חזרתי אמש מאוחר. בדרך לחדרי השינה ראיתי פס אור בוקע מחדר העבודה. שמחתי לראות שהיא לא בחדר השינה ותמשיך להציק לי.
הייתי שבע ורגוע מהמפגש עם איילת, ולא הייתי מוכן שמישהו יערער את השלווה שלי, גם לא היא.
בבוקר אני רגיל שמיקה מכינה לי קפה, אלא שהיום בחרתי להמנע משיחה איתה, ולכן הכנתי לעצמי את הקפה של הבוקר, והתעלמתי ממנה.
היא לא אמרה מילה. גם לא כשהבנים התנהגו אליה בצורה מחפירה שהפתיעה אותי. החלטתי לא להגיב. היא זאת שמחנכת אותם, כנראה שיש סיבה להתפרצות של דור עליה.
היום שלי עמוס פגישות שגולשות לשעות ערב מאוחרות בגלל קשר חדש שנוצר לי בניו יורק.
אני בטוח שאני לבד במשרד כאשר נשמעת נקישה על הדלת. אני מתלבט האם לענות. 'האם מיקה כל כך נואשת שהיא הגיעה לדבר איתי במשרד, או אולי היא בודקת האם אני לבד?'
"כן," אני עונה באסרטיביות.
אני מופתע לראות את אושרית המזכירה שלי. "מה את עושה כאן בשעה מאוחרת כזאת?" אני שואל אותה.
היא מתקרבת אליי בצעדים של חתולה פתיינית, מתיישבת על השולחן שלי, ברגלים מפושקות, והתחתונים הזעירים שלה לוהטים באדום מולי.
"מה את חושבת שאת עושה??" אני אומר, קם מייד ומתרחק.
"אני רוצה אותך בטירוף," היא לוחשת בקול חרוך.
"תני לי להזכיר לך, שמלבד העובדה שגם אם לא הייתי גבר נשוי ואב לילדים, אני הבוס שלך. תצאי מכאן מייד," אני פוקד עליה ומלווה את דברי בתנועת ידי המצביעה לכיוון הדלת.
"אל תלחם בעצמך. אתה יודע שאתה רוצה 'לעשות אותי'," היא ממשיכה באותו טון.
"את הזויה," אני עונה לה, "תצאי מפה ואל תחזרי יותר לעבודה," אני אומר.
"אתה לא יכול לפטר אותי," היא אומרת ולא זזה ממקומה.
"סתם בשביל הסקרנות," אני אומר בזמן שאני שולח הודעה לאיש הבטחון שיגיע לחדרי מייד, "מי שלח אותך?"
"אל תעמיד פנים שאתה לא יודע שאני מאוהבת בך. ואל תתמם כאילו אתה נאמן לאישתך ואיכפת לך מילדיך, כי אני יודעת שלא."
איש הבטחון מתפרץ לחדר. היא עדיין יושבת בפישוק על השולחן שלי, והוא מהנהן בראשו להראות לי שהוא מבין מה שקורה כאן.
"מה חשבת שתוכלי לפתות את הבוס?" הוא מגחך.
"תלווה אותה החוצה, ותקח ממנה את אישור הכניסה לבניין."
"בבקשה אל תפטר אותי. אני זקוקה לעבודה. אף אחד לא ייתן לי משכורת כל כך גבוהה כמוך," היא אומרת, יורדת מהשולחן, ומסדרת את שמלתה.
"היית צריכה לחשוב על כך לפני כל ההצגה הזאת," אני אומר ומפנה לה את הגב.
אני מביט מבעד לחלון על העיר שמתחתיי. פנסי הרחוב הנטועים משני צידי הרחובות, מסמנים אותם בפסי אור. גם תנועת הרכבים נראית עדיין בשיאה, למרות שהשעה כבר אחרי תשע בלילה.
אני חושב לעצמי שמזמן לא עשיתי פסק זמן בו לא עשיתי דבר פרט להתבונן בדממה בנעשה סביבי.
כשאני מסתובב חזרה אני שוב לבד.
העובדה שאושרית הזכירה את העובדה שאני בוגד במיקה משפיעה עליי באופן שלא חשבתי שיקרה. אם היא יודעת, אני מניח שכולם יודעים.
'ומיקה, האם היא יודעת, או שסתם זרקה באוויר שאני נפגש עם מישהי?'
צלצול הטלפון מפר את השקט של המשרד. אין לי רצון לדבר עם איש. אבל מי שמחפש אותי לא מוותר ומחייג שוב ושוב. לבסוף, בלית ברירה אני ניגש לראות מי מתקשר.
