את העולם הפיננסי אני מכיר מילדותי.
אין לי זכרונות מאבי שאינם קשורים לדיבורים על מניות, קניתן ומכירתן, תאריכי דיוודנדים, פיצולי מניות ומה לא. ככה זה כשאביך הוא בעל חברת ענק להשקעות.
זה לא שהוא ישב ולימד אותי איך מתנהל העולם הפיננסי, אלא תמיד כשהייתי בסביבתו, ולא משנה מה היו הנסיבות, הוא דיבר רק על הנושא הזה. אם זה עם חברים שהתארחו לארוחת ערב, או סתם בילוי משותף, ואם זה בשיחות הטלפון שלעולם לא נגמרו.
מה הפלא שיום אחד הוא פשוט קרס מהמתח?
אימי הייתה רק דמות משנית בבית הוריי, ותפקידה היא לטפל בדברים הקטנים, כמו אחזקת הבית והטיפול בילדים. מסוג הדברים שצריך לעשות אותם, אבל אינם בעלי חשיבות שכן אין ניתנת עבורם תמורה כספית. כך ראה אותה אבי. בשל יופיה הרב הוא ביקש שתתלווה אליו לאירועים, אבל לא ציפה ממנה שתנהל שיחה, אלא בעיקר שתחייך.
זה מה שספגתי ממנו על יחסו של הגבר לאישה.
ממנו ירשתי את החוזקה למקצועות הריאליים, וממנה את האהבה לאומנות.
איש לא התפלא שבחרתי ללמוד כלכלה ומינהל עסקים.
אלא שמשהו קרה שם. טעמתי חיים אחרים. חיים של צעירים שמבלים, אנשים חסרי דאגות, שלא מדברים כל היום על המצב הכלכלי, אלא נותנים לעצמם לחיות חיים חסרי דאגות.
כמובן שזה לא היה בדיוק כך. אם לא באת מבית עשיר, היה עליך לעבוד כדי להתקיים, וגם למצוא זמן לעשות את המטלות הנדרשות כדי לעמוד בתנאים של האקדמיה.
הראשונה שהייתי איתה הייתה ננסי, סטודנטית ללימודי מתמטיקה. אני זוכר שישבנו יחד בספריה כשראיתי אותה מוטרדת מציפורניה. "אני ממש לא יכולה כך. תראה איך הצבע מתקלף מציפורניי, אני נראית ממש מוזנחת," היא אמרה והניחה על השולחן את כף ידה הימנית. ציפורניה היו משוחות בלק ורוד לוהט, ואני רק יכולתי לחשוב על…
לא הבנתי מה הטריד אותה. "הן נראות לי מושלמות," עניתי לה בתמימותי את מה שהרגשתי.
"אוף, אתה כזה בן! איך אתה לא רואה שהן מתקלפות," היא אמרה והצביעה על נקודה על ציפורן האמה שלה. עדיין לא הצלחתי להבין מה היא רוצה ממני. עם זאת למדתי ממנה ומאלה שבאו אחריה, שעולם היופי הוא עולם ומלואו, ושם טמון כסף רב.
אז אם שאלתם מדוע פרשתי מלימדיי והיקמתי את מכון היופי שלך, זאת התשובה.
אינני חושב שהייתי מצליח לגרוף הון כזה בבורסה לניירות ערך.
אבי כמובן לא אהב את הרעיון, אבל כאשר התחיל לקבל ממני סכומים גדולים להשקעה, הוא שינה מעט את דעתו, אם כי נמנע מלהראות לי את שביעות רצונו. על ההערכה שלו כלפי ההצלחה המסחררת שלי, שמעתי מחבריו שבפניהם התפאר על תיק ההשקעות הגדול שניהל עבורי.
*
השעה אחת עשרה בבוקר.
כמידי בוקר, כמו שעון שוויצרי, מונח לפניי מאג מלא בקפה אמריקאנו וכפית סוכר אחת, מלווה בחיוך גדול בנסיון למשוך את תשומת ליבי. אם יש משהו שאני מקפיד עליו, זה לא לנהל רומנים עם העובדות שלי.
