יום שישי
אני מגיע לבניין. היום יום שישי וכולם מסיימים מוקדם. חלקם ממהרים לצאת לפני הזמן. מעולם לא הערתי להם על כך, ולכן אני שותק. אני שומר את המידע הזה לעצמי למקרה הצורך.
אני נכנס לבניין. שרון, מנהל האחזקה שלי, הזכיר משהו בקשר לגינון הפנים של הבניין. זה היה כשהייתי בחיפה, ולא הייתי כל כך מרוכז. אני מנסה להיזכר מה הוא אמר, כיוון שאני רואה שהעובדים של חברת הגינון המשרדי מתחילים לפרק את הציוד.
אני ניגש אל הגבר שנותן להם הוראות ושואל אותו לפשר ההתנהגות המוזרה.
"הודיעו לנו שהעבודה בוטלה," הוא אומר בפיזור נפש כשעיניו סורקות את הלובי, "אל תשכחו את הציוד שמונח ליד החלון הגדול."
"מי נתן הוראה?" אני שואל.
"המנכ"ל, מר שרון… לא זוכר את שמו. אני ממש לא טוב בשמות של אנשים. אולי כי אני יודע שמות של אלפי צמחים ולא נשאר לי מקום למידע נוסף."
האופן שהוא אומר את הדברים כמעט גורם לי לצחוק, אלא שהמצב רציני מידי.
'אז שרון מציג את עצמו כמנכ"ל החברה,' אני מדבר אל עצמי והכעס מבעבע בי. 'גם פה אני צריך לעשות סדר?'
"המנכ"ל נתן לכם הוראה לעזוב?" אני שואל באיפוק, "הוא הסביר למה?"
"לא. הוא התקשר ואמר לעיינה, הבוסית שלנו… " רק הזכרת שמה גורם לי להחסיר פעימה, למה בעצם? אני חייב להתרכז במה שהוא אומר לי. אני שומע אותו מדבר אבל לא מרוכז.
"…. אז היא אמרה לו שהיא לא יכולה להישאר אחרי שהבניין יתרוקן כדי לקבל את השיק. אתה מבין, יום שישי היום והיא… לא משנה, ולכן היא ביקשה ממנו שימסור את לי השיק. הוא סרב ודרש שרק היא תבוא.
בינינו, זה נראה מאד לא לענין שגבר מבקש מאישה לעלות למשרדו כשכולם כבר הלכו מזמן הביתה, היא סירבה והודיעה לנו לעזוב."
" מה שמך? " אני שואל.
" דולב," הוא עונה.
"אני מבקש לדבר איתה. אתה יכול להתקשר אליה?" אני מבקש מדולב, בזמן שאני מנסה להרגיע את הלב שלי שמגביר את פעימותיו.
דולב מתקשר אבל היא לא עונה.
"אני מסכים איתך לגמרי. זו בקשה מאד לא מקובלת. אני מבקש שתשאירו פה את הציוד. אני אטפל בענין," אני אומר.
'שרון ירד לגמרי מהפסים,' אני חושב, בכעס.
דולב, סוקר אותי. אני לובש חליפה שחורה, חולצת בד לבנה, ועניבה שחורה. אמנם השיער שלי, זקוק לתספורת, אבל אני בהחלט מקרין סמכותיות עוצמה.
"אני הבעלים של החברה," אני מוסיף ודולב נד בראשו בהבנה.
"שמעתם מה הוא אמר. תשאירו את הציוד. אני אדבר עם הבוסית," אומר דולב לעובדיו.
"נתראה ביום שני," אני אומר להם ופונה לעבר המעלית.
דלת המעלית נפתחת ומספר לא קטן של עובדי החברה יוצא ממנה. הם עומדים נבוכים כשהם מבחינים בי.
"שרון שחרר אותנו מוקדם, " אומרת גליה מנהלת החשבונות בהתנצלות.
"מעניין," אני מעמיד פני מהורהר, "הוא הסביר למה?"
"הוא אמר שיש לו פגישה חשובה, והוא זקוק לשקט," היא עונה לי ומושכת בכתפיה.
