אני נושכת את שפתיי כדי למנוע מפי להפתח בתדהמה. שום דבר לא יכול היה להכין אותי למילים שאמר לי.
ביני לבין עצמי אני תוהה מה אני מרגישה יותר, את הלב שפעימותיו דוהרות במהירות מטורפת, או העדר החמצן בריאותיי.
אני משותקת, ולא מצליחה להורות לעצמי אפילו לנשום.
המילים של דין מהדהדות בראשי כמטולטלת מצד לצד. "אני לא נמשך אלייך יותר. תראי איך את נראית."
אם יש משהו שאי אפשר לאמר עליי, זה שאני אישה מוזנחת.
את יומי אני מתחילה בטיפוח של הגוף והפנים. שלא כנשים אחרות שמקדישות לכך זמן רב, עבורי זה מעשה שבא לי בקלות, ונעשה באותה מהירות שאני מצחצחת את שיניי בבוקר.
*
דין שבא מבית מאד עשיר, תמיד התייחס בחוסר רצינות ל'שיגעונות האופנה שלי,' כך הוא מכנה את מה שאני עושה, בלי באמת להתעניין במעשיי כל היום.
ככל שעבר הזמן אלמדתי לא לשתף אותו בהישגיי, ולכן לא הגבתי כשענה לשאלה של אחד מחבריו במה אני עסוקת ש'היות והוא יכול לפרנס בכבוד עשר משפחות, הוא מאפשר לי לעסוק בתחביב שלי, שהוא האופנה."
*
"אני מנסה כבר חודשים לדבר איתך כמה דקות לבד," אני עונה לו לבסוף, "ואין לך אף פעם זמן. פעם זה הילדים שמעסיקים אותך, פעם זאת העבודה, ו…כל פעם משהו אחר. אתה חושב שתוכל למצוא זמן לדבר איתי, או שאני צריכה לקבוע פגישה דרך המזכירה שלך?" הרגשתי שאני כבר לא יכולה לשתוק יותר.
"אני כבר לא מכיר אותך. תמיד יש לך כישרון נדיר לבקש לדבר כשאני לא פנוי. אני צריך להתארגן. קבעתי עם חברים," הוא עונה לי בחוסר סבלנות.
"חברים, או חברה?" תפסתי אומץ.
"החיים הפרטיים שלי הם לא עניינך. תתעסקי בענייניך," הוא עונה לי בקור.
"הבנתי, תהנה לך," קמתי ועמדתי לצאת מחדר השינה.
"לאן את הולכת?"הוא קרא אחריי.
"זה לא עניינך," עניתי ויצאתי.
*
להוריי נולדו שתי בנות. מעולם לא היכרתי שתי אחיות כל כך שונות אחת מהשניה, ואין זה בגלל שש השנים שמפרידות בינינו.
לכאורה, רפאלה היא המוצלחת בינינו. היא למדה באוניברסיטה פסיכולוגיה, מצאה בעל מוצלח שמעריץ אותה, וילדה בן אחד, שי.
אני לעומתה למדתי בשנקר אופנה, שהוא מקצוע שאי אפשר לעשות איתו הרבה, אלא אם כן את מוכשרת וחכמה.
היקמתי משפחה עם גבר בעל קריירה מפוארת, וילדתי שלושה בנים, ועדיין רפאלה , או כפי שאני קוראת לה רף, תמיד הסתכלה עליי מלמעלה.
ולמרות זאת, היא מוכנה לעשות הכל למעני, כשם שאני למענה.
*
אני נכנסת לג'יפ שלי, זה שבחר עבורי דין שלא סמך על יכולת השיפוט שלי, ויוצאת מהחניה במהירות. אני מפעילה את הוייז, ולוחצת על יעדים אחרונים. הייתי צריכה לדעת ששמה לא יהיה שם. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה נפגשנו. גם היא מהאנשים האלה שאף פעם אין להם זמן, אלא אם כן קורה משהו.