"הנה הקפה שלך," אומרת מארי מנהלת המשמרת הבוקר.
"תודה," אני אומר, "אני אשתה אותו בחוץ." אני לא יודע למה היה לי צורך לומר לה זאת.
"אתה רוצה שאביא לך אותה לשולחן בחוץ?" היא שואלת. רק אז אני קולט שאמרתי זאת בקול רם.
*
"אני אשתה את הקפה בחוץ," נהג אבי לומר לאימי, בין אם היה לבד או בחברת אורחיו.
"כן יקירי," היא נהגה לומר לו ונדה קלות בראשה.
הוא תמיד הביט בה בזלזול כשאמרה זאת.
רק כשיצאתי מהבית לעולם, ראיתי דברים שתמיד נראו לי מובנים מאליהם, בעיניים אחרות.
התאפקתי לא לשאול אותו האם לקח לו משרתת. פתאום מאד צרם לי האופן בו התייחס אליה.
בשיחה איתה, היא אמרה לי שאני מדבר שטויות, וזה התענוג שלה לשרת אותו. זה גורם לה להרגיש שהיא שותפה.
לך תבין נשים.
*
"אין צורך," אני עונה למארי באדישות, לוקח את המאג עם הסמל של היופי שלך, ויוצא לשבת בפטיו בחזית המכון.
אני לוקח איתי את הטבלט המכיל את לוח הזמנים ורואה שהיום מלא בלקוחות עד אפס מקום. יש עובדות שכבר התחילו לטפח את הלקוחה השלישית שלהן לבוקר זה.
אני עובר על המלאי לבדוק האם יש צורך לבצע הזמנות. כל בוקר לפני פתיחת המכון לקהל אני דורש שתעודכן רשימת המלאי. אני שם לב שבחירת הצבעים השבוע היא בדיוק כפי שצפיתי. אני יודע זאת, כי אני נוהג להתעדכן בצבעים הנרכשים ביותר. צבע עור, כחול ספיר, סגול עמוק, סגול בהיר, ורוד לוהט, ורוד בהיר, לבן. לאדום על כל גווניו יש תמיד דרישה, אבל דווקא ממנו לא חסר דבר.
אני לוגם בהנאה מהאמריקאנו ומודה על ההחלטה שלי להשקיע במכונת קפה משובחת.
*
כשסיפרתי על כך לאבי הוא הביט בי בזלזול, ושאל אם אין לי על מה לבזבז את כספי.
נקבתי במחירה גבוה של המכונה ושאלתי את אבי האם הסכום הזה חסר לדעתו בסכום שהעברתי החודש לחשבון ההשקעות שלי, סכום שמראה על עלייה קבועה כל חודש שעובר. לצערי זו השפה היחידה שנוגעת בו.
*
בפתח החנות עוצרת מונית, ועוד לפני שהיא בעצירה מלאה ממהרת לצאת ממנה אישה לבושה בג'ינס עם קרעים, גופית טריקו אדומה ומעליה סריג ארוך בשחור. היא נועלת נעלי סניקרס לבנות, לא מראה מיוחד.
למרות המראה החיצוני הלא מרשים שלה, יש לה בהחלט גזרה יפה. פניה נטולות איפור, אך ניכר עליה שהיא אישה יפה. 'לו רק הייתה מתאפרת הייתה יכולה להיות יפיפיה זוהרת,' עוברת המחשבה בראשי.
היא מתעלמת מקיומי, דבר שאני בהחלט לא רגיל לא, ונכנסת במהירות לסלון. אני לא יודע אם זה האגו שלי שנפגע, או הסקרנות שגורמים לי להיכנס אחריה.
"יש לכם במקרה מקום פנוי בשבילי? אני ממש חייבת לסדר את הציפורניים, לפחות בידיים," היא שואלת
"באיזה כוכב את חיה? לסלון שלנו מזמינים מקומות שבוע מראש," אומרת לה בהתנשאות מארי
"אני חדשה בעיר. הגעתי רק היום. קראתי המלצות על המכון שלכם ולכן באתי לכאן," היא אומרת.