אם ניסיתי למצוא הסבר מניח את הדעת לבקשה המוזרה שלו מעיינה, כעת כבר ברור לי שכוונתו לא הייתה טהורה.
אני מאחל לעובדים סוף שבוע נעים, ונכנס למעלית.
העליה במעלית מהירה ועליי להחליט מיד על מה מכל הדברים ששמעתי, עליי להגיב. כמה שאתכחש לכך, אני יודע שמה שאומר יהיה קשור למה שאני מרגיש כלפי עיינה. רגש שאני מנסה להלחם בו.
'תנשום,' אני מורה לעצמי ועוטה על פני מבט אדיש.
"הצוות למטה עובד במרץ. אני סקרן לראות את התוצאה," אני זורק לעברו פתיון, "אין ספק, שזה יעניק לבניין מראה מזמין."
"עזוב את הבניין. ראית את הבוסית. שלהם?" הוא שואל ומשפשף את ידיו בהנאה, "רק המחשבה עליה לבושה בסרבל הג'ינס שחושף זוג רגלים שבא לך לטבוע ביניהן, וחולצת הטריקו הצמודה שמבליטה את החזה המושלם שלה, גורמים לי…" הוא אומר בעיניים נוצצות.
אני לא מסוגל לשמוע אותו יותר, וקוטע אותו.
"אני מבין שזה מה שעלה לך בראש כשביקשת להיפגש איתה ביחידות אחרי העבודה," אני אומר וגורם לו להביט בי בעיניים מצומצמות.
"לא כל אחד מתנזר מנשים כמוך, "הוא אומר לבסוף בלעג.
"מעניין שאתה חושב שאתה בקיא בחיי הפרטיים," אני עונה לו, ומשאיר אותו מופתע.
"ועדיין אין קשר לכך, שמעבר לעובדה שהתחזת למנכ"ל החברה, מה שרחוק מהמציאות, היו לך כוונות לא טהורות כלפי נותנת שרות לחברה.
אני מציע שתצא לשבוע חופש. יהיה לך זמן לחשוב על מה שעשית, ולי זה יתן זמן לחשוב מה לעשות איתך," אני אומר.
"אתה לא מתכוון לפטר אותי," הוא קובע, לא שואל, "אתה לא תסדר בלעדיי."
"עוד נראה," אני עונה לו," בכל מקרה אתה יכול לעזוב כבר עכשיו. הרי את כל שאר העובדים שחררת ואין לך מה להישאר כאן יותר."
"אני לא טיפש, אני יודע מה אתה עושה. אתה כזה צבוע, מעמיד פנים שהיא לא מעניינת אותך, אבל בעצם אתה רוצה אותה לעצמך," הוא מסנן לעברי ומגרד את ראשו בעצבנות.
"היא נתנה לעובדים שלה הוראה לא לבצע את העבודה ועזבה עוד לפני שהגעתי," אני אומר לו ומסמן בראשי לעבר הדלת.
רק, אז אני קולט שלא רק שהוא הציג, את עצמו כמנכ"ל, אלא ישב בחדר שלי. אני מודה על כך שאני משאיר את כל החומר נעול במגירות. אני לא רוצה לחשוב איזה שימוש יכול היה לעשות בו.
אני שולח הודעה ליובל, האחראי על המחשבים, שיינתק את שרון מיד מרשת המחשבים.
" בוצע," מתקבלת ההודעה מייד.
כמה דקות לאחר מכן יובל מתקשר. "צדקת. הוא ניסה להתקשר למערכת. ניטרלי גם את אישור הכניסה שלו לבניין."
*
אם יש מישהו, שאני סומך עליו בעיניים עצומות, זה יובל.
העובדה שסיכנתי את חיי באחד המבצעים בעזה, גרם לו להיות אסיר תודה על חייו.
אני זוכר אותו מביט בי בעצב. "לך תציל את עצמך," הוא לחש לי בכוחות אחרונים, "גם אתה פצוע."
"זה כלום," עניתי לו למרות שגופי בער, ולא הייתי בטוח שאשרוד בעצמי.
