עידו שיר
אני לא קונה את הסיפור שלה על כך שהיא מדריכת דיילות. אני מגחך כשהיא 'מודה' שהיא עובדת במוסד. ועדיין, יש בה משהו שגורם לי לא להסיר מבטי ממנה.
נכון שהיא יפיפיה, אבל אני יודע שזה לא משהו פיזית שמושך אותי אליה, אלא משהו שאני לא יכול להגדיר אותו לעצמי. זה מטריף אותי! אני לא זוכר מתי קרה שלא הצלחתי להפשיט אדם מהמסכות שהוא עוטה על עצמו.
אני קם לאיטי ועובר ליד המזוודה שלה. קרולינה בונטי הוא השם שרשום על התג המוצמד למזוודה שלה.
"קרולינה! " אני פונה אליה, כאילו אנחנו חברים ותיקים, "אני לא מאמין שאת כאן."
היא מזדקפת ומסתכלת מסביבה, ואז מסתכלת עליי.
"את לא זוכרת אותי?" אני מעמיד פני נעלב.
היא מביטה בי במבט מצומצם, חוקרת אותי מבפנים. האופן שהיא עושה זאת מזכיר לי את עצמי כאשר אני מנהל מה שאני קורא 'מלחמת עיניים,' מול מי שעומד מולי, ויודע שהוא זה שישפיל מבטו ראשון.
כעת אני לא בטוח מה יקרה. היא חזקה מאד, ולא מרפה ממני. לבסוף באופן מפתיע, היא מסירה את עיניה ממני, ממהרת ללחוץ על כפתור הכיבוי של המחשב, וסוגרת את המסך.
"ברור שאני זוכרת," היא משחקת את המשחק, "אתה זה שהשארת אותי משתוקקת למגעך בבית המלון באמסטרדם, שעה לפני שמיהרתי להדרכת דיילות בטיסה לתל אביב. אתה יודע כמה היה לי קשה לתפקד בטיסה? "
היא מצליחה לערער אותי. הייתי באמסטרדם לפני שבועיים. האם היא באמת מזהה אותי? אני לא אתן לה לראות מה אני מרגיש.
"אני מבין שטעיתי. את לא היא," אני אומר. ברור לי שהיא קולטת את המשחק שלי ולכן אני פונה ממנה לחזור לשולחן שלי. הייתי מעדיף לשבת כעת בגבי אליה, אבל השולחן מלא ורק הכיסא עליו ישבתי נשאר ריק.
"אז מה, היא אמרה לך שקוראים לה קרולינה?" מגחך גבר שעוצר אותי בדרכי לשולחן.
"מה פתאום! היא נראתה לי כמו קרולינה אחת שהיכרתי, אחר כך ניזכרתי שראיתי אותה כדיילת ראשית בטיסה," אני עונה לו.
אני לא יודע מה גורם לי להגן עליה. מה שמעניין אותי יותר, זה האם הוא שמע את הסיפור שלה על ה'רומן' שלנו באמסטרדם.
"רק בשביל הסקרנות, מאיפה היא חזרה?" הוא שואל.
"למה שלא תשאל אותי ישירות?" אני שומע את קולה מאחוריי, "נפגשנו בטיסה חזרה מהאיים המלדיבים."
"שמעת את האישה," אני אומר לו באדישות, למרות שאני מרגיש שאני משתגע. האם היא באמת יודעת מי אני?
"איזה מקום מדהים?" אני אומר לה, "בחיים לא ראיתי חול שחור כמו במלדיבים. כל כך שונה מהחול בחוף שלנו."
"ממש מדהים," היא אומרת, "אף פעם לא ראיתי חול כזה בשום מקום אחר. הוא מנצנץ כמו כוכבים בלילה."
אני נושם לרווחה. היא זרמה עם השקר שלי, מה שמראה שהיא לא הייתה שם.
"באיזה חברת תעופה את עובדת?" הוא ממשיך לתחקר אותה.
"מה זה משנה לך, אתה הרי לא מאמין לאף מילה שיוצאת לי מהפה," היא אומרת ועוברת לידו עם המזוודה הגדולה שלה.
