אדם בנוי מרגשות.
אם הם קפואים בו,
הוא חי בחסר,
הוא חי בחשיכה.
מגע גוף אל גוף
חיוני לנו כאוויר לנשימה,
מגע לב אל לב,
חשוב לא פחות.
ב.א. ©
"איך את?" הוא שואל אותי.
אני רוצה להתפרץ עליו ולאמר לו שיש עולם שלם מחוץ למשרד שלו, ואיך הוא חושב שאני אמורה להרגיש כשהבן שלי נלחם כעת, אבל משהו במבט שבעיניו, גורם לי לעצור.
"משתדלת להיות חזקה," אני עונה לו בשקט, ומוכנה להרצאה שלמה שאני לא האימא היחידה בארץ שהבן שלה בלב הקרבות, ושיש לי עוד ילדים ביית, ואני צריכה לתפקד.
"את עושה עבודה נהדרת," הוא אומר.
אני מביטה בו המומה. לרגע נדמה לי שאני חולמת, וזה לא באמת קורה במציאות.
*
1998
אני אחרי משמרת ארוכה לתוך הלילה. אני לא מאלה ברי המזל שיש מי שיממן להם את שכר הלימוד. אני הצעירה במשפחה, והוריי שכבר לא עובדים, מסתפקים בפנסיה שבקושי מספיקה לקיומם.
הם מעמידים פנים שהם בסדר. לאחים שלי כנראה נוח להאמין להם, והם באים מידי יום שישי להתארח אצלם. השולחן תמיד מלא בכל טוב, מה שנראה לכולם שכך אמור להיות.
*
"תגידי אגם אין לך מה לעשות בחיים? למה את עובדת משמרות כאלה ארוכות. לכי תלמדי, תעשי עם עצמך משהו," אמרו לי אחיי לא פעם.
אימי תמיד קמה להגן עליי ואמרה שאני לומדת לימודי ערב, מה שנכון, רק שהיא שכחה לציין שאלה לימודים באוניברסיטה הפתוחה, ואינני נדרשת להגיע לשיעורים. אחרת לא הייתי זוכה ללמוד.
"אפשר לחשוב שהנשים שלהן למדו. מה הן עושות כל היום פרט לביקור בבתי קפה ומספרה? הן כל כך עסוקות שאין להן זמן לבשל לשבת," היא אמרה לי כשהיינו שתינו לבד.
"תראי אותך. את גם עובדת וגם לומדת וגם," היא לחשה, "עוזרת לנו להתקיים."
העובדה שאני חולקת איתם את משכורתי, למרות שאינני גרה בבית, היא סוד שאנחנו חולקות בינינו. אפילו אבי איננו יודע אותו.
*
אני מביטה על השעון. כבר ברור לי שאין טעם שאסע לבית הוריי. הארוחה כבר הסתיימה, ומייד אחריה כל אחד פורש לביתו.
אני עייפה מהשבוע, וחולמת על המיטה שקורצת לי להכנס אליה ולשקוע בשינה.
"תשכחי מזה," אומרת לי קרן, "את לא הולכת לישון."
"את יכולה לקחת את השמלה השחורה שלי," אני עונה לה ופונה לעבר חדרי.
"יש היום מסיבה אצל יאיר ואת באה איתי," היא קובעת.
"אני לא מבינה למה את רוצה שאבוא, אם את מעוניינת בו ורוצה שיקרה ביניכם משהו," אני אומרת ועומדת לסגור את הדלת, אבל היא שולחת רגל ולא נותנת לי לסגור אותה.
"מה את לא מבינה? אין לי אומץ ללכת לבד," היא אומרת. היא תמיד יודעת לבחור את המילים הנכונות שתשפענה עליי.
איני מופתעת לראות שקרן בחרה ללבוש את השמלה השחורה שלי. "למה היא לא נראית עליי מושלמת כמו עלייך?" היא רוטנת.
"את נראית נפלא," אני עונה. כמובן שאיני מזכירה לה שאנחנו לא לובשות את אותה מידה. המחמאה שלי עושה את שלה וגורמת לה להעלות חיוך על פניה, ולהרגיש נחשקת.