"מצטערת, תנסי את מזלך בשבוע הבא," עונה לה מארי ופונה ממנה, מעמידה פנים שיש לה משהו חשוב לעשות.
אני מביט בהן מהצד ולא מתערב. אני יודע שלוח הזמנים שלנו מלא ולכן מעדיף לא לאמר מילה.
"תודה," אומרת האישה, "אני כבר אסתדר."
"היא נראית לי מוכרת," אומרת ברברה בעלת הבוטיק לשמלות ערב שממתינה לטיפול מפנק ברגליה.
"ראית איך היא נראית?" עונה לה מארי, "מישהי מוכרת תרשה לעצמה להראות כך?"
"זאת לא הפילגש של ההוא?" שואלת בלה חברתה של ברברה, "נו זה שסיפרת לי עליו, שאישתו מעלימה עין מזה שהוא בוגד בה?"
"אין לי מושג על מה את מדברת," מעמידה ברברה פנים, שלא רוצה להיתפס ברכילות. אני מגחך בתוכי, ויודע שאם יש מישהי שהיא מרכז מידע של הרכילות זו ברברה.
אני חוזר לשבת בחוץ, וממשיך ללגום מהקפה. אני אוהב להתבונן באנשים שעוברים על המדרכה לידי, ומנסה לבנות להם סיפורי חיים. לא פעם ניכר המתח על פניהם, ואני תוהה האם יש מישהו שהוא באמת מאושר בעיר הזאת.
המחשבות שלי שוב נודדות לאישה שביקרה בסלון. דווקא על פניה לא ניכר שום מתח. אני ניזכר שהיא אמרה שהיא חדשה בעיר. 'מעניין מהיכן היא הגיעה,' אני חושב לעצמי, 'והאם כל התושבים בעיר הולדתה נראים כאלה חסרי דאגות?'
היה לי ברור שהיא הייתה זקוקה בדחיפות לחדש את בצבע בציפורניה, ועדיין היא נראתה שלווה למדי.
בין העוברים לפני ישנן פנים מוכרות. לעיתים נדמה לי שיש צעירות בוחרות לעבור במתכוון ליד הסלון, רק כדי לראות אותי ולנסות לפתוח איתי בשיחה. אין להן מושג שאת מעשי הצייד שלי אני עורך בפאבים הרחק מעיניי העובדות שלי ולקוחותיי, בדיסקרטיות רבה.
"מתי אני אזכה שתזמין אותי להצטרף אליך לכוס קפה?" שואלת ברג'יט ומעירה אותי ממחשבותיי.
"העובדה שאני יושב פה לבד לא מלמדת אותך שאני רוצה את השקט שלי?" אני עונה לה באדישות.
היא אישה יפיפיה, אבל נמנית על לקוחותיי. בתור שכזאת אין לה, כפי שציינתי, סיכוי.
הזיכרון של האופן בו התנהל בית הוריי לא עוזב אותי. אמנם אני ביחסים טובים עם הוריי, אני מקפיד להגיע לארוחות ערב בסופי שבוע כשאני מוזמן, אבל התמכרתי ללבד שלי. לבית שכולו רק שלי ואין מי שיכתיב לי מה לעשות, ואיך לחיות את חיי.
אני קנאי לפרטיותי כל כך, עד שאני לא רוצה להכניס איש לביתי. גם את המסיבות שאני עורך, אני נמנע מלערוך בביתי, למרות שהוא מאד מרווח.
*
"בשביל מה אתה צריך בית כזה גדול," שאל אנדי חברי כשביקר לראשונה בדירתי, "אתה חי לבד, ולא נראה לי שאתה מתכוון להקים משפחה בעשור הקרוב."
"איך אתה לא מבין?" שאלתי אותו וערכתי לו סיור בין החדרים, מראה לו את הנוף המדהים הנשקף מכל אחד מהם.