העובדה שדור מתקשר אליי בשעה כה מאוחרת גורמת לי להחסיר פעימה.
"כן דור," אני עונה לו.
"איפה אתה?" הוא שואל.
"יש לי עוד כמה דברים לסיים בעבודה," אני עונה לו.
"אני לא היא, אתה לא צריך לספר לי סיפורים. רק שתדע שאנחנו לבד בבית, וזה לא מתפקידי לטפל באחים שלי," הוא אומר בכעס.
"איפה אימא?" אני שואל.
"אימא?" הוא אומר בלעג, "מי יודע איפה היא. היא השאירה לנו פתק שהיא מאחלת לנו חיים טובים ומאושרים, ומשחררת אותנו מנוכחותה. הכל בגללך!" הוא אומר, אבל הפעם בשקט.
"אני לא מבין, מה היא כתבה?" אני שואל.
דור מצלם את הפתק ושולח לי.
דין, דור, בן, ורז,
היממה האחרונה הבהירה לי
שאינכם זקוקים לי יותר.
מאחלת לכם חיים טובים ושמחים.
משחררת אתכם מנוכחותי,
מיקה
"אני כבר יוצא הביתה," אני אומר, מכבה את המחשב, ומכניס אותו לתיק. רק אחר כך אני נזכר שאני לא בטוח שגיביתי את החומר.
אני יורד לחניה, מתניע את הרכב ומתקשר אליה. הטלפון שלה כבוי. הווצאפ שלה מראה שהיא לא זמינה כבר מהבוקר.
אני מתקשר לאחותה רפאלה. "יש לך מושג היכן מיקה?" אני שואל אותה.
"היא לא מעניינת אותי יותר. הדבר שהיחיד שהיא טובה בו זה לעשות ילדים," היא עונה לי בכעס.
אני מבין שמיקה דיברה איתה, אבל אין לי מושג מה נאמר ביניהן, בטח לא מה גורם לה להגיב כך. אני יודע שבתוך תוכה רפאלה מקנאה במיקה שהיא נכנסת בקלות להריון.
*
"רק דין מסתכל עלייך, ואת נכנסת להריון," אמרה פעם רפאלה למיקה באחת הפעמים הנדירות שהיא הצטרפה לארוחת ליל שישי בבית הוריי.
"מפיך זה נשמע כאילו עשינו זאת רק שלוש פעמים," צחקה מיקה.
רפאלה שלחה לה מבט מקפיא.
מיקה העמידה פנים שלא שמה לב. "יש לנו חיי מין מלאי תשוקה, גם בלי הרצון לעשות ילדים." אין לי ספק שהייתה בכך אמירה מכוונת.
"את מנסה לרמוז משהו? כי לידיעתך…" התחילה רפאלה לאמר.
מיקה קטעה אותה. "צר לי שכל מה שאני בעינייך זה רחם שמגדלת ילדים גברתי הפסיכולוגית. אם לא אמרתי זאת מעולם, אומר זאת כעת. כולם הגיעו לעולם מבחירה, ואני גאה על היותי אימא שלהם. וכן, הם מרכז עולמי. הם ודין כמובן."
השיחה הזאת התרחשה כשאימי עמדה להגיש קפה עם עוגה.
רפאלה קמה וסימנה לבעלה ולבנה שהיא רוצה ללכת הביתה.
"יש לך בעל מקסים וילד מתוק להפליא, יש לך קריירה נהדרת. אני לא רואה שוב סיבה לכך שאמור להיות מתח כזה בינינו," אמרה מיקה וליוותה אותה לדלת. "את אחותי, ואני אוהבת אותך."
היא התקרבה לרפאלה כדי להעניק לה חיבוק, אבל רפאלה נרתעה ממנה ועזבה.
"אני מתנצלת בפני כולכם. הייתי צריכה לשתוק," אמרה מיקה ויצאה למרפסת.
אז מסתבר שלמרות שעברו שנים מאז אותה שיחה, הקינאה של רפאלה לא שככה.
*
אני מתקרב הביתה, מביט למעלה לקומת הפנטהאוז ורואה שכל האורות בה דולקים.
אני מתקשר לאפרת חברתה הטובה ביותר של מיקה. "היית בקשר עם מיקה לאחרונה?" אני שואל בטון רגוע ככל שאני מסוגל לאמץ לעצמי.
"אתה יודע שאין יום שאיני מדברת איתה," היא מתחמקת.
"ומה היא סיפרה לך היום?" אני שואל.
"אם יש למיקה משהו לאמר לך, היא תאמר לך זאת ישירות," היא עונה, "ותחסוך את השיחה לדניאל, כי גם היא תענה לך באותה לשון."
