אומרים שכאשר נולד תינוק
ובאים לקרוא לו בשמו,
ישנם שלושה שותפים לבחירה,
האב, האם, והקדוש ברוך הוא
שעומד ביניהם.
אבי רצה לקרוא לי שרה פרידה.
אימי התעקשה על השם טובה.
"תראה את פניה של התינוקת, כמה טובות הן,
וגם, יש בשמה אותיות משמו של הבעל שם טוב,"
היא ניסתה לרכך את בחירתה בשם זה.
למורת רוחו של אבי מיהרה אימי
ביום קריאת השם להכריז את שמי,
וכך נקבע גורלי להקרא טובה.
עם זאת איש לא קורא לי כך,
אלא טובי,
*
"אני רוצה להבין אם את חוזרת הביתה. האם עוד לא מיצית את המשחק הזה עם הצבא, או שמא יש לך שטויות חדשות בראש?" שואל אותי אבי.
עברו שנתיים מאז עזבתי את הבית כדי להתגייס. השיחה הקשה ההיא שוב עומדת לנגד עיניי מול מילותיו של אבי היום.
*
"בסך הכל יש לי בת אחת. אני לא מבין איך זה נכשלתי בחינוך איתך. שלחתי אותך למוסדות החינוך הטובים ביותר, זה עלה לי לא מעט כסף את יודעת.
אני מאוכזב ממך. בת מלך שכמוך לא אמורה להסתובב בחברה כזאת. את לא יודעת עם מי את עלולה להיפגש שם. החיים שם פרוצים לגמרי. חס ושלום שלא תיתפתי…רחמנא לצלן, אני לא רוצה אפילו להעלות על דל שפתיי מה יכול לקרות לך. את צריכה להבין שאת גדלת אחרת. העולם שלך מורכב מתורה ומצוות. מה את יודעת בכלל על העולם שלהם? אין לך השכלה כמו שלהם, מה כבר יתנו לך לעשות? להגיש תה למפקד?
שלא לדבר על הכשרות, שמי יודע כמה מקפידים עליה."
הבטתי על אבי. אני רוכשת לו כבוד ולכן נתתי לו להשמיע את דברו בלי להתפרץ. מכל מה שאמר דבר אחד כאב לי.
"אני לא בת יחידה," אמרתי בשקט.
"את כבר מדברת שפה אחרת," הוא אמר לי בכאב.
"רבקה הייתה בת עשר כשנעשה בה מעשה שאסור היה שיעשה. ילדה בת עשר לא יודעת טיבעו של גבר. ובכל זאת היא נענשה." המילים האלה בערו בי שנים רבות. היום לא יכולתי להתאפק עוד.
"ואת טובי, את יודעת?" שאל אותי אבי בקור.
הרוח שנשבה ממילותיו חרצה את גורלי. גם אני כבר לא אהיה חלק מהמשפחה.
"לא רבי," עניתי לו, נמנעת מלכנות אותו אבא, "וגם לא אדע טרם יגיע זמני."
את ההבטחה ההיא לאבי קיימתי. העובדה שאני מוקפת כל השרות בגברים לא גרמה לי להתפתות ליחסים שיפגעו בשמי. המילים שלו כעת רק הראו לי שמה שלא אעשה, לעולם לא אחזור להיות טובי, הילדה הטובה שלו.
*
"לאיפה את מתכוונת לנסוע? טיפוס על המאצ'ו פיצ'ו בפרו? מסיבות חוף בהודו? רק אל תבקשי שאבוא להחזיר אותך משם," הוא המשיך, " הרי מזמן הישלת מעלייך את עול המצוות. אני לא רוצה לחשוב מה את אוכלת, או איך את מתלבשת. תחסכי ממני את כל אלה."
אני יודעת שהוא מנסה לפגוע בי, להוציא עליי את כעסו. אני בוחרת שלא להיסחף איתו לשם. אני יודעת מי אני, ולא מרגישה צורך להצטדק. בדיוק כפי שלא הרגשתי צורך להצטדק בפני חברותיי, כשקמתי חצי שעה מוקדם מהן, ויתרתי על שעת שינה יקרה, רק כדי לאמר את ברכות השחר, ולהודות על שזכיתי לקום ליום חדש.
לפעמים אני חושבת כמה צר אופקים אבי, האיש החכם הזה, כשכל מה שהוא יכול לדמיין בקשר אליי, זה שאני אוכלת בשר לא כשר.
