לא כזה

אני לא אחד שסתם קוטף נשים זרות בברים.

אני מאמין שאם משהו צריך לקרות הוא יקרה ואין טעם שאתאמץ. אני יודע מה ערכי, ומודע לעובדה שנשים נמשכות אליי.

שלא תבינו מכך שיש לי בעיה לפרוק את תשוקותיי עם מישהי שלא אראה שוב.

מה גרם לי להרגיש שאני חייב לגשת אליה? אולי כי יש בה משהו שמעיר בי פרפרים רדומים.

למרות שהבטחתי לעצמי שלא אכנס למערכת יחסים, כעת כשזמני בארץ קצוב. אני לא חושב שזה הוגן להתחיל משהו שאולי יקטע בתחילתו.

זו פעם הראשונה שאני חושב על כך שיש סיכוי שלא אצא מהמלחמה הארורה הזאת בחיים.

אני צופה בה ממקום מושבי. חבריי שחלקם כבר לא מגוייסים, והאחרים שיצאו לחופשה כמוני, מנהלים שיחה ערה. אני שומע קטעי משפטים כיוון שהמבט שלי מקובע עליה.

"אתה מקשיב בכלל?" שואל דורון.

"דיברת על האחוזים של הדלק שאושר להזרים לעזה," אני עונה לו באדישות.

"אני לא יודע איך אתה עושה את זה, כשהראש שלך עסוק בקבוצת הנשים שיושבות בקצה השני של הבר ומפטפטות ללא הכרה," אומר דורון לא מרוצה מכך שידעתי להשיב לשאלתו.

"דווקא על אלה שמפטפטות אני לא מסתכל," אני עונה לו. אני בוחר בכוונה את סדר המילים כדי לא להודות שעיניי נעוצות באחת ששותקת.

פתאום הן קמות ומתחילות לרקוד. כאילו שזה הרגע לו הן חיכו. החברות שלה מקיפות אותה והן רוקדות יחד. נראה שהן רגילות לרקוד כקבוצה, כיוון שהצעדים והתנועות שלהן מתואמים.

אחרי שעה ארוכה הן מתיישבות ליד הבר, מזמינות משקה, מניפות את הכוס גבוה. "זה לכבודך אריאל," הן קוראות.

היפיפיה עוצמת את עיניה ונושכת את שפתיה. אני כל כך רוצה לחבק אותה. אולי אני טועה, אבל נראה לי שהמחווה הזה נעשה למישהו שאיננו עוד.

אני לא מתאפק וקם לעברה.

ואז מנסרת את האוויר אזעקה.

הברמן מכוון את כולם למרחב המוגן. בימים אלה הבר כמעט ריק, כך שאין בעיה להכנס ברווחה למקלט.

שניות אחרי שנסגרת הדלת וננעלת על בריח, נשמעים המטחים.

היא מביטה עליי בעיניים עצובות. דקה ארוכה העיניים שלה מדברות עם שלי. כבר ברור לי שהיא הבחינה במבטים שנעצתי בה לאורך כל הערב.

לבסוף היא עוצמת את עינייה. אני אוחז בידה, ומקיף אותה בזרועותיי. "אני פה," אני לוחש לה. לאט לאט המרתף מתרוקן ואנחנו נשארים בו אחרונים.

"כמה עוד אפשר," היא אומרת לי בשקט, "אני יודעת," היא ממשיכה, "כמה שצריך."

"היום מלאו שלושים יותר לנפילתו של אחי התאום אריאל," היא משתפת אותי, "הוא אמר לי באחת השיחות האחרונות שגם אם יקרה לו משהו, הוא דורש שאמשיך לחיות את חיי. הוא השביע אותי שאבטיח לו.

הבטחתי לו. זו הייתה הפעם היחידה בחיי ששיקרתי לו. ידעתי שאם יקרה לו משהו רע, לא אוכל  להמשיך בחיי כאילו הוא לא היה כאן מעולם."

"עכשיו אני מבין למה היית כל כך שקטה היום," אני אומר לה.

"קוראים לי אור, וכולם אומרים שאני מפיצה הרבה אור מסביבי. אני מרגישה שהאור שבי כבה. קשה לי להתמודד עם מה שקורה.