*
הזמן עובר מהר. לקוחות באות ויוצאות עם חיוך גדול על פניהן. הן סוקרות בהערכה את ציפורניהן המטופחות. כל מה שאני רואה זה הצבע. נראה שהאדום שולט היום. יש סיבה מיוחדת לכך?
השעה חמש אחר הצהריים. אני נכנס למשרדי להתעדכן בחדשות.
אני מעביר לתחנת השידור האהובה עליי MNYC. את המסך ממלאת דמותה של אירלנד מורל, שמגישה את החדשות רק בארועים מיוחדים
ערב טוב ניו יורק. כאן המהדורה המרכזית . אני אירלנד מורל ואני מרגשת להציג בפניכם את קיטי קופר שהגיעה אלינו רק היום מקליפורניה, והיא מצטרפת לצוות חדר החדשות. ברוכה הבאה.
על המסך מופיעה כעת השדרנית החדשה. ההלם הראשוני מתחלף בכעס גדול כשאני מבין שזו האישה שמארי דחתה לפני זמן לא רב.
היא לבושה בחליפה של מיו מילאן, ומטופחת בצורה מושלמת. אין ספק שיש כעת סלון בעיר שמביט בה בגאווה, שכן צפורניה הצבועות נראות לעיניי הצופה בזמן שאצבעותיה אוחזות בעט, מין מנהג שטבוע בשדרני הטלוויזיה.
אני בוהה בה דקות ארוכות, ולא מסוגל להתרכז במילים שהיא אומרת, אלא בשפתיה היפות.
היחס המזלזל לו זכתה ממארי מכה בי. ברור לי שאם מארי הייתה יודעת מיהי, היא הייתה נוהגת אחרת.
פתאום כל עולם הזוהר הזה שממלא את חשבון הבנק שלי בכסף רב, נראה לי ריקני. אני חי זמן רב מידי בעולם שמקדש את היופי שהפכתי חסר רגש. אני מבין שאם אני לא רוצה לאבד את עצמי אני חייב להשתנות.
קיטי קופר
קליפורניה
לפני שנה וחודשיים…
קיטי קופר זה השם שבחרה עבורי הסוכנת שלי.
"השם שלך ישראלי מידי," היא הסבירה לי, ואני בלעתי את גאוותי, ואת ההבטחה לעצמי שלעולם לא אתכחש למוצא הישראלי של הוריי.
"אני רוצה לחשוב על כך," עניתי לה לבסוף בטון רפה.
"אני אמתין קיטי," היא אמרה לי, ואני הרגשתי שאני לא נושמת.
עזבתי את משרדה ומיהרתי להתקשר לאבי.
"כל החיים ניסיתי להגן עלייך ילדה שלי," אמר לי אבי, "ולמרות שלא למדת בבתי ספר יהודיים, היה לי חשוב שתדעי מהם השורשים שלך.
תתנחמי בכך שראשי התיבות של שמך האמיתי ק.ק. , קרן קדם, זהים לאלה של שמך החדש.
"אבל קרן הוא שם בינלאומי. הרי זו הסיבה הענקת לי אותו," עניתי לו בתסכול.
"את השם הענקנו לך, כיוון שאת קרן האור של חיינו. כצאצאים למשפחה שנכחדה בשואה, כשנולדת אחרי שנים רבות של ציפיה לפרי בטן, מילאת את הבית הרבה אור," הסביר לי אבי.
הוא חשב שבכך ארגע. הוא לא ידע שדווקא הסיפור הזה גרם לכעס שלי לבעבע בתוכי.
בסופו של דבר נעניתי לעצתו של אבי ואימצתי את השם החדש, אם כי הירגשתי נוח יותר להשתמש בראשי התיבות שלי.
*
ניו יורק
ערב טוב ניו יורק, כאן קיטי קופר עם החדשות החמות של העיר ניו יורק…
במילים האלה אני פותחת את מהדורת החדשות הראשונה שאני מגישה בתחנה בניו יורק.