אז היום קרה.
אני יודעת שהיא תנזוף בי, ותבקר את מעשיי, ועדיין אני יודעת שלמרות שאני מוקפת בחברות טובות, היא היחידה שאני יכולה לפנות אליה היום.
אני מורה למכשיר ההגוי – קח אותי לאחותי. מיד כשההוראה נקלטת אני מתקשרת אליה.
"אני רוצה לדבר איתך," אני אומרת לה.
"מה קרה?" היא עונה לי בחוסר סבלנות.
"אני בהיריון," אני אומרת בלי לחשוב.
"מי האבא?" היא עונה לי מופתעת.
"רף!" אני עונה לה מזועזעת, "איך את בכלל יכולה להעלות על דעתך שזה לא מדין?" אני כבר מתחרטת שהתקשרתי, ויותר מזה, שסיפרתי לה.
"רק שאלתי," היא עונה לי לא מרוצה.
"אני שמחה לדעת שזה מה שאת חושבת עליי. מצטערת שהפרעתי לך. אני מבקשת שתשמרי את המידע הזה לעצמך, הוא לא יודע מזה."
"אני מבינה שאת מתכוונת לעשות הפלה בלי לאמר לו שהיית בהריון," היא קובעת. יש לה טון דיבור של פסיכולוגית שאני ממש לא סובלת.
"אני בחודש חמישי. ולא, אין לי כוונה להפסיק את ההריון. אני מבינה כבר שטעיתי כשפניתי אלייך. את תמיד קובעת דברים לפני שאת שומעת מה בעצם רציתי לספר," אני אומרת.
"מצטערת," היא עונה לי, "אני לא שולטת בעצמי."
אני יכולה לנחש לאן השיחה הזאת מובילה. "מה ששלי שלי," אני קוטעת אותה, "לא הכל בחיים שלי מושלם. לפחות בזה זכיתי. בכל מקרה זה לא בא על חשבונך, אז אל תמשיכי את השיחה הזאת אלייך. אני חושבת שמיצינו את השיחה."
אני כועסת על עצמי שחשבתי שרף תהיה לי אוזן קשבת. כל פעם כשמדובר בהריון היא שמה את עצמה במרכז השיחה.
אני משקיטה את מכשיר הניווט ונוסעת לכיוון שפת הים. ברצוני להתרחק מהעיר ואני בוחרת לנסוע לחוף באשדוד. כאשר אני מגיעה לאחת היציאות , מופיע לנגד עיניי השלט שמורה שיש לקחת את היציאה הבאה אם ברצונך לנוסע לנס ציונה.
'אז זה בדיוק מה שאני צריכה לעשות,' אני מדברת לעצמי, מאותתת ופונה בחדות לירידה הקרובה.
השעה כבר אחרי תשע בלילה, ואני חושבת לעצמי שאולי הגזמתי. ובכל זאת אני מחליטה להתקשר לאדריאנה מי שהייתה המטפלת שלנו בילדותי.
"זו אני מיקה. את ערה?" אני שואלת בחשש.
"מיקוש, ממתי אני הולכת לישון לפני חצות. מתי תבואי לבקר את אדריאנה שלך?" היא עונה לי במבטא האיטלקי המתגלגל הכה מוכר ואהוב.
"אני בדרך אלייך," אני אומרת בלי לחשוב.
"איך שאני מתרגשת," היא אומרת בקול חנוק מדמעות, "אני כבר הולכת להכין לך את העוגה שאת אוהבת."
אני יודעת שאין טעם לאמר לה שאין צורך שתטרח בשבילי. "אולי תחכי שאגיע ותלמדי אותי להכין אותה?"
"אוי מיקוש. עכשיו אני כבר לא יכולה לעצור את הדמעות ילדה שלי," היא אומרת ומתחילה למשוך באפה בניסיון לא להתפרץ בבכי.