כחלק מהשיקום שלו הוא למד מחשבים. כשסיים את הלימודים הצעתי לו לעבוד איתי, ומאז אנחנו יחד.
"הצעתי לך עבודה מהסיבה הפשוטה שאני יודע איך הראש שלך עובד, ולזה אני זקוק, לא משום, סיבה אחרת." היה לי חשוב שיבין אני מעריך אותו.
אני מודה כל יום על הבחירה שלי בו. האופן בו הוא מנתח דברים מזכיר לי אותי.
*
"בוא נסיים מוקדם. בכל מקרה הבניין כבר התרוקן," אני אומר ומאחל ליובל סוף שבוע נעים. "נתראה ביום ראשון."
*
שבת בבוקר
האזעקה מקפיצה אותי מהמיטה. אני חוטף את הטלפון הנייד, רץ לחדר של טל שמביט בי נדהם, ואנחנו יורדים לממ"ד.
רק אז אני נכנס לקרוא את החדשות, ולא מעכל מה נכתב שם. 'איך דבר כזה קורה??'
המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא איך עיינה מסתדרת. אני יודע שהיא גרה באחד הבניינים הישנים, ואני לא בטוח אם יש בו ממ"ד.
הפעם היא עונה מיד. "איך אתם?" אני שואל בדאגה.
"כל כך מיהרתי למצוא דירה, שלא שמתי לב שאין בה ממ"ד," היא אומרת, "אנחנו מצטופפים בחדר מדרגות. מסתבר, שגם המקלט פה מוזנח."
"כשתהיה רגיעה אבוא לקחת אתכם אלינו," אני אומר בלי לחשוב. אני רואה את הברק בעיניו של טל," אני לא אתן לך להשאר לבד."
"אני מניחה שיגייסו אותך," היא אומרת לי, ועצב עולה מקולה.
"את מה שהיה לי לתת נתתי, " אני אומר לה, "אני עדיין משלם על הפציעה מהמבצע האחרון."
עיינה שותקת.
"נדבר על הכל, בינתיים תשמרו על עצמכם, ונחכה להפוגה."
מתקפת הטילים נמשכת שעות, מונעת ממני לנסוע לקחת את עיינה וגור.
כל אותם שעות אני מנהל שיחות עם עיינה, שגולשות לשיחות נפש עמוקות.
היא מספרת לי על זוהר, ומה קרה אחרי שנהרג, ואני מספר לה על אימו של גור ועל הקרע בינינו שארע סמוך ללידתו. דבר אחד אני נמנע מלספר לה, מה היו הסיבות לקרע.
"למדתי שתחושת בטן היא דבר אמיתי. אני לא יודע למה המשכתי במסע הזה איתה, אם כי אני מודה לה על טל. הוא מעניק לי הרבה אושר, מחזק אותי כל פעם שפעלתי נכון, ונוהג לאמר לי לא פעם שהוא שמח שבחרתי לפרוש עליו את חסותי."
"טל בר מזל שיש לו אותך. אפשר לראות שהקשר ביניכם הוא קשר מאד מיוחד. הוא מדבר עליך בהערצה גדולה. התרשמתי שהוא ילד מאושר," אומרת עיינה ומחממת את ליבי.
"אני שמח שהוא התחבר לגור. אני לא חושב שהיה לו אי פעם חבר טוב כמוהו," אני אומר לה, "הוא שמח מאד לשמוע שהזמנתי אתכם אלינו."
אני משתדל לא להקשיב לחדשות ליד טל, ומעדיף להרחיק אותו מכל מה שקורה. "מתי כל זה ייגמר?" הוא שואל אותי בחשש כאשר האזעקות מנסרות שוב ושוב את האוויר.
אני עומד מולו חסר מילים. אני לא רוצה לשקר לו, ומצד שני איך אומר לו את האמת? אני מרגיש צורך להגן עליו, ולא בטוח איך אוכל לעשות זאת.
"מה אני אמור לענות לו?" אני שואל את עיינה. אני שמח שהגדרתי את הצ'אט בינינו כחסוי, כך שטל לא יכול לקרוא מה שנאמר בינינו.