*
מאז אותה פגישה עם הסוכנת שלי, הפכתי תוך זמן קצר ממגישת מבזקים, לשדרנית חדשות בתחנת הטלוויזיה 7NBC בסן דייגו. לא היססתי להוסיף מילים אישיות ופרשנויות משלי, לחומר שהוגש לפניי.
ובכל זאת הופתעתי כשהגיעה ההצעה מתחנת השידור הפופולרית בניו יורק MNYC. כמובן שהשכר שהוצע לי היה גבוה בהרבה ממה שקיבלתי, אבל לא זה מה שגרם לי להענות להצעה.
לאחר צפייה של מהדורות החדשות, ידעתי שזה המקום הנכון עבורי.
ולמרות זאת היגשתי את המהדורה הראשונה בדיוק כפי שנכתבה לי.
*
"הייתי נהדרת,"אומרת ליאירלנד מייד כשכובות המצלמות, "אף פעם לא ראיתי שדרנית כל כך מקצועית, בעיקר שזו לך המהדורה הראשונה בתחנה.
אני חייבת לציין שהרגשתי שאת מאופקת. הסיבה שביקשתי ממך להצטרף אלינו הייתה שראיתי שאת מתבלת את החדשות כפי שהוכתבו לך גם עם מילים אישיות, מחווה את דעתך במידה הנכונה, ויודעת בדיוק מתי לעשות זאת, ומתי להקריא את המילים כפי שהן. אני נותנת לך יד חופשית לעשות זאת גם כאן."
בא לי לרקוד מרוב שמחה, אבל אני מאופקת. אני לוקחת את ערימת הדפים שלפני, מסדרת אותם, וחותמת את ראשי התיבות של שמי ק.ק. כאשר אני אומרת את שמי בלי קול, קרן קדם.
התגובות האוהדות שנשלחות אליי מידי ערב עם סיום המהדורה מחממות את ליבי, מאשרות לי שעשיתי את הצעד הנכון.
בסיום המהדורה ביום שישי בערב מצפה לי הפתעה. בחדר ההלבשה מחכה לי זר פרחים יפיפה ועליו כרטיס ביקור ועליה המילים – האם תצאי לדייט איתי?
אני לא יודעת איך להגיב. האם לאמר עליו שהוא שחצן, או שהוא יודע לחזר אחרי אישה.
אני אוחזת בזר ומסניפה את ריחו לתוכי. אני מחייכת שאני מריחה ממנו ריח של בושם גברי. הריח הזה מיוחד במינו, ולכן אני זוכרת מתי הריחתי אותו.
'אז עכשיו אתה יודע מי אני,' אני אומרת ורוצה להשליך את הזר לפח.
"את לא יודע כמה שינית את חיי," אני שומעת את קולו. הוא נשען על המשקוף ועיניו נעוצות בי.
"מסכן שלי, פגעתי באגו שלך?" אני שואלת אותו בטון שמלמד על השתתפותי בצערו.
"את ממש לא בכיוון," הוא עונה לי ברצינות, "באותו יום שנפגשנו, שבסופו גיליתי מי את, הבנתי שהחיים שלי הם העמדת פנים אחת גדולה. אנשים נמדדים על פי מה שהם לובשים, איפה הוא מטפחים את עצמם, באיזה רכב הם נוסעים.
כדי לחיות בעולם הזה בו אני חיי ויתרתי על לימודיי האקדמאיים. השבוע ניגשתי למזכירות הפקולטה וביקשתי לדעת מה עליי לעשות כדי לסיים את התואר.
הפרופסור שלי שאל למעשיי בשנים האחרונות, ואמר שיכיר לי בעובדה שהיקמתי עסק מצליח, כחלק מהנקודות לקורס, מה שאומר שנשארו לי רק שני קורסים."
אני מביטה בו בפנים חתומות. "אני מפטפט יותר מידי על עצמי?" הוא שואל.
"אני כל כך רעבה, שאפילו פיצה תספיק לי כעת," אני אומרת לו לבסוף. כמובן שאני לא מראה לו שאני מאד מתרשמת ממה שהוא מספר לי.