יכולתי לספר לו שבגללי חברותיי לחדר זוכות להדלקת נרות בערב שבת, ומצטרפות אליי לשירת זמירות. בחרתי שלא לשתף אותו.
"האם לזה חינכת אותי?" אני שואלת אותו.
אבי שותק.
"התקשרתי לאחל לך גוט שאעבס," אני אומרת, "עליי לסיים, השבת נכנסת בקרוב."
"אני בספק אם זה באמת מעניין אותך," כך הוא מסיים את השיחה.
*
אני אוחזת בידי את החוברת ובה נושאי הלימוד אותם אלמד בסמסטר הקרוב.
למרות הריאיון שעברתי, ומיליון השאלות ששאלתי, ביקשתי לקבל גם את נושאי השיעורים בכתב.
*
"אני לא רוצה להשמע חצופה," אמרתי למדריכת של הקורס למיילדות, "אבל מאד חשוב לי לדעת שהכל נעשה על פי ההלכה.
בקהילה שלנו יש חוקים מאד נוקשים, והדבר האחרון שאני רוצה זה לא לעמוד בכולם."
"אני מבטיחה לך טובי שהתוכנית קיבלה אישור של רבנית מהזרם החרדי," היא ענתה לי, "נכון שהאוניברסיטה שלנו פתוחה לכל זרמי היהדות, אבל היא הוקמה על ערכי הדת. אם יש משהו שאת לא בטוחה בו, נדבר על כך."
אני כבר מבינה שאין טעם שאספר לאבי על כך ואקבל את ברכתו.
למרות שאני מבינה את מקומה של האישה במשפחה, קשה לי שאיני יכולה לדבר עם אימא על הנושא. ברור לי שהיא תשלח אותי לדבר עם אבי, וזה לא עומד לקרות.
*
רגע לפני שהשבת נכנסת, אני ניגשת למחוק את היום בטבלת שארית הימים, הטבלה בה נרשמת הספירה לאחור עד ימי השחרור שלי מהצבא.
אני מביטה עליה. לא נותרו בה ימים רבים. מה אני מרגישה לגבי זה? האם אני שמחה שימי השרות הצבאי שלי מגיעים לסיומם?
אני בוהה בה. היא מסמלת עבורי את הדרך הארוכה שעברתי, את השינוי ממי שהייתי ומי שאני היום.
אני גאה בעצמי, בעובדה שלא נגררתי אחרי החיים הפרועים בבסיס. שלא כחברותיי, שמרתי על עצמי מכל משמר. כיוון שהצבתי גבולות ברורים מהיום הראשון, מה שהתחיל כלגלוג מאחורי גבי, הפך לכבוד שרוכשים לי.
"את מדהימה," אמרו לי לא פעם, "ואת מוכיחה שאפשר גם אחרת. חברות בין בני אדם לא צריכה תמיד לעבור במיטה."
כך קרה שדווקא שאלה שחיזרו אחרי בהתחלה, הפכו להיות חברי נפש שלי. הם חשפו בפניי את העולם שלהם, הכירו לי את 'העולם האחר' שלא היכרתי, וגרמו לי לעצב את אישיותי כפי שהיא היום.
*
"אולי תשקלי שוב את ההצעה לחתום שוב קבע?" שאל אותי רס"ן גלעד בשיחה אישית ביננו, "יש בך את היכולת להפעיל אנשים בצורה מופלאה. איש לא יכול לעמוד בפנייך ולסרב לך, גם אם המשימה קשה."
"אני לא בטוחה שאני בנויה לחיים כאלה," עניתי לו.
"את לא רצינית?" הוא אמר אמר וחיוך על פניו, "לא ראיתי הרבה שמתאימים לתפקיד כמוך."
*
אני עומדת מול הטבלה המצטמצמת. 'מה את באמת רוצה?' אני שואלת את עצמי.
'השבת נכנסה,' אני עונה לעצמי, 'זמן להניח לכל. לעבודה, למחשבות, ולנוח.'
אני הולכת לחדר האוכל. הנרות כבר מוכנים להדלקה, וריח של מרק נישא באוויר. הבנות רואות אותי וניגשות לעמוד לידי בזמן שאני מקדשת על הנרות.
"אני לא מתכונן לוותר עלייך," אומר לי בשקט גלעד שעובר לידי ומברך אותי בברכת שבת שלום.
אני רוצה לענות לו, אבל הוא נד בראשו לשלילה. "לא תהיה לנו כאן אחת כמוך."