"מותר לך לאמר לך שאינך יודע. זה לא עושה אותך חלש. זה מראה לו שחשוב לך לא לשקר לו," אני עונה לו, "זה מה שאני בחרתי לעשות. הסברתי לגור שישנם דברים שיש להם זמן מוגדר, כמו למשל שנת לימודים שנקבעה בין תחילת ספטמבר לסוף יוני.
ישנם דברים שקורים, שאי אפשר לדעת מתי יתחילו ואם ומתי יסתיימו. כמו למשל חברות בין בני אדם. יום אחד הם מתקרבים, ולעיתים קורה משהו והם פחות קרובים."
"את מדהימה," הוא אומר וגורם ללב שלי להחסיר פעימה. אני לא זוכרת מתי נתתי לגבר להתקרב אליי כך.
"אני לא אפריע לך כעת. לכי לארוז לכם בגדים. נראה לי שהמלחמה הזאת תמשך זמן רב," הוא אומר ומחזיר אותי למציאות.
"אתה רוצה לעבור לגור עם טל ואביו? יש להם ממ"ד בבית, כך שלא נצטרך להסתתר בחדר מדרגות כל פעם שיש אזעקה," אני שואלת את גור.
"בטח שאני רוצה," עונה גור בעיניים נוצצות, "את דיברת עם אבא של טל?"
"הוא התעניין בשלומנו, וכששמע שאין בדירה ממ"ד הוא הציע לבוא לקחת אותנו אליהם," אני עונה לו.
"מה אני צריך לקחת איתי?" הוא שואל.
אני מביאה לו מזוודה ואומרת לו שימלא אותה בבגדים, ואם יש עוד משהו שהוא רוצה לקחת איתו. "בינתיים הודיעו שבית הספר סגור, אבל אני מציעה שבכל זאת תקח איתך את התיק שלך. מי יודע, אולי תעברו ללמוד בזום כמו בימי המגיפה."
כשכמות הטילים פוחתת מגיע רן לאסוף אותנו וממהר חזרה לביתו. הנסיעה לא אורכת זמן רב, כיוון שהרחובות ריקים. הוא עוצר מול בית פרטי בן שתי קומות. השערים נפתחים, והוא נכנס לחצר. אני המומה, שכן לא היה לי מושג שהוא גר בבית כזה. מעולם לא הרחקתי מהמרכז בו יש רק בניינים רבי קומות.
אנחנו נכנסים לבית, ורן מראה לנו לפני הכל היכן החדר המוגן. הוא ממוקם במפלס התחתון, והוא חדר גדול מאד.
"אני מציע שאתם תשארו כאן, כך שאם תהיה אזעקה בלילה, לא תצטרכו לרוץ למטה," הוא אומר לבנים.
"יש מעגל סגור בין הקומות, כך שאני יכול לצפות בהם בטלפון הנייד כל הזמן," הוא מסביר לי.
"זה חדר השינה שלי," הוא מצביע לעבר דלת עץ גדולה, "אני מציע שתשני כאן. אני אשן בחדר האורחים.
"אני לא מסכימה. תשן בחדר שלך, ואני אשן בחדר השני," אני אומרת ומבקשת ממנו שיקשר אותי לרשת כך שאוכל להיות בקשר עין עם גור.
כשאני מתחברת אני שמחה לראות שגור כבר התאקלם.
'כמה קל יותר לילדים להסתגל לכל מצב.' אני שמחה שרן חושב כמוני שאין צורך לשתף אותם יותר מידי במה שקורה.
*
כבר שבועיים שאנחנו מתנהלים זה לצד זה. רן ממשיך להסתגר בחדר השינה שלו, ואני מרגישה נוח בחדר האורחים. זו הדרך שלנו להתגבר על המתח בין גבר לאישה שתלוי לעיתים בינינו.
אני רואה שהוא חסר שקט, ומתקשה לעמוד מול החדשות שזורמות. אני יכולה רק לתאר מה הוא מרגיש. גבר שהיה רגיל להענות לכל קריאה למילואים ומנוע מלהצטרף ללחימה.