נפרדתי מהחבר שלי לפני שהתחילה המלחמה. הוא אמר שזה לא הוגן להשאיר אותי לחכות לו, כשהוא לא יודע מה יקרה. בסופו של דבר הוא לא גוייס. את הסיבה לכך אינני יודעת. במקום זה הוא בחר לנסוע חו"ל.

לא אמרתי לו, אבל הוא עשה לי טובה גדולה. כבר מזמן לא הייתה בינינו אש. זו הייתה חברות מהסוג הזה שלכל החברות שלי יש בן זוג, אז גם לי," היא משתתקת, "פתאום נעשיתי כזאת פטפטנית. ממש לא מתאים לי."

"את לא נראית לי פטפטנית בכלל. זה טוב לשחרר בקול את מה שיושב לך על הלב," אני אומר לה.

"אני יודעת שאני לא היחידה בעולם שהעולם שלה השתנה לגמרי. הוריי גרושים, וכל אחד מהם מסתגר בעצמו. אריאל היה העוגן שלי, ועכשיו נשארתי לבד.

החברים שלי עצובים שהוא נהרג, אבל בסופו של יום הם חוזרים לחיים שלהם, ואני נשארת עם הכאב לבד," היא אומרת ומשירה מבטה אליי, בוחנת את השפעת מילותייה.

"זה באמת הזמן הכי לא מתאים להתחיל מערכת יחסים חדשה, ועדיין יש בך משהו שלא מניח לי להתרחק ממך. אני רוצה להקל עלייך את הכאב, אני מבין אותו, אני חווה אותו כל הזמן בקרבות," אני אומר לה, "איבדתי כמה מחבריי הטובים ביותר."

"אתה הראשון שמדבר אליי בגובה העיניים. החברים רוצים להיות במחיצתי כל הזמן, עד השעות הקטנות של הלילה. זה כל כך מעיק עליי. אני זקוקה לשקט, לזמן להתאבל, לעכל, לא לכך שיסיחו את דעתי מהמחשבות עליו.

וישנם גם כאלה שמתרחקים ממני, לא רוצים לקחת חלק בזה, כאילו שאם יהיו לידי הם ידבקו באבל, ויקרה גם להם משהו רע."

"תהיי איתי הלילה, היכן שתבחרי. כלומר, אני רוצה שתישני איתי. אני זקוק בדחיפות לשינה. יצאתי היום לבר רק כדי להיפגש עם חברים שירדו מהצפון לחופש קצר.

שלא תביני אותי לא נכון, את מאד מושכת אותי, ובכל יום אחר אולי היו עולות מחשבות במוחי, אבל לא היום. היום אני רק רוצה להתכרבל איתך, לנשום את הנוכחות שלך לתוכי, וליפול לשינה רגועה. מה את אומרת?"

"זה בדיוק מה שאני צריכה. אני לא ישנה כבר שבועות. בהתחלה זה היה מדאגה, ואחר כך מכל מה שקרה מסביבי.

אני מעדיפה להיות אצלך, אם זה בסדר מבחינתך, שם איש לא ימצא אותי," היא עונה לי.

"אני לא רוצה שתחשוב שאני כזאת שהולכת עם כל גבר," אני אומרת לו. חשוב לי שידע שהמילים שלו כל כך דייקו את מה שאני מרגישה, ולכן נעתרתי לו.

אני מגרשת את המחשבות על מה יקרה. אני רוצה לחיות איתו את ההווה. אני מרגישה שהוא ידע להשקיט, ולו במעט, את הכאב העצום שבי, וימלא את ליבי ברוגע.

אף פעם לא קרה לי שהתנהגתי בכזאת טבעיות ליד גבר, בטח לו כזה שרק היכרתי לפני זמן כה קצר.

"אני לא כזה," הוא אומר לי, "מעולם לא הייתי זקוק כך למישהי. יש בך משהו שמסעיר אותי. ראי זאת כמחמאה."

אני מביטה עליו ומרגישה שהוא מדבר אליי בכנות. הוא מסמן לי בראשו בתנועת ראש כמעט בלתי נראית שהוא יוצא.

"פרשתי," אני אומרת לבנות שעדיין רוקדות, "אני מתה מעייפות. אני בטוחה שאריאל יסלח לי אם אלך לישון."