"השעה כמעט עשר והילדים לבד בבית," אני מנסה לעורר אותה להגיב.
"אם עדיין אתה מחוץ לבית, אז אני משערת שהם לבד בבית," היא מגיבה.
"עבדתי עד עכשיו. לא היה לי מושג ש…" אני מתחיל לאמר ומבין שאין טעם שאמשיך לדבר איתה, הרי היא לא תמסור לי שום מידע.
"אני לא זאת שאתה צריך להסביר לה," היא אומרת כשהיא מבינה שאין לי כוונה לסיים את המשפט.
"את צודקת. הייתי מעדיף לדבר עם מיקה, אבל הטלפון שלה לא מחובר," אני עונה.
"נכון. שיהיה לך בהצלחה," היא אומרת ומנתקת.
בלית ברירה אני נכנס לחניה של הבניין ועולה לדירה. אני זקוק כעת להרבה כוחות כדי להתמודד עם הבנים. מתי עשיתי זאת בפעם האחרונה איני זוכר.
כאשר אני נכנס לדירה אני שומע רעש מכל חדר. הבנים עסוקים כל אחד בשלו, כשכל חדר שרוי בבלגן. אני לא רגיל למראות כאלה.
"מה אתה חושב לעצמך," אני לא מתאפק וגוער בדור, "מה זה האי סדר הזה."
"היא כבר לא המפקדת של הבית, ולך בכל מקרה לא איכפת מה קורה איתנו," יורה לעברי דור. הוא מישיר מבטו אליי. אני רואה בעיניו את הכעס, אבל גם את הכאב.
"אתה לא מסדר את החדר בשביל אימא, אלא בשביל עצמך. איך אתה יכול לחיות בתוך כל הבלגן הזה. מקומם של הבגדים המלוכלכים בחדר הכביסה, והניירות המקומטים לא אמורים להיות זרוקים בכל החדר. לשם כך יש לך פח מתחת לשולחן," אני אומר לו באיפוק.
"וואו. אתה מרשים אותי באוצר הידיעות שלך. לא חשבתי שיש לך מושג שיש לי פח בחדר, ועוד היכן הוא נמצא," הוא לועג לי.
"אתה צודק עד היום לא ידעתי, אבל יש לי עיניים ואני מסוגל לחבר בין הדברים. יש לך רבע שעה לסדר את החדר לפני שאתה הולך לישון."
"לא בא לי," הוא אומר ונשכב בהפגנתיות על המיטה.
"התקלחת היום?" אני שואל.
"זה מה שמעניין אותך? למה אני מסריח? האם אכלתי משהו היום לא מטריד אותך?" הוא ממשיך בדיבור המזלזל.
אני מרגיש שאני מאבד שליטה.
ברור לי שהם אכלו שכן המטבח מבולגן.
"אתה רוצה שאני אכין לך משהו לאכול?"אני שואל את דור ברוך.
"אכלתי," הוא עונה לי את מה שאני כבר יודע.
"תבקש מהאחים שלך שיגיעו לסלון," אני אומר והוא מביט בי בניסיון להבין מה עומד לקרות.
אני מתקשר למיקה בפעם המי יודע כמה, אבל הטלפון שלה עדיין מנותק.
"אין לי כוונה לספר לכם סיפורים. המצב הוא שאימא עזבה. היא לא דיברה איתי, ואין לי מושג היכן היא. ניסיתי לא מעט פעמים ליצור איתה קשר, אפילו כעת לפני שהגעתם לסלון, אבל הטלפון שלה מנותק.
ניסיתי לשאול את חברותיה הטובות, אבל הן לא משתפות איתי פעולה.
אני יודע שמה שקרה היה בגללי, אני רוצה לתקן זאת אבל לשם כך אני צריך לדעת היכן היא.
בינתיים אני אצטרך ללמוד את סדר היום שלכם. מתי אתם מסיימים את הלימודים, ומתי החוגים שלכם. אני מבטיח לכם להיות יותר בבית. את העבודה שאני נוהג לעשות בלילות במשרד, אעשה מחדר העבודה שלי כאן.
עכשיו כבר עשר. אני מבקש שתתארגנו לשינה," אני מסיים מותש את השיחה איתם.
אני נכנס למטבח, מתחיל לנקות את הכלים, ושוקע במחשבות.
לא פעם זרקתי למיקה שהחיים שלה דבש. מה בסך הכל היא עושה כל היום? רק עכשיו אני קולט מה זה אומר לעשות את מה שהיא עושה.