הוא ממהר לשלוח את רגלו ועוצר את המזוודה. "קרולינה בונטי הוא קורא בקול את השם על התג. את מוכנה להסביר לי למה המזוודה הזאת לא נושאת את שמך? ואולי זה שמך האמיתי וזו הסיבה שאת נעלמת כל כך הרבה?"
"יש לך בהחלט דמיון מאד פורה סער," היא אומרת בקור, "זה רק מראה שאתה רק מעמיד פנים שאתה באמת מכיר אותי. קרולינה היא שותפה שלי לדירה אליה עברתי אחרי שנפרדתי מטל.
יש לנו מזוודות שנראות בדיוק אותו דבר, ובטעות היא לקחה את שלי. כשהיא גילתה זאת היא הייתה כבר במלון בחו"ל, ואמרה שאקח את שלה.
מספר הטלפון הנייד שלה מופיע על התג, כך שאתה יכול להתקשר אליה ולשאול אותה. יודע מה? אני אחסוך לך את השיחה."
היא מוציאה את הנייד שלה ומחייגת. "היי מהממת, יש לך דקה זמן?" היא שואלת כשהרמקול שלה פתוח.
"בשבילך תמיד מתוקה, גם אם אני באמצע פגישה, ואני לא."
"את יכולה לספר לי היכן המזוודה שלי?" אני שואלת.
"ברור. ואני אשמח לשמוע מי הגורם לשאלה הזו. המזוודה שלך איתי בפריז, ושלי איתך, מי יודע איפה," היא עונה.
"מתי תלמידי כבר לבדוק מאיזה מספר אני מתקשרת?" היא נוזפת בה, "אני בתל אביב, במקום חדש שנקרא אדוות הגלים."
"איך אני מקנאת בך. כל הגברים הכי שווים נמצאים שם," היא אומרת.
"לגמרי," היא אומרת ומחניקה חיוך. היא מעיפה מבט מהיר לעברי, מורידה את השיחה מהרמקול ונפרדת ממנה, תוך שהיא עוזבת את המקום.
שיחקתי אותה אדיש, ועכשיו היא נעלמה מחיי בלי שאדע מי היא.
אני נשאר עוד חצי שעה, מפהק פיהוק גדול בהגזמה ומודיע לדורון שאני ממוטט מעייפות.
"בוא אקח אותך לדירה," הוא אומר.
"איזה מדהימה מדריכת הדיילות. אני אוהב נשים עם מוח חריף," הוא מנסה לדובב אותי כשאנחנו יוצאים לדרך.
"אם אתה אומר," אני עונה לו באדישות, "אני בטוח שאתה מכיר אותה טוב ממני. אני בסך הכל החלפתי איתה מספר מילים."
הוא מביט בי ומנסה לנחש האם אני מעוניין בה או לא. "האמת עידו, אין לי מושג מיהי. אהבתי איך שהיא שיחקה עם סער השחצן הזה שחושב שכל אחת נופלת לרגליו," הוא אומר ומושך בכתפיו.
"לא נראה שהיא נפלה לרגליו," אני עונה ועוטה על פניי פרצוף משועמם, ומודה על כך שהגענו לבניין שלי.
אני כבר יודע שלא אשקוט עד שאעלה על עקבותיה. אבל איך, כשאינני יודע מיהי באמת, כי לא נראה לי שהיא קרולינה בונטי?
השם הזה תקוע לי בראש ואני לא מצליח להשתחרר ממנו.
אני מחליט ללכת לישון. אם כשאקום עדיין אחשוב עליה, אחשוב מה לעשות. בינתיים אני מרגיש שהמוח שלי כובה, שזה בדיוק הזמן שעליי להטעין אותו בשינה.
לילי לשם
לשמחתי עוברת במקום מונית ופותרת לי את ההתלבטות האם לצעוד ברגל או לנסוע.
הנהג עוצר לידי בלי שסימנתי לו, ומושיט יד לקחת ממני את המזוודה. "זרקו אותך מהדירה?" הוא מתלוצץ.
"חזרתי מטיסה ארוכה," אני עונה לו.
"הוא פותח את הדלת מאחור ומסמן לי להיכנס. אני ממש לא רגילה למחווה ג'נטלמני כזה מנהגי מוניות. ואולי שכחתי איך זה בארץ.