"איפה הגבר המעלף הזה שדיבר איתך?" שואלת שומרת ומסתכלת סביבה. כמובן שאין לי כוונה לספר לה שהוא הקדים לצאת ומחכה לי בחוץ.

"אני לא מאמינה שאת מפלרטטת עם מישהו כשאח שלך נהרג," אומרת שני, "אני לא נושמת מאז שזה קרה."

היא מכעיסה אותי, ואני לא מצליחה לשלוט בעצמי. "אולי מספיק עם ההצגה שלך? אריאל נפרד ממך לפני חמישה חודשים. מאז לא היה ביניכם שום קשר.

לכולם את יכולה לספר סיפורים, אבל את יודעת כמה היינו קשורים, ויודעת שהוא סיפר לי הכל. אפילו פעם אחת לא התעניינת בו מאז פרצה המלחמה הארורה הזאת.

אז בבקשה תחסכי ממני את ההצגה של ה'חברה האלמנה', כי את לא. זה לא עניינך, אבל דווקא הייתה לו מישהי שחיכתה לו."

"תמיד היית נגד היחסים בינינו. הוא עזב אותי בגללך," היא יורה לעברי, "הוא אהב אותי."

"די שני. את מבזה את עצמך," אני אומרת לה, "אין אחד או אחת שלא יודע מה היו יחסים בין אריאל לביני."

"את ממציאה שהייתה לו מישהי אחרת," היא לא מרפה.

"היא לא," אומרת אגם.

"אני לא מאמינה לך. את ואריאל?!" היא נוחרת בבוז.

"אז לא," אומרת אגם וניגשת לחבק אותי.

"תודה שהגעת. אני יודעת שזה מה שהוא היה רוצה. הוא בטח מחייך מרוצה מעל הענן עליו הוא יושב," היא אומרת ועיניה מתמלאות דמעות.

"הוא אהב אותך מאד," אני אומרת לה. בהחלט יכולתי לדמיין אותם מזדקנים יחד.

"הגעת עם רכב?" היא שואלת.

"אני בסדר," אני אומרת לה ויוצאת מהבר.

אני רואה את עמית נשען על הרכב שלו בפינת הרחוב. הוא עומד כשידיו בכיסיו, ועיניו נועצות בדלת של הבר. העמידה העוצמתית שלו מרעידה לי את הלב, מזכירה לי את אריאל.

אני רוצה לרוץ אליו ולהצטנף בתוכו, אבל אני מתאפקת. גם כי איני יודעת אם יש מי שצופה בי מבעד לחלון המשקיף מהבר על הרחוב, וגם כי אני יודעת שעליי לקחת את הדברים לאט.

'אסור לך להתאהב,' אני מדברת אל עצמי, 'את לא יודעת מה יהיה מחר.'

המבט שלו בוער לתוך עיניי, חודר פנימי לתוכי ועושה בי שמות.

'מה אתה אומר אריאל?' אני מדבר אל אחי המת בליבי.

ואז עמית עושה מעשה שמוריד ממני את כל המגננות. הוא מוציא את ידיו מכיסיו ופורש אותן לצדדים, מזמין אותי לחיבוק עוטף.

אני מניחה בהיסוס את ראשי על חזהו, שומעת את הלב שלו מגביר פעימתיו, דוהר כמו סוס שמאיץ את צעדיו, ויודעת שאני שבויה לגמרי בקסמו.

"אני מתרגש לראות אותך," הוא לוחש לי, "פחדתי שהתחרטת כיוון שהתמהמת."

הוא מוביל אותי לצד של הנוסע, פותח את הדלת בידו האחת ובשניה אוחז בידי ועוזר לי להתיישב. מין מחווה ג'נטלמני שאיני רגילה לו מצד גברים איתם יצאתי, אלא רק מאריאל.

'אתה שלחת לי אותו?' אני שואלת את אריאל בראשי.

"אני שמח שבכל זאת החלטת לבוא," אני אומר ומתניע את הרכב.