אני מסתפקת בג'ינס צמוד שחור וחולצת טריקו לבנה ועליה ז'קט דמוי עור שחור.
"את מעצבנת," אומרת קרן, "לא משנה מה את לובשת , את תמיד נראית מעולה."
"מתי תביני כבר שזה שאני רזה, זה לא הופך אותי ל…" אני מתחילה לאמר.
"כן, כן," היא שוב רוטנת.
"תקשיבי לי טוב. אם את ממשיכה לרטון, אני לא באה איתך," אני מאיימת עליה. למרות שהיא יודעת שאין לי כוונה לממש את איומי. היא מתעשתת מייד.
"נכון החיוך שלי מושלם?" היא שואלת ומחייכת אליי.
"ברור!" אני עונה לה ומושיטה יד למחוק מעט מהאודם שחרג מקו שפתיה. יש לה נטייה למרוח אודם בכמות נדיבה, ותמיד אני נאלצת לתקן אותו.
*
"וואו, תראי איזה פנהאוז מפואר," לוחשת קרן עם כניסתנו למסיבה, "בטח יש לו הורים מלאים בכסף."
למרות שבאתי מבית דל, דווקא אני לא מתרשמת ממנו.
*
"עושר לא תמיד גורם אושר לבעליו," אמרה לי אימי באחת משיחות הנפש שלנו, בזמן שהיא הכינה בצק, ואני עזרתי לה ליצור עוגיות, "העושר האמיתי נמצא בתוכו של האדם."
ריחמתי עליה. חשבתי שהיא יצרה לה מציאות משלה, כדי לכפות על החיים הקשים שלה. לקח לי זמן להפנים את המילים שלה.
אנדרה יליד פריז, שחיזר אחריי, לקח אותי לבית הוריו. מעולם לא הייתי לפני כן בבית של אנשים עשירים. מה שקרה בהמשך, כאשר חשב שבגלל עושרו הוא מלך העולם כל יכול, הבהיר לי שהעובדה שאתה אדם עשיר לא אומר שאתה איש טוב.
הוא רצה ממני הכל, גם כשסירבתי לתת לו. נמלטתי מחדרו עם חולצה קרועה, וזכיתי למבטים עויינים מצד הוריו. "סתם זנזונת," אמרה אימו לאביו.
מאז אני לא מתרגשת מדירות שעושר נוטף מהן.
*
לשימחתי אני רואה שיאיר מעוניין בקרן. הוא מבחין בה מייד כשאנחנו יוצאים למרפסת הגדולה המשקיפה על העיר מלמעלה. הוא מחמיא לה על הופעתה, ומוביל אותה לפינה רחוקה.
איש לא קיים עבורה, גם לא אני. 'האם אני כועסת עליה? ממש לא! אני שמחה בשבילה.'
"נשארת לבד," אני שומעת קול בס עמוק מאחוריי.
אני מסתובבת לאחור, מוכנה לתת לו הרצאה אבל משתתקת. הוא גבוה ממני בראש, ועיני השקד הבהירות שלו מחפשות את עיניי. אין בהן טיפת שחצנות כפי שציפיתי למצוא.
אני מחכה שימשיך לדבר, אבל הוא שותק.
"בא לך ללכת לטייל לאורך הטיילת?" הוא שובר לבסוף את השתיקה שבינינו.
אני מביטה לעברה של קרן. כל כולה שקועה בשיחה עם יאיר. הוא אומר משהו והיא מצחקקת מולו.
'למה לא בעצם,' אני אומרת לעצמי.
רז
אני לא גבר של שיחות חולין. אין לי בעיה לדבר על הכל, יש לי ידע עצום בכל מיני תחומים, רק שדיבורים סתם משעממים אותי.
מייד כשהיא נכנסה לדירה היא האירה אותה באור גדול. היא לא דומה לנשים שאני רגיל שנמצאות סביבי. יש בה פשטות שובת לב. בשל יופיה הטבעי היא לא צריכה להתאמץ כדי לגרום לך להחסיר פעימה.
כאשר יאיר הזמין את חברתה ללכת איתו, היא לא נראתה אבודה.
