושאת אכן מופיע במסמך. אני מופתעת לראות שבשום מקום לא מופיע השם לונדון.
גם הקרן נקראת קרן סקוטיה.
אני מבינה שזו אני שטעיתי. לא הייתה לו אפשרות לדעת שזו אני.
אני מביטה על השעון. עברו כמה שעות מאז שנפרדנו. אין לי מושג מה הוא עשה לאחר שהוריד אותי בדירתי.
אני שוב ניזכרת במילותיה של ריאנה. אני חייבת ללמוד להוריד את המגננות שאני מקימה סביבי כל הזמן. 'מה כבר יכול לקרות? במקרה הכי גרוע הוא לא יענה לך.' אני אוזרת אומץ ויושבת לכתוב לו הודעה.
אני מנסה למצוא מילים להתנצל ולבקש את סליחתו, אבל לא יודעת מה לכתוב. לבסוף אני מצלמת את עצמי מחזיקה נייר ועליו רשום מספר הטלפון הנייד שלי. העיניים שלי אדומות מבכי, ושיערי מבולגן, אבל לא איכפת לי. אני מעלה את התמונה ומחסירה פעימה.
לו הייתי מתחילה לספור, אני בספק אם הייתי מגיעה למספר שלוש. הטלפון הנייד מצלצל והשם אייבן אוסטין מופיע על הצג.
"תלמד אותי…" אני מתחילה לאמר.
"אני יכול לבוא אליך?" הוא שואל מייד.
"תודה," אני עונה לו.
"על מה?" הוא שואל, ואני שומע ברקע את קול צעדיו על ריצפת שיש.
"אני כל כך רגילה להיפגע מאנשים," אני אומרת, "תודה שאתה…"
הוא שוב קוטע אותי. "לא, תודה לך שהתקשרת. ישבתי במשרד אחרי שקראתי בתיקך כל מילה, וראיתי שצדקתי ש…"
"העיקר שתבוא כבר," אני קוטעת אותו, "אני זקוקה לך."
אנחנו ממשיכים לדבר, כשאנחנו לא נותנים אחד לשניה לסיים את המשפט.
"לא פגשתי אחת כמוך, אני הולך ומתאהב בך יותר ויותר," הוא אומר בזמן שאני פותחת לו את דלת דירתי. אני כורכת את זרועותיי סביבו. ומניחה את ראשי על ליבו שפועם במהירות.
*
*
חודש אחרי
שמש לוהטת מקבלת את פנינו כאשר אנחנו נוחתים בשדה התעופה הבינלאומי בסן דייגו.
אנחנו ניגשים לקחת את הרכב שהזמנו. הפקיד בחברת ההשכרה מחתים אותנו על הניירת וניגש איתנו למגרש החניה להראות לנו את הג'יפ. לידו עומדת מכונית ספורט אדומה, דו מושבית, בעלת גג נפתח.
"איזה יפיפיה," אומר הפקיד ומלטף את הפח האדום. הוא נרתע מיד לאחור, כיוון שהשמש חיממה את הפח יתר על המידה.
"זה לא הטעם שלנו," אומר אייב בחיוך, וניגש להכניס את המזוודות שלנו לג'יפ. אני מחייכת למראה המזוודה השחורה שעליה מודבק הלוגו אוסטין, עורכי דין דיני חברות, ובה כל מה שדרוש לאייב לחברה שהוא עתיד לפתוח כאן.
אייב פותח עבורי את הדלת, נכנס לרכב, מתניע אותו, אבל לא מתחיל לנסוע. אני מביטה בו מופתעת, "עכשיו תורך," הוא אומר ומצביע באצבעו על המסך בו נמצאת אפליקציית הניווט.
דמעות חונקות את גרוני. הרגישות שהוא מגלה, ההבנה כמה הרגע הזה משמעותי עבורי גורמת לדמעות לזלוג מעיניי ללא שליטה. אני מכניסה את הכתובת של בית הוריי ומכשיר הניווט מתעורר מייד לחיים. בפנייה הראשונה פנה שמאלה. עשרים דקות זה המרחק בין שדה התעופה לבית ילדותי.
כל הנסיעה ידו של אייב אוחזת בידי. אני גומעת את מראות האוקיינוס לצידו אנחנו נוסעים. "עוד דקה אנחנו מגיעים," אומר אייב ואני מרגישה את הפרפרים משתוללים בתוכי. פרפרי ההתרגשות לקראת ההגעה לביתי, לצד פרפרי האהבה לגבר שאוחז בידי, ומעניק לי את הבטחון שלעולם לא אהיה יותר לבד.
אנחנו חונים בשביל הגישה ואני נדהמת לראות את מראה האוקיינוס הפרוש לפנינו, ומבינה שבכל התמונות שצילמתי עד היום בסן דייגו, הן של הנוף הנשקף מבית ילדותי.
אני ניגשת למוסך, מקישה את קוד הפתיחה והדלת מתרוממת, מגלה את פניו. המוסך ריק ממכוניות. אני עומדת להסתובב חזרה ולפנות מקום לאייב להחנות את הג'יפ, כאשר אני מבחינה שעל הקיר תלויים גלשנים.
אני עוצמת את עיניי. עכשיו לאחר שראיתי את תמונתם של הוריי אני יכולה לראות אותם לנגד עיניי. אני מדמיינת אותם גולשים על גלי האוקיינוס, רק שפניהם נעלמות ובמקומן אני רואה את אייב ואותי גולשים על הגלים ולצידנו ילדה קטנה שמנסה לשמור על יציבות, ונופלת למים בצווחות של שמחה.
אושר גדול עוטף אותי. סוף סוף אני בבית מוקפת באהבה.