"פגשתי את האקסית של אחי. זה כל כך דוחה בעיניי שהיא מנסה לקבל תשומת לב על חשבונו, כאילו הם לא נפרדו לפני חודשים. לא התאפקתי וסיפרתי לה שהייתה לו חברה חדשה. ממש לא מתאים לי להיות ביצ'ית, אבל אחרי שהיא לא סתמה את הפה כל הערב, כבר לא יכולתי," היא אומרת ותולה בי מבט, כדי לראות איך אגיב.

"זה בהחלט דוחה. ביחוד כשהיא עשתה זאת לעינייך, האחת שיודעת את האמת," אני אומר לה, "אל תקחי ללב. יש אנשים שזה טבעם, לחגוג על דם של אחרים, כאילו זה קרה להם עצמם," אני אומר לה. אני לא מתאפק ומלטף את ראשה.

אור מטה את גופה לעברי ומתמסרת למגע ידי. זה מרגיש לי כל כך טבעי, ועדיין לא מובן.

'איך אפשר להתאהב במישהי במבט אחד, ולהרגיש כל כך קרוב אליה כאילו לא היו לך חיים לפניה?'

"הרבה זמן לא הרגשתי חום גוף של מישהו אחר. הרי מטבענו אנחנו זקוקים למגע. כשאריאל היה, לא היה לי צורך בזה. הוא מילא לי את החסר בעצם הנוכחות שלו. הבדידות בהעדרו גורם לגוף שלי לקפוא," היא אומרת לי ואני מרגיש שגל קור עובר בי.

"אני פה, ואעניק לך את כל החום שאת זקוקה לו," אני אומר לה, "אני אעטוף אותך בו כך שיספיק לך גם כשלא אהיה לידך."

אני לוקח בידי את הנייד שלי, ופותח את הנעילה. "תרשמי לי את מספר הנייד שלך," אני מבקש ומגיש לה אותו.

היא רושמת אותו ומחייגת מהנייד שלי אליה.

"נעים להכירך עמית שדה," היא אומרת בחיוך ביישני.

"אור שלי," אני קורא את שמה, "מוצא חן בעיניי שכך שמרת את שמך בספר הטלפונים  שלי."

היא צוחקת. "שלי זה שם המשפחה שלנו. אבי עיברת את השם שלומסקי לשלי. אז עכשיו אתה יודע שזורם בי דם רוסי."

"ועדיין, זה מאד מתאים לי שכך את מופיעה אצלי, אלא אם כן את לא רוצה להיות…" אני משתתק.

"אני לא יודעת אם זאת העובדה שהיום יום השלושים לנפילתו של אחי, שבגללה אני כל כך חשופה. אני רוצה להאמין שזה בגלל מי שאתה. בדרך כלל גברים, בעיקר כאלה שמחפשים מישהי לילה, פונים בצורה, איך לומר זאת בלשון המעטה, פחות… אדיבה.

יש בך משהו שונה. לא ניגשת אליי עם משפטי פתיחה כמו 'אבא שלך גנן?' או 'את באה לפה הרבה?'

אני חושבת שזה השקט שעוטף אותך כלפי חוץ, שמושך אותי אליך. וכן, אני יודעת שבפנים עוברת עליך סערה גדולה."

"בגללך," אני ממהר לומר.

"לא התכוונתי לזה," היא אומרת.

"בדיוק בגללך אור שלי," אני אומר לה, "כל כך התרחקתי מקשר עם אישה כעת, אבל הנוכחות שלך חזקה יותר מכל החלטה הגיונית שלקחתי על עצמי. אני מניח שהרגשת את הלב שלי ששולט בי כעת.

אני יודע שאין לי זכות לבקש ממך להיות נאמנה לי, שתחכי ליום שאחזור, אבל זה גדול עליי. הבטן שורפת לי רק מהמחשבה שלא תהיי שלי," אני אומר לה בגלוי.

"באת לי בזמן הכי מדוייק," היא עונה לי בפשטות, "למרות שניסיתי להלחם ברגש, והוריתי לעצמי לא להתאהב. אבל כמו שאמרת, הלב לא מקשיב לשכל. כשהוא מחליט, שום דבר לא ישכנע אותו שהוא טועה."