"איני נוהג לפתוח דלתות," הוא אומר לי בחיוך רחב ובוחן אותי במראה, "את נראית לי אבודה כזו."
"עייפה יותר נכון," אני אומרת.
"מהיכן באת?" הוא שואל, ואני מתרשמת מהשפה הגבוהה שלו.
"מהמלדיבים," אני ממחזרת את התשובה לסער.
"פשש…כבוד. איזה מקום מדהים," הוא אומר ועל פניו ניכרת ההערכה.
"היית שם?" אני שואלת ובטוחה שיענה לי בשלילה.
"כשהייתי רווק. נסעתי עם חברים. איזה צבע של ים, והחול הלבן, פשוט מקום מעלף," הוא אומר.
אז מסתבר שהגבר בבית הקפה שיקר לי עם הסיפור על החול השחור. הוא נקט בדיוק באופן שאני נוהגת, בחן אותי האם באמת הייתי שם. מה שיותר מטריד אותי האם הוא לא היה בבית הקפה במקרה.
אני חסרת מנוחה. אני כבר לא יכולה לחכות להתמקם בחדרי בבית המלון.
כאשר אני מגיעה לבית המלון וניגשת לקבלה. אני כל כך לא מרוכזת שעל פקידת הקבלה לחזור על דבריה בשנית. "איזה חדר את בוחרת?"
אני גוערת בעצמי שאסור לי להיות לא מרוכזת, ביחוד כעת כשאני לא יודעת אם יש עליי 'זנב.'
"מצטערת," אני אומרת בטון מתנצל, "אני אחרי טיסה ארוכה. את מוכנה לחזור על דברייך?"
"את באמת נראית מעופפת כזאת," היא מחייכת אליי, "כמה זמן את מתכוונת להתארח אצלנו?"
"האמת היא שהייתי אמורה להכנס לדירה משלי, אבל סוכן הנדל"ן… העניין הוא שאינני יודעת בדיוק מה קרה. התוצאה היא שאין לי דירה. עליי למצוא סוכן אחר, כך שאינני יכולה לתת לך תשובה. אני מניחה שאהיה פה חודש לפחות."
"חבר שלי סוכן נדל"ן, אם את מעוניינת אקשר ביניכם," היא מציעה בזמן שהיא מחפשת לי חדר.
"אני אשמח. מה שמו?" אני שואלת ומתפללת בליבי שזה לא אותו אחד שאיכזב אותי.
"אדיר," היא אומרת ומבט מאוהב ניבט מעיניה, "כשמו כן הוא. הוא באמת גבר, כלומר סוכן מיוחד."
מצד אחד אני נושמת לרווחה כשאני שומעת את שמו, מצד שני העובדה שהיא קראה לו 'סוכן,' והשמיטה את המילה 'נדל"ן' גורמת לי להרתע. כמובן שכל מה שאני מרגישה לא ניכר על פניי, עכשיו כשאני שוב במלוא חושיי.
אני עולה בזריזות לסויטה שעומדת להיות ביתי בחודש הקרוב. אני יוצאת למרפסת ונושמת את מראה הים לתוכי. הוא כחול וזועף. גליו זורקים קצף לבן על החול החם, וממהרים לברוח שוב למעמקיו.
'על מה אתה זועף?' אני מדברת אל הים בליבי ומרגישה שליאות גדולה עוטפת אותי. כזו שמקשה עליי לקום מהכיסא עליו התיישבתי. אני מרגישה שעיניי נעצמות.
עיניו היפות של הגבר הזר מביטות בי וגורמות לי להתעורר מייד.
אני ניגשת למחשב שלי, מפעילה אותו, ואת מערכת אבירי הנסיכה שמגנה עליו.
בדוק חדירה, אני מורה למערכת. לשימחתי התשובה מתקבלת מיד – המערכת נמצאה נקייה.
רגע לפני שאני מכבה את המחשב, אני מבחינה שהמצלמה שמצלמת את סביבתי בזמן שאני נמצאת בתוכנת ההגנה אבירי הנסיכה, צילמה את הגבר הזר כשניגש אליי, רגע לפני שסגרתי את המסך.