אנחנו ניגשים לשולחן בזמן ששי חולץ את הפקק מבקבוק היין, שופך ממנו לכוס, ומברך. "תראי מה עשית לנו," ממשיך גלעד, "רובנו באנו מבתים שלא יודעים מה זה קידוש, ותראי אותנו היום."
אני מחייכת לעצמי. אין לי כוונה לספר להם שזה לא בדיוק האופן שבו נערכת קבלת השבת בבית אבי, אבל מודה על כך שזכיתי לקבל כך את פני השבת.
עם סיום האוכל אנחנו שרים. כמובן שאין אלה הזמירות עליהן גדלתי, אלא שירי ארץ ישראל שלמדתי לאהוב. אני שרה אותם בשקט. למרות שעברו חודשים רבים, עדיין לא התרגלתי לשיר ליד גברים.
אנחנו מבלים ערב נעים ושקט בדיבורים ופורשים לישון קרוב לחצות.
*
"טובי קומי, אנחנו במלחמה," אומרת לי כרמל בהיסטריה.
"תשני מתוקה, חלמת," אני אומרת ומתהפכת לצד השני.
"אני צריך אותך," אני שומעת את קולו של גלעד מתוך חלום.
'נו, עכשיו גם אתה?' אני ממלמלת. אני פוקח את עיניי ורואה אותו מושיט יד ומייד מושך אותה. "אני צריך אותך. אנחנו במלחמה."
אני מושכת את השמיכה, מכסה את כולי למרות שאני לבושה, ומתיישבת.
"השבת מבוטלת," הוא אומר, "אני מחכה לך במשרד."
'ממתי מבטלים שבת?' אני מדברת אל עצמי. אני מרימה עיניי ורואה שכרמל מתלבשת.
"פיקוח נפש דוחה שבת, זוכרת?" היא אומרת לי והמבט בעיניה מובהל.
אני מתעשתת מייד, לובשת מדים, פונה בצעדים מהירים למקלחת לצחצח שיניים, בזמן שאני מסרקת את שיערי.
"את יושבת איתי בלשכה," אומר לי גלעד שעיניו נעוצות במסך.
כבר כמה ימים אני שומע את הקול שלה ברשת. היא מוסרת מידע בצורה מדוייקת ועוזרת למהלכי הקרב.
"היא אלופה," אומר לי אורי, "מדהים איך שהיא יודעת לכוון אותנו בדיוק כזה מירבי."
אני מהנהן בראשי. אני לא משתף אותו שהיא מסקרנת אותי לא פחות. יותר מזה, כבר כמה ימים מתבשלת במוחי המחשבה שכשנצא להתרעננות, אני רוצה ללכת לחפש אותה.
הקרבות הם קשים ואחרי ימים אנחנו זוכים לצאת לרענון.
"יש מישהי שיושבת במפקדה שממנה אנחנו מקבלים…" אני מתחיל לשאול את שלומית הפקידה הפלוגתית. כשהיא מחייכת, אני מבין שהיא יודעת מיהי.
"היא לא בשבילך," היא מחייכת, למרות שאני יודע שהיא לא מרוצה. לא פעם היא רמזה לי שהיא מעוניינת שיקרה בינינו משהו. תמיד עניתי לה אותה תשובה- "את ילדה עדיין."
"לא אמרתי שאני מעוניין בה," העמדתי פנים שכך הדבר, "רציתי להודות לה על העזרה שהיא מגישה לנו."
"היא לא בשבילך," חוזרת ואומרת שלומית, "היא דתיה הארד קור, מאלה שהולכות עם חצאית גם בשיא החורף."
"ומה זה קשור לתיפקוד שלה?" אני מעמיד פנים שזה לא משנה לי.
"היא עובדת עם רס"ן גלעד," היא עונה ומפנה לי את גבה. אין לי ספק שהיא כועסת עליי, אבל זה לא איכפת לי.
בדרכי הביתה אני מתלבט האם לעצור במפקדה. 'זה לא שאתה מחזר אחריה,' אני מדבר אל עצמי, 'בסך הכל אתה רוצה להודות לה.' אני מגחך לעצמי. ברור לי שזה לא נכון.
"מה מצחיק אותך המפקד?" שואל אותי מושי הנהג שלי.
"הפקידה הפלוגתית כל כך ילדותית לפעמים, שזה לא מתקשר לתפקיד שהיא מבצעת, אתה לא חושב?" אני עונה ולא עונה לו.
"אתה יודע שאתה הקצין האהוב אליה. היא מאוהבת בך בטרוף," הוא עונה ומחייך חיוך רב משמעות.