רבע שעה אחרי אני מחנה בחצר ביתה של אדריאנה. אני מחייכת בראותי אותה יושבת על המרפסת ומחכה לי.
"אני לא מאמינה שאת פה!" היא אומרת וקמה לחבק אותי.
"יש לך תינוקת בבטן," היא קוראת בשמחה, "אז למה את עצובה?"
"למה את חושבת שזו בת?" אני שואלת בפנים רציניות.
"אני רואה אותה. היא יפיפה ודומה שתי טיפות מים לאבא שלה. ואת יודעת שהוא גבר יפה טוהר," היא אומרת ומקמטת את מצחה, "רגע, אני מרגישה שלא אמרתי את זה נכון."
אני נדה בראשי לשלילה, אבל לא מתקנת אותה. דין גבר מעלף, בהחלט יפה תואר, אבל טוהר זו לא תכונה שהייתי מייחסת לו, כעת כשאני יודעת שהוא בוגד בי.
"יש לי הרגשה שקרה משהו איתו. הלב שלו לא יפה כעת בעינייך."
אני מושכת בכתפיי.
אדריאנה מביטה בי בעיון. "עכשיו אני פתאום מבינה, שמה שאת זקוקה לו כעת זאת מנת פסטה ברוטב שמנת."
"את תמיד תהיי המטפלת שלי," אני אומרת לה בחיבה. רק אחרי שאני אומרת את המילים אני מעכלת את מה שאמרתי.
"את תהיי המטפלת של התינוקת שלי," אני אומרת בלי לחשוב הרבה.
"כן," היא עונה, "ברור שאהיה קטנטונת שלי."
"השאלה היא אדריאנה, האם תהיי מוכנה ללוות אותי בנסיעות שלי למילנו," אני יודעת שאני צריכה לאמר לה את כל האמת.
"את צוחקת? את מציעה לי לנסוע איתך למילנו, ואת חושבת שיש סיכוי שאסרב?" היא צוחקת.
"האמת אדריאנה, שבאתי לכאן כי הייתי צריכה חיבוק. אין לי עם מי לדבר והלב שלי אמר לי שרק איתך אני יכולה לפתוח את ליבי," אני אומרת לה, ומתיישבת על הכיסא ליד שולחן האוכל במטבח.
אדריאנה מביטה בי בעיניים מצומצמות. "הוא אוהב אותך," היא אומרת פתאום.
"הוא לא!" אני עונה בכעס, "כבר שבועות שאני מנסה לספר לו שאני בהיריון, והוא תמיד מוצא סיבה לכך שהוא עסוק מידי כדי לנהל איתי שיחה."
"ואני אמרתי עליו שהוא יפה טוהר רק עכשיו אני מבינה מה לא הסתדר לי עם המילה הזאת. יש סיבה שגבר בוגד באישה, יש סיבה שהוא לא רואה אישה כמוך. את, קטנטונת שלי, היא לא הסיבה," אומרת אדריאנה ומלטפת את לחיי.
המגע שלה זורק אותי שנים לאחור.
*
"את מבינה," אמרה לי פעם אדריאנה, "זה שרפאלה מתנהגת כלפייך כך, זה לא בגלל שהיא חזקה ממך, אלא ההיפך. היא יודעת שאת טובה ממנה, ומנסה להחליש אותך. היא יוצאת מדעתה כשהיא מבינה שהיא לא תצליח."
הייתי ילדה בת שש, ורפאלה כבר הייתה נערה בת שתיים עשרה. המילים של אדריאנה לא היו מובנות לי בכלל.
עכשיו כשאני מהרהרת במילותיה, אני מבינה.
אז נכון שרפאלה בעלת שלושה תארים, ואני רק בעלת תואר אחד, אבל החיים הפשוטים שלי היו טובים משלה. היו, כי הם שייכים לעבר.
הליטוף של כף ידה החמה של אדריאנה מהלך עליי פלאים, ומרוקן ממני את כל הכאב.