"יש מקום מסויים שאת אוהבת במיוחד?" הוא שואל אותי.
"אתה יודע שאני חדשה בעיר. עדיין לא פרקתי את כל המזוודות שלי," אני עונה לו, ועדיין מתלבטת האם להענות להזמנה שלו.
אני בוחנת אותו היטב. אם יש משהו שטבוע בי היטב, זו היכולת לנתח שפת גוף של אדם. אני מחפשת בו כוונות נסתרות, אבל מוצאת בו רק כנות.
"מאמא מריה היא המסעדה האיטלקית הטובה בעיר, שכן האוכל שמוגש בה הוא אוטנטי. שום דבר בו לא מתועש, אלא מוכן במקום," הוא מביט לראות את תגובתי.
"אם כך לשם נלך," אני עונה לו.
הוא מתקשר ומזמין מקום לעוד רבע שעה. רק אז אני קולטת שעד לרגע שהציג את עצמו בטלפון, לא ידעתי את שמו.
"אני מבקש שתשמרי לנו שולחן במקום שקט," הוא מבקש.
"את וגם אני אנשים מוכרים. אני מעדיף שתהיה לנו פרטיות," הוא מסביר לי את בקשתו.
אין זו הפעם הראשונה שאני יוצא לדייט. הפעם זה שונה. גורדון לא מפלרטט איתי, לא מנסה לגעת בי מתחת לשולחן, ולא רומז על כמה היה רוצה להכניס אותי למיטה.
השיחה בינינו זורמת בטבעיות, ואני מרגישה נינוחה לידו. האוכל במסעדה נפלא, ואני מתענגת על כל מנה שהוא מזמין עבורי.
"אני מודה לך שהסכמת להיפגש איתי," הוא אומר כשמגיע הקינוח, "הייתי מבין אם היית דוחה אותי לאור הניסיון שהיה לך ביום הראשון לבואך.
אני לא שמח על מה שקרה, אבל זה בהחלט האיר לי את הדברים, והעיר אותי. אני לא מתחרט על הדרך שעברתי. רכשתי לעצמי שקט כלכלי שהיה לי חשוב. יום אחד אספר לך מדוע.
תמיד משכו את תשומת ליבי נשים מטופחות. באותו יום הבנתי כמה כל הטיפוח הוא חיצוני, ולא מראה דבר על הפנימיות של האישה.
עובדה שאת נחרטת בזכרוני, למרות שההופעה שלך הייתה רחוקה מלהיות זוהרת. אלא שהיופי שלך בא מבפנים, והעובדה שלא היית מטופחת לא האפילה עליו."
אני בוחנת אותו בזמן שהוא מדבר. הפנים שלו רציניות, ואין בהן טיפת לעג.
"אם את לא עייפה, אשמח לקחת אותי לסיור בעיר," הוא אומר כשהוא מזמין את החשבון.
אני מוציאה את כרטיס האשראי שלי, אבל הוא מסמן לי בידו שהוא לא מעוניין שאשלם. אני מישירה מבטי אליו, ומנהלת איתו שיחה שלמה במבטים. "אני יודע," הוא מפתיע אותי.
גורדון לוקח אותי לפינה קסומה סמוך לנהר ההדסון. אורות העיר משתקפים על מימיו, ומשווים לו מראה מרהיב. אנחנו ממשיכים לנסוע ברחובות העיר ועוברים ליד פסל של שור זועם. "זאת הבורסה לניירות ערך," הוא אומר לי, "כמה שנאתי אותה. היא עולמו של אבי, וזה כל מה שמעסיק אותו. לא הייתה שיחה שבה הבורסה לא הוזכרה, כאילו אין דבר בעולם פרט לה.
אז ברחתי ממנה, ומהלימודים, והשקעתי את חיי ב…עשיית כסף. בעצם לא התנתקתי מהחיים שכל כך הכבידו עליי."