"אתה צוחק עליי? מה יש לי לעשות עם ילדה קטנה כמוה?" אני מושך בכתפיי.
"איכפת לך לעצור במפקדה?" אני שואל את מושי.
"מתאים לי. יש שם מישהי שאני אשמח לראות," הוא עונה ואור גדול על פניו.
אני שותק. אין לי כוונה לשאול אותו האם הוא מדבר עליה. "אתה מבטיח לא לספר לאף אחד?" שואל מושי פתאום.
"למי יש לי לספר?" אני עונה לו.
"תבטיח," הוא אומר. אני מביט עליו וחושב כמה הוא עדיין ילד לעומתי.
"מבטיח," אני עונה.
"קוראים לה…" אני מרגיש שאני מחסיר פעימה, "כרמל. אני מאוהב בה בסתר. אני שולח לה רמזים, אבל היא משחקת כאילו שהיא לא מבינה.
בטרמפיאדה יש בחור צעיר שמוכר פרחים. זה בסדר שאעצור ואקנה לה זר?" הוא שואל ומביט בי בחשש.
"ברור. אני חושב שתשמח אותה מאד. נשים אוהבות לקבל פרחים," אני אומר לו.
'ואת? איך תגיבי אם אביא לך זר?' אני מדבר לה בליבי.
*
אנחנו מגיעים למפקדה.
מושי לא מתקשה למצוא את כרמל כיוון שהיא יושבת במודיעין של הלשכה. 'כמה הוא תמים,' אני חושב לעצמי, 'ברור היא מאוהבת בו מעל הראש.'
"את מי אני רואה פה," קורא לעברי גלעד. "איזה כייף לראות אותך. בוא כנס ללשכתי. אני מת לשמוע ממך סיפורים. אני כל כך מרגיש תקוע פה. הכל בגלל הפציעה בתאונה המטופשת ההיא," הוא נאנח בתאטרליות.
אני הולך אחריו, ואז אני רואה אותה.
היא כל כך שונה ממה שדמיינתי אותה.
היא בחורה עדינה, בעלת יופי נדיר, ואם לא הייתי יודע שהיא שומרת מצוות לא הייתי מעלה בדעתי שהיא כזאת.
"תכיר את טובי," הוא מציג אותה בפניי, "זה יהונתן חבר טוב שלי."
אני מושיט לה יד. "אני לא מתכוונת לפגוע בך, אבל אני שומרת נגיעה," היא עונה לי.
"זה בשבילך," אני אומר ומגיש לה את זר הפרחים הצבעוני שקניתי עבורה."
*
"אתה מבין," אמר לי הנער הצעיר בדוכן הפרטים, "שפרחים אומרים את מה שאתה רוצה לומר לה.
אתה בטח יודע שוורדים אדומים מצהירים אהבה, יש פרחים של 'סליחה שפגעתי בך,' ויש 'אני חושב עלייך,' ויש פרחים של 'תודה,' הוא אמר והושיט לי זר פרחים בשלל צבעים.
"זה האחד," עניתי לו.
"היה לי ברור. ראיתי בעיניך שהוא זה שמשך את תשומת ליבך. היה לי חשוב שתבין מה זה אומר."
*
"בשבילי?" היא אומרת, "אני לא יכולה לקחת ממך זר סתם כך. אני בטוחה שהוא מיועד למישהי מיוחדת."
"הוא בשבילך כתודה על מה שאת עושה בשבילנו."
היא מביטה מופתעת בעיניי, ולבסוף מושיטה יד לקחת את הזר ממני. שלא במתכוון היא נוגעת בידי. אני מרגיש ריגוש כמו שלא הרגשתי אף פעם.
"את אוהבת את הזר?" אני שואל בזמן שהיא עומדת מולי בעיניים עצומות.
אני בטוח שהמגע הלא מכוון הוא שגרם לכך, אבל היא מפתיעה אותי.
"אני יודעת מי אתה," היא מחייכת ופוקחת את עינייה. החיוך שלה כובש אותי, ואני מוצף ברגשות.
"כן?" אני שואל.
"אנחנו מדברים הרבה בלילות," היא אומרת, "טוב, לא בדיוק מדברים. אני שולחת לך הודעות ואתה מאשר לי אותן. אני מודה שתהיתי איך אתה ניראה. יש בך משהו שנוסך בי בטחון."
"מעניין שזה בדיוק מה שאני מרגיש כשאני שומע אותך. אני מודה שאני מחכה שתעלי לקשר. אני מרגיש שאת מאירה לפניי את הדרך עם פנס."