אני מסיים לנקות את המטבח וניגש להכין לי כוס קפה. יש לי עדיין עבודה שאני חייב לסיים עד מחר בצהריים.
אני עולה לחדר השינה לפשוט את החליפה ועובר דרך החדרים של הבנים. אני מופתע לראות שהחדרים שלהם מסודרים. "אנחנו נהיה בסדר," אני שומע את דור אומר לרז, "אבא ימצא את אימא ויחזיר אותה הביתה."
"ואם היא לא תחזור אף פעם. אולי יש לה כבר בית אחר?" מקשה רז.
"אימא לא כזאת. אנחנו העולם שלה לפני הכל," אומר לו דור.
"ואבא?" הוא שואל.
"אבא כבר לא אוהב אותה," עונה דור.
אני נכנס קודם לחדרו של בן שנכנס למיטה. אני רוכן לעברו ונותן לו נשיקה במצח. השיער שלו רטוב מעט, מה שאומר שהוא התקלח. "לילה טוב בן," אני אומר לו בקול מספיק רם כדי שדור יידע שאני בדרך לחדרו של רז.
"לילה טוב חמוד," אני אומר לרז ונושק לו על המצח.
"תודה על העזרה," אני אומר לדור, "אני מאד מעריך את העובדה שטיפלת באחיך. הגיע הזמן שגם אתה תלך לישון. זה היה יום ארוך מאד. אני אהיה בחדר העבודה שלי אם אתה צריך משהו."
*
כשמיקה עברה לגור איתי היא ביקשה את רשותי להשתמש בחדר העבודה שלי.
"אין בעיה," עניתי לה, "אני מעדיף לעבוד מהמשרד שלי."
מעולם לא שאלתי אותה לשם מה היא זקוקה למשרד, שכן אני המפרנס של הבית, והיא לא עובדת בחוץ.
אין לי ספק שלא אמצא שם תשובות. אני מניח שהיא ניקתה אותו כשם שהיא ניקתה את חדר הארונות שלה, שאין בו זכר אפילו לריח הבושם שלה.
*
אני נכנס להתקלח וחושב לעצמי האם באמת כמה רגעי ההנאה עם איילת היו שווים את זה. הייתי כל כך שקוע בעצמי שלא שמתי לב מה קורה בבית. העובדה שמיקה זרקה לעברי שיש לי אישה אחרת בחיי גרמה לי להאטם.
זה נכון שהירבתי לבלות עם חבריי בפאבים, אבל לא ניהלתי מערכת יחסים עם אף אחת. בטח לא החזקתי מאהבת. זה לא מי שאני.
אני לובש מכנסי טרנינג וחולצת טריקו ויורד לחדר העבודה שלי.
אני מביט על הקיר לצד שולחן העץ הכבד, המדפים בו ריקים. אני מתיישב בכבדות ליד שולחן העבודה. הקיר מולי מלא בתמונות משפחתיות של הבנים, שלי, אבל אין באף אחת זכר למיקה.
הכל מרגיש לי זר. שנים לא ישבתי כאן. מבט לפח האשפה מראה לי שיש בתוכו כמה ניירות מעוכים. אני ממהר להוציא אותם ופותח אותם.
בדף אחד יש טבלה עם סדר היום של הבנים לחודש הקרוב. שעות הלימוד של כל אחד מהם, ורשימת החוגים שלהם. אני לומד ממנה ששבוע הבא יש לרז טיול לגן הבוטני, ודור צריך להגיש עבודה בחוג לרובוטיקה עד יום רביעי בשבוע הבא.
שני דפים נוספים מכילים שרטוטים של שמלות עם החתימה של מיקה בתחתית. בכל אחד היא כתבה משהו למישהי בשם סופי, רק שזה כתוב באיטלקית ואינני מבין מילה.
אני מביט על השמלות שציירה ומתפעל מהכשרון שלה. אני לא זוכר שראיתי אי פעם את הדגמים שהיא מציירת. מעניין מי זו סופי, ומה היא כתבה לה.
הנייר האחרון מכיל רק את המילים-
לנסות להקדים ביום או לדחות ביום את התור לרופאה בגלל הטיול של רז.
אני מנסה להזכר האם מיקה סיפרה לי על בעיה רפואית שיש לה, אבל לא מצליח לחשוב על אחת כזו.
אני יודע שיש לי דד ליין, אבל איני מצליח להתרכז ולעבוד. אני חושב שאולי אם אעבוד בחדר השינה, הרחק מהמקום שהיה עד אתמול הפינה של מיקה, אני אצליח להתרכז, אבל העובדה שהיא לא כאן מורגשת כאן ביתר שאת.