אנחנו מגיעים לדירתו של עמית. חושך שורר מסביב  כך אינני יכולה לראות טוב את הבניין, רק מבינה שהוא גר בבנין סמוך לים. עמית גולש עם הרכב שלו לחניה תת קרקעית ומחנה אותו. כאשר אנחנו נכנסים לתוך הלובי אני המומה למראה הכניסה העצומה. יש בה מספר פינות ישיבה, ועציצים בכל פינה. הוא מואר באור רך שמשווה לו אווירה קסומה.

אנחנו פונים למעלית שמעלה אותנו לקומה העליונה.

אני קולטת שבעצם אינני יודעת עליו דבר. הפאר שמסביבי, עוד לפני שנכנסתי לדירה, גורם לי לחשוב שאולי הייתי נמהרת מידי.

עמית פותח את הדלת, ושוב נשמעת אזעקה. הוא אוחז בידי ומוביל אותי במהירות לממד.

זהו חדר גדול ויש בו מיטה זוגית ומולה מסך טלוויזיה גדול. אם לא הייתי יודעת שהוא משמש כממד הייתי מניחה שזה חדר השינה שלו.

אני לא רגילה לעושר כזה, וכנראה זה ניכר על פניי.

"אימי נפטרה כשהייתי ילד בן ארבע. אבי התחתן בשנית ואישתו גידלה אותי כבנה לכל דבר. היא עבורי ממש אימא.

עם מותה של אימי אבי הפקיד עבורי את הכספים שהתקבלו מביטוח החיים שלה. כשסיימתי את לימודיי בתיכון החליט אבי לקנות לי את הדירה הזאת שהייתה אז במחיר מציאה.   

כאשר ראיתי אותה לראשונה עם שחרורי מהצבא, הייתי המום. אפילו חשבתי למכור אותה, או לפחות להשכיר אותה למישהו אחר, אבל לבסוף הוא שיכנע אותי שאראה בכך מתנה מאימי הביולוגית. הוא ידע לנגן על נימי הרגש שלי לא רציתי שיחשוב שאני כפוי טובה, אז ויתרתי.  אני מספר לך כי אני לא כזה שמנפנף בעושר שלו."

"אני לא תמיד יכולה להסתיר את מה שאני מרגישה.אני מניחה שראית על פניי את ההפתעה. אריאל ואני עזבנו את הבית בתיכון. יצאנו לעבוד ושכרנו את הדירה בה אני גרה עד היום. דירה קטנה, שיש בה הכל. שני חדרי שינה וסלון, וכמובן מטבחון וחדר אמבטיה.

הורי רבו כל הזמן. אני אפילו לא יודעת על מה. אני לא מכירה מסגרת נורמלית של משפחה. אריאל היה השפיות שלי, ואני שלו."

"את חושבת שתהיי מסוגלת לעזוב את הדירה, כעת שנשארת רק את?" הוא שואל.

"אני לא בטוחה שזה הזמן כעת לחפש דירה, אבל כן, אני לא רוצה לגור בה יותר. הזכרונות צצים לי מכל פינה," אני עונה לו.

"תעברי לגור איתי," הוא זורק את באוויר את המילים שמשאירות אותי המומה.

"אתה לא מכיר אותי, איך אתה יכול להציע דבר כזה?" אני שואלת.

"כשאתה יודע, אתה יודע," הוא עונה לי. אין לי מה לענות לו, כיוון שזה בדיוק מה שאני מרגישה.

"אבל אתה לא תהיה פה," אני פונה להיגיון שלו.

"אני אחזור אלייך. אני מבטיח להתקשר כל יום, ולהגיע כשרק יתאפשר לי. בסופו של דבר אני קצין במילואים, לא חייל שמשרת בסדיר. וככזה אני אשתחרר מתישהו."

"תבטיח!" אני מבקשת.

"אני שלך לנצח," הוא אומר בטון בטוח.

"אני חושב שנישן בממד הלילה, אין לי חשק לקפוץ מחדר לחדר, אני זקוק לשינה רצופה," אומר עמית ומתחיל להתפשט כאילו זה בעניין בשיגרה.

אני פושטת את מכנסיי, מודה על כך שאני לובשת חולצת ספורט צמודה, מה שגרם לי לא לבוש חזייה, ומצטרפת אליו מתחת לשמיכה.