"באמת?" היא נבוכה פתאום.
"אמרתי לך שאני זקוק לך כאן," אומר גלעד, שעד לאותו רגע שכחתי מנוכחותו בחדר, "אולי נלך לחדר האוכל לשתות קפה?"
"תצטרפי אלינו?" אני שואל אותה.
"לא יזיק גם לך לקחת הפסקה," אומר לה גלעד.
גלעד מביט עליי, אני מביט עליה, והיא על המסכים. "אני כבר אגיע," היא אומרת, "אני צריכה להעביר את התפקיד לחגי."
"אם כך אני אלך להכין את הקפה ואחכה לכם," אומר גלעד. נראה לי שהוא רק מחפש תרוץ להתרחק מהמשרד, ואולי הוא מבין שאני רוצה להיות איתה לבד? אני לא בטוח. נראה לי שהוא די מרוכז בעצמו.
"חגי אני יוצאת להפסקה," היא אומרת לקצין נוסף שיושב בחדר. כל כך הייתי מרוכז בה שלא שמתי לב.
"זה בסדר שאני אלך איתך לבד לחדר האוכל?" אני שואל.
"אני אומר לך בגלוי. יש דברים מבית אבי שעדיין טבועים בי. כמו למשל העובדה שהבטחתי לשמור על עצמי לגבר אחד. עם זאת החודשים הרבים בצבא, עושים את שלהם. אני כבר לא הילדה שהייתי פעם.
אז נכון שיש דברים שאני לא אעשה איתך, אבל אין לי בעיה היום ללכת איתך לבד, במסדרון עד לחדר האוכל," היא אומרת.
"אני מרגיש כל כך מטופש," אני אומר לה, "את מבינה שזה נעשה מתוך כבוד אלייך?"
"וזה מאד מרגש אותי. לא פעם אני נתקלת באנשים שלועגים לי שאני פרימיטבית, ולא חיה במאה העשרים ואחת.
אני לא מספרת להם כמה השתניתי. אני מעדיפה שיחשבו כך, מאשר שיזמינו אותי לאכול איתם שרימפס, רק כדי לבחון אותי. גם זה כבר קרה לי."
"אני לא אפגע בך. גם לא אנסה לשנות אותך. את כבשת אותי כפי שאת, למה שארצה שתשתני?" אני שואל.
"אתה שומע מה אתה אומר? אתה באמת חושב שאפשר להתאהב כך בלי שדיברת איתי, שלמדת מי אני?" היא שואלת.
"אני מדבר איתך כל יום, והרבה," אני עונה לה, "אחרת למה אני פה?"
"כבר אמרתי לך שאני לא בעלת נסיון ביחסים בין גבר ואישה, ולכן חשבתי שמה שאני מרגישה זו בטח סתם התלהבות. נראה לי שזה באמת אפשרי," היא אומרת לי.
"אני לא קצין בסדיר. יש בינינו פער של כמה שנים. אני לא מחפש הרפתקאות. לו הייתי, לא היית מחפש אישה כמוך," אני עוצר את הליכתי ומסתכל עליה.
היא מסתכלת עליי. אני רואה שהיא רוצה לאמר משהו, אבל שותקת.
אנחנו ממשיכים לכיוון חדר האוכל. "הכנתי לכם קפה," מקבל את פנינו גלעד, "לך עשיתי בלי חלב."
"תודה," היא אומרת וניגשת לשבת ליד השולחן.
"אין לך מושג כמה למדתי בחודשים האחרונים על כשרות," הוא אומר ומניח על השולחן צלחת עם עוגיות.
"אין צורך," היא מפתיעה, "אני יודעת שכל מה שמוגש כאן אני יכולה לאכול. אתה שם יותר מידי דגש על הנושא. לא הייתי מתגייסת, אם לא הייתי יודעת שהאוכל כאן הוא כזה שאני יכולה לאכול."
"אני רוצה שנתחלף," זורק גלעד פצצה באוויר.
"למה אתה מתכוון?" אני שואל למרות שאני מבין היטב את כוונתו.
"תן לי להוביל את החיילים במקומך, ותפקד על הכל מכאן," אומר גלעד, "זה לא פחות חשוב."
"תזכיר לי מתי נלחמת פעם אחרונה?" אני שואל, "זה לא משחק ילדים. זה אש חיה, וריח שאתה לא רגיל אליו יותר."
"אני כבר החלטתי," הוא אומר.