פעם זה היה דין שהיה האי של השקט שלי, עליי להתרגל לעולם בו הוא אינו קיים. אני מודה על כך שהגורל הוביל אותי לאדריאנה, ויודעת שבעזרתה אוכל להתגבר על הכל.
*
אני נפרדת מאדריאנה. עליי לחזור הביתה, יש לי שלושה בנים שמעולם לא השארתי לבד. ברור לי כבר שדין מזמן לא בבית.
אני נכנסת לג'יפ ומתחברת למערכת ונכנסת לפלייליסט שלי. פתאום אני קולטת שיש לי לא מעט שירים באיטלקית.
אני מבקשת מהמערכת לבחור לי שיר אקראי וצלילים ראשונים מתחילים למלא את הרכב. כמה סימלי שדווקא השיר גרנדה אמורה, אהבה גדולה של שלישיית זמרי האופרה איל וולו, הוא השיר שנבחר דווקא עבורי מכל השירים, ביום שהאהבה הגדולה שלי מתה.
הדמעות שוטפות את עיניי ומאלצות אותי לעצור בדרך. אני חייבת לאסוף את עצמי. אני בדרך לבנים שלי, ולהם אסור לראות מה עובר עליי.
אם חשבתי שאצליח לאסוף את עצמי, התבדיתי.
אני חוזרת הביתה ונדהמת לראות לראות את הבלאגן ששורר בו. אם לא הייתי רואה בסלון את שלושת בניי, דור, בן, ורז, הייתי בטוחה שנכנסתי לבית אחר.
אני ניגשת לשולחן שבסלון, לוקחת את השלט ומכבה את הטלוויזיה.
"מה קורה פה? מחר יש בית ספר. קדימה לצחצח שיניים ולמיטה," אני אומרת להם.
"מה את אומרת," אומר לי דור.
עוד חודשיים הוא יחגוג בר מצווה. הוא כבר גבוה ממני, והקול שלו התחלף לקול בס כמו של דין.
הוא מסתכל עליי בבוז, וחוטף מידי את השלט בכוח.
"את לא תאמרי לי מה לעשות!" הוא יורה לעברי.
אני צריכה לאסוף את כל תעצומות נפשי כדי לא להתפרץ עליו. מעולם לא הרמתי את קולי על ילדיי, ולא אתן לדור לגרום לי לאבד את סבלנותי.
"דור מורג, אני מבינה שאתה מרגיש שאתה גדול, אבל אני עדיין אימא שלך, וכשאני אומרת לך שהגיע הזמן ללכת לישון, ובטח גם לכם בן ורז," אני אומרת ומסמנת להם בידי לעבר חדרי השינה.
"אולי לא שמת לב, אבל אני כבר לא תינוק," אומר בן בן העשר.
"לא, לא שמתי לב מתי הפכת להיות כזה חוצפן," אני עונה לו.
אני מביטה על רז שעומד לאמר משהו. הוא בן שבע, והמבט בעיניי מבהיר לו שעדיף לו לשתוק.
דור מכבה את הטלוויזיה בהפגנתיות, ומטיח את השלט על השולחן. השלט נופל על הריצפה, המכסה שלו מתפרק, וסוללה אחת נפלטת ממנו החוצה.
"לא פלא שאבא לא רוצה להיות איתך," מסנן דור, "אני מתבייש בך, תראי איזה בטן יש לך ."
יכולתי לאמר לו שאני בהריון אבל אני מעדיפה לשתוק. בעיקר כשאביו עדיין לא יודע.
ברור לי שלא אוכל לישון הלילה. אני מתקלחת, לובשת אוברול רחב, נכנסת לחדר העבודה, וסוגרת אחריי את הדלת.
אני כל כך סוערת מבפנים, ולא בטוחה שאוכל להתרכז וליצור.ברור לי שכך שמוזה תברח ממני. הנייר הלבן מתמלא בשירבוטים חסרי פשר.