עוד משהו ששמתי לב אליו הוא שהיא לא הסתכלה סביבה על הדירה. נראה שהיא לא מתרשמת ממנה, שזה מאד נדיר בעיניי. בדרך כלל נשים סקרניות לבחון אותה, ולא פעם מתגנבות לקומה העליונה כדי להציץ לחדרים.
ולמרות שזו הייתה ההתרשמות שלי ממנה, החלטתי לבחון אותה. הישרתי מבטי לתוך עינייה ומצאתי את מה שחיפשתי.
כמובן שלא הראיתי לה שהלב שלי מדלג על פעימות בגללה.
*
אנחנו הולכים לאורך הטיילת והשיחה בינינו קולחת. אני חושב לעצמי בסיפוק שהיא אישה מרתקת.
אחרי שעה ארוכה אני לא מתאפק ואומר לה ששמתי לב שהיא לא התרשמה מדירת הפאר בה נערכת המסיבה.
"לא צריך להיות גאון כדי לדעת שדירת גג כזו, במיקום הזה, מעידה שמי שגר בה הוא בעל אמצעים. האם זה אומר בהכרח שהוא מאושר, שיש לו כל מה שהוא רוצה, שטוב לו?" היא שואלת.
"ולך?" אני עונה לה בשאלה.
"אין לי הרבה. גדלתי בבית דל אמצעים, עם הורים שמתקשים לסיים את החודש, והם לימדו אותי מהי חברות אמיתית, מהי אהבת אמת, וכי מה שיש בך חשוב יותר מכל דבר חומרי.
אז נכון שאני צריכה לעבוד קשה כדי לממן את לימודיי, וכדי לתמוך בהוריי, אבל אני די מאושרת."
"למה רק די? מה חסר לך?" אני שואל.
היא מחייכת ומסיטה את מבטה ממני.
"אז בעצם את אומרת שכל מי שעשיר אינו מאושר," אני משנה את הנושא.
"ממש לא! אם יש לו כל מה שהוא רוצה, כל מה שהוא שואף לו, אז אני מניחה שהוא מאושר," היא עונה.
"את חושבת שיש הבדל בין מי שנולד למשפחה עשירה, לבין מי שעשה את עושרו במו ידיו?" אני שואל. כמובן שאני לא אומר לה שיש לי אינטרס אישי בתשובה שלה.
"אנחנו מדברים על הכללות. כל אדם הוא עולם בפני עצמו. האם אדם שצבר את הונו בזכות עצמו ראוי יותר מאדם שיודע לשמר ולפתח את ההון המשפחתי?" היא זורקת את השאלה לאוויר, "כפי שאמרתי לך, כל מקרה לגופו של עניין."
"ובואי נאמר שאני נמנה על משפחה עשירה, או לחילופין עשיתי את כספי בעצמי. האם זה שישנה את מה שאת חושבת עליי?" אני שואל.
"אתה יודע מה אני חושבת עליך?" היא מחייכת.
אני מודה שהיא משאירה אותי המום. אני לא רגיל שנותנים לי נוק אאוט כזה.
"אתה שם לב שכל השיחה שלנו נסובה על הדירה היפה שלך? מפריע לך שאני לא מתעלפת למראיה. אני חושבת שמצינו את השיחה, וגם את הטיול הלילי הזה," היא אומרת.
"תסבירי לי למה," אני מבקש.
"במערכת יחסים אני מחפשת את הלב, את הרגש, לא את הכיס התפוח ממזומנים. טעיתי לגביך, ואתה לגביי," היא עונה לי.
אני מתלבט האם לומר לה שזו לא הדירה שלי, אבל היא מכעיסה אותי עם השיפוטיות שלה. "את שחצנית לא קטנה," אני יורה לעברה.
"אני יודעת מה אני שווה," היא אומרת, סובבת על עקביה ומשאירה אותי לעמוד על הרציף.
אני נאבק בעצמי האם ללכת בעקבותיה, אבל יודע שבדבר אחד היא צדקה. הרגש שלי הוא רדום, אני פועל רק מהראש.