"אסור לך לראות את העולם בצבעי שחור או לבן. לכל דבר יש את היתרונות והחסרונות שלו," אני אומרת לו.
השעה כבר קרובה לחצות. "אני מתקשה להפרד ממך," הוא אומר לי בגלוי, "הייתי רוצה שהערב הזה לא ייגמר."
"אני מאד נהנית בחברתך, אבל העייפות מתחילה להשתלט עליי," אני אומרת לו.
"תשארי איתי," הוא מפתיע אותי, "אני מבטיח לך שלא אחצה את הגבול שתשימי לי. אני לא מחפש הרפתקאה לילה, אני מקווה שכבר הבנת."
אנחנו נוסעים לדירתו המשקיפה על העיר מאחת הקומות העליונות.
גורדון מוביל אותי לסלון, ניגש לחדר השינה שלו, וחוזר עם שמיכה חמה. "בואי," הוא אומר, נשכב על הספה מול הטלוויזיה ומסמן לי להצטרף אליו. אני נשכבת לידו, אבל הוא מסמן לי להניח את ראשי על חזהו. "כן, סמוך לליבי. תקשיבי לו," הוא אומר ואני נענית לו.
הוא מכסה אותנו בשמיכה ועוטף אותי בזרועותיו.
אני מרגישה את חמימות גופו עוטפת אותי. העייפות מכריעה אותי, נעים לי איתו ואני מרגישה בטוחה. עיניי נעצמות ואני על סף הירדמות.
צלצול הטלפון מעיר אותי באחת. אני מסתכלת המומה על השעה. חצות שלושים ושתיים דקות. השם שמופיע על הצג הוא שמה של אירלנד מורל.
אני נועצת מבטי על המסך ולבסוף עונה.
"אני זקוקה לך בתחנה. תראי את המבזק המיוחד," היא אומרת לי, "תבואי."
אני נכנסת לאפליקציה של תחנת השידור ולא מאמינה למראה עיניי.
"אתה גבר מקסים. בעולם אחר אולי היינו יכולים להיות… בכל מקרה… אני לא מי שאתה חושב," היא אומרת ומתיישבת. אני רואה את העצב העמוק בעיניה.
"דברי איתי," אני מבקש. אני בהחלט לא מוכן לוותר עליה.
"אני יהודיה וישראלית. המדינה שלי מותקפת בשעות אלה," היא אומרת לי בקול מאופק.
"ומה זה קשור אלינו?" אני שואל.
"אתה לא שומע מה אני אומרת לך? אתה כנראה לא מבין מה זה יעורר כאן," היא אומרת לי.
"אנחנו עדיין לא מכירים. תרשי לי לספר לך כמה דברים עליי. האמת על מוצאי התגלתה לי כשהייתי בתיכון. הייתי במקלחת אחרי אימון כדורסל. הבנים צחקו עליי, ואמרו לי שאני יהודי. שאלתי מאיפה בא להם הרעיון המופרך הזה. 'אתה נימול,' הייתה התשובה.
לא הבנתי על מה הם מדברים, התלבשתי ועזבתי את המקום בשתיקה. כשהתרחקתי מעט, נכנסתי למנוע החיפוש כדי להבין מה פרוש המילה המוזרה הזאת.
באותו ערב התעמתתי עם אבי, וגיליתי שסבי היה בשואה וכשניצל בחר לנסוע לאמריקה ולנתק כל קשר ליהדות.
אמנם אבי בחר לשאת אישה יהודיה, אבל לא היה שום סממן יהודי בבית בו גדלתי.
את מבינה שאני לא מתכוון לתת לך לעזוב? אני אתמוך בך, אהיה לצידך, יהיה מה שיהיה." אני מושך אותה חזרה אליי ומחבק אותה.
"אני חייבת להחליף בגדים ולנסוע לתחנה," היא אומרת ובוחנת אותי.
"אם כך אביא אותך למלון, ואמתין עד שתתארגני," אני אומר, "ואביא אותך לתחנה. הטלפון שלי ישאר פתוח סביב לשעון. תתקשרי מתי שאת רוצה." אני מקריא לה את מספר הנייד שלי, ואנחנו יוצאים לבית המלון בו היא מתאכסנת.
