מילים של אליוט דוסון

אני עדיין רותח על המילים שעברו בינינו.

אני אראה לה איך זה מרגיש שאני לא קיים עבורה.

למרות, שאני זה אמר לה ראשון שהיא לא קיימת עבורי.

אני מחליט להקפיד על לבושי במיוחד היום.

אני נוהג ללכת עם נעלי ספורט, אלא שהיום אני בוחר בנעלי זמש כחולות

שתואמות לצבע המכנס הכחול שלי, וחולצת הבד בכחול בהיר שמבליטה

את עיניי הכחולת בהירות. העיניים שגורמות לכל אישה להיכנע לי בלי שאומר מילה.

לכולן, פרט לה שנמנעת מלהישיר מבטה אליי.  אני יודע שאיננה חוששת ממני,

 ולכן איני מבין מה גורם לה לנהוג כך.

בטחון עצמי יש לי בשפע. אני מודה לאבי על שטיפח אותו בי.

רק שלידה, אני מרגיש שאני חסר אותו.

כל זה עומד להשתנות.

אני עוטה על פניי את המסכה ונכנס למחלקה.

מבט זריז על לוח שיבוץ התורניות מראה שהיא בתורנות הבוקר.

אני מחפש אותה, רוצה לפגוש את מבטה כשתראה אותי, אבל היא לא כאן.

רק בסוף היום אני רואה אותה.

היא לבושה חצאית קפלים שאורכה מעט מעל ברכיה, וחולצת סריג צמודה,

שמבעירה את דמי.

האם נדמה לי, או שגם היא בחרה בקפידה את בגדיה היום? 

את התשובה אינני יודע כיוון שמידי יום היא עוטה על עצמה את חלוק הרופאה

לפני כניסתה למחלקה. לא כך היום.

אני לא נושם. הלב שולט בי, דוחק לגמרי את קול ההיגיון.

שלכם,

אליוט דוסון

#לא_מייפה_את_העולם

#משחקי_הבקבוק

#בר_אבידן

#מאמינה_באהבה