אני פועלת בקור רוח, מנותקת לגמרי מהרגש.
'את לא יכולה לכפות על איש לאהוב אותך,' אני ממלמלת לעצמי בקול בזמן שאני טורקת את דלת הדירה שהייתה הבית שלי למעלה מעשור.
אני יורדת ללובי, גוררת אחרי שתי מזוודות גדולות, מתעלמת ממבטיו של השומר בכניסה, אבל זה לא מונע ממנו לקום לעזור לי.
אני מתלבטת האם למסור לו את המפתחות, אבל מחליטה שלא.
"שתהיה לך נסיעה טובה," הוא מאחל לי. אני נדה בראשי לתודה.
נהג המונית ממהר לעזור לי להכניס את המזוודות לתא המטען. "זה מסוכן לאישה בהריון לסחוב מזוודות לבד," הוא אומר וגורם לי לחייך. זו הפעם הראשונה שמישהו שם לב שאני בהריון. חבל שזה לא איש מבני משפחתי.
אני מוציאה את הטלפון הנייד. תמונתנו המשפחתית מהנופש ביוון מחייכת אליי מהמסך. אני מתעלמת ונכנסת לכתוב הודעה לאדריאנה.
מיקה מורג:
אני בדרך לשדה, לבוא לאסוף אותך?
אדריאנה מתקשרת מייד. אני יודעת שהיא לא מרגישה בנוח לשלוח הודעות בעברית, למרות שהיא חיה כבר יותר משלושה עשורים בארץ.
"אני מכירה אותך. ידעתי שתצאי מוקדם. גם אני כבר בדרך," היא עונה לי.
"מעולה. לא הכנסתי לפי דבר. יש לנו מספיק זמן לשבת בבית קפה," אני עונה לה.
"חשבתי לקנות כמה מתנות בדיוטי פרי," היא אומרת בהיסוס.
"ברור. יש לנו מספיק זמן," אני עונה לה.
כיוון שאני מקדימה את אדריאנה, אני מחכה לה ליד שער הכניסה לאולם הנוסעים. היא מגיעה כמה דקות אחריי וממהרת לקראתי. "את נראית טוב," היא אומרת, "איש לא יכול לנחש מה עובר עלייך. אני גאה בך שהתאפרת, והקפדת על לבושך, ולא נתת לעצמך לשקוע בעצב."
"מה שהיה עד היום לא קיים יותר. עכשיו זו רק אני, התינוקת וכמובן את. אני אסירת תודה לך שאת מלווה אותי במסע של חיי החדשים. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לאסוף את השברים שלי, אם הייתי לגמרי לבד.
*
*
עשרים דקות לפני השעה ארבע אחר הצהריים ממריא מטוס של חברת אראנסביה פרנס משדה התעופה בן גוריון. עוד חמש שעות ורבע הוא ינחת בשדה התעופה אורלי בפריז.
רק כאשר אנחנו טסים מעל הים אני מתחילה לעכל את המעשה שלי. כבר שעות לא חשבתי על הבנים וסדר היום שלהם, ואיך יתנהל הבית כשאיש לא יודע שאני לא אהיה שם יותר.
ידה החמה של אדריאנה מלטפת את ראשי. "גם אם תחליטי מחר שאת רוצה לחזור, מה שאת עושה כעת זה מה שנכון עבורך," היא אומרת לי וגורמת לשטף של דמעות להציף אותי.
"עשיתי מה שנכון עבורם אדריאנה. הם לא רוצים אותי יותר. מעולם לא דמיינתי שאמצא את עצמי במצב כזה. הילדים ודין היו כל החיים שלי. הקריירה שלי התבשלה על אש קטנה, דחיתי הרבה הזדמנויות כדי לא לפגוע בשיגרת חייהם. עכשיו אני מוכנה להקדיש את כולי למה שאני אוהבת, ואני יודעת שאהיה טובה בו.
אני מתכוונת שבכל בירות האופנה יכירו את השם אונה של המעצבת מיקה מורג."
אני עוצמת את עיניי, ומשתדלת לנשום. אני יודעת שלמרות שאדריאנה הלכה אחרי ללא היסוס, אני לבד בעולם. אני ומי אלמה, הנשמה שלי הקטנטונת שגדלה בתוכי."
*
הגבר שהיה לצידי בשלושה הריונות, לא שם לב לכך שביטני תופחת, אלא ראה בי אישה שמנה ודוחה. הוא אמר לי שאם פעם תהיה לנו בת הוא רוצה לקרוא לה אמה. הוא לעולם לא ידע שחלומו עומד להתגשם, ולו לא יהיה חלק בו.
המשך יבוא…