אני תופסת אותו עוצם את עיניו ומתקשה לנשום. אני מחליטה להתערב.
"אתה מבין שיש סיבה לכך שאתה לא שם כעת," אני אומרת לו בזמן שאני מכינה לו את הקפה של הבוקר.
"זה רק תרוץ. המוח שלי עובד, אני יכול עדיין לתרום. אני קצין מודיעין ויכול לתפקד מהמפקדה הראשית," הוא מסנן באיפוק.
"אם כך תברר אם יש להם צורך בך," אני מציעה לו.
"את מסכימה שאשאיר אותך כאן עם הבנים?" הוא מתפלא.
"רק תבטיח לי שלא תרד לשטח. אני לא אעמוד בזה," אני עונה לו. לא פשוט לי לאמר לו זאת, אבל אני יודעת שהוא משתגע בבית. בעיקר כשהעסק שלו וגם שלי מושבתים כעת.
יכולתי לעבוד כעת במשתלה, אבל אינני מסוגלת לשזור זרים ללויות. הייתי שם ובזה אני לא אעמוד. נתתי הוראה לעובדים שאם מדובר בלוויה שלא יגבו על כך כסף.
"אני מבטיח לך שלא אשקר לך," הוא עונה.
"לא, אתה תבטיח לי שלא תרד לשטח. מספיקה לי דפיקה אחת בדלת לכל החיים," אני אומרת והמראה של היום ההוא צצות ועולות מול עיניי.
"את תדעי איפה אני. אני אהיה איתך בקשר כמה שתרצי," הוא מבטיח לי.
הוא נכנס לחדר העבודה שלו ומשאיר את הדלת פתוחה כדי שאשמע את השיחה.
"אתה יודע שאינני כשיר להלחם, אבל הייתי מבקש שתנצלו את כישוריי במטה," אני שומעת אותו אומר.
את מה שנאמר לו אינני שומעת. "אם כך אתארגן ואגיע," הוא עונה לבן שיחו.
"אני מבטיח לך לישון איתך כל לילה," הוא אומר.
המילים שלו מהדהדות הרבה אחרי שהוא הולך. 'לישון איתי?'
רן מקיים את הבטחתו ומתקשר מידי פעם לשאול אם אני מסתדרת, ואיך הילדים. בשיחה האחרונה הוא מודיע שיגיע הביתה בשמונה.
טל מסרב לאכול ארוחת ערב. אבל כשאני מסבירה לו שבצבא דואגים לארוחות, וסביר שאבא שלו כבר אכל, הוא מתרצה ובא לאכול.
אני שולחת את הבנים להתקלח כל אחד בתורו. טל מבקש להתקלח אחרון.
גור נכנס להתקלח ואני נשארת עם טל. "אבא הבטיח שיבוא בשמונה. אני מבטיחה לך שתוכל להשאר ער עד שהוא יחזור, ומבטיחה לך שאין לך מה לחשוש כיוון שהוא לא נלחם בשטח."
רן לא מאכזב ומגיע הביתה כפי שהבטיח. אני משאירה אותו לבד עם טל, נותנת להם את המקום לו טל זקוק.
אני לוקחת את גור לממ"ד. גם הוא זקוק לזמן איכותי איתי.
"אני מפחד," הוא אומר לי בשקט.
"ממה את מפחד חמוד?" אני שואלת אותו ברוך.
"שרן לא יחזור," הוא לוחש, כאילו שיש במילותיו לגרום לכך לקרות.
"הוא נמצא קרוב, לא בשטח," אני אומרת לו ורואה שהוא משחרר אנחת רווחה.
כשהילדים הולכים לישון רן ואני נפגשים בסלון. הטלוויזיה לא פועלת. עכשיו כשהוא בלב בעניינים הוא כבר לא זקוק להתעדכן.
"אף פעם לא שאלת אותי בקשר לפציעה שלי," הוא אומר ומישיר מבט אליי.
"אני לא רוצה לחטט בחייך הפרטיים," אני עונה לו בשקט.