אני יודע אעשה הכל כדי לכבוש אותה, אבל איך?
*
בהתחלה זה לא הפריע לי, להיפך.
מה שהיה לי להציע כבן למשפחה אמידה, כבש את ליבה של כל נערה שרציתי. הייתי בגיל ההתבגרות, ולא עצרתי לחשוב שלא כולם כמוני.
מעולם לא הייתה לי בעיה לחלוק את מה שהיה לי, מה שנראה לי כמובן מאליו.
לקח זמן עד שלמדתי מי מעריך אותי כאדם, ומי רוצה רק לנצל אותי.
ועדיין נכשלתי בכמה מערכות יחסים, כשטעיתי לחשוב שראו אותי ולא את מה שאני מביא איתי.
אולי העובדה שהיא לא כזאת, היא שמשכה אותי אליה.
זה לא שאני יכול להחצין פתאום את הרגש, אבל אני יכול להיות פחות מתנשא.
*
כשאני חוזר לבסוף למסיבה, אני שמח לראות שהיא שם. היא יושבת עם חברים ומנהלת שיחה ערה. אני לוקח כיסא ומתיישב בקירבתה, אבל לא צמוד אליה.
"תראי את קרן, היא נראית מאוהבת לגמרי," אומרת מלי.
"גם הוא נראה לגמרי בעניין שלה," מוסיפה שרית.
"היא ידעה במי לבחור. ראית איזה דירה יש לו," אומרת מלי.
"נו באמת," אומרת האישה שעדיין אינני יודע את שמה, למרות שטיילנו יחד שעה ארוכה לאורך הטיילת, "קרן? את לא מכירה אותה אם את חושבת שזו הסיבה. הוא פשוט מוצא חן בעיניה בגלל מי שהוא."
"את כל כך תמימה אגם. זה שאת באה מהיכן שבאת, לא אומר שקרן כמוך," אומרת מלי.
"ספרי לי מאיפה באתי? לפי התאוריה שלך הייתי צריכה להיות מסוממת או זונה. אז נכון שאני עובדת קשה כדי לממן את חיי, אבל אני חושבת, בעצם לא חושבת, אלא בטוחה, שהחינוך שקיבלתי מהוריי, תשומת הלב שלהם והאהבה, עולים על הרבה בתים של ילדים עשירים. אני מניחה שאת מבינה יפה מאד למה אני מתכוונת, אז אל תתנשאי עליי. את עדיין לא עשית כלום כדי להרוויח את העושר שלך בעצמך.
את יודעת מה ההבדל בינינו? אני יודעת מה זה אומר לחיות חיים פשוטים. את לעומתי, ואני לא מאחלת לך חס וחלילה שזה יקרה, לא תדעי מה לעשות, אם, ואני באמת לא רוצה שזה יקרה לך, יהיה לך הרבה פחות ממה שיש לך היום."
מלי משתתקת ומבטה נודד למרחק. פתאום היא קמה ומחבקת את אגם.
"אני מצטערת אגם. אני לא יודעת מה נכנס בי. את יודעת כמה את חשובה לי. אני מעריצה אותך. את רק מראה לי תמיד כמה אני מתרגשת משטויות," אומרת מלי.
"אז את מבינה שלא קרה כלום אם לא היו בחנות המגפיים שכל כך רצית, אלה שלובשת איזה כוכבנית מטיק טוק?" אומרת לה אגם, "את לא מבינה כמה את מיוחדת כמו שאת? למה את צריכה להיות כמו מישהי שאת אפילו לא מכירה?
מתי הסתכלת על עצמך במראה, ואמרת לעצמך שאת אוהבת את מי שאת רואה כפי שאת."
אני עוצם עיניים. המילים שלה נוגעות בי במקום מאד רגיש. היא מתארת אותי.
אני יושב עם החברים אבל המחשבות שלי רחוקות מכאן.
"אני פורשת. אני מתה מעייפות," אומרת אגם וניגשת לומר משהו לקרן.
אני מנצל את ההזדמנות שתשומת הלב של כולם מופנות אליה, יוצא מהדירה, ומחכה לה למטה.
