המילים האלה עלו כזיכרון.
הן נכתבו בלב ימי המגיפה העולמית.
הן כמשל לימים אלה.
*
הרבה זיכרונות עלו לי מהיום הזה לפני שנה.
רציתי להעלות את כולם.
החיים רצו אחרת.
כמה קשה לקבל את הבשורות המרות מהערים המוכות בארה"ב,
עם שמות של אנשים שקרובים אלייך.
לדעת שישנם אנשים היום שנפרדו מהעולם לבד.
מידי פעם אני לוקחת פסקי זמן בתוך ביתי ומנתקת.
רק אחרי הצהריים נכנסתי לחדר העבודה המוכר והאהוב שלי,
המקום השמח שלי שבו לא הייתי שבועיים,
ועשיתי בו מהפכה שלמה למרות שהשארתי אותו מסודר.
הזזתי את הרהיטים ועיצבתי אותו אחרת לגמרי.
אחר כך הלכתי להגשים את הפנטזיה שלי לאפות.
הקטנה שלי שמעה ורצתה גם.
תוך זמן לא רב עטפו את הבית הריחות של עוגת השוקולד
שהיא הכינה וגרמה לכולם להתרכז במטבח.
רגעים קטנים של נורמליות.
*
בתוך כל הכאב הזה אני כותבת על ניו יורק
כפי שאני מכירה אותה,
מלאה פרחי אביב, פארק הומה אדם,
עיר ללא הפסקה.
*
המילים האלה נכתבו על #חדר_המערכת
המילים האלה מובילות אותי השבוע
לסיפור הקצר שכתבתי לגיליון השבת,
#דרך_שגויה
שנכתב על רקע העיר ניו יורק,
ומנותק מהנעשה בארץ.
שלכם,
בר