'את בהריון,' אני מדברת אל עצמי בליבי, 'את לא האישה היחידה בעולם שלבד. ומכאן תתחילי.' למרות הריוני, זה לא משפיע על היצרה שלי, ומה שמושך אותי כעת אלה דווקא שמלות קלילות, צמודות לגוף, כאלה שמחמיאות לגוף האישה.
אני שמה אוזניות, נותנת לפלייליסט האיטלקי שלי לחדור לגופי, ולהציף אותי ברומנטיקה. כמה קל להסחף לשם בשפה הרומנטית הזאת.
כיוון שהשירים שקטים, אני עדיין שומעת את מה שנעשה בבית. השקט ששורר בו מלמד אותי שהבנים כבר נרדמו, ועדיין אני מעדיפה להשאיר את דלת חדר העבודה שלי סגורה.
בתזמון מושלם, כאשר מסתיימת שרשרת השירים, אני שומעת את קול המפתח בדלת הכניסה הפותח את הנעילה, ומייד אחר כך את צעדיו של דין המתקרבים לחדר העבודה. ברור לו שאני שם בגלל פס האור שמאיר בתחתית הדלת.
הוא נעצר לרגע. אני לא נושמת. אין לי שום רצון לראות אותו, להריח בושם של אישה אחרת ממנו.
אני נושמת שוב כשהוא ממשיך ללכת לעבר חדר השינה, וקול זרימת המים בכיור נשמע ברקע בזמן שהוא מצחצח את שיניו, ומוריד את המים בשירותים. על המקלחת הוא מוותר.
אני מביטה על השעון. השעה שלוש וחצי בבוקר.
השעה באיטליה שתיים וחצי בבוקר. אין לי עם מי לדבר. אני כל כך רוצה לחלוק את הדגמים שעיצבתי והרעיונות שעלו במוחי הלילה עם סופיה.
סופיה מרצ'לו הגיעה אליי דרך הלינקדן, הרשת שמקדמת קשרי עסקים. היא הקישה את המילה אופנה, ובאורח פלא הגיעה לדף שלי UNA. העובדה שציינתי שאני דוברת איטלקית עודדה אותה לכתוב לי.
*
הרעיון להקים את חברת האופנה UNA התבשל במוחי זמן רב.
לא גיליתי על כך לאיש. פחדתי שיהיה מי שיקדים אותי.
גם כשנוצר הקשר עם סופיה מרצ'לו, עדיין היססתי האם לשתף אותה. הייתי צריכה לבדוק את רצינותה, ואת נאמנותה, לפני שאניח בפניה את הרעיון שלי.
זה לא פשוט ליצור בגד אחד בלבד מכל דגם.
כשאישה משקיעה ממיטב כספה ברכישת שמלה , וכשהיא מגיעה לארוע מתוקשר ומגלה שאישה אחרת לובשת את אותו בגד בדיוק, הוא רגע מביך מאד, ומכאן נולד הרעיון ליצור רק דגם.
כמובן שקשה ליישם זאת, ולכן בחרתי להקל. אם זה בשינוע גיזרת הבגד, או הצבע, ואם זה בתוספות שונות שמבדילות בגד אחד מהשני.
אחרי שיחות של כמה חודשים ידעתי שסופיה היא האחת שאיתה אצא למסע, לא לפני שהחתמתי אותה על הסכם סודיות המגן על הרעיון שלי.
אני יושבת לכתוב לסופיה מכתב, ומעלה אותו בדרך מוצפנת למייל.
אני מתזמנת אותו להישלח בשעה תשע בבוקר שעון מילנו.
*
אני מכבה את המחשב, שמה שעון מעורר לשבע בבוקר, נשכבת על הספה בחדר העבודה ונרדמת מייד.
אם חשבתי ששנת הלילה תשנה את התנהגותו של דור , טעיתי.