"ראיתי שהקשבת למה שאמרתי. נראית מהורהר," היא אומרת לי כשהיא מבחינה בי. אני מופתע שהיא הבחינה בי בכלל.
"אני לא שונאת אנשים עשירים. אני רק לא אוהבת שזה האופן שבו שופטים את האחר. מי כמוני יודעת מה קרן מרגישה כלפיי יאיר. אני יודעת שלא היה לה מושג שהוא עשיר. את ההפתעה על פניה אי אפשר היה להחמיץ."
"זה לא הדירה שלו," אני אומר בשקט.
"שלך?" היא אומרת בשקט.
"לא," אני צוחק, "ועכשיו שאת יודעת, תסכימי שאסיע אותך הביתה?"
רז הצליח בדרכו השקטה לכבוש את ליבי.
יש בו מעלות שמכסות על הדממה הרגשית שלו. אין זה אומר שאני לא יוצאת מדעתי כל פעם שאני רואה שהוא פועל מהראש, לעיתים בקשיחות רבה, בלי טיפת רגש.
המקום היחיד שבו הוא מתרכך הוא כשאנחנו במיטה. למדתי להכיר לזהות את הרגע בו נדלקת בו אש התשוקה, ושורפת את החומות שעוטפות את הרגש שלו, ואז השמים הם הגבול.
אני שזקוקה למילים, להבעת רגש, מרגישה לפעמים כמו פרח שנובל כשהוא מקמץ במילות אהבה. ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי איזה גבר מדהים הוא, וכי הייתי בוחרת בו שוב.
*
2023
כשפרצה המלחמה רז לא חשב פעמיים. הוא הוציא את התיק שבו ארוזים המדים שלנו ועמד להתקשר לצבא כדי לשאול לאן עליו להגיע.
הטלפון שלו צלצל והוא מיהר לענות לשיחה.
פניו היו רציניות והוא הקשיב בריכוז למה שנאמר לו.
"מסתבר שהחברה שלי והמיומנויות שלי קיבלו עדיפות עליונה, מה שאומר שאין טעם שאתייצב ללחימה," הוא אומר לי בטון יבש.
'לפחות לא אצטרך לדאוג גם לו,' חולפת המחשבה בליבי. מי כמוני יודעת באיזה יחידה הוא משרת, ואני מרגישה הקלה לרגע שהוא לא יוצא להלחם.
המועקה שבה ללפות שוב את כלוב ריאותיי. דין בני הבכור נמצא בדרום.
'אני חייב להתקשר לדין,' הוא ממלמל. אני מביטה עליו מופתעת. "אני רוצה לראות אם יש לו מספיק ציוד, או אם יש לו צורך במשהו אחר," הוא אומר לי.
*
הייתי מופתעת כשדין אמר שהוא רוצה לשרת ביחידה שאביו שירת.
היחסים ביניהם לא היו קרובים, וחששתי שאולי הוא עושה זאת כדי לרצות את אביו.
"אני מבטיח לך," אמר דין, "ששקלתי את כל היחידות שהוצעו לי, ומי כמוך שהציעו לי לא מעט. למדתי על כל אחת מהן, ורק אז בחרתי ביחידה הזאת. אולי בכל זאת יש לי משהו ממנו," הוא צחק.
"אולי," עניתי לו בהיסח הדעת. לא רציתי לומר לו שבעיניי הוא מאד דומה לו, ואין זה דבר רע.
*
אני רואה את רז עורך רשימה בנייד שלו בעודו מדבר עם דין.
"תברר מתי אפשר לבקר אותך, ונגיע אליך. אני כבר מטפל במה שביקשת, ואני בטוח שתשמח שאימא תביא לך מהאוכל הטעים שלה."
הימים חולפים. יום מתחבר ללילה, שמתחבר ליום.
החיים שלי סובבים סביב הטלפון היומי מדין.
את הדאגה לשלומו אני משאירה לעצמי. אני נאכלת מדאגה מבפנים, אבל יודעת שיש לי עוד ילדים בבית ואני חייבת להיות חזקה עבורם.
אני לא משתפת את רז בדאגה שלי. אין לי שום רצון לשמוע ממנו נאום שאני לא היחידה שהבן שלה נלחם.