"אנחנו חיים יחד, זו זכותך לדעת," הוא עונה לי.
"כשתהיה, אם תהיה מוכן, אני יודעת שתספר," אני עונה לו.
"הפציעה היא זו שהפרידה בינינו," הוא אומר קם ופונה עבר חדר השינה.
אני נשארת לשבת. הוא מושיט את ידו לעברי. אני קמה והולכת בעקבותיו נמנעת מלאחוז בה.
"אני כל כך רוצה לחשוף בפנייך את הלב שלי לרווחה, אבל לא בטוח שתוכלי להכיל אותי," הוא עונה.
"למה אתה חושב?" אני שואלת ורואה ששוב הוא מעביר את ידו על לחיו.
הפעם אני מעזה ונוגע בידו. "מדוע אימצת לך את התנועה הזאת?" אני שואלת, "שמתי לב שכל פעם שאתה רואה אותי אתה מעביר את ידך על הלחי."
"היא לא יכלה להביט עליי, ולכן אני דואג שזקן יכסה על הצלקת שנחרטה בי," הוא עונה לי, "אני יודע שאני דוחה."
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר. בעיניי אתה גבר יפה תואר," אני עונה לו מופתעת.
"כי לא ראית אותי במערומיי," הוא עונה, "הבגדים מכסים הכל."
"אז תראה לי," אני עונה ללא היסוס.
"אני לא רוצה ש…" הוא מתחיל לאמר.
אני מושיטה את ידי ופושטת מעליו את החולצה הצבאית שהוא עדיין לובש. הוא עומד מולי עם חולצת טי לבנה ואני רואה את המתח על פניו.
"אתה ממש לא חייב," אני נסוגה לאחור.
"אני דווקא רוצה. בואי נגמור עם זה כעת. אני נקשר אלייך יותר מיום ליום. מאז שנפרדתי מאימו של טל, לא פגשתי מישהי שגרמה לגוף שלי להתעורר כמוך," הוא אומר ומושך מעליו את החולצה.
"תסתכלי עליי!" הוא דורש, "תראי מי אני באמת."
"אני מודה לך שהראית לי מי אתה," אני אומרת לו ומקשיחה את פניי, "אתה צודק. אני אוהבת גבר עם חזה גברי מושלם וקוביות בבטן. לא אחד שנראה כמוך," אני אומרת לו.
הוא משפיל מבטו.
"למדת אותי שעור היום. מה באמת חשוב ביחסים בין גבר ואישה. זה לא הפרצוף היפה שלך, ולא הלב החם שלך. אם אתה נראה כך מצולק אין לי מה לעשות איתך." אני יודעת שאני מכאיבה לו, אבל חייבת להראות לו מה הוא בעיניי.
"את מבינה שאני רוצה שתניחי את ראשך על החזה שלי, אנירוצה לחבק אותך בלי לפחד שאני דוחה אותך" הוא אומר, "אבל יודע שזה רק בגדר פנטזיה."
כואב לי לשמוע אותו מדבר כך. 'איך הוא לא מבין שאני לא מתרשמת ממה שאני רואה?'
הוא פושט את מכנסיו, נותן להם ליפול על הריצפה, נשכב על המיטה ומפנה לי את הגב.
"הבטחת לי שתחזור לישון איתי," אני אומרת לו.
"עכשיו כשאת יודעת את האמת, כבר אין ערך למילים שלי," הוא עונה לי.
"אתה כנראה לא מכיר אותי. נכון שאתה מצולק, אבל אתה חי. זה כל מה שאני יכולה לבקש. זה יכול היה להגמר הרבה יותר גרוע. מי כמוני יודעת," אני עונה לו, מקיפה את המיטה ונשכבת לידו.
רן נשכב על גבו מופתע מהמעשה שלי. אני מניחה את ראשי סמוך לליבו ומלטפת בידי את הצלקת הגדולה שחרוטה על חזהו.
"אתה מושלם בעיניי," אני אומרת לו ונרדמת לקול הלמות ליבו שלאט לאט חוזר לקצבו הרגיל.
"
.