הוא טופח על החזה שלו, ומסמן בראשו לשים את ראשי עליו. אני נצמדת אליו, מצטופפת על החזה שלו, ועוצמת עיניים. אני מרגישה את זרועותיו מקיפות אותי בחיבוק.

אין לי מושג מי זה הגבר שאיתו אני ישנה הלילה, ובאופן מפתיע מרגישה הכי שלווה בעולם. אני שומעת את נשימותיו ומבינה שהוא כבר נרדם. אני מרשה לעצמי להרפות ונרדמת.

*

"אני חייב להשתין," הוא לוחש לי, וגורם לי לפקוח את עיניי.

אני מפנה לו מקום, וקמה אחריו. גם אני מרגישה לחץ על השלפוחית.

"עוד מוקדם, יש לי עוד כמה שעות. בואי נלך לים," הוא אומר.

אנחנו מתארגנים בזריזות ויורדים לחוף שנמצא מרחק דקות ספורות הליכה.

ידו של עמית אוחזת בשלי, מין הצהרה לעולם אנחנו יחד.

"אני אוהב את הים," הוא אומר לי, "הוא מרגיע אותי, שוטף ממני את כל המחשבות המטרידות. אני אוהב לבוא לפה לבד. אני זקוק לשקט הזה כדי להתאפס. גם את אוהבת את הים?"

"הים מאזן אותי. את כל הדמעות שלי שפכתי לידו. לפעמים אני מדמה שהוא מקשיב לי ושולח את הגלים לנחם אותי," אני עונה לו.

"היום הוא יהיה העד שלנו," הוא אומר לי. אני מביטה בו מופתעת, מנסה להבין למה הוא מתכוון.

"לפני שאימי נפטרה היא ביקשה מאבי שייתן לי את הטבעות שלה, כדי שיום אחד אוכל לענוד אותם לאישתי," אומר עמית ומביט לתוך עיניי, "אני יודע שזו את. עוד כמה שעות אחזור למלחמה, ואין לי זמן לחכות. אני רוצה לשאול אותך עכשיו. אני חייב שתדעי מה אני מרגיש כלפייך. אני לא מצפה שתתני לי תשובה כעת," הוא אומר וכורע על ברכו.

"אני יודעת שזה אתה," אני עונה לו.

חיוך גדול מתפרס על פניו. הוא קם מייד ומנשק אותי, לראשונה מאז שפגשנו.

"אני אוהב אותך אור שלי," הוא אומר ועונד על אצבעי טבעת משובצת יהלומים.

אנחנו עומדים חבוקים, כשרגלינו במים, ושוב מתנשקים, בזמן שקרני שמש ראשונות עולות מהמזרח.

אחרי דקות ארוכות אנחנו חוזרים לדירתו. "אני רוצה מזכרת ממך על גופי," הוא אומר ומגיש לי טוש אדום. אין לי בכלל ספק מה לעשות. אני מציירת על החזה שלו, סמוך לליבו לב ובתוכו רושמת Yours forever, Or.

הוא נושך את שפתיו. "איזה כתב יפה יש לך."

"אני גרפיקאית," אני עונה לו, "עכשיו תורך." הוא אוחז בזרוע ורושם סמוך לכף ידי. אחזור אלייך, שלך עמית.

*

מצינו כל דקה עד שעמית עזב.

שוב אני לבד. הצפייה לקבל אות חיים ממנו גורמת לי לחוסר שקט. אני עובדת על עצמי שעליי להאמין ששום דבר רע לא יקרה לו. כאשר אני מרגישה שקשה לי אני נוגעת במילים שכתב על עורי, מילים שאני מקפידה שלא ימחקו במקלחת.

אני מרבה לעבוד מהבית שלו, לאחר שפיניתי את הבית שלי.

מידי יום הוא מתקשר, מוסר שהוא בסדר והוא מת מגעגועים. לעיתים הוא לא מצליח להתקשר בשעה הקבועה שלנו ודואג שמישהו יתקשר וידווח לי שהוא בסדר, ואז הוא מתקשר מאוחר יותר.

יום חמישי היום.

אני מקבלת טלפון ממספר חסוי. אני מעדיפה לא לענות, אבל מרגישה שמתהפכת לי הבטן.

גם כשהטלפון מצלצל שוב ושוב, אני לא עונה.