"אני לא יכול להסביר את זה, אבל אני מרגיש שאנחנו יחד כבר הרבה זמן," אני אומר לה בזמן שאנחנו נוסעים לבית המלון.
"מרגיש לי כאילו לא היו לי חיים לפניך," היא עונה לי בחיוך מבוייש.
"בדיוק כך אני מרגיש," אני עונה לה ומלטף את לחיה, "כשתוכלי, אני רוצה שתעברי לגור איתי."
קרן לא טעתה. האנטישמיות מראה את פניה המכוערות בכל פינה ביבשה. כל מי שיש לו קשר לישראל או ליהדות מותקף.
עם זאת אני מאד מעריך את אירלנד מורל שלא היססה לרגע לתת לקרן להמשיך לשדר במהדורה המרכזית. כמובן שיש מי שלא אהב את הביקורת על האופן בו נוהג הממשל האמריקאי ומי שעומד בראשו, אבל אירלנד שנשבעה להביא את האמת, איפשרה לשדר את מה שקורה מנקודת מבט של ישראל.
לא פעם ניסו לפגוע בתחנה, להתפרץ לתוכה, וכשלא הצליחו ריססו את השערים בצבע אדום, אבל דבר לא גרם לתחנה לשנות את מדיניותה.
מידי לילה כשאני בא לאסוף אותה הביתה, קרן מורידה את התחפושת של הלוחמת, והופכת להיות רק שלי.
יש בינינו הסכם בלתי כתוב שבשעות האלה רק אנחנו קיימים אחד עבור השנייה, והעולם יחכה. מעל חמישה חודשים אנחנו עסוקים בהדיפת השקרים שמפיצים ברשת, ולכן אנחנו זקוקים לאיים של שפיות, איים של שקט, כדי לאגור כוחות למלחמות של היום הבא.
מה עם היופי שלך, אתם שואלים?
לבקשתה של קרן, כדי להרחיק מאתנו את האש, איש לא יודע על הקשר בינינו, ולכן הפעילות בסלון היא כתמיד, למרות שאני איני נמצא בו כבעבר. כמובן שהסיבה לכך היא העובדה שאני משלים את לימודיי.
אנחנו עדיין בלב הסערה, ביום נלחמים על האמת, וכשיורד הלילה אנחנו חוזרים להיות גבר ואישה שאוהבים מאד אחד את השניה, ובונים את עתידם יחד.
"אני חושב למכור את הסלון," אני אומר לקרן.
"אתה יודע שכמה שניסינו להסתיר זאת, כולם יודעים שאנחנו יחד," היא מפתיעה אותי, "אתמול כשהייתי בסלון לסדר את ציפורניי, דיברו עלינו. מסתבר שזה לטובה ומושך הרבה לקוחות למקום, ביניהן לא מעט ישראליות.
בהתחלה חששתי, אבל בשיחות עם הנשים התברר לי הן תמכו בנו ואמרו שהגיע ליופי שלך כדי שכל העולם יראה שאנחנו חזקים, ואף אחד לא יצליח להפחיד אותנו. התרגשתי לראות את האחדות שקיימת בינינו," היא אומרת לי.
"ברור לך שזה הכל בזכותך. תלמדי שככה זה בעולם היופי. דמות מפורסמת אחת מספיקה כדי למשוך לקוחות, וכשזו אישה מהממת כמוך, ועוד אחת שמקדישה את זמנה לתמוך בישראל, מה הפלא?" אני עונה לה ופורש זרועותיי, מזמין אותה אליי.
קרן נאספת לחיבוק שלי, עוצמת את עיניה ומתמסרת לאהבה שאני מרעיף עליה. אני כל כך אוהב איך שהיא יודעת להשיל ממנה את ההילה שנוצרת סביבה כידוענית, ופשוט להיות מי שהיא באמת, האישה האהובה שלי.