לכן, כשרז שואל פתאום לשלומי, אני לא יודעת איך להגיב. אני מביטה עליו. 'האם נדמה לי שמשהו התרכך בו?'
את התשובה לכך אני מקבלת בלילה, כששנינו לבד במיטה. יש בו נזקקות לגעת בי, לחבק אותי יותר מתמיד.
"את אישה מדהימה, ואימא נהדרת. אני בר מזל שאת צועדת איתי בשביל חיי," הוא אומר לי ואני נחנקת מדמעות, "אני יודע שאני לא אומר לך את זה הרבה, אבל מקווה שאת יודעת כמה אני אוהב אותך."
באותו לילה מעשה האהבה בינינו סוער משידעתי איתו אי פעם.
הוא אוסף אותי בין זרועותיו. "שלא תחשבי שזה שאני לא מדבר על כך, אני לא מרגיש כמוך."
למרות שהוא מקמץ במילים, הוא מצליח להעביר לי את מה שהוא מרגיש.
*
"אימא אני בסדר. קצת עייף, אבל מרגיש טוב ובטוח במה שאננו עושים," כך מסתכמות השיחות שלי עם דין.
רק אז הוא מבקש לדבר עם רז, שאיתו הוא מנהל שיחות ארוכות.
"אני מגיע מחר ליומיים," הוא מודיע לי, "אני כבר לא יכול לחכות. ואת יודעת מה זה אומר."
זו הדרך שלו להזמין ממני את האוכל שהוא אוהב. הוא יודע שהבנתי ומייד אכנס למטבח ואתחיל להכין אותן עבורו.
למרות שרק שעת בוקר, אני נכנסת למטבח. הילדים הצעירים בבית הספר, ורז במשרדו. אני מעמידה סירים על הגז, ומכניסה מגשים לתנור. עד מהרה ריח של תבשילים ביתיים נישא באוויר.
אני ניגשת לחדרו של דין, פותחת את החלונות, ונותנת לאוויר נקי להציף אותו.
למרות שהוא לא מרבה לישון בבית, אני מחליטה להחליף את הסדינים על מיטתו, ופורשת מעליהם שמיכה. אני מחייכת למראה הדובון שחברתו הביאה לו לוולנטיין האחרון, ומניחה אותו חזרה אחר כבוד בפינת המיטה.
אני שומעת התראה על כניסת הודעה בווצאפ.
בימים אלה אני מחוברת לטלפון, ופותחת אותה מייד. אני כבר רגילה לקבל מרז סרטונים עם חומרי הסברה שנשלחים אליו.
אני רוויה מהסרטונים האלה. יש בי כעס על כך שאיש לא מקשיב לנו בעולם.
אני מניחה את הטלפון כשרז מתקשר. "תסתכלי על הסרטון ששלחתי לך," הוא אומר ומנתק.
כשביקש ממני השומר במגדל בו ממוקם המשרד שלי שארד ללובי, הרגשתי שאני לא נושם. "יש לי הפתעה בשבילך," הוא מיהר להוסיף, וחזרתי שוב לנשום.
כאשר המעלית ירדה מקומת המשרדים שלי למטה, ניסיתי להריץ במוחי כל מיני אפשרויות להפתעה שמחכה לי.
כשנפתחה הדלת של המעלית בקומת הכניסה, לא שלטתי בעצמי ופרצתי בבכי כשראיתי את דין עומד מולי. חיבקתי אותו חזק ולא הירפתי.
"ילד שלי, אתה פה," אמרתי לו והרגשתי את זרועותיו עוטפות אותי.
אני לא זוכר מתי פעם אחרונה חיבקתי אותו כך. הוא כל כך גדל, נעשה גבר ממש. אני כל כך מתרגש.
שנים מנסה אגם להוציא אותי מהחשיכה הרגשית לתוכה גדלתי. סוף סוף אני מבין על מה היא דיברה.
אני מביט על פרי האהבה שלנו שגדל, וחושב עליה וכמה אני אוהב אותה.
בר אבידן
מאמינה באהבה