"אתה יודע שאני בכיר ממך בדרגה, כך שההחלטה היא שלי," אני עונה לו בתקיפות.
"אני זקוק לזה. אני מרגיש שזה בוער לי להילחם בהם," הוא אומר ותולה בי מבט.
"אני אתן לך לצאת לסבב אחד. תבטיח לי שתאמר אם זה גדול עליך," אני מבקש. איש לא יודע שגלעד זקוק להוכיח את גבריותו, דווקא בגלל שהוא מעדיף גברים.
"אני מלא זעם על הזונות האלה. קשה לי לשבת סתם במשרד," הוא עונה לי מייד.
"מה שאתה אומר לי בעצם שמה שאני עושה כאן זה סתם?" שואלת טובי.
"יש דברים שאת לא יכולה להבין," הוא עונה לה.
"אתה לא צריך להוכיח לאיש כלום," היא אומרת לו. הוא מביט בה ארוכות ונד בראשו.
"אני עושה זאת למען עצמי," הוא אומר לבסוף.
"מתי את יוצאת הביתה?" שואל אותי יהונתן.
"הביתה?" אני מחייכת במרמור. "אין לי לאן לחזור."
"את רוצה לאמר לי ש.." הוא מתחיל לשאול.
"שמיום שהתגייסתי, החיים שלי הם כאן בבסיס. יש לי פה הכל," אני עונה לו.
"אם כך אני נשאר כאן איתך," הוא אומר לי.
"אבל לך יש בית," אני אומרת מבולבלת.
"אני רוצה לבנות בית איתך, וכל עוד את כאן, כך גם אני," הוא עונה לי.
למרות ששינה זה מצטרך מאד יקר בצבא, אנחנו מעבירים את הלילה בשיחת נפש.
"אני גר ליד הים," הוא מספר לי, "אני אוהב לרדת אליו לצפות בשקיעה. כל פעם אני מתפעל מיופיה של הבריאה. הציור המרהיב שיוצרת השמש על השמים, ולאט לאט על גלי הים, מפזרת רסיסי זהב מקרניה, גורמים לי להביט בה מוקסם. בדיוק כפי שאת גורמת לי להביט בך.
עוד מעט יתחיל מופע הזריחה. אומרים שהשמש מתעוררת מהמזרח, כאילו שהיא הלכה לישון," הוא צוחק, "אני רוצה לצפות בה איתך. אני רוצה שתלמדי אותי את ברכות השחר. עוד תגלי שעולמי לא רחוק כל כך משלך. גם אני מודה כל יום על כך שאני חי. והיום יותר מתמיד, מודה אני שאני כאן איתך."
בבת אחת משתחררים כל הרגשות שהיו אצורים בי. כל כך חיכיתי לפגוש את הקול הזה שליוותי במשך שבועות של לחימה. הרגשתי שאני איתו כל הזמן, ועכשיו הוא עומד מולי וחושף את רגשותיו כלפיי.
כל מה שגדלתי עליו מציף אותי.
*
"את לא מבינה כלום," אמרה אימי כשאחי התארס עם חיה לאה.
"אבל איך אפשר ללכת לחיות עם גבר שאת לא מכירה, לחלוק איתו את החיים הכי אינטימיים שלך, כשאת לא מרגישה אליו כלום?" הקשיתי עליה.
"לשם כך אתם נפגשים. אתם מדברים על הדברים החשובים באמת," היא ניסתה להסביר לי.
ואני, שקראתי את סיפורי האהבה שנכתבו בתנ"ך לא יכולתי לקבל זאת. בתוך תוכי ידעתי שהאהבה היא דבר אמיתי.
ידעתי, כשארגיש אותה, אתמסר כולי.
אני מרגישה שהרגע הזה הגיע.
*
אנחנו יוצאים מחוץ למבנה של המפקדה ופנינו למזרח. יום חדש זורח לנגד עינינו בעודי ממלמלת את תפילות השחר.
אני רואה פניו השלוות של יהונתן, והפליאה כנגד הבריאה מחדש של היום, ללא היסוס אני פותחת את כפתורי חולצתו ומניחה את ראשי על חזהו, מתאימה את נשימותיי לקצב ליבו, ויודעת שזו המנגינה שארצה לשמוע כל ימי חיי.
הספירה לאחור תמה, לא לימי השרות שלי, אלא ליום שאני מתחילה את חיי במלואם, לצד הגבר שאוהב אותי יותר מכל.
בר אבידן
מאמינה באהבה