'הוא חי,' אני ממלמלת כל הזמן כמו מנטרה.

ואז נשמעת הנקישה בדלת שגורמת לי להפסיק לנשום. אני מציצה בעינית שבדלת ורואה אישה מטופחת שנועצת מבט בדלת.

"שלום אור," היא אומרת לי כשאני פותחת לה את הדלת, "הכל בסדר."

אני מביטה בה. "עמית," היא מתחילה לומר .

אני מרגישה שאני עומדת להתעלף, אני לא מסוגלת לנשום. "הוא פצוע, אבל הוא יהיה בסדר. לא ענית לטלפון שלי. באתי לקחת אותך אליו. אני מירה אימו."

אני חוטפת את התיק שלי, ויוצאת אחריה מהבית. רגע לפני שאני סוגרת את הדלת, היא שואלת אם לקחתי את המפתחות. "הדלתות האלה ננעלות כשסוגרים אותם," היא מסבירה לי את שאלתה.

אני בודקת ורואה שהם בתיק.

"עמית סירב לכל טיפול, לפני שתגיעי," אומרת מירה.

"את יכולה לספר לי מה קרה?" אני שואלת בקול רועד ונוגעת בלי משים במילים שלו על זרועי.

"הרגל שלו פגועה. אני לא יודעת מה יהיה בגורלה, ימים יגידו. חוץ מזה הוא בסדר," היא אומרת בטון אימהי שנועד להרגיע אותי. זה לא עובד עליי, אני חייבת לראות אותו.

אני לא שמה לב לדרך, בראש לי מרוצצות אלפי מחשבות. 'הוא חי וזה מה שחשוב,' אני משננת לעצמי.

אנחנו מגיעות לחדרו של עמית. אני נכנסת לתוכו ורגליי נושאות אותי בקושי. הפציעה ניכרת על כל חלקי גופו.

"יש מצב שיאלצו לכרות את רגלי," הוא אומר לי מיד בטון חסר רגש, "אני צריך לדעת אם את רוצה שאשחרר אותך ממני."

"עמית איך אתה מדבר? אתה הבטחת לי שתחזור אליי. אתה חי וזה כל מה שחשוב לי. אתה חי! האהבה שלך כלפיי לא נמצאת רק ברגל שלך, כך לפחות נתת לי להאמין," אני אומרת.

"משוגעת," הוא אומר ונאנח, "פחדתי שאאבד אותך, יותר משאני פוחד שאיבדתי את הרגל. אני צריך להיכנס לניתוח, אבל הייתי חייב לראות אותך לפני."

"אני אהיה פה, ליד חדר הניתוח, בחדר התאוששות, ובכל חדר שיביאו אותך אליו. אני לא הולכת לשום מקום."

אני מלווה אותו לחדר הניתוח. כל הדרך ידו אוחזת בידי. לבסוף הוא מקרב אותה לשפתיו ונושק לי. "אני אוהב אותך אור שלי," הוא אומר ומנסה לחייך.

אחרי שעות של המתנה מורטת עצבים, יוצא הרופא מחדר הניתוח. "הוא יהיה בסדר," הוא אומר, "הוא כזה עקשן. הוא סירב להיכנס לחדר הניתוח לפני שתגיעי. גם כשלא ענית לטלפון של אימו, הוא לא ויתר. סתם מסקרנות, כמה זמן אתם יחד?"

"נראה שמעולם לא היו לי חיים בלעדיו," אני עונה לו.

בר אבידן

מאמינה באהבה

בדרך כלל אני כותבת מילים אישיות כהקדמה לסיפור.

הפעם, כדי לא להקדים את סוף הסיפור,

בחרתי להעלות אותן בסוף.

אני זוכרת כאילו היה זה רק אתמול,

שהוא שאל אותי את השאלה הזו.

*

"מה יהיה איתנו
אם אפצע במלחמה,
אם יושחת גופי,
התאהבי אותי?"

אני ליטפתי
את פניו היפות
עם זיפים בני יום
ואמרתי –
"אוהב אותך לעד."

כאשר סיימתי לכתוב את הסיפור נשלח אליי השיר הבא

בלי שסיפרתי על מה כתבתי. מקרי, ואולי לא?…..