אני ניגשת לחדרים של הבנים להעיר אותם לפני שאני ניגשת להכין להם את הכריכים לבית הספר.
"מישהו ביקש ממך להעיר אותי?" נובח עליי דור.
אני באופריה מהיצירה שלי הלילה ושום דבר לא יגרום לחיוך לרדת מפניי.
"האמת היא שלא. גם אתמול לא ביקשת, וגם שלשום לא. בוקר טוב גם לך," אני עונה ויוצאת מהחדר.
ההצגה חוזרת על עצמה גם בחדר של בן. רק רז שותק ומעוות את פניו.
אני ניגשת למטבח, מניחה את הלחמניות על השיש, ופונה למקרר לבחור מה להכין להם היום.
דין נכנס למטבח, מכניס טבלית למכונת הקפה ומתעלם מקיומי.
"אתה יכול להקפיץ אותי אותי לבית הספר?" שואל דור שנכנס בסערה למטבח ומתעלם מקיומי.
"אל תטרחי להכין לי אוכל. אני אסתדר לבד," הוא אומר.
"אתה צריך כסף?" אני שואלת.
"ממך אני לא צריך כלום," הוא עונה.
"בואו," הוא קורא לאחים שלו, "אבא יסיע אותנו."
הכל מתנהל לידי כאילו אני לא קיימת. הם עוזבים את המטבח, ואני נשארת לעמוד מול הלחמניות הריקות, והמקרר הפתוח.
העוברית הקטנה שלי מתעוררת ומתחילה לבעוט, מזכירה לי שהגיע הזמן שאאכיל את עצמי.
אני לא מסוגלת להכניס אפילו פרור לפי. אני ממלאת כוס מים ולוגמת ממנו מעט.
'תתאפסי על עצמך,' אני מורה לעצמי, אבל מתקשה.
מה שקרה פה ביממה האחרונה ממש לא מובן לי, ועדיין החיים ממשיכים ולא עוצרים רק בגללי.
אני נכנסת לחדר של דור והמומה מהאי סדר ששורר בו. מה קרה לבן המסודר שלי? ברור לי שזה נעשה בכוונה. אני מושיטה יד להרים את כלי המיטה שלו שזרוקים בכל החדר, ונעצרת. 'אם זה מה שאתה רוצה, כך יהיה,' אני מדבר אליו בליבי.
גם החדרים האחרים לא נראים טוב יותר. הבגדים זרוקים בכל מקום, הצעצועים מפוזרים כאילו אין להם מקום במדפים.
ברור לי שמשהו גדול קרה להם, אבל אין לי מושג מה בדיוק קרה, הרי עזבתי את הבית לפני שדין יצא.
חינכתי את הבנים שלי לסדר את החדרים שלהם. הדבר היחיד שאני נוהגת לעשות זה לסדר את המיטות, אם הם לא מספיקים בבוקר, ולפתוח את החלונות לאוורר אותם.
אין לי מושג מה דין אמר להם, אבל נראה כאילו כל מה שהם למדו עד היום לא קיים יותר.
אני ניגשת לחדר העבודה שלי, מקפלת את השמיכה, ומניחה אותה בפינת הספה. את הניירות עליהם עבדתי אני גורסת, אורזת את המחשב שלי, בתוך התיק בו נמצאים בלוק הציור שלי והעפרונות איתם אני משרטטת את העיצובים שלי.
אני מעיפה מבט אחרון לתוכו. אין בו סימן למה שקרה פה הלילה.
אני פונה לחדר השינה בדיוק כשהנייד מצלצל ושמה של סופיה מופיע על הקו.
"אמורה מיו, אהובה שלי, אני לא יכולה לנשום מרוב התרגשות," היא אומרת," אני לא יודעת איזה מהעיצובים אני אוהבת יותר. את כל כך מוכשרת!
אני מבינה שלא ישנת הלילה. אני לא אשאל מה קרה, אבל יש לי הצעה. בואי לכאן. מילנו מחכה לך."