לפני שאני מבקשת מהמערכת שתזהה אותו, אני מתבוננת בפניו באריכות.
אני מנסה להעריך את גילו. העיניים שלו מתעתעות בי. יש לו מבט פיקח. אין לי ספק שהוא גבר מאד חכם. יש בהן עוצמה בלתי רגילה והרגש שבהן מוסתר, אם כי אני יכולה להבחין שהוא קיים בו.
ככל שאני בוחנת אותו יש לי הרגשה כאילו הוא ממש עומד כעת מולי וחוקר אותי.
*
מה שהכי הדהים אותי שראיתי בעיניו אותי, כאילו זו אני מסתכלת עליי.
למרות שאין לי אף פעם בעיה להישיר מבט, לנעוץ אותו עמוק בעיני האחר ולקרוא אותו מבפנים, הוא לקח ממני את הכח הזה, מה שגרם לי לראשונה להסיט את עיניי.
גם כעת שאני מקובעות על מבטו הניבט עליי מהתמונה, אני מרגישה את השפעתן עליי, את הרגש שהן מעוררות בי כלפיי גבר זר שאינני יודעת מה הייתה כוונתו בפנייתו אליי.
האם הוא באמת חשב שאני מישהי אחרת? ברור לי שלא חשב שאני קרולינה. אי אפשר לטעות בינינו.
או שמא…
אני חוזרת מייד למציאות ומבקשת מהמערכת לזהות אותו.
*
אני בוהה במערכת שתמיד מגיבה תוך שניות ספורות, ורואה שהיא עדיין חושבת.
משהו שקורה פה לא נראה לי. אני מתחילה לחשוד שהמערכת שלי נפגעה ועומדת לשלוח הודעה מוצפנת ללואיז גולד, היוצרת של התוכנה, כאשר מופיעה הודעה על המסך. מידע חסוי.
עידו
אני מתעורר בבוקר. פוקח את עיניי לאט ומנסה להתאפס על עצמי. אני מביט מסביבי ומבין שאני נמצא בחדר השינה שלי.
חיוך גדול נמרח על פניי. אני בבית, וחופשי לעשות כל מה שבא לי לעשות.
אני קם לאיטי, ניגש להתרענן, ולא טורח להתלבש. התריסים מוגפים ואיש לא יראה שאני מסתובב בדירה רק עם הבוקסר שלי.
נכון שקרני שמש עקשניות חודרות לדירה, אבל איש מבחוץ לא יכול לראות אם אני בבית או לא.
*
כשישבתי עם הקבלן לאחר שרכשתי את הדירה והוא התחיל לדבר איתי על הדוגמאות של השיש במטבח, עצרתי את שטף דיבורו.
"אני אדם שקנאי לפרטיותו. מה שחשוב לי, ועל זה אני מוכן לשלם כל מחיר, שתתקין תריסים חשמליים שימנעו מהשכנים להציץ לתוך הדירה. לא רק שלא יוכלו לראות אותי מסתובב ערום, וזה מה שאני אוהב לעשות," אני מאלתר, "אלא שגם לא יוכלו לראות אם האור בדירה דולק."
כמובן שהוא חשב שאני קצת לא נורמלי, אבל זה לא מנע ממנו להעתר לבקשתי.
*
אני מודה על כך שהמנקה דאגה לבקבוק חלב טרי במקרר. אני ממלא צלחת מלאה בדגני בוקר, ושופך עליהם חלב בנדיבות.
אני מגחך כשאני ניזכר היכן הייתי בארוחת בוקר אתמול. במסעדת יוקרה שנועדה להרשים אותי, חנוט בחליפה שנרכשה בסניף הלונדוני של חברת האופנה מיו מילאן.
*
"בשבילי רק קפה בבקשה," ביקשתי מהמלצרית.
"אני לא מאמין שאתה לא רוצה לאכול ארוחת בוקר. ראית את התפריט?" אמר לי איש שיחי.
"אינני נוהג לאכול ארוחת בוקר. הקפה מחזיק אותי עד הצהריים," עניתי לו באדישות.
כמובן שנמנעתי מלומר לו שאני עושה זאת מטעמי זהירות. אני חשדן מטבעי, ולכן לא מוכן להשאיר את טביעות אצבעותיי שלי על הכלים במסעדה.
גם כשאני מסיים את שתיית הקפה, אני נוקט בשיטות שונות כדי למחוק את טביעות אצבעותי ממנו.
איש שיחי מסתכל עלי בזמן שאני עושה זאת.
"אני יודע," אני נאנח, "מין מנהג שהושרש בי מילדותי. כל פעם אני מבטיח לעצמי להיגמל ממנו, אבל שוכח."
'למה נדמה לי שהוא מאוכזב שעשיתי זאת?'
אני רוצה לומר לו שלא ייתן לבייבי פייס שלי להטעות אותו, אני לא כזה תמים.
*
אני לובש עליי מכנס קצר ופותח את התריס בסלון, יוצא למרפסת הצמודה לסלון, ומתיישב כשפניי לים.
'אני כבר בא אליך,' אני מדבר עם הים בליבי, ומעיף מבט על הגלשן שנשען על הקיר במרפסת.
אני מוציא את הנייד ומתחיל לקרוא הודעות. עכשיו כשכולם יודעים שחזרתי שוב נשלחות לי הודעות ללא הפסקה. לא מעט מנשים שמחפשות את מזלן איתי.
האישה היפה מבית הקפה שוב שבה ועולה לנגד עיניי. אני כבר מבין שעד שלא אדע מיהי, לא אנוח.
אני מתלבש ובמקום לרדת לים, אני נוסע למטה.
אני ניגש ללירון מיחידת המחשב. הוא האקר בעל יכולת שלא ראיתי כמותן אצל אף אחד אחר.
"עידו!" הוא קורא בשמחה וקם לחבק אותי, "בדיוק חשבתי עליך."
אני מתעלם ממנו. אני מניח שהוא אומר זאת כי שמע שחזרתי.
"קרולינה בונטי, ספר לי עליה," אני מבקש.
לירון מקיש את שם במערכת ותמונה של בחורה בעלת תלתלים שחורים עולה על המסך.
"זאת היא?" הוא שואל.
אני מושך בכתפי. "אין לי מושג," אני עונה מאוכזב, "מה אתה יודע עליה?"
"היא נמצאת ברגע זה בפריז," הוא אומר.
'עם המזוודה שלה,' אני ממלמל. לירון בטוח שאני מדבר על המזוודה של קרולינה. אין לי כוונה להסביר לו.
"הפרופיל שלה ברשתות החברתיות מעניין אותך?" הוא שואל.
איך לא חשבתי על זה? אם הן חברות טובות, יש סיכוי שאמצא את מי שאני מחפש.
"כפי שאמרתי לך חשבתי עליך. אני צריך לספר לך משהו חשוב," הוא מעיר אותי ממחשבותיי.
"עוד מעט, קודם אני רוצה לראות את הפרופיל שלה ברשת החברתית," אני אומר.
"אתה מבלבל אותי. אמרת שאתה לא מכיר אותה," הוא אומר ומעלה את הפרופיל דרך חשבון חסוי שלא משאיר עקבות.
"לך תכין לך קפה. אני זקוק לרבע שעה," אני אומר ללירון שקם ומפנה לי את מקומו.
אני גולש לרשימת חבריה של קרולינה ומוצא מייד את מה שאני מחפש.
לילי לשם מחייכת אליה מתוך תמונת הפרופיל שלה.
אני מוחק את היסטוריית החיפוש ויוצא מהרשת החברתית.
לירון עדיין לא חזר. מה שרצה לספר לי יחכה. מה שמעניין אותי כעת זה לקרוא מה היא מפרסמת בדף שלה.
אני נכנס לחשבון הפייק שלי דולפין כחול, נכנס לחשבון של לילי, ומתחיל לקרוא מה כתוב אודותיה.
מקום מגורים: תל אביב
ארץ מוצא: לונדון, אנגליה
לימודים: אוניברסיטת אוקספורד, אנגליה
הפקולטה למתמטיקה ומדעי המחשב
מצב משפחתי : רווקה
תאריך לידה : 1.1.2000
אני שולח לה הצעת חברות וממתין.
המשך יבוא…
בר אבידן